75 שנים למערכה על הבליטה – סיור בארדנים הבלגיים ובלוכמסבורג

החודש – דצמבר 2019, מציינים 75 שנים למתקפת הארדנים של היטלר, שזכתה לשם המערכה על הבליטה –  The Battle of the bulge. לציון האירועים התקיימו במקומות שונים בחבל לוכסמבורג שבבלגיה ובנסיכות לוכסמבורג, בהם התרחשה המערכה, אירועים רבים לציון שנת ה-75. האירועים המרכזיים היו בעיר באסטון (Bastogne), שהפכה עוד במהלך המערכה לסמל של המערכה כולה, בגלל המצור שהוטל עליה ע”י הכוחות הגרמנים, ושחרורה ע”י יחידות מהארמיה ה-3 של פטון. בבאסטון התקיימו באמצע דצמבר אירועי Nuts Weekernd –  על שם תשובתו המפורסמת  של המפקד בפועל של הדיביזיה ה-101 הנצורה בבאסטון, הגנרל מקאוליף (MacAuliffe), לדרישת הכניעה של המפקד הגרמני שמולו –  Nuts (משוגעים, אבל גם : אגוזים). האירוע המרכזי התקיים בבאסטון ב-14.12, בטקס שבו השתתפה יו”ר בית הנבחרים האמריקני ננסי פלוסי, ששיאו בהטלת אגוזים (nuts) ממרפסת עיריית באסטון אל הקהל שהצטופף ברחוב הראשי של באסטון, במזג אוויר שהזכיר במעט את מזג האוויר ששרר בגזרה באותם ימים של דצמבר 1944.

יו”ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, בראש המשלחת האמריקנית לציון 75 שנים למערכה,זורקת אגוזים ממרפסת בית העירייה בבאסטון

מתקפת הארדנים , שבפיקוד הנאצי קיבלה את שם הקוד Wacht am Rhein (משמר הריין – כשמו של שיר עם לאומני גרמני), היתה פרי מוחו של היטלר עצמו. כבר בספטמבר 44′, לאחר התבוסות במערכת נורמנדי ובמערכה על הסיין, הנחיתה בדרום צרפת והתחברות שתי הזרועות של בעלות הברית בגזרת הרי הווג’ (Vosges), הגה היטלר את הרעיון לצבור כוח להתקפת נגד שתגרום למהפך במלחמה בחזית המערבית. הרעיון המבצעי היה לחדור עם כוח משוריין דרך הארדנים, גזרה מוגנת בדלילות בקו החזית האמריקני, לכיוון אנטוורפן ובריסל, ולהשיג בכך 3 יעדים : כיבוש נמל אנטוורפן, שעמד להפוך לנמל האספקה העיקרי של כוחות הברית בחזית המערבית ; יצירת טריז במרכז קו החזית של בנות הברית והכרעת הכוחות שיילכדו ממזרח לטריז ע”י ניתוקם ממקורות האספקה שלהם ; השגת היתרון הצבאי וערעור הלכידות של בעלות הברית יובילו למו”מ על הסכם שלום נפרד שיאפשר ריכוז העוצמה הצבאית הגרמנית בחזית המזרחית. שני המפקדים שעליהם הוטלה המשימה – מפקד החזית פון רונדשטט ומפקד קבוצת הארמיות מודל, העריכו שהתכנית יומרנית מדי וניסו להציע להיטלר תכנית מצומצמת יותר – “אורנים קטן”, אך הפיהרר לא היה מוכן להקשיב.

הכוח שנבנה למתקפת הארדנים כלל 3 ארמיות : ארמיית הפאנצר (שריון) ה-6 של ה-SS בפיקודו של ספ דיטריך ; ארמיית הפאנצר ה-5 של הוורמאכט בפיקודו של מנטוייפל ; והארמיה ה-7 (חי”ר) של ברנדנברגר.

אחרי ניסיון ההתנקשות ב-20 ליולי, היטלר כבר לא סמך על הגנרלים של הוורמאכט, וגם לפני כן הצבא שהימלר בנה לעצמו היה מועדף אצלו, ולכן המשימה היוקרתית והעיקרית של המבצע, לתפוס תוך 48 שעות את גשרי ה- Meuse בין לייג’ (Liege) לנאמור (Namur) ואח”כ להבקיע לנמל האספקה העיקרי של בעלות הברית באנטוורפן ולהכניס טריז בין הכוחות האמריקניים והבריטיים – הוטלה על ארמיית ה-SS ה-6 של ספ דיטריך. לצורך כך הארמייה קיבלה את רוב הטנקים החדשים שהגיעו מפס הייצור של שר החימוש שפאר בחודשים האחרונים שלפני המתקפה, כולל טנקי טייגר סימן 2 – “קינג טייגר” בכינויו האמריקני – האימתניים ששקלו 68 טון והיו בלתי חדירים (בחזית) לתותחי הטנקים של השריון האמריקני.

הארמייה ה-5 של מנטוייפל היתה אמורה להבקיע מדרום לארמיית ה-SS, לכבוש את צמתי המפתח של סט. ויט (St. Vith) ובאסטון, להגיע לגשרי ה- Meuseבין נאמור לדינאן (Dinant), לכבוש את בריסל ולאבטח את אגף הארמייה של דיטריך.

הארמייה ה-7 של ברנדנברגר היתה אמורה לאבטח את כל המהלך מדרום, ולהוות חסימה כלפי הארמייה ה-3 של פטון כדי למנוע ממנה לתקוף את הטורים המתקדמים של שתי הארמיות הצפוניות מהאגף.

תכנית מתקפת Wacht am Rhein בקו אדום עבה – הבליטה – הקו המכסימלי שאליו הגיעו הכוחות הגרמנים

המתקפה יצאה לדרך בבוקר ה-16 לדצמבר, בהפתעה מוחלטת, ותוך ניצול מתוכנן של מזג האוויר החורפי הקשה בגזרת הארדנים, שמנע מן הכוחות האמריקנים המותקפים סיוע של יחידות הסיוע האווירי שלהם. בשלב הזה של המלחמה היה הכוח האווירי של בעלות הברית בעדיפות מוחלטת על הלופטוואפה. כבר בסוף היממה הראשונה אפשר היה לראות סימנים לכך שהמהלך איננו צובר מומנטום כמתוכנן. הקו האמריקני היה מוחזק בדלילות ע”י יחידות “ירוקות” שטרם ראו קרב (דיביזיות 99 ו-106), ודיביזיה ותיקה שספגה אבידות רבות בחודשיים הקודמים במהלך המערכה על יער הורטגן (Hurtgen) ונשלחה לגזרת הארדנים למנוחה ולשיקום (דיביזיה 28). למרות זאת, ובניגוד לתכנון ולציפיות של המפקדים הגרמנים, יחידות הקו הקדמי של הדיביזיות האמריקניות נלחמו בנחישות, עיכבו את יחידות הפאנצר הגרמניות ומנעו מהן את ההבקעה המהירה שיועדה להן ביממה הראשונה. גם בימים הבאים היתה ההתקדמות הגרמנית איטית כמעט לכל רוחב חזית המתקפה, וקרבות ההשהייה של היחידות שבקו הקדמי נתנו לפיקוד האמריקני זמן חיוני לארגן ולהניע כוחות תיגבור מהגזרות השכנות. ברכס אלזנבורן (Elsenborn) בגזרת ארמיית הפאנצר ה-6, וסביב ערים שישבו על צמתי דרכים מרכזיים כמו סט. ויט ובאסטון בגזרת ארמיית הפאנצר ה-5, יעדים שהיו אמורים להיכבש כבר ביממה הראשונה, ניהלו האמריקנים קרבות מאסף ששיבשו לחלוטין את התכנית הגרמנית. בתוך שבוע ימים מתחילתה כבר היה ברור שהמתקפה נכשלה, וקרב ההתקדמות הגרמני הפך לסדרה של קרבות חילוץ והישרדות. כעת החליט היטלר להתמקד בהכנעתה של באסטון, למרות שבשלב הזה כבר לא היתה לה חשיבות אסטרטגית. עמידתה של הדיביזיה המוצנחת ה-101 שהתמקמה בעיר ובמוצבי החוץ שלה והיתה נצורה שם במשך שישה ימים, הפכה לסמל של המערכה על הבליטה. הארמיה ה-3 של פטון, שבבוקר ה-16.12 היתה אמורה להתחיל מתקפה בחבל הסאאר (Saar), במרחק של 250-200 ק”מ מדרום מזרח לבאסטון, שינתה כיוון, התחילה לנוע צפונה ב-19.12, וב-26.12 חבר כוח חלוץ שלה לבאסטון הנצורה. זו היתה ראשיתה של מתקפת הנגד האמריקנית. ב-6.1.45 חברו כוחותיו של פטון שהגיעו מדרום עם כוחות של הארמיה ה-1 של הודג’ס שהגיעו מצפון בהופליז (Houffalize) – במרכז הבליטה, ועד ל-25.1 סיימו שתי הארמיות האמריקניות, בסיוע של מספר יחידות שריון בריטיות, “לשטח” את הבליטה – להחזיר את קו החזית לתוואי שלו ערב המתקפה ב-16.12. האבידות הגרמניות היו כבדות –  כ-90,000 חללים, נעדרים, פצועים ושבויים, וכ-550 כלי רק”מ כבדים (טנקים ומשחיתי טנקים). האבידות בצד האמריקני היו בסדר גודל דומה, ואבדן כלי הרק”מ היה גדול בכ-50% מהאבדן הגרמני. אולם בעלות הברית יכלו לספוג אבידות אלה, ולא היה בהן כדי לגרוע מיכולתן להמשיך לנהל את המלחמה אל עבר הריין ולתוך גרמניה. את האבידות הגרמניות בנפש וברכוש לא ניתן היה להשלים. ביציאה להימור הגדול של מתקפת הארדנים, ועם כישלונה, חיסל היטלר למעשה את רוב עתודות הכוח שעמדו לרשותו להגנת גרמניה בחזית המערבית, וסייע בכך לבעלות הברית המערביות לקצר את משך המלחמה ולהוזיל את עלותה במשאבי כוח אדם וציוד.

סיור בכל זירות הקרב של המערכה על הארדנים – זהו פרוייקט של חודש לפחות. לפיכך, בחרתי להקדיש יום לסיור במסלול הקרבות של כל אחת משלוש דיביזיות מרכזיות במערכה : דיביזיית הפאנצר ה-1 של ה-SS  (ה- Leibstandarte Adolf Hitler) – התמקדתי בצוות הקרב המוביל שלה ; דיביזיית הפאנצר ה-2 של הוורמאכט ; הדיביזיה הרביעית המשוריינת מהארמייה ה-3 של פטון.

מסלול הקרבות של צוות קרב פייפר –  Kampfgruppe Peiper,  מדיביזיית הפאנצר ה-1 של האס.אס.  – Leibstandarte Adolf Hitler

יואכים פייפר היה מפקד השריון הבולט בארמיית הפאנצר ה-6 של ספ דיטריך. בן 29, הוא החל את דרכו כעוזרו האישי של היינריך הימלר בין השנים 1941-1938, לפני שעבר לפיקוד על יחידות קרביות במסגרת דיבייזיית ה- Leibstandarte. פייפר קנה את עולמו כמפקד בדיביזיה בקרבות חרקוב וקשת קורסק בחזית המזרחית ב-1943 (כבר במערכות אלה היה מעורב בפשעי מלחמה). במהלך קרבות אלה מונה למפקד רגימנט הפאנצר ה-1 של הדיביזיה, ובמסגרת ציוות הכוחות למתקפת הארדנים מונה למפקד צוות הקרב המוביל. צוות הקרב של פייפר (חטיבה מוגברת) קיבל כמעט את כל הטנקים של הדיביזיה. כוח הטנקים של פייפר מנה גדוד מעורב ובו שתי פלוגות טנקי kpzw4 ושתי פלוגות טנקי פאנתר – בסה”כ 72 טנקים, ו-45 טנקי קינג טייגר האימתניים, החמושים בתותח שהיה אימת בעלות הברית – תותח ה-88 מ”מ, ומשקלם 68 טון. בנוסף כלל צוות הקרב גדוד משחיתי טנקים  (25 כלים), גדוד חי”ר ממוכן (חרמ”ש), גדוד ארטילריה נגררת (105 מ”מ), גדוז נ”מ (20 מ”מ), ושני גדודי הנדסה.

כדי לשמור על סודיות המתקפה, רוכזה הדיביזיה, וצוות קרב פייפר בתוכה – באיזור דירן (Dueren), ממערב לקלן, כ-90 ק”מ מצפון מזרח לנקודת מעבר הגבול שיועדה לה בתכנית ההתקפה. פייפר למד לראשונה על משימתו בקבוצת פקודות שקיים מפקד הדיביזיה מונקה (Mohnke) יומיים לפני ההתקפה – ב-14.12. בקבוצת הפקודות קיבל פייפר את ציר התנועה שבו עליו לנוע למשימתו הראשונית – התייצבות על קו נהר המז באיזור הוי (Huy), בין לייג’ לנאמור, עד ש24+. כבר בקב’ הפקודות נמסר למפקדי הדיביזיה כי שתי רכבות שהיו אמורות להגיע עם אספקת דלק למבצע לא הגיעו וכנראה גם לא יגיעו, וכי על מפקדי הכוחות לתכנן תפיסת מאגרי דלק אמריקניים במהלך התקדמותם. פייפר העיר למפקדו כי חלק מהציר שהוקצה לו איננו יותר מאשר מסלול הררי לרוכבי אופניים, ואיננו מתאים לטנקים כבדים. המסלול לא שונה.

יואכים פייפר

צוות קרב פייפר יצא לדרכו מדירן ב-15.12, והגיע לפנות בוקר לשטח ההערכות שלו ממזרח ללוסהיים (Losheim). לפי התכנית, דיביזיית חי”ר – דיביזיית ה-Volksgrenadier ה-12, היתה אמורה לבצע הבקעה באיזור לוסהיים ולהכשיר מעברים למעבר כוחותיו של פייפר עד שעה 0700 בבוקר ה-16.12. התקלות החלו עם תחילת המערכה, והצטברו במשך היום. הטור המשוריין של פייפר נתקע עם תחילת תנועתו משטח ההערכות בפקק תנועה גדול שנגרם ע”י האגד הארטילרי של דיביזיית החי”ר – ארטילריה נגררת סוסים. גדוד הגישור לא הצליח להשמיש גשר רכבת שחובל ע”י הצבא הגרמני בעת נסיגתו מבלגיה בספטמבר, שעליו היו הכלים של פייפר אמורים לעבור. דיביזיית החי”ר לא הצליחה לסלק את כל כיסי ההתנגדות של דיביזיית החי”ר ה-99 של ארה”ב בגזרת לוסהיים. בסופו של דבר, צוות קרב פייפר החל לחצות את קו המגע רק בשעה 1600, ונעצר שוב בחצות בלנצראט (Lanzerath), לאחר תנועה של כ-6 ק”מ בלבד. בלנצראט הצליחה מחלקת חי”ר אמריקנית בפיקודו של סגן לייל בוק (Bouck) לעצור רגימנט צנחנים מדיביזיית הצנחנים ה-3 הגרמנית למשך כ-12 שעות. היממה שבסיומה היה כוח פייפר אמור להיערך על המז, הסתיימה בלנצראט.

פייפר דרש וקיבל פיקוד על גדוד מרגימנט הצנחנים, ותוך שילובו בכוח החלוץ שלו תקף את העמדות האמריקניות בלנצראט ב-0400 בבוקרו של ה-17.12. העמדות היו ריקות. למעשה, כאשר הגיע פייפר בחצות למפקדת רגימנט הצנחנים בבית הקפה שבמרכז לנצראט, הוא לא היה מודע לכך שהמ”מ האמריקני כבר נמצא שם כשבוי. בוק השבוי היה עד להתפרצותו של פייפר על מפקד הצנחנים הופמן בשל כישלונו לפרוץ את החסימה שהעמידה לו מחלקתו של בוק במשך היום.

עתה יכול היה פייפר סוף סוף להתחיל להתקדם בציר התנועה שלו. היעד הראשון היה הכפר הונספלד (Honsfeld). זה היה מחנה עורפי של דיביזיה 99, ובערבו של ה-16.12 היתה מרלן דיטריך אמורה להופיע כאן בפני החיילים. מפקדת הדיביזיה הצליחה לארגן כאן במשך הלילה הגנה חפוזה, שהתפוררה לאחר קרב קצר, לא לפני ששני טנקים מכוח החוד של פייפר הושמדו. כוח פייפר תפס כאן שלל רב – עשרות כלי רכב – זחל”מים, ג’יפים ומשאיות, תותחי נ”ט, וכ-300 שבויים. כאן החל הכוח בביצוע פשעי מלחמה. שבעה עשר חיילים אמריקניים שנתפסו במקום הוצאו להורג, ובתמונה מפורסמת נראים לוחמים מהכוח של פייפר נועלים מגפיים של חיילים שרצחו.

חיילים מצוות הקרב פייפר נועלים מגפים של שבויים אמריקנים שנרצחו בהונספלד

טנק טייגר סימן 2 – קינג טייגר מצוות קרב פייפר, חולף על פני שיירת שבויים אמריקניים

לאחר הונספלד, החליט פייפר לסטות מהמסלול שהוכתב לו צפונה אל תוך מסלול ההתקדמות של הדיביזיה השכנה – דיביזיית הפאנצר ה-12 של ה-SS (דיביזיית Hitlerjugend), שבציר התנועה שלה אמור היה להימצא מצבור דלק אמריקני. ואכן, בעיירה בולינגן (Bullingen) נמצא מצבור של 50,000 גלון דלק, כמו גם מנחת של מטוסי סיור קלים. חלק מהמטוסים הצליחו להמריא ולהסתלק, והאחרים הושמדו על הקרקע. אנשי כוח פייפר הורו לשבויים האמריקנים שתפסו במקום לתדלק את הטנקים שלהם.

מכאן חזר צוות פייפר למסלול המקורי שלו, בדרכי יער מתפתלות בגבעות של הארדנים. במסלול המתוכנן היה יתרון בכך ששמר על ציר תנועה בקווי גובה מתמשכים לאורך כ-20 ק”מ מבלי להגיע למעברי נהר קריטיים. אולם הדרכים שפייפר כבר העיר עליהן בקבוצת הפקודות, גבו  מחיר מן הרק”מ שלו, שהתקשה לתמרן בהן. הכלים נתקעו בבוץ. במיוחד התקשו לתמרן טנקי הטייגר הכבדים, שגם היו להם תקלות מכניות רבות. למרות קשיים אלה, ההתקדמות היתה מהירה.

מסלול הקרבות של צוות קרב פייפר

לקראת הצהריים הגיח הטור המשוריין של פייפר מדרכי היער ועלה על הכביש באיזור באונייה (Baugnez), מדרום לעיר מלמדי (Malmedy). חלוץ הכוח המשיך דרומה לכיוון לינייהוויל (Ligneuville), אולם אחת מיחידות הכוח נתקלה בעלותה על הכביש באיזור באונייה בשיירה אמריקנית. זו היתה סוללה מגדוד איכון ארטילרי של הארמיה ה-1 האמריקנית. הכלים הגרמניים פתחו באש על כלי הרכב הקדמיים של השיירה האמריקנית והדליקו אותם, זנב השיירה הצליח להסתובב ולחזור למלמדי. רוב חיילי הכוח האמריקני נתפסו ע”י אנשי כוח פייפר, והשבויים רוכזו בשורות בשדה ליד הצומת. אחד מהגרמנים נתן פקודה, ותוך דקות היתה קבוצת השבויים האמריקנית שכובה ירוייה על אדמת השדה. כמה מלוחמי ה-SS עברו לאורך השורות ווידאו הריגה. רק קומץ קטן של לוחמים הצליח להימלט, חלקם לאחר שהתחזו לחללים. הניצולים הצליחו לחבור תוך כמה שעות לכוחות האמריקנים ולספר את סיפורם, והשמועה על טבח מלמדי פשטה במהירות בין כל היחידות האמריקניות בגזרה, וגרמה לכך שבהמשך הקרבות גם האמריקנים נטו “לא לקחת שבויים” מקרב יחידות ה-SS. בטבח מלמדי נרצחו 84 חיילים אמריקניים.

בלינייהוויל נתקל כוח פייפר בהתנגדות. במקום, שנמצא ערב המתקפה למעלה מ-30 ק”מ מאחורי קו המגע, היה ממוקם מטהו של הגנרל טימברלייק, מפקד אגד נ”מ של הארמיה ה-1 האמריקנית. הגנרל הצליח לברוח בדקה האחרונה כשהטנקים של פייפר כבר נכנסו לעיירה, ולפייפר לא נותר אלא לסעוד את ארוחת הצהריים של הגנרל שהיתה ערוכה על שולחן במטהו שבבית המלון של העיירה. בעיירה היתה גם פלוגת סדנא שעסקה בתיקון ושיפוץ טנקי שרמן של הדיביזיה המשוריינת ה-9. אחד הטנקים ירה מתוך הסדנא ופגע בפאנתר של כוח החלוץ של פייפר. מיד לאחר מכן הושמדו כל הטנקים שבסדנא. גם בלינייהוויל הוצאו להורג 8 שבויים אמריקניים.

היעד הבא של פייפר היה סטאבלו (Stavelot), עיר עתיקה הממוקמת על גשר של נהר האמבלב (Ambleve). הדרך לסטאבלו היתה אף היא דרך הררית, והקטע האחרון שלה היה בירידה תלולה אל גשר האמבלב. בסביבות 2100 נתקל החוד של פייפר בחוליות מחסום אמריקניות בירידה אל הגשר, ומאחר ולא ידע להעריך מה גודל הכוח שמולו, החליט לעצור למשך הלילה, לרכז חי”ר ולתקוף עם בוקר.

בבוקר ה-18.12 תקף פייפר בעוצמה את סטאבלו. כאן נתקל לראשונה בהתנגדות אמריקנית משמעותית. הצנחנים והטנקים הראשונים שהתקרבו אל הגשר נתקלו באש של יחידות חרמ”ש ונ”ט אמריקניות. 4 פאנתרים הושמדו, אולם גשר האמבלב לא פוצץ, והחרמ”ש של

קינג טייגר מדרום לגשר האמבלב בסטאבלו

פייפר הצליח לעבור אותו ולהשתלט על החלק הדרומי של העיר. בקרב על סטאבלו נגרמו לכוח פייפר אבידותיו המשמעותיות הראשונות. פייפר לא התעכב על טיהור העיר אלא עבר דרכה ליעדו הבא – טרואה-פונט (Trois Ponts). פייפר לא היה מודע לכך שבצפון העיר, במרחק של פחות מ-2 ק”מ מכוחותיו, היה מצבור אמריקני עצום של 800,000 גלון דלק – 160,000 ג’ריקנים. המצבור נשמר ע”י יחידה בלגית. מפקד הכוח האמריקני שנסוג מהקרב על גשר האמבלב הורה להצית כששית מכמות הג’ריקנים בצבור, כדי לייצר מחסום אש בלתי עביר על הדרך למלמדי, ולמנוע את נפילת המצבור בידי הגרמנים. פייפר המשיך בדרכו מבלי שהיה מודע לכל הדרמה הזאת, וזאת כאשר הדלק במיכלי הטנקים שלו הלך ואזל.

מצבור הג’ריקנים השרוף מצפון לסטאבלו

כפי שמלמד שמה של טרואה-פונט, עיירה זו ישבה על 3 גשרים חשובים על נהרות האמבלב והסאלם (Salm). הפעם לא שיחק לפייפר מזלו. הגשרים פוצצו ע”י הכוח האמריקני שהחזיק בעיר ממש לעיני כוח החלוץ שלו. פיצוץ הגשרים בטרואה-פונט אילץ את פייפר לשנות מסלול ולנוע צפונה ללה גלייז (La Gleize), משם קיווה לחזור לציר התנועה המקורי שלו ע”י תפיסת גשר על האמבלב בצ’נו (Cheneux). הגשר בצ’נו אכן נתפס, ופייפר המשיך בכיוון המסלול המקורי שלו. בשלב זה, בשעות אחה”צ הותקף הכוח ע”י מטוסי תקיפה אמריקניים שפגעו והשמידו 3-2 טנקים ו-5 זחל”מים. הטנקים הבוערים חסמו את הדרך הצרה וגרמו לעיכוב, וכשהצליח הכוח לעקוף אותם והתקרב לגשר נפמולן (Neufmoulin) שעל נחל הליאן (Lienne) על ציר התנועה המקורי ממזרח להביימון (Habiemont), פוצץ גם גשר זה, ותנועת הכוח נעצרה. פייפר נאלץ לשוב על עקבותיו, ולחזור לאיזור לה גלייז, הוא החליט לנסות לפרוץ מערבה דרך סטומון (Stoumont), שגם ממנה ממשיכה דרך מערבה להוי, או ללייג’.

קרבות צוות קרב פייפר בעמק האמבלב – 24-17 לדצמבר 1944

בבוקר ה-19.12, היום הרביעי למערכה, תקף פייפר את סטומון. נוכח התנגדות אמריקנית קשה הצליח הכוח לתפוס את סטומון ואת תחנת סטומון ממערב לה. במשך היום התפתחו קרבות קשים בסטומון, והכוח של פייפר הדף 3 התקפות נגד אמריקניות. תוך ספיגת אבידות כבדות. בין ובין, דווח לפייפר כי כוח אמריקני הצליח לכבוש את סטאבלו, ובכך למעשה נותק מן העורף שלו, דבר שסיכל כל אפשרות של הגעת אספקה. פייפר הורה לצוות קרב גדודי בפיקודו של מאיור קניטל לחזור ולכבוש מחדש את סטאבלו ממערב. הניסיון לא צלח. מכאן ואילך, כוח פייפר איננו מנסה עוד להתקדם אל המז, והקרב שהוא מנהל הוא קרב הישרדות.

ה-20 לדצמבר מצא את שרידי צוות קרב פייפר מותקף מכל עבריו, ונצור. מדרום, הותקף הכוח שהחזיק בגשר בצ’נו ע”י כוח מדיביזיית הצנחנים ה-82, ממערב הותקף הכוח בסטומון ע”י  כוחות מדיביזיית החי”ר 30 ומהדיביזיה המשוריינת ה-3. מצפון הותקף הכוח בלה גלייז ע”י כוח נוסף מהדיביזיה ה-30. בסיומו של יום הורה פייפר לכוחותיו בסטומון ובצ’נו לסגת במשך הלילה, וריכז את כל כוחו בלה גלייז. הקרבות סביב לה גלייז נמשכו בשלושת הימים הבאים, וב-23 לחודש בשעה 1700 קיבל שדר המורה לו לפרוץ מזרחה עם כל הכלים שלו. הפקודה היתה חסרת שחר, ובלילה שבין ה-23 ל-24 לדצמבר בשעה 0100 יצא פייפר בראש 800 מאנשיו הבריאים ברגל דרך הקווים האמריקניים דרומה לואן (Vanne). בלה גלייז נשארו 300 פצועים, 26 טנקים וכ-55 כלי רק”מ אחרים. בין הטנקים היו 6 טנקי טייגר סימן 2. רק שישה הצליחו להגיע עד לה גלייז, מתוך 45 שאיתם יצא הכוח לדרך.

טייגר מכוח פייפר שנשאר בלה גלייז

סיור במסלול הקרבות של Kampfgruppe Peiper

הסיור במסלול צוות קרב פייפר מתחיל בלוסהיים, גרמניה. כפר קטן ולא מרשים, שאין בו אתרים ראויים לציון ולביקור. מכאן מתפתל המסלול בנוף הגבעות היפהפה של הארדנים דרך הכפרים הולשהייד (Hüllscheid) ומרלשהייד (Merlscheid) ללנצראט. הכנסייה הקטנה במרלסהייד נראית כיום בדיוק כמו בדצמבר 44′, וגם בבית המגורים שממולה (שם לנתי), השינויים אינם גדולים.

הכנסייה במרלשהייד – אז והיום

בית במרלשהייד – אז והיום

בלנצראט מבקרים בגבעה מעל לכפר, שממנה עצר סגן לייל בוק את רגימנט הצנחנים הגרמני. במקום אתר קטן המנציח את הקרב ואת לחימתם הנחושה של בוק ואנשיו.

אתר ההנצחה לסגן בוק וחייליו בלנצראט

הנצחת לחימת סגן בוק ואנשיו

בהמשך עוברים דרך תחנת הרכבת בבוכהולץ (Bucholtz), שם התנהל קרב שאיננו קשור לכוח פייפר, להונספלד. במרכז הונספלד יש ציון לקרב שהתחולל במקום.

השוקת במרכז הונספלד, שם צולמו חיילי ה-SS נועלים נעלי שבוייהם שנרצחו

מכאן לבולינגן. סמני האירועים לא נותרו במקום, והאתר שבו היה ממוקם מצבור הדלק הוא כיום פארק עירוני קטן ובו מגרש משחקים לילדים.

מיקום מצבור הדלק בבולינגן – כיום פארק ומגרש משחקים לילדים

המשכתי בציר התנועה של צוות קרב פייפר בדרכי היער. מה שהיה בדצמבר 44′ מערכת של דרכי יער בוציות באיזור של כפרירים זעירים, הוא היום איזור שבו מערכת דרכים סלולה היטב המקשרת בין שורה של כפרים מבוססים ובהם בתי מידות נאים. בחניות של הבתים הכפריים חונות מכוניות מרצדס, וולבו ו-BMW. קשה מאד להתרשם מקשיי המעבר באיזור זה בדצמבר 44′ ואפשר רק לדמיין אותם. המסלול עובר ב: Morscheck – Moderscheid – Shoppen – Faymonville – Am Stephanshof – Ondenval – Thirimont – Bauone. מכאן מגיעים לצומת באונייה. כאן פוגשים בהרחבה בהנצחת טבח מלמדי.

בצומת עצמה מתחם הנצחה הכולל אנדרטה, קפלה ולצידה לוחות זיכרון והנצחה.

אתר הנצחת טבח מלמדי

אתר טבח מלמדי

מהעבר השני של כביש מלמדי-לינייהוויל נשאר חשוף שדה הטבח, ולצידו מוזיאון באונייה 44′ (Baugnez 44 Historical Center). במוזיאון מוצגים רבים וסרט המתארים את השתלשלות האירוע, לרבות ראיונות עם ניצולים. כמו כן במוזיאון תצוגות על המערכה על הבליטה, יחידות הצבא שהשתתפו בה, כלי הנשק  ועוד.

דיורמה של טבח מלמדי במוזיאון באונייה 44′

מכאן ללינייהוויל. בכניסה לעיירה מכיוון מלמדי אתר זיכרון לטבח “הקטן” שהתרחש כאן.

אנדרטה לנרצחי ליניהוויל

מלון “דו מולן” שממנו נמלט הגנרל טימברלייק עדיין עומד על תילו ונראה כפי שנראה בתמונות מלפני 75 שנים.

מלון “דו מולן” בליניהוויל

הדרך לסטאבלו אף היא דרך הררית יפהפיה המסתיימת בירידה תלולה לגשר האמבלב.

הדרך לסטאבלו

הירידה לגשר האמבלב בסטאבלו

במורד הדרך לגשר אירעה ההיתקלות הראשונה של כוח החלוץ של פייפר עם גדוד אמריקני – גדוד החרמ”ש העצמאי 526 שתוגבר בכוח נ”ט. הירידה מסתיימת מטרים ספורים מגשר האמבלב, במקום בו התנהל הקרב על הגשר. במקום אתר הנצחה לגדוד החרמ”ש.

אתר הנצחה לגדוד 526

גשר האמבלב בסטאבלו – אז והיום

ברובע העתיק של סטאבלו הסתבכו טנקי הקינג טייגר הכבדים של פייפר בסמטאות העתיקות של העיר. איתרתי את המקום המדוייק בו מצא הטייגר המצולם את מנוחתו האחרונה.

התחנה האחרונה של הטייגר בסטאבלו

מסטאבלו ממשיכים בכביש המתפתל לאורך נהר האמבלב בדרך לטרואה פונט, ומשם ללה גלייז. מלה גלייז אפשר להגיע לגשרים בצ’נו ובנפמולן, שם נעצר כוח פייפר, או לסטומון, שם ניהל הכוח קרבות קשים. בלה גלייז נמצא מוזיאון דצמבר 44′ (Musee December 1944( המציג את השתלשלות הקרב בגזרה ותוצאותיו. בחזית המוזיאון חונה במלוא תפארתו טייגר מס’ 213 מכוח פייפר, אחד מששת הטייגרים היחידים שהצליחו להגיע עד כאן, ואחד הטייגרים היחידים שניתן לראות כיום בעולם. כאן, במקום שבו הסתיים מסלול הקרבות של כוח המשימה פייפר, מסתיים החלק הראשון של סיורנו.

טייגר 213 בלה גלייז

מדוע נכשל כוח המשימה פייפר ?  את הסיבה הראשונה והעיקרית אפשר להבין בנקל תוך כדי נסיעה במסלול ההתקדמות של הכוח  –  התכנית. התכנית לא היתה רק יומרנית, אלא פנטזיונרית. המחשבה שצוות קרב חטיבתי משוריין יוכל להגיע תוך 24 שעות עד למז, מרחק תנועה של כ-120 ק”מ, באיזור הארדנים המשופע בנהרות וגשרים, היתה בנויה ככל הנראה על ההערכה שהכוח יגיע לכל הגשרים בדרכו ויתפוס אותם לפני שהאמריקנים יצליחו לפוצץ אותם. זאת מחשבה של שחקן פוקר, לא תכנון צבאי רציני, ומאחר ומי שעמד מאחוריה היה הפיהרר עצמו, הגנרלים שלו לא העזו לחלוק עליו.

ואם בגישור עסקינן, מבנה צוות הקרב של פייפר לא איפשר גישור מהיר במקומות שבהם נתקל הכוח בגשר מפוצץ. בניגוד לצוותי קרב בצבא האמריקני, שבהם היתה יחידת גישור אורגנית מצויידת בציוד גישור שאיפשר התגברות מהירה על מכשולי מים, בצוות הקרב של פייפר היתה יחידת גישור אחת שהסתבכה כבר בגישור המעבר הראשוני בלוסהיים, ולא תרמה דבר להתגברות על מכשולי המים שבהם נתקל צוות הקרב בהמשך מסלולו.

הסיבה השנייה היתה ההנחה שאפשר יהיה להבקיע את המערך האמריקני כמעט ללא התנגדות וזה יתקפל כמו בנין קלפים. זלזול ביריב (מוכר ?). למרות שהמערך האמריקני בארדנים היה דליל מאד (דליל במכוון – הפיקוד האמריקני לקח סיכון מחושב בגזרה זו כדי לחזק את הגזרות האחרות), והיחידות שהיו בו היו יחידות “ירוקות” שרק הגיעו מארה”ב או יחידות שנשחקו קשות בקרבות קודמים – היחידות האמריקניות נלחמו ועיכבו את ההתקפה הגרמנית לכל רוחב גזרת מתקפת הארדנים, וכך גם בגזרה של פייפר. בסוף היום הראשון פייפר הצליח להתקדם רק כ-4 מייל. כמובן שהעיכובים בגזרה זאת, כמו גם בגזרות האחרות, נתנו לפיקוד האמריקני שהות קריטית להביא תגבורות שיקשו על המהלך האופנסיבי הגרמני בהמשך הדרך. ואכן, החל מהיום השלישי למערכה פייפר כבר נלחם ביחידות תיגבור שנשלחו לעצור את המתקפה הגרמנית, ומהיום הרביעי הוא כבר נלחם מול דיביזיות עילית אמריקניות שנשלחו לגזרת הארדנים – הדיביזיות ה-30 וה-82.

סיבה נוספת היתה שלעת הזאת ההפצצות האוויריות של בנות הברית פגעו קשות במערך ייצור ואספקת הדלק לצבא הגרמני. כוחות השריון, כולל  זה של פייפר, יצאו להתקפה כשהם קצרים בדלק, וכמעט  ללא דרגי דלק בשדרות האספקה שלהם. טנקי הטייגר סימן 2 היו זללני דלק וצרכו 8 ליטר לק”מ אחד. התכנית היתה בנויה על תפיסת מאגרי דלק אמריקניים. פייפר אכן תפס מאגר של 50,000 גלון בבולינגן – שלא היה מיועד בתכנית הגרמנית עבור הכוח שלו, וזה תדלק את הכוח שלו ללחימה של עוד כיממה אחת או שתיים, אבל מאגר שני של 800,000 גלון שהיה בהישג ידו והוא לא ידע עליו, הועלה באש ע”י האמריקנים כדי שלא ייפול בידו. בסוף המסלול כוח פייפר נשאר עם טנקים ללא דלק. ניסיונות של הלופטוואפה להצניח לו דלק לא צלחו.

מיכל דלק – 125 ליטר – שהוצנח ע”י הלופטוואפה באיזור לה גלייז עבור כוח פייפר – מעט מדי ומאוחר מדי

לאורך המסלול, כוחותיו של פייפר רצחו למעלה מ-100 שבויי מלחמה אמריקניים, כמו גם מאות רבות של אזרחים בלגיים. בעקבות הטנקים והזחל”מים הגיעו גם יחידות של הגסטאפו, שחיפשו ואיתרו אזרחים בלגים שנודע כי קיבלו באהדה את בעלות הברית כאשר שיחררו את האיזור בספטמבר 44′, והוציאו אותם להורג. גם אזרחים שלא היתה לגרמנים שום עילה להתאנות אליהם הוצאו להורג רק משום שהסתתרו במרתפים או שהפריעו ללחימה. במקרים לא מעטים גם נשים וילדים, ואפילו תינוקות. בסטאבלו לבדה נרצחו 138 נפש, בהם תינוקות. ההערכה היא שלאורך מסלול לחימתו של צוות הקרב של פייפר נרצחו בין 750-500 אזרחים.

לוח זיכרון ל-25 מתושבי סטאבלו שנרצחו ע”י הגרמנים ליד גשר האמבלב בדצמבר 44′

לאחר המלחמה הועמדו יואכים פייפר וכמה מקציני ואנשי צוות הקרב שלו (כמו גם מפקד ארמיית הפאנצר ה-6 ספ דיטריך וכמה מקציניו) לדין במסגרת משפטי דכאו, בגין טבח מלמדי ומעשי רצח אחרים שבוצעו לאורך מסלול צוות הקרב. פייפר נידון למוות, אך עונשו הומר

יואכים פייפר כנאשם במשפטי דכאו

בהמשך למאסר עולם. מאוחר יותר נקצב עונשו של פייפר בגלל אי סדרים שהתגלו במהלך משפטו. פייפר שוחרר מהכלא בשנת 1956. בשנות ה-70′ עבר לגור במזרח צרפת – דווקא שם. לאחר שנחשפה זהותו, התחיל מאבק ציבורי לסילוקו מהאיזור. בליל הבסטיליה ביולי 1976 מצא את מותו כשדירתו הוצתה ע”י אלמונים.

קישור לסרט תעמולה נאצי על כוח פייפר שהופק במהלך מתקפת הארדנים  –

  https://youtu.be/lQPFo_hSOUU.

הפרקים הבאים :

פרק ב ‘ –  מסלול הקרבות של דיביזיית הפאנצר ה-2 , דיביזיית “וינה”.

פרק ג’  – מסלול הקרבות של הדיביזיה המשוריינת ה-4, דיביזיית  “name enough”.

מקורות :

1993. M. Cole, The Ardennes : Battle of the Bulge, Center of Military History, US Army; Washington DC, 1993

Interview With Joachim Peiper, 7 September 1945, www.merriam-press.com/ww2ejour/articles/iss_001/is001_06.htm

2017. T. Haasler, H. Weber & S. Vosters, Duel in the Mist, The Leibstandarte During the Ardenne Offensive, Panzerwrecks Publishing, Heathfield UK, 2014
2019. Marriott & S. Forty, The Ardennes Battlefields – December 1944-January 1945, Casemate Publishers, Oxford UK, 2017
2021. J. Muller, The Bulge Battlefields, French Battlefields, Buffalo Grove IL, USA, 2016