האם היה כיתור הארמיה השנייה במלחמת יום הכיפורים אופציה ריאלית ?

מפעם לפעם עולה לדיון סוגיית כיתור הארמיה השנייה במלחמת יום הכיפורים.

לאחרונה נדרש לנושא זה פרופ’ שלמה אבינרי. בסדרת מאמרים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – “בין שתי תנועות לאומיות” (“הארץ” 26.9.15 ; 9.10.15 ; 15.10.15), בה עסק פרופ’ שלמה אבינרי בין השאר בהתערבותה של ארה”ב במלחמות ישראל, כתב :

“ב-1973 בלמה ארצות הברית בסוף מלחמת יום הכיפורים את כיתור הארמיה השנייה על ידי צה”ל, כדי למנוע ניצחון ישראלי סוחף מדי…” (“הארץ” 9.10.15).

יתכן שהאמריקנים היו מתערבים למנוע כיתורה של הארמיה השנייה. מהלך כזה בהחלט היה תואם את מדיניותו של קיסינג’ר שלא לאפשר לישראל להגיע להישג שייראה כתבוסה מצרית גדולה מדי. אולם המציאות היתה שלא היה צורך בהתערבות אמריקנית. הארמיה השנייה לא כותרה בגלל שורה של סיבות הקשורות כולן במצבו של צה”ל בשלבים המאוחרים של המלחמה, בהן : מצאי הכוחות שיכלו לעמוד לצורך מהלך של כיתור הארמיה השנייה ; הקיבעון של מפקדי החזית להכות את הארמיה השנייה ממזרח לתעלה, במקום לאפשר ריכוז כוח ממערב לתעלה שהיה עשוי לאפשר כיתור של הארמיה השנייה ; ומן הסתם גם השיקולים האישיים והפוליטיים שהניעו בשלב זה לא מעט מההחלטות בחזית הדרום, כאשר מדובר היה במהלכים הקשורים באריאל שרון.

ראשית, מצב שחיקת הכוח. בשלבים האחרונים של מלחמת יו”כ עמדו לרשות פיקוד הדרום 3 אוגדות מתמרנות מדולדלות למדי. שתיים מהן (אוגדות 162 בפיקודו של אברהם אדן, ו-252 בפיקודו של קלמן מגן), היו מושקעות במאמץ הכיתור של הארמיה השלישית. נותרה אוגדת שרון (אוגדה 143), שגם היא היתה מדולדלת למדי, והיתה פרושה משני צדי התעלה. ממזרח לתעלה – חטיבה 600, עם שני גדודים מוקטנים מול כוחות הארמיה השנייה במרחב שמצפון לחווה הסינית. ממערב לתעלה – חטיבות השריון 14 ו-421, וחטיבות החי”ר המוצנח 35 ו-247, כולן יחידות שכבר עברו פרקי לחימה קשים ביותר, חלקן מתחילת המלחמה, והיו רחוקות מאד מתקן מלא של כלים ולוחמים. יחידות אלה (למעט חטיבה 421) היו מסובכות בקרב קשה ובהתקדמות איטית לכיוון איסמעיליה בשטח בעל מאפייני קרקע “וייאטנמיים”, משני צידי תעלת המים המתוקים, נוכח התנגדות מצרית קשה ועיקשת.

מנגד, המערך המצרי ממערב לתעלה בגזרת הארמיה השנייה היה דליל, והסתכם בכמה גדודי קומנדו/צנחנים שהיו מושקעים בלחימה לאורך תעלת המים המתוקים מדרום לאיסמעיליה, ובחטיבה ממוכנת 118, הכוח האחרון שנותר מדיביזיה 23, שהוכתה קשות בקרבות ה-16.10 – 18.10. חטיבה זו היתה פרוסה החל מה-19.10 מנפישה במזרח ועד אבו-צווייר. תיאורטית יכלו המצרים להחזיר יחידות של הארמיה ה-2 מן הגדה המזרחית למערבית כדי לקדם פני מהלך איגוף ישראלי מצפון מערב לאיסמעיליה, אולם כנגד מהלך כזה עמד איסור חד משמעי של סאדאת על החזרת יחידות ממזרח התעלה למערבה, עד כדי איום להעמיד לדין כבוגדים קצינים שיציעו העברת יחידות כזאת, כמתואר אצל שאזלי. גם קשה להניח שהמצרים היו מקצים כוחות נוספים מהגזרה הדרומית ממערב לתעלה, שבה נאבקו נגד מהלך הכיתור של אוגדות 162 ו-252, או מיתרת כוחות העתודה להגנת המשטר שהחזיקו קרוב לקהיר (חטיבה אחת מכוחות אלה – חטיבת השריון 23 מדיביזיה 3, כבר הוטלה למערכה ב-18.10 מול הצליחה הישראלית בגזרת אבו-סולטן – “מקצרה” והושמדה כמעט כליל), כדי להגן על המרחב המרוחק יחסית של קנטרה-איסמעיליה.

נקודה מכרעת היא שעד ל-19.10 הושמד עיקר מערך טילי הנ”מ בגזרת ארמיה 2, וחיל האוויר הישראלי יכול היה לפעול כמעט ללא הפרעה בגזרה (ומה-22.10 ללא כל הפרעה, לאחר שלא נותרו עוד גדודי טק”א בגזרת ארמיה 2). חיל האוויר המצרי כבר “גרד את תחתית החבית” והטיל למערכה ממערב לתעלה שאריות של הטייסות הקרביות שלו ואפילו מטוסי אימון.

האפשרות התיאורטית היחידה לכיתור הארמיה השנייה היתה מהלך איגוף עמוק של אוגדת שרון דרך המרחבים שממערב לאיסמעיליה, תוך צליחת החיץ החקלאי הדליל שם, פריצה באיזור שדה התעופה אבו סווייר ומשם במהלך מכתר עד להתייצבות לחסימת הדרכים היוצאות מקנטרה המערבית. בשונה מהשטח בעל המאפיינים ה”ויאטנאמיים” לאורך תעלת המים המתוקים, השטחים שממערב ומצפון מערב לאיסמעיליה התאפיינו כשטחי תימרון פתוחים הנוחים לתימרון משוריין, וכאמור כמעט ריקים מכוחות משמעותיים.

מיתווה תיאורטי למהלך כיתור הארמיה השנייה

כדי להגיע ליכולת לבצע מהלך כזה, צריכה היתה אוגדה 143 לנתק מגע בכל הגזרות שבהן התנהלה לחימתה, משני צידי תעלת סואץ, ולרכז את כל עוצמתה בפינה הצפון מערבית של השטח שנתפס ע”י האוגדה, שבו החזיקה חטיבה 421. כדי שניתן יהיה לבצע ניתוק מגע כזה, היה צורך להכניס יחידות אחרות כדי להחזיק את קווי המגע מול המצרים. לשם כך היה צורך במתיחת כוחות פיקוד דרום הנותרים, שגם כך היו מתוחים בדלילות רבה מול מאחזי שתי הארמיות בגדה המזרחית באותו שלב, או לחלופין להשאיר בקווי המגע חלק מהכוח של האוגדה.

תנאי הכרחי נוסף לביצוע מהלך כזה היה כמובן הסכמת מפקדת הפיקוד לביצועו. אלא שמפקדי החזית, ברלב וגורודיש, היו נתונים במעין קיבעון לפיו את המהלך העיקרי של הדיפת הארמיה השניה יש לבצע בגדה המזרחית, במרחב שבין החווה הסינית לציר “טליסמן”. נאמנים לגישה זו, הטילו מפקדי הפיקוד מגבלה על התקדמות יחידות אוגדה 143 לאורך תעלת המים המתוקים ממערב לתעלה, שהם ראו בה מהלך משלים ותומך ללחץ על הארמיה השנייה במזרח התעלה.

מהו חלון הזמן שבו ניתן היה להוציא לפועל מהלך כזה ?

המועד המוקדם ביותר היה הלילה שבין ה-19.10 – 20.10, לאחר שחטיבה 14 המוקטנת צלחה את התעלה, כבשה את מתחם “אורחה”, ויישרה קו עם חטיבה 421 מצפון לציר “ורדית”. באופן תיאורטי ניתן היה לבצע מהלך כזה עד ליום ה-21.10, היום שבו התעקשו מפקדי החזית, ברלב וגורודיש, להטיל את חטיבה 600 להתקפה המיותרת והטראגית להרחבת השטח שבידי צה”ל מצפון לחווה הסינית – ההתקפה האומללה על מתחם “מיסורי”. תוצאת התקפה זו, שנכשלה, היתה למעשה הוצאתה של חטיבה 600 מהסד”כ הפוטנציאלי למהלך אוגדתי ממערב לתעלה, והחלשתה של אוגדה 143 לרמה שבה כבר לא יכולה היתה להוציא לפועל מהלך שאפתני לכיתור הארמיה השנייה. תחת זאת המשיכו כוחות האוגדה ממערב לתעלה בהתכתשות היומיומית בכיוון איסמעיליה, שהניבה התקדמות מעטה תוך שחיקה נוספת של כוחות האוגדה.

יש להניח שגם הקצר הכמעט מלא שהיה בשלב זה של המלחמה בין מפקד החזית ברלב ואלוף הפיקוד בתואר גורודיש, לבין אריאל שרון, מנע גם הוא אפשרות כי משימת כיתור הארמיה השנייה תוטל על אוגדת שרון. המדובר בשלב שבו כבר הצטברו במפקדת הפיקוד כעסים רבים, חלקם מוצדקים וחלקם לא מוצדקים, על התנהלותו של שרון במספר אירועים במהלך המלחמה, החל מהתקפות האוגדה שבפיקודו ב-9.10 תוך הפרת ההוראה לעצור את הפעילות, דרך ההתכתשויות בין “הצדדים” במהלך מבצע “אבירי לב” לצליחת התעלה, וכלה בפרשת “מיסורי”. ברלב, יש לזכור, היה גם איש פוליטי, וסלד מהאפשרות שיריבה הפוליטי של מפלגתו, מייסד הליכוד שרון, יזכה בזרי דפנה נוספים בזכות הצלחת מהלך כיתור של הארמיה השנייה. אין לשלול את ההנחה שגם נימוק זה מנע את האפשרות כי על אוגדה 143 יוטל מהלך כזה.

אשר על כן, אם יש לאבינרי ראיות לכך שהאמריקנים התכוונו למנוע את כיתור הארמיה השנייה, הם לא היו צריכים לטרוח בכך. מלאכתם, גם אם לא היו צדיקים, נעשתה בידי אחרים.