מדור: 
תגובות: 
פיענוח תצ”א ועריכת תרשימים – ניצן שפירא
גזרת “‘חמוטל’-‘מכשיר’ בין 19.10-15.10
גדוד 429 חוזר ל”חמוטל”
לאחר קרב השריון הגדול של ה-14.10, עברו שתי האוגדות – 143 ו-162, לעסוק בהכנות למבצע הצליחה. משום כך נעשו שינויים בחלוקת הגזרות הפיקודית. מפקדת כוח ששון (שנקרא בתחילת המלחמה כוח “נמר” או כוח קלמן), מסגרת אוגדתית מאולתרת שפקדה עד אז על הגזרה הצפונית של התעלה, בפיקודו של תא”ל יצחקי ששון, קיבלה אחריות על גזרת אוגדה 162.
במסגרת ההיערכות החדשה יצאה חטיבה 500/162 לאיזור “כרטיסן 68”, על כביש הרוחב מצפון לטסה, כדי לשמש כעתודה פיקודית, אך העבירה את גדוד 429 שלה ת.פ. מפקדת אוגדה 143. בשעות אחה”צ של ה-15.10 החליף גדוד 429/500 את גדוד 599/421 על ציר “טליסמן” באיזור “ציונה”, מול “‘חמוטל” וצפון “מכשיר”. בכך הסתיימו שבעת הימים שבהם החזיקה חטיבה 421 בגזרה. כמו כן תפס גדוד 429 ע”י פלוגת טנקים את “אדום 6626” (שהיה עד ל-14.10 בגזרת חטיבות 600/14, ומאז בגזרת חטיבה 421). (1).
גדוד 429 מנה בתקופה זו 22 טנקים ב-3 פלוגות, פלוגת חרמ”ש עם 6 זחל”מים, מח’ מרגמות עם 2 זחל”מים שצורפה לפלוגת החרמ”ש, ומח’ סיור ע”ג ג’יפים. ת.פ. הגדוד היתה סוללת מרגמות כבדות 120 מ”מ (2). מפקד הגדוד היה רס”ן אריה ארצי, שהיה סגן מפקד הגדוד בפרוץ המלחמה וקיבל פיקוד על הגדוד לאחר נפילתו של המג”ד דן ספיר על “חמוטל” ב-8.10 (ראה פרק ב’). הגדוד החזיק את גזרת “ציונה – אדום 6626”, מול “‘חמוטל” וצפון “מכשיר”, קיים תצפיות על המתחם המצרי, והתנהלו חילופי אש טנקים וארטילריה בין הצדדים. בחילופי האש נפצעו מספר לוחמים בגדוד, בהם הקש”א, סגן מנחם בכרך (3)
בבוקר ה-18.10 קיבלה מפקדת כוח ששון אחריות גם על גזרת “טליסמן” שהיתה עד אז באחריות אוגדה 143, וגדוד 429 עבר ת.פ. מפקדת כוח ששון.
מצפון לגזרת “טליסמן”, בכל המרחב שבו החזיקה בין 14.10-8.10 אוגדה 162, החזיקה חטיבה 274, חטיבת טנקי ה”טירן” (טנקים רוסיים מדגמי 54T ו-55T, שלל מלחמת ששת הימים, שהוסבו לשימוש צה”לי ורוכזו במסגרת חטיבה זו). החטיבה היתה כפופה אף היא למפקדת כוח ששון, שישבה בבלוזה. ב-19.10 הועבר גדוד 429 ת.פ. חטיבה 274.
חטיבה 112 המצרית ניצלה את תקופת ההפוגה בקרבות “חמוטל-מכשיר” לשיפור עמדות צפון מזרחה משני צידי ציר “פוטון”. לפי הפרישה בשטח הנראית בתצ”א מה-19.10, נראה שהמצרים למדו את צירי החדירה של ההתקפות הצה”ליות על צפון “מכשיר” ו”חמוטל” והתמקמו לסגירת פתחות הכניסה ל”מכשיר” וצירי הגישה להתקפה על “חמוטל”, וכן עיבו את המערך החוסם את ציר “פוטון” משני צידיו. כוח קדמי המוערך כדו מחלקתי התמקם משני צידי צומת “טליסמן-פוטון” (ראה איור מס’ 34). לא מן הנמנע שהמצרים מיקמו חוליות טילאי נ”ט לאורך מעלה ציר “פוטון” בכיוון הצומת עם ציר “טליסמן”, בעמדות שאינן נראות בצילום האוויר.
איור מס’ 34 – עיבוי המערך המצרי בתקופת ההפוגה
וכך תיאר זאת המ”מ מגדוד 335 – המולאזם יוסף : “עם הזריחה בבוקר ה-13 באוקטובר, קיבלה מחלקתנו הוראות לנוע למקום אחר, שהיה קדמי יותר בשטח. ערכתי סיור מהיר למקום החדש, ובסביבות השעה 10:00 בבוקר התחלנו בתנועה למוצב החדש, שנמצא על גבעה גבוהה, המשקיפה על ואדי. עם הגעתנו החל כל אחד להכין את עמדתו, שכן המוצב שלט על הואדי…”.בהמשך, ב-18.10, שוב דילגה מחלקתו של יוסף למוצב חדש : “מוצב חדש זה היה מרוחק מהמוצב של מחלקתי במרחק של כק”מ וחצי מצד ימין למחלקה, וגם הוא היה מוצב מחלקתי קדמי מבין מחלקות הגדוד, כשהוא צופה על דרך טאליה [ציר “פוטון” – ע.מ.], והוא יושב על תל גבוה המשקיף על ואדי נמוך בכיוון האויב. נמצאו בו ארבעה טנקי אויב שהושמדו בקרבות הקודמים” (7).
התקפת גדוד 429 ב-19.10
ב-19.10, בשעות הצהריים, קיבל מג”ד 429 ממח”ט 274 משימת תקיפה לעבר “חמוטל”. משימת הגדוד הוגדרה : “ללחוץ לכיוון צומת “‘טליסמן’-‘פוטון'” שבמתחם ‘חמוטל'” (8). לאחר השעה 1400 כינס המג”ד את הגדוד בשטח נמוך למרגלות “ציונה”, וקיים תדריך לקציני הגדוד מרמת מ”מ ומעלה לקראת ההתקפה. לפי דו”ח מ”פ א’, המשימה שהוגדרה לגדוד היתה לכבוש את נ.ג. 106 שמדרום לצומת “טליסמן-פוטון” וממזרח לציר “פוטון”, ואת “סגול 205” (כת’יב עיפן) (8א). לטענת כמה מקציני הגדוד בתדריך זה דובר במפורש על כיבוש כל “חמוטל”, ואחד הקצינים אף זוכר שבמסגרת התדריך עלתה שאלת הטיפול בשבויים המצריים שייתפסו בהתקפה.
לקראת ההתקפה הופעלה הארטילריה (סוללת מרגמות כבדות 120 מ”מ וסוללת תותחי 155 מ”מ) (9) שהנחיתה מנת אש על “חמוטל” וגם על “חלוץ'”, אולם לדברי קציני הגדוד הסיוע לא היה אפקטיבי. הפגזים נבלעו בקרקע החולית. כמו כן התבצעה גיחה אחת של חיל האוויר בין “חמוטל” ו”מכשיר” (9א – ראה להלן איור מס’ 37), שהצליחה אולי להטיל אימה על המצרים (ראה להלן), אך לא לשפר באופן משמעותי את סיכויי ההתקפה הישראלית.
ע”פ פקודת המג”ד תפסה פלוגה א’, בפיקודו של סגן יצחק סימון, עמדות חיפוי להתקפה, כשהיא פרושה באיזור “ציונה – סגול 203”. לדברי המ”פ החיפוי לא היה יעיל והוא לא זיהה מטרות. יתר הגדוד נע מדרום לציר “טליסמן”, כשפלוגה ב’, בפיקודו של סגן יגאל קימלמן (7 טנקים) מובילה. עם תחילת התנועה שובשה רשת הקשר של פלוגה ב’ ע”י חסימת רדיו, והמג”ד הורה לפלוגה ג’, בפיקודו של סגן ישראל איגלברג (7 טנקים), להוביל. התקפת הגדוד נעה בתוואי מדרום לציר “טליסמן”, החוצה את ציר “פוטון” בין “פוטון 29″ ל”פוטון 30” (תוואי שונה מתוואי ההתקפות של 10.10-8.10). הכוח המסתער כלל את פלוגה ג’ משמאל (דרומית), פלוגה ב’ מימין (צפונית) ופלוגת החרמ”ש של הגדוד, בפיקודו של סרן יוסי מינרב, פרוסה מאחורי פלוגה ג’. הכוח התוקף נתקל בחי”ר המצרי שהתחפר באיזור צומת “טליסמן-פוטון”, ובהיתקלות חוסלו כמה חיילי חי”ר מצריים ע”י פלוגת החרמ”ש. תוך כדי ההתקדמות הופעלה על הכוח המתקדם אש ארטילרית מצרית שכללה פגזי זרחן ועשן, עוררה בקרב חלק ממפקדי הטנקים חשש כי מדובר בהתקפת גז, וגרמה להתפזרות הכוח התוקף. לדברי מ”פ א’, פלוגה ג’ לא נעצרה בנ.ג. 106 משום שזהו איזור נחות יחסית בשטח, ולכן המשיכה במעלה “חמוטל”. המחלקה המובילה של פלוגה ג’, בפיקוד המ”פ, נתקלה במערך המצרי בעלייה על נ.ג. 103, במרכז “חמוטל”. שני טנקים נפגעו מטילים : טנק המ”פ איגלברג, וטנק מ”מ 3 עצמון יניב. ההסתערות הפלוגתית נעצרה ויתר הפלוגה החלה לסגת.
איור מס 35 – התקפת גדוד 429 19.10
המ”פ איגלברג שנפצע קשה ברגלו, הצליח להחלץ מהטנק יחד עם אנשי הצריח. התותחן הגיע לטנק 3א’ של אילן טמיר ועלה עליו. הטען-קשר של טנק המ”פ ניסה לגרור את המ”פ הפצוע ואחר כברת דרך לא ארוכה, הורה לו המ”פ, לדבריו, להציל את נפשו, וגם הוא חבר לצוות 3א’, כפי שיתואר להלן. נהג הטנק, שבתחילה לא הצליח להחלץ מתא הנהג, הסיע את הטנק לאחור והגיע עד למרחק של כ-500-300 מ’ מצומת “פוטון-טליסמן”. שם הצליח להחלץ מהטנק ומשם המשיך רגלית ונאסף ע”י זחל”מ סמ”פ החרמ”ש.
טנק מ”מ 3 יניב נדלק והתפוצץ. המ”מ ונהג הטנק הצליחו להחלץ, ונאספו אף הם ע”י זחל”מ סמ”פ החרמ”ש שהתקרב אליהם. שני אנשי הצוות האחרים – התותחן יצחק רוזנצוייג והטען יואל ברליה נשארו כל הנראה בטנק הבוער.
איור מס’ 36 – עצמון יניב חמוטל 19.10
טנק הגור של מחלקה 3, 3א’ בפיקודו של אילן טמיר, החל בנסיגה יחד עם שאר הפלוגה. תוך כדי התנועה לאחור ספג הטנק טיל שפגע בתא המנוע מאחור. הטנק המשיך לנסוע עוד כמה מאות מטרים עד שנעצר. אנשי הצוות, ותותחן טנק המ”פ שהיה איתם, נחלצו מהטנק. תוך כדי כך חבר אליהם גם הטען של טנק המ”פ. טמיר חילק את הקבוצה ל-3 חוליות והורה לכולם את כיוון הנסיגה לחבירה עם כוחות הגדוד. תוך כדי הנסיגה הרגלית הפגיזו המצרים את הקבוצה במרגמות. חמשת אנשי הצוות הגיעו לציר “טליסמן” ונאספו ע”י טנק המג”ד. טמיר שהיה במאסף הנסיגה, נפצע מפצצת מרגמה שהתפוצצה בסמוך לו ונפל, ולא היה מסוגל להמשיך ללכת. טמיר החל לזחול על קוליסים [סמני הזחלים בקרקע] שזיהה כקוליסים של טנקי “שוט” לכיוון כוחות הגדוד, וכך זחל במשך כ-5 שעות כשהוא חבוש כובע קשר של שריונאים (כובע VRC – כדי שיזהו אותו), ובלילה הגיע לכוח של פלוגה ב’ בנ.ג. 106. טמיר חשש שהכוח, שהעריך שהוא בכוננות שיא, יירה אליו, ואכן כמעט ירו, אבל הוא הזדהה בצעקות, וכך חבר לכוח ללא פגע.
יתר 4 טנקי פלוגה ג’, נסוגו מהשטח ותפסו עמדות על “סגול 205”, תוך שגם הם נתקלים בחי”ר המצרי שהתחפר באיזור צומת “טליסמן-פוטון”. חלק מהכוח המצרי הושמד ויתרתו נסוגה מהצומת. בעלייה על “סגול 205” נתקל הכוח בטנק מצרי במחפורת והשמיד אותו.
גם התקדמותה של פלוגה ב’ נעצרה, והפלוגה התרכזה באיזור נ.ג. 106, מדרום לצומת “טליסמן-פוטון” וממזרח לציר “פוטון”. כמחצית מהפלוגה, בפיקוד הסמ”פ, נשארה בעמדות באיזור זה, והמחצית השנייה, בפיקוד המ”פ, תפסה עמדות על “סגול 205” (כת’יב עיפן).
פלוגת החרמ”ש נסוגה אף היא, כשסגן מפקד הפלוגה מחלץ בזחל”מ שלו חלק מאנשי הצוות של הטנקים שנפגעו, אשר נחלצו רגלית מהקרב. יחד עם פלוגת החרמ”ש נע בהתקפה זחל”מ המרגמות של הגדוד, ובהפגזה הארטילרית המצרית נהרג מ”מ המרגמות סגן שלמה אילני.
בכל אותה עת היתה פלוגה א’ בעמדות החיפוי שלה באיזור “ציונה”, אך לא יכלה לסייע לכוח התוקף שנתקל באויב, משום שמקורות הירי המצריים היו נסתרים מעמדות החיפוי שלה.
המחלקה מפלוגה ב’ בפיקוד הסמ”פ שנשארה באיזור נ.ג. 106 שימשה במשך הלילה בסיס ליציאה לניסיונות לחלץ את המ”פ איגלברג. במהלך הלילה נסוג הכוח שהחזיק ב”סגול 205″, ועם אור ראשון קיבל גם הכוח בנ.ג. 106 הוראה לסגת מעמדותיו ולחבור לגדוד, שהתארגן באיזור “ציונה” (10).
במשך הלילה ובבוקר המחרת נעשו שלושה ניסיונות לאתר ולחלץ את המ”פ איגלברג שנותר בשטח. איגלברג לא נמצא, אך הטנק שלו חולץ לאחור (ראה נספח א’).
ב-20.10, לפני הצהריים, קיבל גדוד 429 פקודה לנוע לאיזור הצליחה ב”מצמד” כדי לצלוח את התעלה ולהצטרף לחטיבת האם שלו, חטיבה 500, ממערב לתעלה. וגזרת “‘חמוטל’-‘מכשיר'” נותרה באחריות חטיבה 274, שמוטת השליטה שלה היתה עתה בחזית רחבה יותר מהגזרה שהחזיקה אוגדה 162 עד ליציאתה למבצע “אבירי לב”. לצורך החזקת גזרת “‘חמוטל’-‘מכשיר'” הקימה חטיבה 274 כוח משימה מיוחד, ועל כך בפרק הבא.
סיכום קרב ה-19.10 של גדוד 429
משימת הגדוד בהתקפת ה-19.10 היתה להשיג שליטה על צומת “טליסמן -פוטון”, ע”י כיבוש צפון “חמוטל” [כלומר “סגול 205”] וצומת “טליסמן-פוטון”. אך קצינים בגדוד, ואולי גם מ”פ ג’ איגלברג, הבינו כי המשימה היתה כיבוש “חמוטל”. עם זאת, יתכן כי התקדמותה של פלוגה ג’ בפיקודו של איגלברג היתה הסתבכות במסגרת שיפור עמדות, בדומה להסתבכות פלוגה מ’ של גדוד 257 על “חמוטל” בערב ה-8.10 (ראה פרק ג’).
התקפת גדוד 429 נכשלה ולא השיגה את מטרתה. היעד של השגת שליטה על צומת “טליסמן-פוטון” ע”י תפיסת נ.ג. 106 ו”סגול 205″, שהושג במהלך ההתקפה, לא נשמר בידי הגדוד, ועד אור ראשון של ה-20.10 נסוג הכוח לעמדותיו מלפני ההתקפה. ההתקפה השמינית על מתחם “חמוטל-מכשיר” הותירה אף היא את המתחם בידי המצרים, תוך גרימת אבידות נוספות בנפש ובכלים לכוח התוקף.
שלא כמו ההתקפות הקודמות על “חמוטל”, התקפת גדוד 429 נבלמה כבר ממזרח לנ.ג. 103, בתחילת המעלה. הסיבה לכך היא שיפור העמדות שביצעה חטיבה 112 במהלך תקופת ההפוגה בקרבות, תוך קידום המערך שלה צפון מזרחה, משני צידי ציר “פוטון”. גדוד 429 נתקל בכוח הקדמי של המערך המצרי כבר באיזור צומת “טליסמן-פוטון”, ונראה כי כוח זה חוסל.
יש לציין שהמולאזם יוסף איננו מזכיר כלל ביומנו את התקפת גדוד 429, ואפשר לראות בכך אינדיקציה לכך שהמערך העיקרי המצרי ב”חמוטל” כלל לא הושפע מההתקפה, ואולי אף לא היה מודע לה.
בהתקפת גדוד 429 נראה לראשונה בכל קרבות “חמוטל-מכשיר”, שילוב של פלוגת חרמ”ש אורגנית בהתקפת גדוד טנקים והפעלתה כגוף מתמרן ותוקף ביחד עם פלוגות הטנקים. הפלוגה נעה בצמוד לפלוגת הטנקים המובילה והצליחה להשמיד כוח חי”ר מצרי שהתמקם סמוך לצומת “טליסמן-פוטון”. כוונת המג”ד היתה שהזחל”מים ישתתפו בהתקפה בקו ההסתערות של הטנקים, אבל בין בשל העבירות הטובה יותר של הטנקים ובין משום שמ”פ ג’ לא המתין לשילוב החרמ”ש בקו ההסתערות (11), הסתיימה ההתקפה בהסתערות של כוח קדמי קטן של טנקים בלבד, שנבלם ע”י החי”ר המצרי. קרבת הזחל”מים לטנקים הקדמיים שנפגעו איפשרה איסוף שלושה אנשי צוות של טנקים שנפגעו ופינויים לאחור.
כשל המודיעין שאיפיין את ההתקפות על מתחם “חמוטל-מכשיר” נמשך גם בהתקפת ה-19.10, למרות שזה כבר היה היום ה-14 למלחמה. גדוד 429 יצא להתקפה מבלי לקבל מהמפקדות הממונות חומר מודיעיני. בכל הימים שקדמו להתקפה בוצעו 2 גיחות צילום של הגזרה ליום, אך תוצרי הגיחות – התצ”אות, והמידע שהופק מהן, לא הגיעו אל הגדוד התוקף. לדברי קציני הגדוד בפקודה הגדודית לא נמסר שום מידע מודיעיני, והמידע היחיד שעמד לרשות התוקפים בהתקפה זו היה פרי התצפיות של הגדוד על המתחם בימים שקדמו להתקפה. כאמור, בין ה-11.10 ל-19.10 התקדמו המצרים צפון מזרחה מן המערך שתפסו בקרבות שלושת הימים הראשונים, ואף התמקמו משני צידי צומת “פוטון-טליסמן”. אם זוהתה התקדמות זאת ע”י תצפיות הגדוד, המידע לא עובד למידע מודיעיני שהוצג לכוח התוקף לקראת היציאה לקרב. העדר המידע המודיעיני פגם גם בקרב זה בצורה יסודית באפשרות לקיים נוהל קרב סדור לקראת ההתקפה, וגם במקרה זה נוהל הקרב הסתכם בספק פקודה, ספק תדריך של המג”ד לקראת היציאה לקרב.
התקפת גדוד 429 התבצעה כאשר חלק ממערך טילי הנ”מ המצרי בגזרה המרכזית כבר הושמד ולחיל האוויר היתה יכולת פעולה בגזרה. למרות זאת ההתקפה יצאה לדרך עם סיוע אווירי מינימלי, בוודאי כך מנקודת ראותו של הכוח התוקף. להלן נראה שלא כך נראו הדברים בצד המצרי.
כמו כן הופעלה ארטילריה לקראת התקפת הגדוד, אך היא היתה בכמות לא מספקת ובלתי יעילה, מנקודת ראותם של מפקדי הכוח התוקף.
את משימת ההשתלטות על צומת “טליסמן-פוטון” יש לראות כחלק ממהלך פיקודי להפעיל לחץ על המערך המצרי של ארמיה 2 מדרום לציר “טליסמן”. במקביל למשימה המצומצמת שהוטלה על כוח ששון, הפעיל הפיקוד בראשותו של חיים ברלב לחץ על אוגדה 143 לתקוף את מתחם “מיסורי”, שנתפש כאיום על מסדרון הגישה לאיזור הצליחה ב”מצמד”, ושממנו הופעלה ארטילריה קטלנית על איזור הגשרים. בביקור של הרמטכ”ל בפיקוד הדרום בצהרי ה-19.10 דרש אלעזר כי הפיקוד ילחץ על המערך המצרי ב”מיסורי” ע”י לחץ באיזור “חמוטל” (12). ב-21.10, כאשר תקפה לבסוף חטיבה 600/143 את “מיסורי”, הורה הפיקוד להשלים מהלך זה בהתקפת לפיתה ע”י תקיפת “חמוטל” ו”מכשיר” שתיצור לחץ מצפון על המערך המצרי ב”מיסורי” (יתואר בהמשך בפרק י”א). גם התקפת גדוד 429 ב-19.10 היתה ניסיון מוקדם יותר להשלים את הלחץ על דיביזיות 16 ו-21 שב”מיסורי” מכיוון דרום, ע”י לחץ מצפון.
כיצד השתקף מהלך ההתקפה במפקדות הממונות ? בשעה 1615 עדכן רמ”ט דרום את הרמטכ”ל כי “כוח ששון לוחץ ב’חמוטל'” (13). בשעה 1915 עדכן תא”ל ששון את אלוף הפיקוד : “את הצומת לקחנו. יותר אי אפשר”, וכן עדכן לגבי שלושת הטנקים שנשארו בשטח (14). בהערכת מצב אצל הרמטכ”ל שהחלה בשעה 2200, דיווח האלוף טל כי שוחח עם תא”ל ששון, ושעל פי הדיווח של ששון – באיזור “חמוטל” הצליח להתקדם (15). בשיחה של הרמטכ”ל עם גונן למחרת ב-0900 דיווח גונן כי “כוח ששון לא זו בלבד שלא התקדם, אלא אף נסוג, באישור הפיקוד, מ’חמוטל’ ל’ציונה’ בשל לחץ האויב” (16).
מנקודת הראות המצרית, גם התקפה ישראלית זו היתה “עוד מאותו סוג” – עוד התקפה של כוח קטן מדי – גדוד מוקטן, על המערך המחופר ועתיר הנ”ט של חטיבה 112. שוב שחק צה”ל את השריון שלו בטקטיקה של הסתערות פרשים בקבוצות קטנות, על המערך המצרי, והפעם נבלמה ההתקפה כבר בקו הקדמי, החיצוני, של המערך. כאמור, הכוח במערך העיקרי כנראה לא היה מודע כלל להתקפת גדוד 429.
עם זאת, יומנו של המולאזם יוסף מגלה כי להפצצות האוויריות ולהפגזות הארטילריות הישראליות היה אפקט משמעותי על הכוח שהחזיק במתחם המצרי, והתחושה בצד המצרי היתה של התקפות אוויריות והפגזות ארטילרית בלתי פוסקות במשך כל היום.
לדברי יוסף, כבר בשעות אחר הצהריים של ה-18.10 “פתחה הארטילריה של האויב בהפגזה כבדה…[ש]נפלה בסמוך לעמדתנו, בצורה כזאת שלא איפשרה לאף אחד לנוע אפילו מספר צעדים מהעמדה, מחשש שיפגע מרסיסי הפגזים, אותם שיגר האויב בעוצמה רבה….הפגזות הארטילריה נמשכו…ללא הרף, ולא היתה רגיעה בהן אפילו לא למספר דקות….הפגזות האויב נמשכו לאורך כל הלילה….עם זריחת השמש ביום ה-19 באוקטובר, [המשיכו] תותחי האויב את הפגזותיהם..”, אלה נמשכו במשך כל היום, ואף התגברו עם רדת החשיכה. לדברי יוסף, “..מרבית האבדות בגדוד שלנו…נגרמו מתותחים אלה” (17). הפער בין דלות ההפגזה הצה”לית מנקודת ראותם של אנשי הכוח התוקף מגדוד 429, לבין החווייה המצרית כפי שהיא מדווחת ע”י יוסף, בולט.
בנוסף, מתאר יוסף התקפות אוויריות אינטנסיביות, ולדבריו, ויש להניח שזהו נרטיב שקיבל מהדרגים שמעליו, בהתקפות אלה היו מעורבים מטוסים אמריקניים מאויישים בטייסים אמריקניים – “הבנו מיד שמטוסים אלה אינם המטוסים שתוקפים אותנו מדי יום…ולמדנו לאחר מכן שאלה מטוסים אמריקאים המאוישים בטייסים אמריקאים. היו אלה מטוסים חדישים מדגם F-111 מתוצרת אמריקנית, שישראל השתמשה בהם לאחר יצירת הפירצה [מסדרון הצליחה – ע.מ.] בין הארמיות השנייה והשלישית…תקיפות אוויריות אלה נמשכו לאורך כל היום בהפצצות מתמשכות על מוצבי גדודנו, והן הצליחו באותו יום לפגוע באזור המנהלתי של הגדוד, ולהרוג מספר חללים. ההפצצות נמשכו זמן רב גם לאחר השקיעה והיו אינטנסיביות. היה זה יום קשה, שלא היה לפניו דומה לו מבחינת השפעת הפצצות המטוסים, שלא נפסקו. ביום הזה נפלה אחת הפצצות ישירות מאחורי מוצב המחלקה, במרחק של כ-500 מטר, ורק אלוהים הוא זה ששמר עלינו ודאג לנו. אם כל גיחה של מטוסי האויב היתה פוגעת באדם אחד, הרי שהיו נפגעים אלפי אנשים בשל האינטנסיביות וריבוי התקיפות ביום הזה, ובשל הכמות הגדולה של המטוסים…. באותו הלילה נודע לי שמספר אנשים נהרגו באותו היום במספר עמדות של הגדוד, כתוצאה מתקיפת מטוסי האויב” (18).
איור מס’ 37 – שתי פגיעות מגיחה של חיל האוויר על מערך פתחת “פוטון” ב-19.10.73 – הצילום משעה 1500
למותר לציין שבמלחמת יום הכיפורים לא הופעלו במסגרת חיל האוויר מטוסי 111F או מטוסים מאויישים ע”י טייסים אמריקניים, אם כי יתכן שמטוסים שהגיעו ברכבת האווירית האמריקנית ונראו מעל לזירת הקרבות היו צבועים ומסומנים עדיין בצבעי וסמלי חיל האוויר של ארה”ב. גם האינטנסיביות של ההפצצות האוויריות הישראליות המתוארת ע”י יוסף תמוהה, משום שלפי המקורות הישראליים היתה רק גיחה אחת של חיל האוויר על “חמוטל” לקראת ההתקפה. לעומת זאת התחיל ב-19.10 מאמץ תקיפתי אינטנסיבי של חיל האוויר על מתחם “מיסורי” הסמוך (19), ויתכן שבשל קרבת מתחם זה ל”חמוטל”, ובהנחה שחלק גדול מהגיחות ל”מיסורי” עברו מעל “חמוטל”, יתכן שהכוח ב”חמוטל” חווה תקיפות אלה כאילו הונחתו עליו ישירות. מכל מקום, מאלף הפער בין מיעוט הסיוע האווירי מנקודת הראות של הכוח התוקף הישראלי, לבין אינטנסיביות התקיפות האוויריות כפי שנחרתה בזיכרון החווייתי של הצד המצרי.
לקישור לספר » לחצו כאן.
מראי מקום והערות לפרק י’
(1) לדברי קש”א הגדוד, מנה בכרך, החזיק הגדוד בתאריכים אלה גם ב”סגול 205″ (כת’יב עייפן), החלק של “חמוטל” שמצפון לציר “טליסמן”. שיחה עם מנה בכרך, 1.7.17. אולם לפי דו”ח חטיבה 274 “סגול 205” נכבש במהלך התקפת ה-19.10.
(2) דו”ח חטיבה 500. דו”ח מס”ח 274.
(3) יומן גדוד 429.
(4) בוטל.
(5) בוטל.
(6) בוטל.
(7) זכרונות מולאזם יוסף. המחבר מודה לאל”מ (מיל.) פסח מלובני על תרגום פרק זה מזכרונות יוסף במיוחד עבור פרק זה.
(8) דו”ח כוח ששון, עמ’ 7. דו”ח חטיבה 274, עמ’ 51. דו”ח חטיבה 500, עמ’ 9.
(8א) דו”ח/עדות מ”פ א’, יצחק סימון, יומן גדוד 429.
(9) דו”ח מס”ח 274.
(9א) יומן הקלטות חמ”ל פיקוד דרום.
(10) יומן גדוד 429, ארכיון צה”ל. אורן,עמ’ 432. דו”ח חטיבה 500, ארכיון צה”ל. מפג”ש/תח”ש, חטיבה 274 במלחמת יום הכיפורים, עמ’ 51. יומן יקי בר לביא.
ראיונות ותכתובות : מטה הגדוד – רוני רוזנבלט – קמ”ן ; אהוד לקס – ק. קשר וקמב”ץ טנק מג”ד ; זאב רחמן – מ”מ מחס”ר. פלוגה ב’ – יגאל קימלמן – מ”פ ; עמוס קסל – סמ”פ ; יקי בר לביא – מט”ק. פלוגה ג’ – עצמון יניב – מ”מ ; אילן טמיר – מט”ק.
תיקי עמוס דביר – עדות סמ”פ החרמ”ש שחילץ את המ”מ יניב ונהג הטנק שלו.
(11) תותחן טנק מ”פ ג’ העיד לאחר המלחמה כי במהלך ההתקפה, “המג”ד צעק לישראל [איגלברג – מ”פ ג’] שיחכה לזחל”מים כדי להתקדם איתם בקו אחד, אבל ישראל רץ קדימה”. עדות התותחן דוד גולן ביח’ אית”ן, 22.10.73. סמ”פ החרמ”ש, משה רודנסקי, העיד כי “הפלוגה שלנו שולבה בין הטנקים”. גם מט”ק 3א’, אילן טמיר, העיד כי הפלוגה היתה “מגובה בחרמ”ש”. עדות משה רודנסקי ביח’ אית”ן, 13.3.74. עדות אילן טמיר ביח’ אית”ן, 21.11.73.
(12) גולן, עמ’ 1054.
(13) גולן, עמ’ 1061.
(14) יומן הקלטות חמ”ל פיקוד דרום.
(15) שם, עמ’ 1068.
(16) שם, עמ’ 1080.
(17) זכרונות מולאזם יוסף. ראה הערה (7) לעיל.
(18) שם.
(19) גולן, עמ’ 1055.
נספח א’ – הניסיונות לאיתור נעדרי גדוד 429 מקרב ה-19.10.73
לאחר הקרב הוטל על הקמ”ן הגדודי רוני רוזנבלט לארגן כוח שינסה לאתר ולחלץ את המ”פ איגלברג. רוזנבלט אירגן כוח שמנה 7 אנשים ממחלקת הסיור הגדודית, שבראשו מ”מ המחס”ר זאב רחמן. הכוח יצא על זחל”מ, וחבר בשעות הלילה לכוח הקדמי של פלוגה ב’ בנ.ג. 106. לאחר 2330 יצא הכוח רגלית למשימתו. עם הגיעו לציר “פוטון” הזמין רוזנבלט ירי תאורה. חלק מפגזי התאורה שנורו היו עקרים. לאור התאורה הדלה זוהו בשטח שלדי טנקים רבים שלא ניתן היה להבחין ביניהם. הכוח יצא מהשטח בציר שונה מזה שבו נכנס. בדרך היציאה שמעו מנוע טנק פועל.
בסביבות 0330 קיבל רוזנבלט פקודה להיכנס בשנית לשטח. הפעם הגיע הכוח אל הטנק שמנועו עדיין פעל, וזיהה אותו כטנק של איגלברג. הכוח סרק מסביב לטנק ולא מצא דבר, ויצא מהשטח לפני אור ראשון.
עם בוקר, פגש רוזנבלט את מרדכי שוורץ, נהג הטנק של איגלברג. שוורץ אמר שהוא יוכל להראות לו היכן לחפש את איגלברג. בשעה 0700 נכנס רוזנבלט בשלישית לשטח עם ג’יפ סיור, כששוורץ עימו. הם הגיעו לטנק שמנועו עדיין עבד. שוורץ נכנס לתא הנהג, ורוזנבלט התחיל לזחול על הקוליס של הטנק בתקוה שהקוליס יוביל אותו אל איגלברג. כזכור לאחר שאיגלברג ואנשי הצריח קפצו מהטנק המשיך שוורץ לנהוג את הטנק לאחור כמה מאות מטרים. לדברי רוזנבלט החיפוש הזה נמשך כשעה וחצי, כשבסיוע לו ארטילריה של צה”ל יורדת על הכוח המצרי ב”חמוטל”. איגלברג לא נמצא. רוזנבלט חזר לטנק והשיירה הקטנה יצאה מהשטח כשהטנק מסתיר את הג’יפ שנע לפניו. תוך כדי תנועה הטנק ספג 3 פגיעות בצריח, אך המשיך בתנועה. בשלב כלשהו הג’יפ השתתק, ורוזנבלט קפץ על הטנק ויצא איתו מן השטח (1).
על שלושת ניסיונות החילוץ קיבל רוני רוזנבלט צל”ש רמטכ”ל.
גופתו של ישראל איגלברג הוחזרה לצה”ל ע”י המצרים במרץ 74′.
יצויין כי רוזנבלט וציוותו התמקדו בניסיונות לאתר את איגלברג, ולא ניסו, ככל הנראה מחוסר ידיעה, לאתר את שני הנעדרים האחרים מטנק יניב – התותחן יצחק רוזנצוייג והטען יואל ברליה. בתחקיר יח’ אית”ן העיד רוזנבלט כי בסריקת הבוקר הוא זיהה את טנקי יניב ואילן בשטח, אולם לא העיד שניסה לגשת לטנק יניב (2). בשלב זה כנראה עדיין לא היה ידוע כי ישנם נעדרים בטנק יניב, משום שיניב עצמו, ונהג הטנק אסקל, שהיו פצועים, פונו לאחור מיד לאחר הקרב. רוזנצוייג וברליה לא נמצאו בסריקות המוקדמות שביצעו אנשי אית”ן בשטח, וגם הטנק לא נמצא בשטח. גופותיהם של רוזנצוייג וברליה זוהו בסריקות נוספות בשטח בשלב מאוחר יחסית, ב-21.5.74 (רוזנצוייג) וב-7.7.74 (ברליה) (3).
19.10.73 – סיכום אבידות בגזרת “‘חמוטל’-‘מכשיר'”
| מס’ | תאריך | מקום | סוג הכלי | גדוד | מפקד הכלי | חללים/
נעדרים |
פצועים | טנק נשאר בשטח |
| 3 | 19.10 | “חמוטל” | שוט קל | 429/500 | ישראל איגלברג | 1 | 2 | 1 |
| 4 | 19.10 | “חמוטל” | שוט קל | 429/500 | עצמון יניב | 2 | 2 | 1 |
| 5 | 19.10 | “חמוטל” | שוט קל | 429/500 | אילן טמיר | 1 | 1 | |
| 6 | 19.10 | “חמוטל” | זחל”מ דגם ג’ (מרגמה 81 מ”מ) | 429/500 | שלמה אילני | 1 | ||
| סה”כ | 4 | 5 | 3 | |||||
מראי מקום והערות לנספח א’
(1) עדות רוני רוזנבלט ביח’ אית”ן, 18.11.73 ; 5.12.73 . עדות מרדכי שוורץ ביח’ אית”ן, 21.11.73.
(2) עדות רוני רוזנבלט ביח’ אית”ן, 8.1.74.
(3) דו”ח מסכם אית”ן. בעדותו ביח’ אית”ן העיד נהג הטנק כי נדמה לו שראה את רוזנצוייג וברליה קופצים מצידו האחר של הטנק ורצים לכיוון המצרים, אך הוא לא היה בטוח בכך. עדות בצלאל אסקל ביח’ אית”ן, 20.11.73.
לעודד מגידו,
תודה רבה על ניתוח הקרבות המפורט והמעולה. אין עליך.
לפעמים אולי מפורט מדי לקורא הממוצע, אבל מעולה.
ציינת זאת במאמריך האחרונים וברצוני להדגיש זאת שוב:
מקור כל הרעה היה חוסר השימוש במודיעין. לא טעויות בניווט ולא סיוע בלתי מספיק, אלא חוסר שימוש במודיעין.
עניין זה לא ברור כי בכל קורס מפקדים לומדים שקודם כל אוספים מודיעין, אח”כ מתכננים בהתאם ואח”כ מבצעים.
ישנם מקורות לא מעטים למודיעין אויב מלבד תצאו”ת.
1 – יחידות הסיור של הגדוד, החטיבה, והאוגדה.
2 – התצפיות ארוכות הטווח של צה”ל שהיו מצוידות בציוד לדווח על הנעשה בצד המערבי של התעלה כך שתצפית ודיווח על איזורים כגון חמוטל-מכשיר וראש הגשר היו קלים בהרבה בשבילם.
3 – יחידות ההאזנה של צה”ל שהאזינו עד לרמת הגדוד של האויב אם היה צריך.
הבעיה היתה שאף אחד מאמצעים אלו לא נוצל כהלכה ע”י הכוחות התוקפים.
תצפיות הסיור חסרו או היו קצרות בזמן. הן לא חיפשו עמדות יעילות יותר גם כאשר לא גילו את מיקומו של האויב. בכל קרב צריכים אנשי הסיור להישאר בתפקידם עד סיום הקרב, ולחפש עמדות תצפית יעילות לזיהוי האויב וכן כלים נפגעים של כוחותינו. לדווח על האויב דווקא בזמן הקרב הוא דבר קל יותר כי האויב מגלה את עצמו בירי של עצמו. במיוחד הטילים בעלי הרשף.
התצפיות ארוכות הטווח שייכות לאמ”ן וכך גם ייחידות ההאזנה. הם מדווחים מה שנראה להם חשוב ולאו דווקא מה שצריך הכח התוקף.
לפני כל התקפה על “חמוטל-מכשיר” וראש הגשר צריך היה לבקש מהתצפיות ארוכות הטווח ומיחידות ההאזנה מידע על איזור הקרבות. אילו התבקשו, היו מספקים את המידע.
הישארות מ”פ החיפוי במקום שממנו לא יכול היה לראות את האויב מפתיעה מאוד אבל אני מניח שגם היא נובעת מחוסר מידע היכן האויב ולאן לחפות.
לסיכום, כל ההתקפות על חמוטל-מכשיר וכן ההתקפות על מיסורי וכן כל הלחימה על ראש הגשר התבצעו ללא מודיעין ומאליו ללא תכנון אלא בשיטת “האויב נמצא איפה שנמצא אותו”. לכן בקרבות חסרי מודיעין אלו נגרמו לצה”ל קורבנות רבים ומיותרים.
מה הסיבה שבמלחמת יוה”כ לא השתמשו הכוחות במודיעין לפני הקרבות? אינני רוצה לנסות לעשות ספקולציות בנושא זה כעת. אולי יהיו לחברים הערות בעניין זה. אבל לעניות דעתי זה היה הנושא הכאוב ביותר והגורם העיקרי לקורבנות הרבים בקרבות ראש הגשר וב”חמוטל-מכשיר”.
בידידות,
איציק אגם
הי עודד
אכן מאלף לקרוא ולחזור אחורה במנהרת הזמן.אני הגעתי לגדוד 429 ב 8.10 וניסיתי לחבור למגד דן ספיר אליו צוותתי כקש”א.נעצרתי ע”י הסמגד רס”ן אריה ארצי שאמר לי שהמגד עלה להתקפה על חמוטל. בעודני עומד על ידו ראינו את פלוגה ג (?) יורדת במורד הדיונה לאחור ובעקבותיה עשרות חיילי חיר מצריים.שאלתי את הסמגד “מה זה ?” והוא ענה לי בציניות” שיפור עמדות לאחור”.מאחר והיינו ללא מקלעים התסכול של חוסר היכולת לפתוח באש על החי”ר המצרי היה גדול ביותר. מאותו יום ועד לפציעתי ב 16.10.73 הייתי על טנק הסמגד אריה ארצי.
כקודמיו, גם פרק י’ נקרא בנשימה עצורה, במידה רבה משום שהמחבר טורח בתיאורו המפורט והרהוט לדווח לא רק על תנועת כוחות ופעולותיהם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, אלא גם על גורלם של חיילים בודדים, אשר נחלצו מרק”מ בוער או שנותרו בו מתים. כזה הוא הסיפור על המ”פ איגלברג, שאבד וגופתו נמצאה רק לאחר המלחמה.
כמי שאינו מכיר את העובדות, יש לי הערות אחדות:
1. על פי סיפור המעשה, הקשר עם פלוגה ב’ נוטרל ע”י חסימת רדיו. אין המשך לכך, ולא נמסר כיצד השתלבה פלוגה ב’ לאחר-מכן בפעולתן של הפלוגות האחרות. האם הקשר חודש?.
2. לדברי הכותב, ההיסטוריה הרשמית של צה”ל גורסת כי משימת הגדוד היתה כיבוש סגול 205 וצומת פוטון-טליסמן. נכתב כי “… התקדמותה של פלוגה ב’ נעצרה, והפלוגה התרכזה באיזור נ”ג 106, מדרום לצומת ‘טליסמן-פוטון’ וממזרח לציר ‘פוטון’. כמחצית מהפלוגה, בפיקוד הסמ’פ, נשארה בעמדות באיזור זה, והמחצית השנייה, בפיקוד המ’פ, תפסה עמדות על ‘סגול 205′ (כת’יב עיפן)”. 4 טנקי פלוגה ג’ תתפסו עמדות על סגול 205, וטנק מצרי שהיה במחפורת הושמד ע”י אותה פלוגה. לא נמסר על קושי מיוחד בהתבססות הפלוגה בשתי נקודות אלו, וגם לא על נ”ג 106, שהיתה בפועל בעורף הכוחות המצריים שהוספו בין נ”ג 106 וסגול 205. נ”ג 106 שמשה בהמשך כבסיס ליציאת הקמ”ן רוני ברכב רך בודד (ג’יפ סיור) לחיפושים אחר מ”פ ג’ איגלברג, מעשה שלצד היותו אמיץ מעיד כי לא היה חשש כבד מהימצאות כוחות מצריים בשטח החיפושים. מאחר שלא נמסר על תנועת כוח מצרי כלשהו שבעטיה נאלצו הכוחות הללו לסגת, נותרה בעינה השאלה מה היה האילוץ שבעטיו נסוגו הכוחות לחלוטין, לפחות מסגול 205. לכאורה, המשימה – כיבוש סגול 205 וצומת פוטון-טליסמן – קוימה לפחות בחלקה, ואולי אף במלואה, לפי הדו”חות של כוח “נמר” וחטיבה 274 ולפי גרסת מ”פ א’, שלא גרסו כי המשימה היתה כיבוש מתחם חמוטל כולו אלא רק הקצה הצפוני שלו.
3. ריבוי הגרסאות בדבר מהות המשימה מעיד כשלעצמו על חסר מדאיג באופן שבו מועברות (ומובהרות) פקודות. לא רק כשמדובר בריבוי גרסאות, אלא גם כאשר יש מחלוקת בין שתיים “בלבד”, יש מקום לדאגה עמוקה, שכן זוהי פרצה הקוראת להגדלת מספר נפגעינו ולהכשלת משימות חיוניות. זה מזכיר את “אללה ירחמו” המפורסם של אל”מ יששכר שדמי, בפרשת טבח כפר קאסם ב-1956. בשל פקודה לא ברורה וחד-משמעית, שנוספו לה גם שחצנותו של המפקד וזלזולו בחיי אדם, נטבחו לשווא קרוב ל-50 אזרחים תמימים, מבוגרים וילדים משני המינים.
4. לאחר מלחמת ששת הימים טענו הערבים שצה”ל ניצח בעזרת כוחות זרים, אך לא זכורה לי טענה כזו ואחר מלחצת יום הכיפורים. ההשערה כי חלק מהמטוסים שתקפו, אם את גזרת מכשיר-חמוטל ואם רק עברו שם בדרכם להפצצת “מיסורי”, היו מטוסי F-111 שטרם הוסרו מהם הסמלים של חיל האוויר של ארה”ב – נראית לי לא-סבירה. אם נזכור כי ידוע שקיסינג’ר שאף לקטוף פירות אצל שני הצדדים, עקב פרוץ המלחמה וניווט סיומה על-ידו, קשה להאמין כי בשל הבעיה הזניחה של הסרת סמלי ארה”ב מהמטוסים והחלפתם בסמלי חיל האוויר הישראלי, הסתכנו האמריקנים בטיפוח משקע שלילי כבד בלב הצד המצרי והערבי. לכל היותר, היו מטפלים בנושא טכני פעוט זה בהגיע המטוסים לישראל, דבר שניתן לעשותו במהלך הטיפול בהם, חימושם ותדלוקם לקראת הגיחה המבצעית הראשונה. סבירה הרבה יותר היא ההשערה כי מה שהמולאזם המצרי מתיימר כי זיהה כמטוסי F-111, שלא ראה כאלה מימיו ומותר להטיל ספק רב ביכולתו לזהותם, למרות שאינם שונים בצלליתם במידה משמעותית מצללית של מטוסים ישראליים (מיראז’ 3, נשר ועוד), לא היו אלא מטוסים ישראליים מהסוגים קורנס (פנטום), מיראז’, סקייהוק או אפילו סופר-מיסטר (שלפני המלחמה שונתה צלליתם במקצת בהארכת זנבם, בשל התקנת מנועים של סקייהוק בהם). אלה, ולא F-111, היו המטוסים שצללו לעבר “מיסורי” בחלפם מעל אזור חמוטל-מכשיר. יתר על כן, כפי שהדבר נכון לגבי השערות הקונספירציה למיניהן, כן גם בעניין זה, השתתפות מטוסים של חיל האוויר האמריקני לצד צה”ל, בטיסות מבצעיות במלחמת יוה”כ, במיוחד אם נשאו עדיין סמלי ארה”ב, היתה מתפרסמת זה-מכבר אילו היתה.
5. עודד מגידו כותב על התועלת שהביאו זחל”מי פלוגת החרמ”ש, באיסוף טנקיסטים שנחלצו מטנקים פגועים. שמא יש בכך לקח לנוהל קבוע, שאולי אף הונהג?.
6. הסיפור המקומם על תצ”אות שהוכנו, על פי שתי גיחות צילום יומיות של חיל האוויר, אך לא הגיעו אל הכוחות, מרתיח את הדם. גיחות צילום בחזית בדרום, באותה עת, היוו כשלעצמן סיכון רב לאובדן המטוסים, ובדיעבד לא היתה תועלת בביצוען. סיפור זה מזכיר את סיפור התצ”א של אזור טרטור 42, שהוכן והוטס ל”דבלה” (חפ”ק פיקוד דרום באום חשיבה), אך הושלך לקרן-זווית ולא הגיע אל גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של יצחק מרדכי. כך, כתוצאה של רשלנות, אי-איכפתיות ואטימות-לב של לבלרי מודיעין (יש כאלה למכביר, גם בחמ”לים), ניגף גדוד 890 וספג אבידות רבות מאוד. סביר להניח כי, אילו הגיע התצ”א ליעדו בעוד מועד, מפקד אוגדה 162, אברהם אדן, וסגנו דב תמרי, לא היו מתארים את המשימה באופן שגוי ולא-מציאותי כ”השמדת ציידי טנקים”, והיו יודעים להסביר למג”ד הצנחנים כי לפניו לא אותם “ציידים”, שלא היו ולא נבראו, אלא כי הוא נשלח לעבר מתחם מצרי גדול ומבוצר, שהפעולה נגדו בהתפרסות רגלית חזיתית עתידה להיות התאבדות. יתכן שהמשימה לא היתה מוטלת כלל על גדוד 890, אלא היתה ננקטת פעולה שונה.