“חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – פרק י”א

פיענוח תצ”א ועריכת תרשימים – ניצן שפירא

קרבות סיום המלחמה בגזרה : 22.10-21.10

בצהרי ה-20.10 קיבל גדוד 429 פקודה לצאת מגזרת “טליסמן” ולנוע לאיזור הצליחה ב”מצמד” כדי להצטרף לחטיבתו, חטיבה 500, ממערב לתעלה. לקראת יציאת גדוד 429 נדרשה חטיבה 274, שהגזרה היתה תחת פיקודה, להכניס כוח אחר במקומו כדי לתפוס את הגזרה. באחריות החטיבה נכללה עתה גזרה רחבה מאד, מאיזור ציר “מאדים” בגזרה הצפונית ועד לאיזור “ציונה” והגבעות שממזרח ל”מכשיר” בדרום (גזרה רחבה יותר מזו שהחזיקה בה אוגדה 162 עד ל-15.10).

חטיבה 274 היתה חטיבת טנקי “טירן” (טנקים רוסיים מדגמי 54T ו-55T, שלל מלחמת ששת הימים, שהוסבו לשימוש צה”לי, כולל הסבת התותח לתותח “שריר” 105 מ”מ, ורוכזו במסגרת חטיבה זו), בפיקודו של אל”מ יואל גונן (גורודיש). כל סד”כ החטיבה בשלב זה של המלחמה עמד על כ-55 טנקים, ומספר פלוגות חרמ”ש (1).

הגדוד הדרומי של חטיבה 274 היה גדוד 227. בקרבות שניהלה החטיבה בגזרת “זרקור” ב-14.10 נפצע מפקד הגדוד המקורי, סא”ל אורי ברז, הסמג”ד, רס”ן שלמה פלד, נתמנה למג”ד, ואחד המ”פים, סגן יוסי כהן, נתמנה לסמג”ד. ב-17.10 פוצל הגדוד. המג”ד נשאר עם פלוגה ב’ בגזרת “זרקור-הברגה” בצפון, והוקם כוח עתודה חטיבתי בפיקוד הסמג”ד כהן, שכלל שתי פלוגות מוקטנות, על בסיס פלוגות א’ וג’ מגדוד 227, שתוגברו בטנקים מגדודים 25 ו-228, סה”כ כ-16-15 טנקים. מפקדת הכוח קיבלה את אות הקריאה בקשר “עצלות”, ולכן כונה הכוח “כוח עצלות”. ב-20.10, עם יציאתו של גדוד 429 מגזרת “טליסמן” (ראה פרק י’), תפס כוח “עצלות” את גזרת “טליסמן”, ובמהלך היום ניהל קרבות אש טנקים וארטילריה עם מתחם “חמוטל” – צפון “מכשיר”, מהעמדות ב”ציונה” ו”אדום 6626″, בדומה לקרבות הסטטיים שניהל גדוד 429 מאותן עמדות בין 19.10-15.10 (2).

החל מה-18.10, החל לחץ כבד של מפקדת פיקוד הדרום על מפקד אוגדה 143 לתקוף את מתחם “מיסורי”. “מיסורי” היה מתחם גדול, “ביצה” שאורכה כ-7.5 ק”מ ורוחבה כ-3.5 ק”מ, שהשתרעה מצפון למתחם החווה הסינית (“אמיר”) ועד לאיזור א-טאליה וציר “סיפור” (המחבר בין ציר “פוטון” בקטע הצפוני שלו, לציר “אושה” המוליך לקילומטר ה-87 של תעלת סואץ – מול מחט’ת טוסן). במתחם “מיסורי” התרכזו כוחות חטיבת חי”ר 16 מדיביזיה 16 שנסוגו מאיזור החווה הסינית, חלק מחטיבה ממוכנת 3 (אף היא מדיביזיה 16), ושרידי חטיבות הטנקים 1 ו-14 מהדיביזיה המשוריינת 21 שהוכו קשות ב-שב”ש ב-14.10, ובהמשך גם בקרבות על ראש הגשר, וחטיבה ממוכנת 18 (אף היא מדיביזיה 21).

הויכוח בין מפקדי החזית, ברלב וגורודיש, לבין מפקד אוגדה 143 על היציאה לקרב “מיסורי” נמשך שתי יממות, והיה אחד משיאי העימותים שהתחוללו במערכת היחסים העכורה שהתקיימה בין ברלב וגונן לבין שרון. הרעיון המקורי של תקיפת “מיסורי” ו”חמוטל” במקביל היה במקור דוקא רעיון של שרון, והוא הציע אותו ב-17.10 לגונן ולרמטכ”ל. אך זמן קצר לאחר שהציע אותו, שרון חזר בו ואמר שלדעתו המהלך מיותר, וכי לצורך אבטחת ראש הגשר די בתפיסת “כמה גבעות מעבר ל’טרטור'”. בשיחה שהתנהלה בין שרון לבין הרמטכ”ל בשעות אחה”צ של ה-17.10, גם הרמטכ”ל אמר שאין לו בשלב הזה צורך לא ב”מיסורי” ולא ב”חמוטל” (3). אולם ביום שלמחרת גם אלעזר וגם מפקד החזית ברלב הפנימו את הרעיון המבצעי הזה והתחילו ללחוץ לביצועו. בעוד ששרון בשלב הזה ראה בפקודה לתקוף את “מיסורי” טעות קשה, והעדיף לרכז את כוחותיו בהתקדמות לעבר איסמעיליה בגדה המערבית של התעלה, ברלב וגונן (וגם הרמטכ”ל אלעזר) ראו עתה בכיבוש “מיסורי” יעד ראשון במעלה, הן כדי להרחיב הרחבה משמעותית את מסדרון ראש הגשר, והן בכדי להשיג מחיקה של חלק משמעותי מההישגים הקרקעיים של ארמיה 2 בגדה המזרחית של התעלה. פירוט נוסף בסוגייה זו הוא מעבר להיקפו של מחקר זה.

התכנון הפיקודי היה להתקפת לפיתה שבמסגרתה כיבוש “מיסורי” מדרום ילווה בכיבוש “חמוטל” ו”מכשיר” מצפון, כשהיעד הסופי של המהלך הוא חבירה של הכוחות התוקפים מדרום ומצפון והשמדה מוחלטת של כל הכוח המצרי שנמצא מדרום לציר “טליסמן”.

משום כך הטיל הפיקוד על כוח ששון, האוגדה המאולתרת בפיקודו של תא”ל יצחקי ששון, אשר גזרתה כללה עתה את גזרת “טליסמן”, את משימת כיבוש “חמוטל” ו”מכשיר”. כך יצאה לדרך ההתקפה התשיעית על מתחם “חמוטל-מכשיר”.

מח”ט 274 הטיל את המשימה על כוח “עצלות” בפיקודו של סמג”ד 227, סגן יוסי כהן. המח”ט עצמו עבר עם החפ”ק שלו לגזרת “טליסמן”, והתמקם ב”ציונה”. לצורך המשימה, קובצו לכוח “עצלות” כלים ויחידות מכל גדודי החטיבה. הכוח כלל 2 פלוגות טנקים מוקטנות – פלוגה אחת (7-6 טנקים) שקיבלה את אות הקריאה “נפט”, על בסיס פלוגה א’ מגדוד 227 בפיקודו של סגן רפי אשכנזי ופלוגה נוספת (8-7 טנקים) שקיבלה את אות הקריאה “שקיעה”, על בסיס פלוגה ג’ של הגדוד בפיקודו של סגן ירמי קטן. בשתי הפלוגות נכללו טנקים שקובצו מכל יחידות החטיבה. לצורך ההתקפה תוגבר הכוח ב-2 פלוגות חרמ”ש. פלוגת חרמ”ש אחת היתה פלוגה ס’ מגדוד 25 בפיקודו של סרן פרוספר עמר. פלוגה זו, שהתניידה ע”ג זחל”מים, תוגברה במחלקת לוחמי חרמ”ש שהגיעה מבית הספר לשריון, ובמחלקת נגמ”שי 113M שהיו בחטיבה ככוח תיגבור ושימשו בקרבות ה-15.10-14.10 לסיור וחילוץ נפגעים, וככוח אבטחה ושמירה על חניוני הטנקים בלילות. מחלקת הלוחמים מביסל”ש הועלתה על שלושת הנגמ”שים. פלוגת חרמ”ש שנייה היתה פלוגת החרמ”ש ל’ מגדוד 141/204, אף היא רכובה על זחל”מים, שהגיעה מגזרת בלוזה שבצפון כתיגבור לחטיבה 274. בציוות הכוחות לקרב צורפה לפלוגה ל’ אחת ממחלקות פלוגה ס’.

ע”פ דו”ח חטיבה 274, המשימה שהוטלה על הכוח היתה : תפיסת “סגול 205″, נ.ג. 106 ו”סגול 204” [מדרום לציר “פוטון”], תקיפת “חמוטל” ממזרח וכיבוש “מכשיר” (4). בהתאם להגדרת המשימה, תכניתו של מפקד כוח “עצלות” היתה להתקפה דו שלבית. בשלב א’ כיבוש “חמוטל” ע”י פלוגת חרמ”ש ופלוגת טנקים, ובשלב ב’ כיבוש צפון “מכשיר” ע”י פלוגת חרמ”ש ופלוגת טנקים.

איור מס’ 38 – תכנית ההתקפה כוח עצלות

מפקד הכוח הציג את תכניתו למח”ט, והתכנית אושרה. מפקד הכוח אסף את המפקדים לקבוצת פקודות בצהרי היום. בקבוצת הפקודות הוצגה למפקדי המשנה תצ”א, אך ספק אם התצ”א הציגה את מלוא המערך המצרי המחופר ב”חמוטל” ו”מכשיר”. בדיווחים רבים, לרבות דו”ח החטיבה ודיווחים של מפקדים בכוח, מוזכר שבבוקר ה-21.10 התקיים סיור של מטוס סיור קל מעל “חמוטל”, והטייס דיווח שעל פי התרשמותו “חמוטל” ריקה מחי”ר מצרי. ככל הנראה, דיווח זה נמסר ע”י מפקד כוח “עצלות” בקבוצת הפקודות שקיים לפני יציאת הכוח להתקפה.

ע”פ הוראת הפיקוד, ההתקפה היתה צריכה לצאת לדרך בשעה 1400, במקביל לתחילת התקפת חטיבה 600 על “מיסורי”. אלא שתחילת התקפת חטיבה 600 התעכבה, ורק לאחר שהפיקוד ווידא עם אוגדה 143 שחטיבה 600 על “מיסורי” אכן יצאה להתקפתה, ניתנה הפקודה למפקדת כוח ששון. התקפת כוח “עצלות” יצאה לדרך בסביבות השעה 1530. להתקפה קדמה גיחת תקיפה של מטוס אחד או שניים על “חמוטל”, והכנה ארטילרית של שתי סוללות (120 מ”מ ו-155 מ”מ) שארכה למעלה מחצי שעה ונמשכה גם תוך כדי התקדמות הכוח.

את ההתקפה הובילה פלוגת החרמ”ש ס’ “סמום” שבראשה היתה מחלקת נגמ”שי ה-113M בפיקודו של המ”מ משה דנינו, כאשר פלוגת הטנקים של ירמי קטן “שקיעה” בפיקוד מפקד כוח “עצלות” מחפה על התקדמותה מיעדי ביניים לאורך ציר ההתקדמות. בשל עבירותם הטובה יחסית של הנגמ”שים, נוצר דירוג בתוך פלוגת החרמ”ש, והנגמ”שים רצו קדימה. כוח הטנקים לא התקדם עם החרמ”ש, ולדברי המ”פ קטן הסתבך בקרבות אישיים עם חוליות ציידי טנקים מצריים שהיו בשטח המרכזי של “חמוטל”. מחלקת הנגמ”שים הגיעה למדרון שמדרום מזרח לראש “חמוטל” (“אדום 6725”), נגמ”ש המ”מ עלה על מוקש ומיד לאחר מכן ספג 2 טילי סאגר, המ”מ דנינו נהרג ורוב הלוחמים בנגמ”ש נפצעו. קת”ק שהיה על הנגמ”ש, סגן מיכאל בורט, ניסה לארגן הגנה קרקעית על הכוח אך נפצע גם הוא (5). נגמ”ש הסמל נפגע מטיל וכל אנשיו נפצעו. בתוך כך הגיעו למקום גם זחל”מ הפיקוד של הפלוגה ומחלקה 1, בפיקודו של סגן צבי הלר, וזחל”מ נוסף, כנראה זחל”מ הסמ”פ. שני זחל”מי הפיקוד נפגעו, והמ”פ והסמ”פ נפצעו. הנגמ”ש השלישי במחלקת דנינו נפגע גם הוא מטיל כשניסה להחלץ לאחור. הנהג נהרג, והצוות נטש את הנגמ”ש הפגוע והחל לנוע רגלית לאחור. רק בשלב זה הגיע אל הנגמ”שים והזחל”מים הבוערים מפקד כוח “עצלות” עם 5 מהטנקים של פלוגת “שקיעה” (6).

בינתיים החלה התקדמותה של פלוגת החרמ”ש השנייה (פלוגה ל’), שאמורה היתה לתקוף את “מכשיר”, אולם בין כתוצאה מטעות בניווט, ובין כתוצאה מפקודה שקיבלה לסייע לחילוץ נפגעי פלוגה ס’, נעה גם פלוגה זו בתוואי העלייה ל”חמוטל”, ולא בכיוון “מכשיר”. בשלב מסויים הורה מ”פ ל’ לחייליו לרדת מהזחל”מים, להתפרס ולעלות רגלית על היעד, ובדרך זו חברה הפלוגה השנייה אל פלוגה ס’ הקדמית, שבשלב הזה כבר ספגה נפגעים רבים. המצרים הפעילו אש ארטילרית ואש מקלעים על הכוח התקוע ב”חמוטל”, ומספר הנפגעים עלה. בינתיים ירד הלילה, ובחשיכה ירו המצרים פצצות תאורה והמשיכו בירי המקלעים. מפקד כוח “עצלות”, אנשי פלוגה ל’ ושרידי פלוגה ס’ החלו בסריקה לאיתור וריכוז הנפגעים, משימה שבשל החשיכה ומהומת הקרב נמשכה כשעתיים וחצי.

איור מס’ 39 – מרשם התקפת כוח עצלות

בתוך כך החל דין ודברים בקשר בין מפקד כוח “עצלות” ומח”ט 274, שבשלב מסויים התערב בו גם אלוף הפיקוד. מפקד הכוח ביקש אישור לרדת מהיעד עם כל הכוח והכלים הכשירים כדי לפנות את הנפגעים הרבים. תחילה קיבל המח”ט את עמדתו של מפקד הכוח, אולם לאחר התערבות האלוף (אחיו) הורה להחזיק בשטח, תוך שהוא מודיע שהוא מארגן כוח חילוץ. מפקד הכוח הודיע שהוא יורד מהיעד, וכי אם הפקודה לא תשונה הוא יעלה לשם לבדו לאחר פינוי הנפגעים, אך לא יסכן כוחות נוספים שבפיקודו. אלוף הפיקוד “לא אהב” את גישתו של מפקד הכוח והורה למח”ט לשלוח למקום קצין בכיר יותר, יוזמה שהמח”ט כבר נקט בה קודם לכן. הסמח”ט, סא”ל עקיבא כרמי, נשלח לשטח כדי לארגן את פינוי הנפגעים מהשטח. עשרות הנפגעים הועמסו על זחל”מי פלוגה ל’ ועל זחל”מי פלוגה ס’ שנותרו כשירים, ועל סיפון חלק מהטנקים, והכוח כולו ירד מהשטח המוכה, כאשר מפקד הכוח עם פלוגת הטנקים של קטן וחלק מפלוגת החרמ”ש ל’ נשארים באיזור נ.ג.106, ושיירת הסמח”ט המפנה את הנפגעים ממשיכה ל”טליסמן 39″, שם הונחתו מסוקי פינוי שפינו את הנפגעים. בשטח הקרב נותרו 6 נעדרים מ-3 כלים : מצוות נגמ”ש המ”מ – המפקד משה דנינו והלוחם אליאס ששון. מצוות נגמ”ש הסמל – הלוחמים דוד דבוש, אדם צין (7) וחיים שלזינגר. מצוות נגמ”ש הגור שנפגע מטיל מצפון לנ.ג. 103 – הנהג סולומון כהן. כמו כן נהרג ופונה עם הכוח שנסוג לוחם החרמ”ש ציון אחרק. (8)(8א).

סה”כ פונו משטח הקרב 23-22 פצועים (9).

במשך שעות הערב המאוחרות נמשך דו שיח בין אלוף הפיקוד למפקד כוח ששון על חידוש ההתקפה להשתלטות על “חמוטל” ולהמשך לכיוון “מכשיר”, כשגם עתה הפקודה קשורה ללחץ של הפיקוד על אוגדה 143 להמשיך את ההתקפה על “מיסורי”, שנעצרה בשעות אחה”צ ממערב לא-טאליה. לצורך כך שוחרר ממשימתו בגזרת ציר “מאדים”, בצפון גזרת חטיבה 274, הגדוד הצפוני של החטיבה – גדוד 228 בפיקודו של סא”ל שלמה שכטר. גדוד 228 הוחלף ע”י יחידה מחטיבה 11, ירד דרומה בשעות הלילה ונכנס לגזרת “טליסמן” לאחר חצות, כשהמג”ד מקבל פקודה להתכונן לכיבוש “חמוטל” (10).

לקראת חצות קיבל כוח ששון פקודה לתכנן לכבוש בבוקר המחרת לא רק את “חמוטל” ו”מכשיר”, אלא גם את “נוזל”, “חלוץ”, “צידנית” ו”זנגוויל”. לצורך כך ניתנה אתראה לתיגבור חטיבה 274 בגזרה בגדוד צנחני המילואים 564, והובטחה הכנה אווירית מאסיבית של 3-2 שעות. לאחר חצות התקיים באיזור “ציונה” מפגש של אלוף הפיקוד גונן, תא”ל ששון ומח”ט 274 גונן, שבו דיווח המח”ט גונן על התפתחות הקרב של כוח “עצלות”, ונדון המשך פעילות החטיבה ביום המחרת.

רק לקראת השעה 0700 בבוקר ה-22.10, כשהתברר סופית שלא יהיה המשך להתקפת אוגדה 143 על “מיסורי”, בוטלה הפקודה לחדש את התקפת חטיבה 274 לכיוון “חמוטל” ו”מכשיר” וליעדים הנוספים שהוטל על כוח ששון לתכנן כיבושם בהמשך היום.

התקפת כוח “עצלות” מנקודת הראות המצרית

וכך מתאר מיודענו, המ”מ מגדוד 335 מולאזם יוסף, את אירועי היום :

“יום ה-21 באוקטובר היה יום ראוי לציון מבחינתנו. התרחשו בו סיפורי גבורה, שיכולים למלא מספר ספרים וסרטים, וקראנו לו יום ‘קרב הטנקים’, והוא מתייחס ללחימת כוחות החי”ר שהצליחו להתמודד מול טנקי האויב באומץ רב, כפי שלא קרה לפני כן בתולדות המלחמות… בבוקר החלה פעילות אינטנסיבית של מטוסי האויב, גיחות שהחלו מוקדם מאד, בכמות כזו שלא ראינו עד כה. היו אלה מטוסי 111-F אמריקאים, מוטסים ע”י טייסים אמריקניים… הגיחות נמשכו בעוצמה ובטרוף, ונראה היה שהאויב פתח במבצע נקמה איומה, בשל ריבוי אבדותיו, ולאחר השמדת מרבית כוחות השריון שלו שעברו לגדה המערבית, כדי לפתוח פירצה ולכתר את כוחותינו הנמצאים בסיני. ….הפצצותיו נמשכו מגבהים גבוהים מאד, וכן הפגזות ארטילריות כבדות, כפי שלא נראה עד אז.

אנחנו הבנו מיד שהאויב מתכוון לפתוח בהתקפת נגד נרחבת, ובחזית רחבה…לא חששנו….[אך] היינו מודאגים… באשר לכמות התחמושת המועטה שנמצאה בידנו….בעקבות הפצצת אזור העניינים המנהלתיים, והשמדת כמויות התחמושת שהיו בו…

בצהרי היום הגיעו ההפצצות לשיא כזה שהאזור כולו הפך לגיהנום, שמשתוללות בו שרפות רבות. העמדות שנחפרו ע”י האנשים הזדעזעו, והאדמה כולה זזה. בשעה 16:00 אחר הצהרים שמענו את קולות הטנקים מגיעים ממקום גבוה וממרחק רב. היו אלה קולות חזקים שהצביעו כי מדובר בכוח גדול. האנשים הצטוו להתכונן לעמוד מול התקפה זו של האויב, ולא לאפשר לאף טנק מהטנקים שלו לחדור דרך עמדות המחלקה, ולהשמיד כל כוח אויב שיתקרב לעמדותינו. ברגעים אלה, החל ירי מקלעי הטנקים שהיו בקוטר חצי אינץ’, שהגיע אלינו בכמויות גדולות וענקיות, כאילו היו אלה ממטרי גשם. זה הגיע אופקית לחזית המוצב, ועבר מעל ראשינו, כאשר אנחנו לא ירינו בדקות אלה אפילו יריה אחת משום כלי נשק, מכיוון שמיקום המוצב לא נתגלה מרחוק.

כל אחד תפס מחסה בחפירתו כדי שלא להיפגע, והאנשים ידעו שהטנקים אינם רחוקים וכי האויב יורה כך כדי ליצור פחד וחרדה אצל אנשינו, אך הוא לא הצליח בכך. טנקי האויב המשיכו להתקדם, עד שהתקרבו אלינו למרחק של ק”מ אחד, כשבגזרת המחלקה נמצאו כפלוגת חי”ר ממוכנת, מתוגברת במחלקת טנקים, סה”כ כעשרים כלי רק”מ, נגמ”שים וטנקים, שהתקדמה מול מוצב המחלקה, כשהם יורים לכל הכיוונים. עד לאותו רגע לא הפגיזה הארטילריה שלנו את הטנקים המתקדמים האלה, שהתקרבו אלינו מאד כדי להתרחק מהאש הארטילרית שלנו, והצליחו בכך. הטנקים לא הפסיקו לרגע אחד מלירות מנשק קל, מכיוון שידעו שמולם נמצאים מוצבים של אנשי חי”ר.

ברגע השקיעה התקרבו אלינו הטנקים למרחק של 600 מ’, כשחלק מהם החלו לחטוף אש מהאגף מאחד ממוצבינו, אשר הגיב בהתקפה של משגרי טילי נ”ט, שהשמידו את הטנק הראשון שהופיע, ואחריו נפגע נגמ”ש. לאחר ששני כלים אלה נפגעו, קפצו מהם הצוותים, וכאשר ראו זאת אנשי המחלקה וכן אנשי המוצב שבאגף, הם פתחו מיד באש לעברם, והרגו את רובם, ואילו השאר ברחו לאחור. מאותו רגע הפכה התקפת האויב לעוצמתית, והוא החל לירות את פגזיו ואש מקלעיו לכל עבר בהתנשאות ובחוסר התחשבות, כאילו השתגע בשל השמדת שני כלים אלה, אך התוצאה היתה הפוכה אצל אנשי כוחותינו. המורל שלהם עלה, והם התכוננו לפגוע בכל אחד שיקפוץ מכלי רק”מ אלה, שהושמדו ע”י טילי הנ”ט. והחלו לצעוק בקול רם את צעקת הנצחון “אללה אכבר”.

תוך זמן קצר לאחר השמדת שני כלי הרק”מ שהגיעו מול מוצבנו, הופיעו שני טנקי אויב מול המוצב השכן, והושמדו ע”י טילים, וע”י אש הטנקים שלנו שהיו מחופרים בעמדות, שהצטרפו אלינו מאוחר יותר, ושהשפיעו על העלאת המורל של האנשים. הדבר חזר על עצמו עם השמדת הטנק הראשון מביניהם, וכמה מאנשי המחלקה, יחד עם חבריהם מהמוצב השכן, ירו לעבר חיילי האויב, וגרמו להם אבדות. תוך כדי הקרב שמענו את צעקות החיילים הישראלים הפצועים, שקראו לחבריהם להציל אותם. אף אחד לא התקרב אליהם, שכן מי שהתקרב אליהם מחבריהם נורה ונהרג או נפצע לידם מעוצמת האש שנורתה ע”י אנשינו, וזאת למרות שמקלעי הטנקים שלהם לא הפסיקו לירות, אך ללא כל הכוונה/מטרה, בשל הפחד והבהלה שאחזו בהם בעקבות השמדת הטנקים בתחילת הקרב. שאר הטנקים ניסו להרוויח זמן בהתקפה עד לרדת החשיכה, אך הדבר לא הועיל להם, שכן אבדותיהם בטנקים ובאנשים גדלו.

עם רדת החשכה, החלו המרגמות להפגיז בפצצות תאורה, כדי להניר את שדה הקרב, כך שנוכל לחסל את שאר כוחות האויב. לאחר מספר דקות, התקרב אלינו מצד שמאל למוצב המחלקה, נגמ”ש שנמצא במרחק של 150 מ’, שאנשיו חשבו שהם נמצאים באזור בטוח. לאחר שהתקדמו מספר מטרים, התפוצץ תחתם מוקש שהונח ע”י אנשי המחלקה, ובאותו הזמן נפגעו מטיל נ”ט שפגע בראשו של נהג הנגמ”ש. באותו הרגע קפצו שאר אנשי הצוות של הנגמ”ש, וכאשר נגעו רגליהם בקרקע נפתחה עליהם אש מהרובים האוטומטיים והמקלעים, ושלושה מהם נהרגו, ושניים אחרים ברחו. הנגמ”ש הזה עלה באש והתפוצץ בשל התחמושת שנמצאה בו, דבר שנמשך כשעתיים, וגרם להשמדתו, וכך איבד האויב חמישה נגמ”שים.

האויב לא השיג כל הישג בהמשך ההתקפה, בה החל מזה שעתיים. חלק מנגמ”שיו ברחו לאחור, ושאר טנקי האויב נשארו במצב של היסטריה ממה שקרה להם. האויב שם לב שהטילים נורים אליהם מכל כיוון, וחלק מהפצועים החלו לטפס על הטנקים כדי להחלץ משדה הקרב. בעת הנרת השטח ע”י אחד מפגזי התאורה, נראה טנק אחד ועליו יותר מעשרה איש נצמדים אליו. לקחתי מרנ”ט ויריתי בו לעבר הטנק הזה, כשמטרתי היתה להוריד את האנשים האלה מן הטנק, כך שיתאפשר לגרום להם אבדות רבות, וכאשר נורה הכדור הראשון לעבר הטנק ופגע בו, מיהרו כל האנשים שנמצאו עליו לקפוץ לקרקע. תוך כך, החלו האנשים לירות עליהם מרוביהם האוטומטיים, ופגעו ברובם, הרגו חלק מהם, וחלק ניצלו ממוות. ולולא היתה כמות תחמושת התאורה מועטה, ומאוחרת בזמן, היינו יכולים לחסל את כל הטנקים והנגמ”שים שערכו את ההתקפה. האויב ניצל מצב זה וחלק מהטנקים החלו לסגת לאחור, כשהם משאירים מאחוריהם חלק מהפצועים. בשטח נשארו שני טנקים בלבד, שהחלו לנוע בואדי, וסימנו לפצועים להגיע אליהם, ולמרות זאת לא הפסיקו אנשינו לירות עליהם מרוביהם, כדי לחסל את כל הפצועים הנמצאים בשדה הקרב, ולא לתת להם את ההזדמנות לברוח ולהתפנות לאחור.

סימוני/איתותי הטנקים נעשו מפנסים…..בנוסף לכך, הם קראו לכמה מהם בקול רם אותו שמענו באופן ברור. הפצועים שהיו מוטלים על הקרקע היו במצב של פחד וצעקו צעקות כדי שיבואו לחלצם, ולהוציא אותם מהגיהנום הזה, ומהירי של אנשינו. השעה שמונה בערב התקרבה, ושאר הטנקים ברחו משדה הקרב כשהם נסוגים לאחור, לאחר שאספו כמה מהפצועים, כשהם מותירים מאחוריהם את התבוסה שנחלו בהתקפתם הכושלת. המשכנו לירות לעברם עד שנעלמו, ולא נשארו מולנו אלא טנקיהם ונגמ”שיהם השרופים, שמהם עלתה אש ונשמעו פיצוצים בשל כמויות התחמושת שנמצאה בהם. נשארנו במצב כוננות עד לחצות הלילה, בשל אפשרות שהם יחזרו לבצע התקפה חדשה. אך הם לא ניסו לעשות שום דבר באותו הלילה, וזאת בשל האבדות שגרמנו להם באנשים ובאמל”ח, כאשר אף אחד מאנשי מחלקתי לא נפגע בקרב זה, ונודע לנו כי רק שני אנשים במוצב שמשמאל לנו נפצעו פצעים קלים.” (11).

הערות להתקפת כוח “עצלות”

התקפת כוח “עצלות” היתה ההתקפה התשיעית והאחרונה בסדרת ההתקפות על מתחם “חמוטל-מכשיר”. בהתקפה זו חזרו על עצמם כמה מכשלי ההתקפות הקודמות, ונוספו עליהם כשלים שהיו ייחודיים להתקפה זו.

הכשל המרכזי של התקפת כוח “עצלות”, בדומה לכל ההתקפות הקודמות (למעט התקפת חטיבה 421 בבוקר ה-9.10), היה חוסר ההתאמה בין עוצמת הכוח המגן (חטיבה 112) לבין עוצמת הכוח התוקף. את המתחם החטיבתי אמור היה לכבוש כוח בעוצמה של צוות גדודי משוריין – שתי פלוגות חרמ”ש ועוד 2 פלוגות טנקים מוקטנות. אם יחסי תוקף-מגן המקובלים בתורה הצבאית הם 1:3 (לטובת התוקף), היחס בהתקפה זו היה הפוך, לרעת התוקף.

לכך יש להוסיף את עוצמת הנ”ט של הכוח המגן במתחם, ותיגבורו לכדי הרוויית הקו הקדמי שלו במערך צפוף של אמצעי נ”ט מכל הסוגים (ראה פרק א’). צפיפות אמצעי הנ”ט בכוח מצרי הערוך במתחם סדור וחפור היתה אמורה להיות מוכרת למפקדי הכוח התוקף בשלב מאוחר זה של המלחמה, הן מהתנסות אישית בגזרה אחרת (קרבות חטיבה 274 בגזרת “הברגה-זרקור” ב-15.10-14.10), והן מכישלון ההתקפה הקודמת על מתחם זה בפיקוד מח”ט 274 ב-19.10 (התקפת גדוד 429 – ראה פרק י’).

בהתקפת כוח “עצלות” ניתן לכאורה מענה ליתרון החי”ר המצרי המחופר והמשופע באמצעי נ”ט, בתקיפה אווירית ובהכנה ארטילרית. ללוחמים בצד הישראלי נראו התקיפה וההפגזה כבלתי מספיקים בעליל, הן מבחינה כמותית, והן מבחינת האפקט של הפצצה והפגזה בשטח החולי שבו הפצצות (והרסיסים) נבלעות בחול. כפי שראינו, מנקודת הראות המצרית ההפצצה וההפגזה דוקא היו אפקטיביים, אך לא היה בהם כדי להטות את הכף ולהכריע את גורלה של התקפת כוח “עצלות” להצלחה.

יש לציין אמצעי מעניין שהשתמש בו מפקד הסיוע החטיבתי לשיתוק סוללות הארטילריה המצריות, שחלקן היו פרוסות באיזור “נוזל”, בשעות הערב. ע”פ דו”ח המס”ח, מאחר ולא ניתן היה לסמן את קו כוחותינו לצורך קו הפצצה לאחר רדת הלילה, הוא ביקש וקיבל סיוע אווירי “פאסיבי”, כאשר צמד מטוסי חיל האוויר ירדו על הסוללות המצריות ב”יבש” כשהם “עושים רעש” ואולי גם בומים על קוליים. לטענת המס”ח פעילות זו היתה אפקטיבית והביאה להפסקת הירי הארטילרי המצרי על הכוח שעסק באיתור וריכוז הנפגעים על “חמוטל” לצורך פינויים (12).

גם התקפה זו יצאה לדרך, בדומה לקודמותיה, עם מעט מאד מידע מודיעיני עדכני על היערכות האויב ביעדים שתוכננו לתקיפה. אמנם, בידי מפקד כוח “עצלות” היה תצ”א של היעדים, וזה כבר היה שיפור משמעותי לעומת קודמיו, אך ספק אם היה בידיו תרשים פיענוח של היערכות האויב במתחם “‘חמוטל’-‘מכשיר'”. קצינים שהשתתפו בכוח העידו כי לא נמסרה בפקודת היציאה סקירת מודיעין. “ידיעת המודיעין” על דיווחו של טייס מטוס קל שטס מעל למתחם בבוקר ה-21.10 והתרשם ש”חמוטל” ריקה מחי”ר אויב רק גרמה לנזק תודעתי. בחטיבה 274 לא נעשה ניסיון להפיק לקחים מודיעיניים על היערכות האויב במתחם בעקבות כישלון התקפת גדוד 429 שהתרחשה יומיים קודם, באחריותה הפיקודית של החטיבה. בדו”ח המלחמה המסכם של מחלקת המודיעין החטיבתית יוחס הואקום המודיעיני שבו תיפקדה החטיבה – “תוהו ובוהו בנושא המודיעין”, כלשונו של הקמ”ן החטיבתי – לכך שהמפקדה הממונה, כוח ששון, היתה אוגדה מאולתרת שלא עמדה לרשותה מחלקת מודיעין תקנית עם כוח אדם מקצועי. יתכן שכך, אך כפי שראינו בפרקים קודמים, גם באוגדות “המסודרות” המצב בתחום זרימת נתוני מודיעין מהמפקדות הממונות ליחידות התוקפות לא היה טוב יותר.

התקפת כוח “עצלות” היתה יוצאת דופן לעומת כל קודמותיה בכך שלאחר סדרת הסתערויות לא מאוזנות, על טהרת הטנקים, בשבע מתוך שמונה ההתקפות הקודמות (היוצאת מן הכלל היתה התקפת גדוד 257 ב-10.10, ראה פרק ח’), במקרה זה ההתקפה התפתחה להסתערות על טהרת החרמ”ש. ההתקפה הגדודית התמוססה למעשה להתקפה של מחלקת נגמ”שים שרצה קדימה, ואחריה עוד 5 זחל”מי חרמ”ש, ללא טנקים בכוח המסתער. לא זו היתה התכנית. התכנית היתה להפעיל 2 כוחות מאוזנים של טנקים וחרמ”ש, אבל בשל בעיות שליטה הן בתוך פלוגת החרמ”ש ס’, והן ברמת הפיקוד על היחידה, כל הכוח שהגיע ראשון ללב המתחם המצרי ונפגע שם היה מפלוגת החרמ”ש, שהיתה ללא ליווי צמוד של טנקים. רוב הלוחמים שנפגעו היו ב-2 הנגמ”שים הראשונים – שבהם מתוך 16 אנשים נהרגו חמישה ונפצעו לפחות שבעה. כל הנפגעים היו מפלוגת החרמ”ש ס’.

האם ליווי צמוד של הטנקים היה משנה את תוצאות הקרב ? ספק רב. כאמור יחסי הכוחות היו לא סבירים, והימצאות כלים נוספים במקום ההיתקלות היתה מגבירה את כמות הנפגעים. למעשה קשה להבין כיצד לא נפגעו הטנקים שעלו למקום ההיתקלות. ולמרות זאת, מבחינת ניהול הקרב ותחושת הביטחון של כוח החרמ”ש, לא נכון היה לשלוח את החרמ”ש קדימה ללא ליווי טנקים.

כוח “עצלות” היה כוח לא אורגני, שהורכב באופן מאולתר ובחיפזון מיחידות שנאספו ממקורות שונים בחטיבה 274 ומחוצה לה. מקורם של רוב הטנקים היה מגדוד 227, אך בכוח נכללו גם טנקים משני הגדודים האחרים של החטיבה. פלוגת החרמ”ש התוקפת היתה מורכבת מתערובת של פלוגה אורגנית (של גדוד 25), כוח של 3 נגמ”שים (בכל אחד מהם מפקד ונהג) שנלחם במסגרת החטיבתית בקרבות הקודמים, ומחלקת לוחמים שהגיעה יום קודם לחזית מבית הספר לשריון, שם קובצה מאנשי מילואים שהתגייסו למלחמה באיחור. מפקדי הנגמ”שים לא הכירו את חייליהם לפני הקרב. מ”מ מחלקת הנגמ”שים (דנינו) לא הכיר את אנשי מחלקתו. פלוגת החרמ”ש השנייה הגיעה בבוקר ההתקפה מחטיבה אחרת (חטיבה 204). לדברי מ”פ הטנקים המוביל, היו בכוח שצוות לו 2 טנקים שלא נענו לפקודתו לצאת להתקפה. חוסר הלכידות היחידתי והעדר ניסיון קרבי משותף, וכתוצאה ממנו העדר שפה משותפת, בוודאי תרם את חלקו לחוסר השליטה בכוח, ולתוצאות העגומות של ההתקפה.

בראש הכוח שהורכב בחופזה הועמד קצין טנקים אמיץ ומוכשר, אך חסר ניסיון והכשרה לפקד על צג”מ שכלל מרכיב משמעותי של חרמ”ש. מפקד כוח “עצלות” היה מ”פ שקודם לתפקיד סמג”ד בשבוע הקודם. האחריות למינוי היא על מפקד החטיבה, שככל הנראה לא סמך על מג”ד 227 (שהוא עצמו היה סמג”ד שקודם לפקד על הגדוד בשבוע הקודם לאחר פציעת המג”ד המקורי). במקרה כזה היה על המח”ט למנות לתפקיד מפקד הכוח קצין מנוסה יותר, וגם – הואיל וזה היה האירוע המרכזי בקרבות החטיבה ביום זה – להציב את עצמו עם החפ”ק שלו בעמדה שממנה יכול היה לשלוט בקרב בשליטה ישירה ולא דרך דיווחים בקשר.

פינוי הנפגעים בהתקפה היה כאוטי ונמשך כשעתיים וחצי. אין ספק שהסיבה העיקרית לקושי היתה שהכוח היה תחת אש ארטילרית מצרית ואש בכינון ישיר משך רוב זמן הפינוי, באור יום אחרון ולאחר רדת החשיכה. בסופו של דבר נשארו 6 נעדרים בשטח, והרושם המצטייר מהעדויות הוא שלגבי נפגעי שני הנגמ”שים הראשונים, מי מהנפגעים שהצליח לצאת אל הכוח המחלץ התפנה, ומי שלא היה יכול לקום על רגליו ושכב באיזור הנגמ”שים הבוערים לא חולץ. שלב החילוץ מתואר בעדות קשה לקריאה לקורא הישראלי בקטע מיומנו של המולאזם יוסף.

אם מבחינת החטיבה עוד ניתן להסביר את הדרך שבה התארגנה ויצאה לביצוע המשימה שהוטלה עליה ע”י פיקוד הדרום (באמצעות מפקדת כוח ששון), גם אם תוך לא מעט ביקורת, קשה להבין את חוסר המקצועיות והרשלנות בהתנהלות הפיקוד, שהוציא פקודה מבצעית כלאחר יד. ב-21.10 הפיקוד הוציא פקודה לתקוף בפעם התשיעית במלחמה זו את מתחם “חמוטל-מכשיר”. במפקדת הפיקוד כבר אמורות היו להצטבר ערימות של תצ”אות של המתחם, שצולם ע”י חיל האוויר פעמיים ביום במשך שבועיים, ומידע מצטבר מ-8 התקפות קודמות על המערך המצרי ב”חמוטל-מכשיר”, עוצמתו, וכיצד הוא פרוס בשטח. בשלב הזה היה צריך להיות ברור במפקדת הפיקוד שמדובר במערך חטיבתי מתוגבר ורווי אמצעי נ”ט, ושוב נשלח, בפעם התשיעית, גדוד מוקטן לתקוף את המערך החטיבתי המצרי, עם סיוע ארטילרי לא מספק והכנה אווירית שהיתה כמעט סמלית. למותר לציין שלא התקיים נוהל קרב מסודר ברמת הפיקוד להתקפה הדו-אוגדתית על מתחמי “מיסורי-חמוטל-מכשיר”, כפי שלא התקיים נוהל קרב כלשהו להתקפה על מתחם “חמוטל-מכשיר” במפקדת כוח ששון שהיתה מפקדת האוגדה האחראית בגזרה.

הקלטות חמ”ל פיקוד דרום חושפות את הנתק בין המפקדות הממונות לנעשה בשטח. בשעה 1735 דיווחה מפקדת כוח ששון לפיקוד : “‘חמוטל’ בידינו, עולים על ‘מכשיר'” [זו היתה הפעם השלישית בסדרת קרבות “חמוטל-מכשיר” שהדיווח “חמוטל בידינו” הועבר ברשתות הקשר, כאשר הוא איננו משקף את המציאות בשטח]. בעקבות דיווח זה הודיע רא”ל ברלב למפקד אוגדה 143 : “השכן שלך ממזרח לקח את ‘חמוטל’ וממשיך לעבר ‘מכשיר'”. בשעה 1754, כשהכוח על “חמוטל” כבר מסובך בקרב הישרדות וחילוץ קשה, אלוף הפיקוד גונן היה משוכנע שכיבוש “מכשיר” ממשמש ובא, והודיע לתא”ל ששון : “יכול להיות שאגיד לך להמשיך ל’מיסורי'”, לא פחות !. גם בשעות הקרובות, לאחר שלכאורה כבר התחוורו לפיקוד ממדי ההסתבכות החדשה על “חמוטל”, הפיקוד, ככל הנראה בגלל דיווחי חטיבה 274 שלא היו מדוייקים ביחס למיקום הכוח שנותר בשטח, עדיין היה משוכנע ש”חמוטל” בידי החטיבה. לקראת חצות התנהלה שיחה בין אלוף הפיקוד לבין קצין האג”מ של אוגדה 143, שבה “עקץ” גונן את קצין האג”מ על כך שכוח ששון הצליח לכבוש את “חמוטל”, וזאת בניגוד לכל הכישלונות של אוגדה 143 לכבוש אותה. גונן התפאר כי הסיבה ל”הצלחה” הפעם היא ש”קודם קיבלו אישור לחזור, והיום הם לא קיבלו אישור לחזור, אז הם לא יחזרו”. כלומר, נחישות המפקדה הממונה (כלומר, כוח ששון) היא שהביאה הפעם ל”הצלחה”, בניגוד לחוסר הנחישות כביכול, של מפקדת אוגדה 143 בהתקפות הקודמות (ובהתקפה על “מיסורי”). כמעט למותר לציין כי גונן יוצא באור מגוחך משיחה זאת, שהתנהלה שעה שלמעשה בפועל “חמוטל” גם הפעם נשמטה מידיו.

רק למחרת, בשעה 0910, הבהיר מח”ט 274 לסגן אלוף הפיקוד כי הכוח “לא יושב באיזור 6725 [ראש “חמוטל”]. נמצא על יד ‘חמוטל’, בנ.ג. 106″. (13).

ההתקפה האחרונה בגזרה – ניסיון ההתקדמות המצרי ב- 22.10

לקראת 0700 בבוקר ה-22.10, הודיע הפיקוד למפקדת כוח ששון כי המשימות שהוטל עליו לתכנן לבוקר זה מבוטלות. גדוד 228, שהגיע בלילה מהגזרה הצפונית ונערך לפנות בוקר לחידוש ההתקפה על “חמוטל” ו”מכשיר”, נשלח בבוקר לגזרת ציר “עכביש” כדי לתפוס את מתחם “חמדיה”. בכך נמתחה גזרת כוח ששון עד לציר “עכביש”, ומוטת השליטה של חטיבה 274 כללה עכשיו את כל רוחב החזית שהחזיקו עד ל-15.10 אוגדות 162 ו-143 גם יחד. כוח “עצלות” עם 16-15 הטנקים שלו נותר אחראי לגזרת “טליסמן”, מול “חמוטל” וצפון “מכשיר”.

בבוקר ה-22.10 הוכרז כי בשעה 1900 תיכנס לתוקפה הפסקת אש. כידוע ניצל צה”ל בגזרות רבות את השעות האחרונות לפני הפסקת האש כדי לשפר עמדות ולהשיג עוד “פיסות טריטוריה”. בגזרת “חמוטל-מכשיר” היו אלה המצרים שניסו לשפר עמדות לקראת הפסקת האש. בסביבות השעה 1500 יצאה לדרכה התקפה מצרית על בסיס ציר “פוטון”, ככל הנראה במטרה לנסות לתפוס שוב את צומת “טליסמן-פוטון” (ממנה נהדפו המצרים בהתקפת ה-19.10 – ראה פרק י’), ואולי גם לכבוש את החלק הצפוני של “חמוטל” – “סגול 205” (כת’יב עייפן). ההתקפה כללה חי”ר ורק”מ נושא טילי נ”ט. ההתקפה נהדפה ע”י כוח “עצלות”, בסיוע ארטילריה ורביעיית סופר-מיסטרים של חיל האוויר. עם הדיפת ההתקפה המצרית הנחיתה הארטילריה של חטיבה 274 אש ארטילרית לתכלית עם פגזי רסיק אויר על “חמוטל” ו”מכשיר”. על “מכשיר” לבדה הונחתו 200 פגזים (14). לדברי המ”מ המצרי ההפגזה הישראלית הכבדה נמשכה עד שעה לפני הפסקת האש, ונהרגו בה כמה מחיילי הגדוד שהחזיק ב”חמוטל”, כולל חייל ממחלקתו (15 – וראה להלן נספח ג’). לחטיבה 274 לא היו נפגעים מאירוע זה, וביום זה. באירוע זה חזרה על עצמה, בדומה לכל הקרבות בגזרה מאז שחטיבה 112 התייצבה ונאחזה במתחם “חמוטל-מכשיר” בשעות אחה”צ של ה-8.10, התבנית שלפיה התוקף, בין אם הוא ישראלי ובין אם הוא מצרי, נכשל, והמגן מצליח להדוף את ההתקפה. תמונת המצב בשטח עם כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקף היתה כפי שהיתה בכל שלבי המלחמה : חטיבה 112 שולטת בקו פתחת “פוטון” מהשטחים השולטים בדרום מערב “חמוטל” דרך “פוטון 30” לראש “מכשיר”, והכוח הישראלי, במקרה זה חטיבה 274, ממוקם בקו “ציונה”, שולט ב”סגול 205″ ועל צומת “טליסמן-פוטון”. זו היתה תמונת הסיום של המלחמה גם כעבור יומיים, כאשר נכנסה לתוקפה הפסקת האש הסופית של מלחמת יום הכיפורים.

איור מס’ 40 – קו הפסקת האש

הגרסה המעודכנת והמורחבת של מחקר זה ראתה אור בספר “חמוטל ומכשיר לא בידינו”, שיצא בהוצאת דביר בספטמבר 2019.
לקישור לספר » לחצו כאן.

מראי מקום והערות לפרק י”א

1. תחקיר כוח ששון, עמ’ 4.
2. דו”ח מג”ד 227 ; יומן אירועים כוח ששון.
3. יומן הקלטות חמ”ל פיקוד דרום, 17.10.73.
4. דו”ח חטיבה 274 ; דו”ח מח”ט 274.
5. על פעולה זו הוענק לסגן בורט עיטור המופת.
6. יש לציין שלמרות שעל פי דיווחי מפקדי הכוח ודו”חות המלחמה של חטיבה 274 כיוון ההתקפה היה ראש “חמוטל” (“אדום 6725”), 2 הנגמ”שים הקדמיים ו-2 הזחל”מים נמצאו בשטח לאחר המלחמה על המדרון הדרומי של “חמוטל”, מעל למערך העיקרי של פתחת “פוטון” (דו”ח מסכם ותצ”א, יחידת אית”ן. ראה מפה – איור מס’ 38 ונספח ב’).
7. על חילוץ הנפגעים מהנגמ”ש הבוער טרם שנפגע ונהרג, הוענק לאדם צין צל”ש רמטכ”ל.
8. תיאור הקרב – ראיון עם מח”ט 274 תא”ל (מיל.) יואל גונן, 16.10.17. דו”ח מג”ד 227. חומר כתוב, ראיונות ותכתובות :  פלוגת החרמ”ש “סמום” – עדות כתובה וראיון עם מ”מ 1 צבי הלר. עדות כתובה של המ”מ אורי כהן. עדות כתובה של הקת”ק מיכאל בורט. עדות של מיכאל בורט בתכנית רדיו ובעיתון “במחנה”. עדויות המ”פ פרוספר עמר ז”ל, צבי הלר, ומיכאל בורט בערב לזכרו של משה דנינו. עדות כתובה, ראיון טלפוני עם ששון בסל, מפקד נגמ”ש הסמל. תכתובת וראיון טלפוני עם אמנון, מפקד נגמ”ש הגור. עדויות הלוחמים ביח’ אית”ן. שיחה עם מנחם דביר מנגמ”ש בסל.  פלוגת הטנקים “שקיעה” – תכתובת וראיון טלפוני עם המ”פ ירמי קטן. תכתובת וראיון טלפוני עם תותחן טנק המ”פ קובי הרון. פלוגת החרמ”ש ל’ “לילך” – ראיון עם המ”פ יאיר דגני. שיחות ותכתובת עם הלוחמים : שרגא עילם, מוריס בלמס, אבי מלינסקי, דוד רוזמן.    פלוגת הטנקים “נפט” – ראיון עם הסמ”פ אבישי רוזנר.   מפקדת כוח “עצלות” – תכתובת עם תותחן הטנק של מפקד הכוח – דוד נווה.       מפקד כוח “עצלות” – יוסי כהן, סירב להתראיין ולשתף פעולה עם מחקר זה.    (8א)  לדברי מפקד הנגמ”ש השלישי, אמנון בן שלום, הנגמ”ש בפיקודו נפגע מטיל, והנהג, סולומון כהן ז”ל, נהרג מפגיעת הטיל. בעקבות זאת יצא הצוות מהנגמ”ש והתקדם רגלית למפגש עם כוח הטנקים בפיקודו של מפקד הכוח. הקבוצה נתקלה בטנק של הכוח והטנק פתח עליה באש, שממנה נפצעו חלק מנחלצי הנגמ”ש. רק לאחר זמן מה הבין מפקד הטנק שהוא יורה על חיילים ישראלים, ואז חבר הטנק לקבוצה ופינה אותה על סיפונו לתאג”ד. אחד הפצועים מתקרית זו מת מפצעיו. מאחר וציון אחרק ז”ל היה החלל היחיד מהקרב שפונה ולא נשאר כנעדר בשטח, המסקנה היא שחייל זה היה ציון אחרק, וכי הוא נפגע מאש כוחותינו.
9. דו”ח קצין הרפואה הגדודי ; דו”ח הפח”ח (פלוגת חר”פ חטיבתית).
10. בדו”ח המג”ד שהוגש לאחר המלחמה, וכן בדו”ח כוח ששון וביומן האירועים של כוח ששון נכתב שגדוד 228 ירד לגזרת “טליסמן” כבר ב-20.10. גם המג”ד וגם הקמב”ץ הגדודי עומדים על כך שזו טעות, וירידת הגדוד היתה בעקבות כישלון התקפת כוח “עצלות” בלילה שבין 22.10-21.10. כמו כן, לפי דו”חות כוח” ששון” וחטיבה 11, כניסת חטיבה 11 לגזרת “מאדים” במקום גדוד 228 היתה בשעות הערב של ה-21.10, ולא סביר שגזרת “מאדים” ננטשה למשך קרוב ל-24 שעות. יצויין גם כי בדו”ח כוח ששון ובדו”חות חטיבה 274 ומח”ט 274 נכתב בטעות שהתקפת כוח “עצלות” היתה ב-20.10. ככל הנראה חל שיבוש ברישום הכרונולוגי של האירועים במפקדת כוח ששון, ושיבוש זה השתקף גם בדיווחי היחידות הכפופות לו.
11. זכרונות מולאזם יוסף. המחבר מודה לאל”מ (מיל.) פסח מלובני על תרגום פרק זה מזכרונות יוסף במיוחד עבור פרק זה .
12. דו”ח מס”ח 274.
13. יומן הקלטות חמ”ל פיקוד דרום, 22.10.73-21.10.73.
14. דו”ח חטיבה 274. יומן אירועים כוח ששון. דו”ח מס”ח 274.
15. זכרונות מולאזם יוסף.

נספחים

נספח א’

21.10.73 – סיכום אבידות

נספח ב’ – הניסיונות לאיתור נעדרי כוח “עצלות”

עם סיום הקרב, נותרו בשטח הקרב ב”חמוטל” 6 נעדרים משלושת נגמ”שי פלוגה ס’.

גופותיהם של חמישה נעדרים : דוד דבוש, משה דנינו, סלומון כהן, אדם צין וחיים שלזינגר, אותרו ליד הנגמ”שים (דבוש, צין ושלזינגר) או בתוכם (דנינו וכהן) כבר בתחילת 1974, במבצע הסריקות הראשון של יח’ אית”ן ב”חמוטל” שהתקיים בתאריכים 24.1-23.1. גופתו של אליאס ששון לא נמצאה בשטח. לפי עדויות של חברים לצוות דנינו ששרדו את הקרב, לאחר הפגיעה בנגמ”ש ששון החל ללכת “לכיוון הכביש”. בסופו של דבר הוחזרה גופתו של אליאס ששון ע”י המצרים בקנטרה.

נספח ג’ – יומנו של המולאזם יוסף – 22.10.73

“… האויב נטש מספר טנקים פגועים מול כוחותינו, ואנשינו יצאו בסיורים לטנקי האויב, הוציאו מהם את האמל”ח והציוד שלהם, וכל מה שנמצא בהם, ואחר כך חזרו לעמדותיהם. …לפני אור אחרון ראו שניים מאנשינו טנק שלם של האויב, בקו הרקיע, באזור אבו וקפה. הם החליטו לצאת אליו עם אור ראשון, כדי לקחת מה שיש בו, אמל”ח, וציוד. עם בוקר היה ערפל כבד והם איבדו את הדרך, וראו צלליות של 3 טנקים ונגמ”ש, וחשבו שהם פגועים. כל אחד מהם נכנס לטנק והחל לאסוף את מה שבתוכם לתוך שמיכה, אמל”ח, שימורים, ג’ריקני מים, סיגריות ומסמכים שנמצאו בהם. אחר כך הרסו כל מה שבתוכם. תוך כך הם הרימו את קולם, כשהם מתרגשים וצוחקים. כשיצאו מהטנקים הרגישו בהם צוותי הטנקים הישראליים. הם תפסו מחסה מאחורי הנגמ”ש, אך אנשינו לא השאירו דבר ויצאו אל הערפל, ופתחו באש חזקה, דבר שגרם לישראלים לחשוב שנמצא מולם כוח סיור גדול, ולכן הם ברחו. שני הגיבורים חזרו למוצב המחלקה ועימם דברים טעימים, והכינו ארוחת בוקר טעימה למחלקה. האנשים נשארו במצב כוננות עד זריחת השמש ב-22 באוקטובר.

בבוקר היום הזה, למדנו כי מועצת הביטחון החליטה על הפסקת אש. …. זריחת השמש החלה בהפגזות ארטילריות על עמדותינו, והפצצות רבות וצפופות של מטוסיו…. האויב… הגביר ביום הזה את גיחותיו האוויריות ואת עוצמת הפגזות הארטילריה שלו, כך שנראה היה לנו שהוא מתכוון לפצות בכך על האבדות שנגרמו לו ביום האתמול… היום הזה היה דומה ל-20 באוקטובר ביחס לעוצמת ההפגזות והגיחות האוויריות שהאויב ביצע. מטוסי האויב המשיכו להפציץ את מוצבי הגדוד, וכתוצאה מכך נהרגו באותו היום מספר מחברינו. באמצע היום נודע לנו כי נקבעה שעה בה תכנס הפסקת האש לתוקף, והיא השעה 7 דקות לשעה 7 בערב. הארטילריה שלו ומטוסיו לא שקטו עד ערב אותו היום….בסביבות השעה רבע לשש החלה ארטילריית האויב למקד את הפגזותיה על מוצב המחלקה שלי, והפגזים החלו נופלים בעוצמה רבה וכנקמה, באופן שלא ראיתי קודם לכן. תוך שניות קרו מספר דברים כלהלן: אני ושלושה מאנשי שוחחנו כרגיל על הקרב של אתמול, ועמדנו בקרבת חפירה/מחפורת, כשבאותן שניות נפל פגז בקרבתנו, במרחק של מספר מטרים, ולא חשנו שארבעתנו שוכבים האחד מעל השני בתוך החפירה שבקרבתה עמדנו, ולא האמנו שנשארנו בחיים, ושאף אחד מאיתנו לא נפגע. בעקבות הפגז הזה באו ארבעה פגזים נוספים, בארבע פינות החפירה, בה נמצא סמל המחלקה, ובמרחק של מספר מטרים מכל פינה, חלק מהחפירה התמוטט על כל מי שנמצא בתוכה. היתה זו אחת הדקות הרעות ביום הזה. הפגז האחרון של האויב פגע בשעה שש בערב באותו אזור בו נפלו חמשת הפגזים הקודמים הרג חייל, שהיה החלל האחרון מהמחלקה שלי ומהגדוד כולו. הוא נפגע מרסיסים בחזהו ומת כתוצאה מכך, ונקבר. בשעה שבע בערב החלו כל אנשי כוחותינו בכל המקומות בסיני לירות בכלי נשקם הקלים לעבר השמים בשל ההודעה על תחילת הפסקת האש בין הכוחות, וכך עשה גם האויב…”