מדור: 
תגובות: 
הגדרה: נקודת ההכרעה במערכה, היא אותה נקודה בציר הזמן שבה נקבעה התוצאה הסופית של המערכה גם אם אחד משני הצדדים היה נוקט לאחר אותה נקודה בצעדים אחרים מאשר נקט (בגבולות הסביר. ראה התייחסות בהמשך) ואו שאחד מהקרבות לאחר אותה נקודה, היה מסתיים אחרת מאשר הסתיים בפועל.
יש להניח שבמושגים של ימינו, בייחוד במציאות של “מלחמה אסימטרית”, המושג הכרעה הוא מורכב ואולי לא ניתן להשגה ולכן הוגדרו מושגים כגון “הכרעה תודעתית” “צריבת התודעה” ועוד. במערכה על רמת הגולן, המטרה של שני הצדדים הייתה מנוגדת וזהה, המטרה של הצד הישראלי הייתה לשמר את המצב של שליטה על כול רמת הגולן ולפגוע באופן קשה בכוח התוקף ואילו המטרה של הסורים, הייתה לכבוש את רמת הגולן או רובו ולפגוע קשה בכוח המגן.
זאת בשונה מחזית סיני, שם מטרת ישראל הייתה לשמור על השליטה עד קו התעלה ולגרום אבידות כבדות לכוח התוקף, ואילו המטרה המצרית הייתה לכבוש שטח מצומצם, לגרום אבידות כבדות וכל זאת במטרה להניע תהליך מדיני.
לכן, על פי הגדרת המטרות, התוצאה הסופית של נסיגת הסורים אל הקו של תחילת המערכה ופגיעה קשה בכוח התוקף, מגדירה בבירור מה הייתה התוצאה של המערכה על רמת הגולן. המשך המלחמה וכיבוש המובלעת הוא מערכה נוספת שנועדה למטרות נוספות שלא זה המקום לפרטן.
עפ”י האמור לעיל, אם נוצר מצב שבו התוצאה הסופית היא בלתי הפיכה, נקודה זאת בציר הזמן שבו נוצר מצב זה, היא נקודת ההכרעה.
יש מי שיאמר שההכרעה אירעה בליל 9-10.10 שבו יתרת הכוח הסורי נסוג אל מעבר ל”קו סגול” והכוחות חזרו לנקודת ההתחלה של לפני המלחמה (מלבד מוצב החרמון). יש מי שגורס שכאשר ההתקפה הסורית הגדולה האחרונה בתאריך 9.10 בעמק הבכא נהדפה, הוכרעה המערכה. אגב, במקביל להתקפה זאת, הייתה התקפה נוספת בגזרת נפח בסדר כוח דומה.
השקפתי היא, שעל פי אותה הגדרה, נקודת ההכרעה הייתה ביום ראשון, 7.10.73, בשעה 15:00.
ביום ראשון, 7.10.73, בשעה 15:00, נעצרה סופית ההתקדמות של הכוחות הסורים, נסגרה הפרצה בגזרת נפח, צה”ל שלט על כל המורדות של רמת הגולן – ומכאן ואילך – צה”ל הדף את הכוחות הסורים לכיוון כיס חושניה בגזרה הדרומית/מרכזית תוך כדי בלימת ההתקפות בגזרה המרכזית ובגזרה הצפונית.
בכדי להבהיר את המצב, אפתח כהקדמה בתיאור תוכנית ההתקפה הסורית ומבנה והערכות כוחות היבשה ביום פתיחת המלחמה.
תוכנית ההתקפה הסורית
סד”כ צבא היבשה הסורי 6.10.1973
צבא היבשה הסורי מנה חמש דיוויזיות, שלוש חי”ר, שתיים משוריינות וכן חטיבת משמר הרפובליקה/כוח אסאד. כמו כן היו בצבא הסורי שתי חטיבות משוריינות עצמאיות שסופחו לדיוויזיות החי”ר.
להלן הסד”כ הסורי ע”פ גזרות ביום פתיחת המלחמה: (הגבול בין הגזרות, ראה מפה בהמשך)
- דיוויזיית חי”ר, למרות הגדרתה, כללה יותר טנקים מאשר בדיוויזיה משוריינת
- חטיבה משוריינת – 3 גדודי טנקים, גדוד חרמ”ש/חי”ר
- חטיבה ממוכנת – גדוד טנקים אחד, שלושה גדודי חרמ”ש
- חטיבת חי”ר – גדוד טנקים אחד, שלושה גדודי חי”ר
- גדוד טנקים בחטיבה משוריינת – 31 טנקים, 3 פלוגות
- גדוד טנקים בחטיבת חי”ר/ממוכנת – 41 טנקים, 4 פלוגות
תוכנית ההתקפה
הקדמה
תוכנית ההתקפה המפורטת על פי גזרות, דרגים אופרטיביים, לוח זמנים וחיצי התקדמות המוצגת בפרסומים השונים, נבנתה משילוב של מידע מודיעיני, ניתוח תורת הלחימה שגובשה בצבא הסורי בהשפעת הדוקטרינה הרוסית והרבה על פי מבחן התוצאה (“חוכמת בדיעבד”). מכוון שלא כל מהלכי ההתקפה תואמים לתכנון המוקדם לכאורה על פי הדוקטרינה, אין אנו יודעים בהרבה מקרים מה באמת הייתה התוכנית. בהמשך, לאחר הצגת התכנית יועלו השאלות והמקרים שאינם מתיישבים עם תורת הלחימה ואו אינם ברורים.
על פי תורת הלחימה חולקו הכוחות לשלושה דרגים:
- חטיבות החי”ר של דיוויזיות החי”ר – הדרג האופרטיבי הראשון
- החטיבות הממוכנות והמשוריינות של דיוויזיות החי”ר – הדרג האופרטיבי השני
- הדיוויזיות המשוריינות – הדרג השני
סדר הפעולות ולוח הזמנים:
- פריצת קו ההגנה הראשון, גישור על תעלת הנ”ט והתבססות בעומק של 8-10 ק”מ תוך ש+ 4 ע”י הדרג האופרטיבי הראשון
- כניסת הדרג האופרטיבי השני במעברים שנפרצו ב ש+ 3, כיבוש והתבססות ברצועה בעומק של 12-15 ק”מ תוך ש+ 8 ושליחת כוחות קדמיים להשתלט על הצמתים והצירים היורדים לירדן. הכוחות הקדמיים אמורים לחבור אל כוחות קומנדו שיונחתו ממסוקים בכדי להשתלט על גשרי הירדן
- המשך השתלטות של הדרג האופרטיבי השני על כל רמת הגולן עד קו הירדן והתארגנות להגנה מפני כוחות המילואים של צה”ל הצפויים להגיע.
- כניסת הדרג השני (הדיוויזיות המשוריינות) בשעות הבוקר שלמחרת, ש+20 לערך, והתבוססות בחלק המערבי של רמת הגולן לבלימת התקפות הנגד של צה”ל וניצול הצלחה.
הערה: המקורות השונים שמהם לקחתי את התוכנית אינם תואמים ובחלק מהמקרים גם שנוי במחלוקת.
מפת תוכנית ההתקפה המשוערת מתוך הספר “על בלימה”
להלן השוואת תכנית ההתקפה המשוערת לביצוע במקרים שלא תאמו לתוכנית המשוערת:
גזרה צפונית
ההתקפה של חטיבות החי”ר (הדרג האופרטיבי הראשון) נבלמה כבר בשלב הראשון ולכן התנאים לקיום השלבים הבאים לא התקיימו. החטיבה המשוריינת 78 והממוכנת 121 (הדרג האופרטיבי השני) הצטרפו לקרב ההבקעה לצד חטיבות החי”ר.
דיוויזיה המשוריינת 3 לא הופעלה כלל בשלב זה. בהמשך, בתאריך 9.10 סופחה החטיבה המשוריינת 81 לדיוויזיה 7 והשתתפה בהתקפה בעמק הבכא. החטיבה הממוכנת 21 סופחה באותו תאריך לדיוויזיה 5. החטיבה המשוריינת 65, נשארה במקומה ונכנסה ללחימה רק לאחר חדירת כוחות צה”ל למובלעת. בפועל שימשו כוחות הדיוויזיה כעתודה אסטרטגית. לא ברור האם זאת הייתה התוכנית או תוצאה של השתבשות התוכנית בגזרה זאת.
גזרה מרכזית
חטיבה 43 המשוריינת, חדרה ע”פ התוכנית, אבל גדוד אחד לפחות פנה צפונה במקום מערבה נתקל במארב של צה”ל, ספג פגיעות קשות ונסוג. לא ברור האם הפנייה צפונה נועדה בכדי לסייע לחטיבת החי”ר 52 שלא עמדה במשימתה או בכדי לפנות לאחר מכן מערבה. יתכן שגדוד אחר של החטיבה, כן פנה מערבה על פי התוכנית.
גזרה דרומית
חטיבה 47 המשוריינת חדרה רק ביום שלמחרת בשעה 09:00. לא ברור האם בהתאם לתוכנית.
כוח השריון הישראלי בתאריך 7.10.73.
הטבלה מטה מציגה את סד”כ הטנקים בחטיבות הסדירות 188 ו-7 בשעה 06:00 וכן את סד”כ יח’ המילואים ושעת ההגעה לזירה.
* הערות וביאורים לטבלה בפרק הנספחים.
במשך היום כפי שמוצג בלוח הזמנים, עלו יחידות המילואים, הצטרפו מחלקות וטנקים בודדים שאותם לא מניתי, במקביל, נפגעו ונגרעו יחידות. חלק מהמג”דים נפגע והוחלף.
תמונת מצב 7.10.73 בשעות הבוקר המוקדמות
מפת ההתקפה הסורית 6-7.10.73 מתוך הסורים על הגדרות
גזרה צפונית – קוניטרה צפונה
- חטיבה 7 וגדוד 74 של 188 בלמו את דיוויזיה 7 הסורית
גזרה מרכזית/דרומית – גזרת נפח ודרומה
- קו ההגנה נפרץ.
- חטיבה 51 המשוריינת נמצאת בחושניה ויתכן שגם גדוד טנקים של חטיבה 43 נמצא במרחב, צפונה משם.
- חטיבה 46 המשוריינת בתנועה לכיוון קצביה.
- חטיבה ממוכנת 132 נמצאת ברמת מגשימים.
- חטיבה 47 המשוריינת מתארגנת לחדירה באזור רמת מגשימים.
- מולם ובחלק מהמקרים, מאחריהם עד איזור מוצב 116 נמצאות יחידות קטנות של גדוד 53 מחטיבה 188 ושל וגדוד 82 מחטיבה 7, מספר טנקים ע”י תל פארס.
- בציר הנפט מול הכוח הסורי נמצא “כוח צביקה” 8 טנקים.
- בסנדיאנה באגף, כוח של 8 טנקים של גדוד 266 מחטיבה 179.
- ב 06:30 מצטרף סמח”ט 188 עם 6 טנקים לכוח צביקה.
- בציר יהודיה 3 טנקים מחטיבה 679.
- הצירים לדרום הרמה ולכנרת ללא שום הגנה מלבד 3 טנקים של חטיבה 679 בציר יהודיה.
- ייצוב הקו וסגירת הפרצות משעה 07:00
בגזרה הצפונית: בגזרת חטיבה 7 שמקבלת תחת פיקודה את גדוד 74 של חטיבה 188, הקו מיוצב למרות ניסיונות תקיפה חוזרים של חטיבה 78 המשוריינת 121 הממוכנת ובהמשך גדוד טנקי T62 מכוח אסד וכוחות של חטיבות החי”ר.
ציר יהודיה: גדוד 96 מחטיבה 179 עם המח”ט עולה בציר יהודיה. בשעה 07:00 נתקל הגדוד בכוח של חטיבה 46 הסורית בקרבת קצביה ובולם אותה. בהמשך מצטרף גדוד הסיור האוגדתי 134.
פתחת אלעל: גדוד 278 של חטיבה 179 מתייצב באזור אלעל בשעה 09:00 ובשעה 11:00 בולם את כוחות של חטיבה 47 וחטיבה 132 הסורית בהמשך מוכפף לחטיבה 9 בצירוף גדוד שרמנים 377
מעלה גמלא: גדוד 39 במקור גדוד המילואים של 188 מוכפף לחטיבה 4 עולה במעלה גמלא בשעה 15:00 נתקל בכוחות של חטיבה 47 (גדוד של חטיבה 47 שהגיע לציר כנראה בגלל טעות ניווט, היה אמורים להגיע לציר אלעל) ובלמו אותם, בהמשך הצטרף גדוד השרמנים 95.
בגזרת נפח: המצב שונה. רוב הצירים ללא הגנה או מוגנים ע”י כוחות קטנים ולא מתואמים, תמונת המצב איננה ברורה והרושם של הפיקוד שהגזרה מיוצבת. גדוד של חטיבה 679 בפיקוד המח”ט עולה מגשר בנות יעקב. בשעה 7:30 ונשלח ע”י מפקד האוגדה לאזור עין זיוון כחסימה לפריצה מפתחת קונטירה. מח”ט 7 כפועל יוצא מהגעת 679 מתכנן בשלב זה התקפה משולבת עם חטיבה 679 בכיוון פתחת קוניטרה.
בשעה 10:00 החלה התקפה של חטיבה 91 המשוריינת מדיוויזיה 1 שהייתה מצוידת בטנקי T62 לכיוון נפח במקביל אליה באזור ציר הנפט תוקפת חטיבה משוריינת 51 מדיוויזיה 9.
כוח קטן מגדוד 266 של חטיבה 179 וכוח מג”ד 82 מחטיבה 7 נתקלים בסורים באזור סינדיאנה סופגים אבידות כבדות ומפסיקים לתפקד ככוח לוחם.
כוח נוסף של גדוד 82 בין שתי פלוגות מנהל קרב עם הסורים מזרחה משם, לאחר שאוזלת להם התחמושת הכוח עוזב בשעה 12:00 את הזירה ומשאיר את האגף של נפח חשוף. כוח נוסף של שרידי חטיבה 188, כ – 15 טנקים מתרכז על תל פארס בתוך המערך הסורי, הכוח בולם ניסיונות של גדוד מחטיבה 58 מדיוויזיה 1 לכבוש את התל וכנראה לתגבר את ההתקפה של חטיבה 91.
כתוצאה מזיהוי הגעת הכוח של חטיבה 91 הסורית, מקבל אורי אור מח”ט 679 בשעה 11:30 הוראה לחזור לכיוון נפח “הסורים בנפח”. הכוח של 679 כ- 20 טנקים מפתיע את הכוח הסורי מהאגף באזור יוסיפון, כוח נוסף של 5 טנקים נע על הכביש מדרום לעין זיוון ונתקל בכוח נוסף של החטיבה הסורית.
גדוד נוסף של חטיבה 679, גדוד 93 מגיע ב- 11:00 לנפח ומופנה ע”י מפקד האוגדה להגנה על נפח באזור המחצבה שמדרום לנפח ונתקל גם הוא בכוח של חטיבה 91, הגדוד סובל מפגיעות קשות.
על ציר הנפט מדרום לנפח בולם כוח מח”ט 188 (בן שוהם) עם 15 טנקים את הכוחות הסורים. כוח סורי מחטיבה 51 מאגף את כוח בן שוהם מצפון מערב, נתקל בכוח ישראלי קטן, פוגע בו וממשיך. בשעה 13:00 בן שוהם מוזעק להגן על נפח. הסמח”ט נשאר על מקומו בכוח של ארבעה טנקים. באותו זמן לערך, הכוח הסורי סוגר על נפח, מספר טנקים נעים לכיוון הגדרות. מחלקה של חטיבה 679 מגיעה לנפח ממערב ובולמת קבוצת טנקים ע”י גדרות המחנה.
בשעה 14:00 מדרום לנפח על ציר הנפט נהרג סמח”ט 188 ב 14:30 נהרג גם המח”ט. חטיבה 188 חדלה להתקיים ככוח לוחם. הטנקים הבודדים שנותרו, מצטרפים להגנה על נפח.
בשעה 15:00 מגיע לנפח כוח נוסף של שלושה טנקים מחטיבה 679 שאליו מצרפים מספר טנקים מכוחות אחרים עוקף את המחנה מדרום ובולם פלוגה סורית שנפגעת ונסוגה. הכוח מתייצב בציר הנפט במקום שבו נהרג מח”ט 188.
בשעה זאת לערך נבלמת סופית ההתקפה הסורית, בהמשך היום עד רדת החשכה נסוג הכוח הסורי לאזור רמתניה.
מפת הקרב על נפח מתוך הספר “על בלימה”
הערה והדגשה: השעות, הכוחות והמיקומים לא בהכרח מדויקים, קיימים הבדלים בין המקורות השונים המקשים על קביעה מדויקת יותר, הנקודה החשובה היא העובדה שמשעות אחר הצהרים של אותו יום, לא הגיע שום כוח סורי משמעותי מערבה או דרומה מהנקודה שבה נבלמו ביום זה.
משעה זאת ביום ראשון 7.10.73 נבלמה סופית תנופת ההתקפה הסורית.
ויתרה מכך, מכאן ואילך, צה”ל שלט על כול העליות לרמת הגולן ולכן, גם אם היו הסורים מצליחים בנקודה מסוימת להגיע לירדן, צה”ל היה יכול היה להמשיך לתגבר את הכוחות ולהעביר אספקה.
בבוקר יום זה, נפלה ההחלטה להעביר את אוגדה 146 לרמת הגולן, בפועל: חטיבה 205, גדוד הסיור האוגדתי והחטיבה הממוכנת 670, ללא גדוד הטנקים שלה, שנשאר בגזרה הירדנית. תוספת זאת של 4 גדודי טנקים (שוט קל ומטאור) שינתה את מאזן הכוחות ותרמה תרומה משמעותית להפיכת הגלגל ביום שלמחרת.
הערה: קיימת הגזמה מסוימת בחשיבותה של ההחלטה על שליחת אוגדה 146 לצפון והמשמעות הנגזרת מכך לחזית סיני. בפועל, רק כמחצית סד”כ האוגדה נשלח לצפון. חטיבת שריון 217 נשלחה לסיני ואילו גדוד הטנקים של חטיבה ממוכנת 670 נשלח לבקעת הירדן.
מפת הקרב 7.10.73 מתוך הספר “הסורים על הגדרות”
האם באמת נקבעה תוצאת המערכה בנקודה זאת?
מצב הכוחות ומהלכי הקרב ערב 7.10 עד ערב 8.10
כוחות צה”ל
דרום/מרכז הרמה:
כוחות אוגדה 146 הכוללת את חטיבת הטנקים 205 עם שלושה גדודים, וגדוד הסיור האוגדתי של פיקוד מרכז מגיעים ונכנסים ללחימה, יתר היחידות מתארגנות ומשלימות כוחות. כוחות צה”ל הכוללים את חטיבות 205, 179, 4 ו-9, מונים למעלה מ -200 טנקים, רובם שוט ומקצתם שרמנים. לראשונה מתואמות פעולות על חטיבתיות.
בלילה שבין 7.10 ל – 8.10 נסוג הכוח שהיה בתל פארס, דרך הכוחות הסורים ומגיע למחנה ירדן (ראה התייחסות לכך בהמשך במסגרת תיאום ותמונת הקרב).
הכוחות הסורים בגזרה: חטיבה 46 בציר יהודיה וחטיבות 47, 132 בציר גמלא וציר אלעל נהדפים באיטיות צפונה ומזרחה לכיוון חושניה. בערב, רוב השטח שמדרום לציר הנפט ריק מכוחות סורים.
מרכז/גזרת נפח
הכוח המאורגן היחיד בגזרה היא חטיבה 679 שבסוף יום הלחימה של ה – 7.10 מנתה כ-25 טנקים. החטיבה התארגנה במהלך הלילה ואיגדה תחתיה את שירידי הכוחות האחרים שלחמו בגזרה. עד הבוקר מונה החטיבה כ-60 טנקים המאורגנים בשלושה גדודים.
החטיבה בלמה התקפה חוזרת של כוחות דיוויזיה 1 המורכבת מחטיבה 76 שלא השתתפה בלחימה עד עכשיו ואשר הסד”כ שלה כולל כ-95 טנקי T-62 וכן את שרידי חטיבה 91 ושרידי חטיבה 51, סה”כ כ-150 טנקים.
צפון הרמה
חטיבה 7 שלא קיבלה תגבור, מצליחה לבלום את ההתקפות הסוריות.
הכוח הארטילרי
מגיע לסד”כ של כ-200 קנים לערך, לעומת 44 קנים בפתיחת המלחמה.
הכוחות הסורים
הכוח הסורי בכול הגזרות, ספג אבדות קשות. גדודי הטנקים של חטיבות החי”ר איבדו כשבעים אחוז מכוחם, והחטיבות המשוריינות איבדו חלק ניכר מכוחם.
ע”פ הגרסה הסורית, החטיבות איבדו בשלב זה את רוב כוחם (ראה ניתוח תוכנית ההתקפה הסורית ותוצאותיה בהמשך).
סיכום קרבות 8.10.73
כוחות צה”ל תוגברו והתארגנו מחדש, המסגרות הפכו ברובן לחטיבתיות, בוצע ארגון מחדש של האוגדות ונקבעו גבולות גזרה ברורים. הכוח הארטילרי תוגבר בצורה משמעותית ושופר התיאום בין היחידות, תמונת הקרב הופכת להיות ברורה יותר. למרות שעדיין קיימים כשלים חמורים בנושא זה ובנושא התיאום בין הכוחות (ראה התייחסות לכך בהמשך במסגרת תיאום ותמונת הקרב), רוח הלחימה עלתה.
הכוח הסורי כתמונת ראי, נכשל בהתקפותיו. כוחו ירד בצורה ניכרת, מסגרות שלמות נפגעו קשה וחדלו לתפקד ו/או שתפקודם נפגע בצורה ניכרת. מורל הכוחות ירד לשפל לאחר התרוממות הרוח של היממה הראשונה.
לסיכום:
כול המתקפות נהדפו ורוב הכוח הסורי שחדר לשטחנו נהדף והתרכז בשטח קטן יחסית באזור חושניה.
באם היו ננקטים צעדים אחרים מצד הסורים בבוקר 8.10.73 לאחר הכישלון של היום הקודם, האם תוצאות המערכה היו שונות?
הכוח התוקף הסורי בשתי הגזרות בתאריך זה, היה קטן מכדי להכריע את הכוח של צה”ל שעמד מולו. בכדי לייצר עדיפות באחת הגזרות היו לפניו האפשרויות הבאות:
- התקפה בגזרה המרכזית בלבד והעברת כוחות מהגזרה הצפונית
- התקפה בגזרה הצפונית בלבד והעברת כוחות מהגזרה המרכזית
- להטיל למערכה את העתודה המטכלית והכוחות במרחב דמשק שכללו את דיוויזיה 3 עם החטיבות המשוריינות 81 ,65 והחטיבה ממוכנת 21, וחטיבת כוח אסאד, סה”כ כ-320 טנקים, באחת הגזרות. אגב, ביום שלמחרת, 9.10, סופחה חטיבה 81 לדיוויזיה 7 והשתתפה בקרב בעמק הבכא וכן גדוד או שנים, מכוח אסאד. חטיבה 21 סופחה באותו יום לדיוויזיה 5. חטיבה 65 נשארה כעתודה, עד כניסת כוח צה”ל למובלעת
נבחן את האפשרויות:
- הכוחות הזמינים של דיוויזיה 7, כללו באותו זמן רק את גדוד הטנקים של חטיבה ממוכנת 121. החטיבה המשוריינות 78 של דיוויזיה 7 כנראה נפגעה קשה, כעובדה, ביום שלמחרת, כוחות אלו לא השתתפו ככוח משמעותי בהתקפה הגדולה בעמק הבכא וכן גדוד של כוח אסאד. כמו כן, שני גדודי הטנקים של חטיבות החי”ר, נפגעו אף הם. ע”ס הנחות אלו, לא סביר שהייתה ניתנת פקודה להעביר כוחות אלו, גם אם לא היה חושש מהתקפה של כוחות צה”ל.
- הכוחות הזמינים בגזרה המרכזית, כללו את חטיבה 43 שנפגעה חלקית בלילה הראשון, חטיבה 51 המשוריינת שנפגעה קשה ביום הקודם (שתיהן מדיוויזיה 9) וכן חטיבה 91 המשוריינת מדיוויזיה 1 שנפגעה גם היא קשה ביום הקודם. לדיוויזיה 5 שהייתה נתונה למתקפה מאגפה הדרומי לא נשארו עתודות. העתודה היחידה הייתה חטיבה 76 מדיוויזיה 1. ע”ס עובדות אלו גם כאן לא סביר שהפיקוד הסורי היה מעביר כוחות לגזרה הצפונית ואם כן, בכוח לא משמעותי.
- המשמעות של צעד כזה, היא לרוקן לחלוטין את המרחב שבין רמת הגולן לדמשק מכוחות משוריינים, “ולהמר על כל הקופה”
גם במקרה זה, עמדו לכאורה שלוש אפשרויות: כל הכוח לגזרה הצפונית, כל הכוח לגזרה המרכזית, חלוקה בין הגזרות.
ראשית, “הימור על כל הקופה”:
לא סביר שהמטכ”ל הסורי היה מעז להישאר ללא עתודה משוריינת, ולראיה, ביום שלמחרת (9.10), בניסיון האחרון לשנות את פני המערכה, הוטלה חטיבה 81 מדיוויזיה 3 בגזרה הצפונית, וכן גדוד מחטיבת אסאד ואילו חטיבה 65, נשארה במקומה.
האפשרות בעלת הסיכויים הגדולים ביותר, הייתה להטיל למערכה בגזרה המרכזית את חטיבה 81 מדיוויזיה 3 לצד כול כוחה של דיוויזיה 1 והכוחות האחרים שנותרו ולתקוף בגזרת חטיבה 679 בכוח משותף של 250-300 טנקים לערך. כוח בסדר גודל כזה היה עלול להבקיע את ההגנה של חטיבה 679, להתקדם צפונה ולהימצא בעורפה של חטיבה 7 ואולי גם לכבוש את גשרי הירדן.
על פניו, זאת האפשרות הטובה ואולי היחידה שעמדה בפני המטכ”ל הסורי להציל לשיטתו את המערכה.
מעל האפשרות שהיא לכאורה הטובה ביותר עבור הסורים וכמובן ההימור הגדול מכולם, מרחף סימן שאלה: האם כתוצאה מהאיום על האגף הדרומי של הכוח הסורי (דיוויזיה 5) היה הפיקוד הסורי לוקח סיכון להישאר ללא עתודות?
כתוצאה מהתקפת הנגד של אוגדה 146 בבוקר אותו יום על האגף הדרומי, יש להניח שחלק מהכוח היה מוסט בכדי לחזק את אגפיו ובכך מקטין את העדיפות של הכוח התוקף. רוב הסיכויים הם שכך היה נוהג. הכוח היה בנוי מחטיבות משלוש דיוויזיות שונות שרמת התיאום והשליטה בניהן הייתה מתבררת בסבירות גבוהה כחלשה,וזאת לאור בעיות התיאום והשליטה שהתגלו עד כה.
תגובת אפשרית של צה”ל למהלך כזה:
ראשית, האם היה מתקבל מידע מודיעיני על כך?. בשלב זה, השתפרה איכות המודיעין וע”פ מפקדי חטיבה 679 התקבלה אצלם ב-7.10 בלילה, הידיעה על ההתקפה המתוכננת של דיוויזיה 1, למחרת. אם כן, יש להניח שחלק מאוגדת פלד היה מוסט מראש לפגיעה באגף של הכוח הסורי. גם אם לא הייתה מתקבלת ידיעה מראש, חלק מכוחות אוגדת פלד היו מצטרפים לבלימה וכמו כן, הכוח של חטיבה 179 שנלחם בציר יהודיה, לא רחוק מצומת כביש הנפט, היה מצטרף למערכה. ע”פ האמור לעיל, בהסתברות גבוהה, גם מהלך זה היה נכשל.
9.10.73 – מתקפת הנגד והקרב בעמק הבכא
כידוע אף לא אחד מהתסריטים הללו לא התקיים והמצב של הכוח הסורי בכיס חושניה היה נואש. כניסיון אחרון, מתבצעות שתי התקפות: האחת לכיוון נפח בגזרת 679 והשנייה בגזרה הצפונית, לקרב שנודע לימים כקרב על עמק הבכא. בפועל התנהל הקרב בגזרה הצפונית ובגזרות נוספות.
דרום/מרכז הרמה
מדרום ומדרום מערב חידשה אוגדה 146 את ההתקפה על כיס חושניה ודחקה את הכוח הסורי לכיוון חושניה. חטיבה 679 הדפה התקפה של חטיבה 76 ושרידי חטיבה 91 מדיוויזיה 1 וכן שרידי חטיבה 51 מדיוויזיה 9 סה”כ כ-150 טנקים, רובם מדגם T-62. בהמשך עברה חטיבה 679 להתקפה ולקראת ערב כבשה את רכס רמתניה המשקיף על חושניה.
צפון הרמה
ההתקפה הסורית התחילה בהרעשה ארטילרית כבדה (“מסך אש מתגלגל”) שלאחריה תקפו כוחות רעננים של חטיבה 81 מדיוויזיה 3, סד”כ של 95 טנקים ועוד כ50 טנקים משרידי חטיבות הטנקים של דיוויזיה 7 והגדוד מכוח אסאד. מולם ניצב כוח של כ-50 טנקים, מותש לאחר לחימה בלתי פוסקת מאז תחילת המלחמה. לאחר קרב נואש שהיה כפסע בינו שבירה, נשבר הכוח הסורי ונסוג מעבר לקו סגול.
לשאלה, האם במקרה שבו הכוח של צה”ל לא היה מחזיק מעמד בגזרה הצפונית בתאריך 9.10.73 והכוח הסורי היה מצליח להבקיע את קו ההגנה, האם הקביעה שבתאריך 7.10.73 בשעה 15:00 הוכרעה המערכה עדיין תקפה?
כאמור, הכוח הסורי ספג אבדות כבדות, כך שגם אם היה מצליח להבקיע את קווי ההגנה, נותר לו רק כוח קטן שהיה יכול להתקדם. מכיוון שלא נותרה לסורים עתודה בגזרה, לא היה מי שינצל את ההצלחה. בשעה שבה היה עלול להתרחש אירוע זה, בלמה חטיבה 679 כמעט סופית את ההתקפה בגזרתה ובמקרה כזה, במקום לצאת להתקפה, הייתה שולחת כוח שהיה בכוחו לבלום את הכוח הסורי.
חיזוק לקביעה שבתאריך 7.10.73 נקבעה תוצאת המערכה, נמצא בעובדה שבלילה של אותו יום פנה חאפז אסאד לשגריר ברית המועצות בדמשק וביקשו לפעול למען הפסקת אש. המשמעות הברורה היא שאסאד הבין שצבא סוריה הגיע לשיא הצלחתו ומכאן עתיד הגלגל להתהפך (פסח מלובני, מצפון תיפתח הרעה).
מסקנות ודגשים
תמונת שדה הקרב בצד הישראלי (ההתייחסות היא ליום 7.10 שהוא מושא המאמר)
ע”פ התיאורים, ההתנהלות והפקודות שניתנו ו/או לא ניתנו, נראה שלא שורטטה תמונה מסודרת של שדה הקרב, הן ברמת פיקוד צפון והן ברמת האוגדה. לא בוצעו הפעולות הבסיסיות של קבלת דיווחים, האזנה לרשתות של הכוחות שלנו, אימות וסינון המידע והצבתו ע”ג מפה.
הדבר הוביל לכך שהמידע שלפיו פעלו מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד היה שגוי ו/או חלקי והוביל להחלטות שגויות. להלן מספר דוגמאות
- שליחת כוח החלוץ של חטיבה 679 (25 טנקים בפיקוד המח”ט) בשעה 7:30 ע”י מפקד אוגדה 36 לפתחת קונטרה, ע”ס ההנחה “שבן שוהם שולט במצב” וכנראה ע”פ התפיסה של צה”ל לפני המלחמה, שמוקד ההבקעה יהיה בפתחת קוניטרה. רק לקראת הצהרים, לאחר שהתקבל דיווח על טנקים סורים מול נפח, ניתנה הוראה ישירה מאלוף הפיקוד למח”ט 679 לחזור בכדי להגן על נפח וגם זאת, ללא מידע נוסף.
- הפקודה הישירה של מפקד האוגדה לגדוד 93 של חטיבה 679 “להגן על נפח” ללא התראה על כך שהסורים כבר נמצאים שם (איזור המחצבה), גרמה לכך שהכוח נתקל בכוח הסורי תוך שהוא נע בתנועה לא מאובטחת וסופג פגיעות קשות.
- הפקודה של אלוף הפיקוד בלילה של 7.10 (ששונתה בהמשך) לכוח המצטרף של אוגדה 146 (מוסה פלד) להגן על גשרי הירדן, בשעה שהסכנה על הגשרים ועל הירידות לכנרת הוסרה.
- האישור לכוח שהיה על תל פארס ע”י הפיקוד לרדת ולהגיע לכנרת דרך הכוחות הסורים. הכוח שמנה כ-15 טנקים במצב סביר וכמאה לוחמים, הגן בהצלחה על התל ולא הייתה סיבה לנוכח המצב שלא להשאירו ולהסתכן בנסיגה.
- הכוחות שהתארגנו בלילה של 7.10 בעליקה, מקבלים פקודה מסגנו של מפקד האוגדה, להתארגן להגנה על הכביש היורד לגשר בנות יעקב בזמן שהכוח הסורי נסוג כבר לפני מספר שעות מזרחה משם.
- כתוצאה מדיווחים קודרים כלפי מעלה מחליטה הממשלה (ע”פ דיווחים זרים) לחמש את טילי היריחו בנשק גרעיני.
- הפעלת חה”א מול “חומת הנ”מ” : הפעלת חה”א וההסטה שלו “להצלת בקעת הירדן בפני הפלישה הסורית” למרות המחיר הכבד, הייתה אולי מוצדקת עד שעות הצהרים (ראה התייחסות לתרומת חה”א) אבל לאור ההתפתחויות בשטח, לא הייתה שום הצדקה בשעות שלאחר להמשיך ולהפעיל אותו.
תיאום ושליטה בצד הישראלי
בהמשך לליקויים בבניית תמונת הקרב לא היה תיאום בין הכוחות והכוונה “מלמעלה”. להלן מספר דוגמאות:
- לא היה קשר בין חטיבה 7 לבין חטיבת גולני ששכנה מצפון לה: לא רק שחטיבת גולני לא סייעה לחטיבה 7 נגד התקפות החי”ר בגזרתה, פיקוד חטיבה 7 לא היה מודע לקיומה !
- הכוח הנותר של גדוד 82 בגזרה המרכזית, פינה את הגזרה בשעה קריטית לאחר שלא הצליח ליצור קשר עם מפקדת חטיבה 188 ולכן פנה למפקדו המקורי, דהיינו מח”ט 7, שהורה לו ללא תיאום עם האוגדה ו/או הפיקוד, לנטוש את הגזרה ולחבור אליו.
- מח”ט 679 ע”פ עדותו, מרגע שהתחיל הקרב על נפח, לא קיבל שום הנחיה.
- במהלך נסיגת הכוח מתל פארס, למרות שבוצע בתיאום עם הפיקוד, לא עודכנו כוחות שכנים וכתוצאה מכך נפגע הכוח מאש כוחותינו.
- לא הייתה חלוקה נכונה של הסיוע הארטילרי
“לא להרים את הרגל האחורית לפני שהקדמית אוחזת בקרקע”
כל טייל יודע שכאשר נמצאים בירידה, אין להרים את הרגל האחורית לפני שהרגל הקדמית אוחזת בבטחה את הקרקע, שאם לא כן, הוא מסתכן בנפילה.
במה הדברים אמורים? אירועים בטחונים רבים אירעו בהפתעה ובמקביל התרחשו תהליכים שונים “שתפסו” את אותו תהליך בזמן התרחשותו.
מוצב הפיקוד של פיקוד צפון שהיה בתהליך מעבר מנצרת לצפת. המוצב בנצרת כבר לא היה שמיש ? הנושא בבדיקה, ואילו המוצב בצפת עדיין לא היה שמיש, הופך בית הקולנוע במתחם בית ההבראה של משטרת ישראל בהר כנען, בין לילה, לחפ”ק של פיקוד צפון ואחד מהחדרים למטה של אלוף הפיקוד. לא היה “היכן לתלות מפה”, הייתה בעיה קשה בתשתיות הקשר, ראה התייחסות לתיאום ושליטה. נשאלת השאלה, מדוע לא נשמר החפ”ק בנצרת בצורה תקינה עד לאחר השלמת החפ”ק בצפת.
“תיאום כוונות”
כתוצאה מתחושת הדחיפות, נשלחו במודע כוחות קטנים ובצוותים לא אורגנים ובחימוש וזיווד חסר וללא תיאום כוונות. כול החוסרים האחרים יכולים להיות נסבלים, לאור הנסיבות, לצאת לקרב ללא תיאום כוונות הייתה שגיאה הרסנית שגרמה לרבים מהטנקים להחטיא גם מטווחים קרובים וכתוצאה מכך להיפגע.
תרומת ח”א לבלימה
תרומתו של חיל האוויר למאמץ הבלימה ביום 7.10 שנוי במחלוקת שכנראה לא תיפתר לעולם. אנשי חה”א מטבע הדברים מאדירים את תרומתו של החייל לבלימה וכן מקבלי ההחלטות שדחפו להפעלתו הבהולה ואם לא ההיסטרית בכדי “שהסורים לא ירדו לעמק הירדן”. כמו כן, ע”פ העדויות של הסורים הם ספגו התקפות קשות של חה”א.
לעדויות אלו יש להתייחס בעירבון מוגבל, מכיוון שבנוסף, הם מסבירים את כישלונם במטחים של טילי נ”ט שנורו לעברם. לצה”ל לא היו טילי נ”ט.
רוב ההפצצות בוצעו מגובה ללא יכולת לפגוע בטנק הבודד וללא מודיעין ראוי. בחלק מהמקרים יתכן שגם הופצצו כוחות צה”ל. לפני הטנק של החתום מטה נפלה פצצת נפל”ם, ככל הנראה ממטוס שלנו.
לכן, נראה שתרומת חה”א האוויר לבלימה לא הייתה גדולה, בוודאי שביחס למחיר ששולם. מה שברור הוא, שאווירת הבהלה והבלבול ששררה בפיקוד העליון גרמה לכך שהחיל הוסט מהתוכנית המקורית שלו לפגוע קודם כול בטילי הנ”מ ולהישלח להתקפות לא יעילות מול “חומת הנ”מ”. בנוסף, גם לאחר שההתקפה הסורית נשברה, עדיין נשלחו בשעה 16:30 לערך מטוסי סקיהוק לתקוף את המערך הסורי בחושניה.
מעדות אישית, היה מכמיר לב, לראות את המטוסים נכנסים פעם אחר פעם למסך של אלפי פגזים מתפוצצים, מטילים את הפצצות, מבצעים לולאה וחוזרים שוב.
התוכנית הסורית לכיבוש רמת הגולן
עד היום אין תמימות דעים בשאלה הייתה התוכנית הסורית, וכפועל יוצא, מדוע ניצלו לא את הצלחתם בלילה הראשון בגזרה המרכזית/דרומית ולא “גלשו” לכיוון גשרי הירדן. שתי השאלות שלובות זו בזו ולכן בכדי לענות עליהן, יש להפריד אותן ולהתחיל בשאלה הבסיסית: מה הייתה התוכנית? – ומכאן לנסות להבין מדוע לא ניצלו את ההצלחה.
לשאלה מה הייתה התוכנית קיימות שתי תשובות:
- להגיע לקו הירדן ולבלום משם את כוחות צה”ל ובמקרה של הצלחה להתקדם גם מעבר לכך (הערה, במפות סוריות שנתפסו של חטיבות השריון 46,51, מסומן קו ההתקדמות עד גשר בנות יעקב וגשר אריק בהתאמה כבר ביום הראשון).
- להגיע לקו המצוקים ומשם למנוע מכוחות צה”ל לטפס לרמת הגולן.
למחזיקים בתשובה השנייה יש שלושה הסברים עיקריים:
- כתוצאה משינוי שעת השין משעות הבוקר לשעות הצהרים, לא יהיה מספיק זמן להגיע לקו הירדן ולכן עדיף להגיע לקו המצוקים.
- הצבא הסורי הכיר במגבלותיו והעריך שאין בכוחו לכבוש את גשרי הירדן ו/או להגן משם בהצלחה ומצד שני, בלימה של כוחות צה”ל מקו המצוקים תהיה יעילה יותר.
- “ההסבר הגרעיני”: הסורים העריכו/חששו שאם ישראל תרגיש מאוימת בכיבוש ישובים בגבולות הקו הירוק, היא עלולה להפעיל נשק גרעיני.
אתעלם מ”ההסבר הגרעיני”. אין ויכוח על כך שבתוכנית המלחמה הסורית, הייתה אמורה להיות הנחתת כוחות קומנדו באמצעות מסוקים לתפיסת גשרי הירדן עם פתיחת המלחמה. תוכנית זאת בוטלה ע”פ הידוע ברגע האחרון. הנימוק על פי מקורות ישראלים הוא, שכתוצאה מדחיית שעת השין משעות הבוקר לשעה 14:00 וההחלטה לא להגיע לקו הירדן כתוצאה מכך, תמנע חבירה לכוח הקומנדו ולכן בוטלה ההנחתה.
על כך, מספר תמיהות:
ע”פ הידוע, שעת השין סוכמה סופית בתאריך 3.10 בפגישה בין אסאד לבין שר המלחמה המצרי, דהיינו, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, לכן מדוע בוטלה ההנחתה “ברגע האחרון”?
התלות לכאורה בין ההנחתה לבין קביעת הקו שאליו אמורים כוחות הדרג השני להגיע, האם מתוך דאגה לשלומם של כמה עשרות לוחמי קומנדו תוכנן השריון הסורי להגיע לקו הירדן או הפוך, מטרת הקומנדו הייתה לסלול את הדרך לחטיבות השריון. על פניו וע”פ ההיגיון, מטרת הנחתת הקומנדו הייתה שיבוש התגבור של כוחות צה”ל ברמה. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת מדוע בוטלה ההנחתה. אין ספק שאם הייתה מבוצעת ע”פ המתוכנן, הייתה גורמת לבעיה קשה מאוד לכוחות צה”ל.
לשאלה השנייה: מדוע הסורים לא ניצלו את ההצלחה?
גם אם נקבל את ההנחה שהיעד הסורי היה קו המצוקים, מדוע לא ביצעו זאת לפני שכוחות צה”ל עלו ותפסו אותו?
גם לכך יש מספר תשובות:
- ראשית, מה שנתפס בעניינו כהצלחה מסחררת של הסורים, נתפס בעיני הסורים ככישלון חלקי ושיבוש בלוח הזמנים המתוכנן.
- למרות שהצבא הסורי היה מצויד באמצעי ראית לילה, הוא לא כשיר ברובו ללוחמת לילה.
- אי הכרת השטח של חלק מהכוחות.
- צבא שאינו מעודד יוזמה שבו העונש על כישלון עולה לאין שיעור על הפרס על הצלחה.
- במקרים שבהם הייתה תנועה מהותית בלילה הכוח סבל מפגיעות, חטיבה 43 שפנתה צפונה ונפגעה ע”י “כוח טיגר” וחטיבה 51 שמפקדה היה כנראה הנועז מכולם והגיע בלילה עד מבואות נפח נתקל ב”כוח צביקה” וטנקים מגדוד 266 ונסוג. שתי חטיבות נוספות, 46 ו-132 נתקלו בהתנגדות לא משמעותית, התקדמו מספר ק”מ אבל עצרו. כנראה מהסיבות לעיל.
אבל מדוע עם אור ראשון של בוקר 7.10 לא פתחו כל הכוחות של הדרג השני בתנועה אלה מאוחר יותר ואפשרו לכוחות צה”ל לעלות ולתפוס את קו המצוקים? ניסיון לתת תשובה לשאלה, נמצא במאמר נוסף: “מדוע הסורים לא התקדמו?”.
הצלחת קרב הבלימה 7.10
למרות כל הליקויים והטעויות ננקטו מספר צעדים שהצליחו לייצב את המצב:
- שליחת גדוד 96 מחטיבה 179 לציר יהודיה (מחלקה מחטיבה 679 עלתה לשם כבר בלילה)
- שליחת גדוד 278 מחטיבה 179 לחסימת מיצר אלעל
- עליית חטיבה 679 לגזרת נפח במסגרות גדודיות
- בהמשך, הצטרפות גדס”ר 134 לגדוד 96 ועליה של גדוד 39 במעלה גמלא
- ומעל הכל, נכונות ורוח הקרב של הלוחמים והמפקדים, מהחטיבות הסדירות 188, 7 וחטיבות המילואים, הגמישות להצטרף ליחידות זרות, לבנות יש מאין מחלקות ופלוגות.
- אין ספק שהנכונות של כוחות קטנים להיכנס לקרב מול כוח גדול מהם, ואפילו התקלות שגרמה לכוחותינו אבידות כבדות, יצרה אצל הפיקוד הסורי את התחושה שהכוחות הישראלים “לא נגמרים” והיה לה חלק מפקודת הנסיגה בעיקר בגזרת נפח.
היסטוריה של המלחמה ברמת הגולן
ההתרשמות שלי שקיבלה משנה תוקף מאמירות של אחרים היא שלמרות שנכתבו ספרים רבים ומאמרים רבים עוד יותר, המפרטים לפרטי פרטים את מהלכי המלחמה (מהצד הישראלי!) לא נעשה מחקר היסטורי/צבאי על מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן ואם כן, הוא לא פורסם בציבור.
ראוי שגם לאחר שנים רבות כל כך יעשה מחקר כזה
המחבר ונסיבות כתיבת המאמר
שרתי כמפקד טנק בגדוד 96 בחטיבה 179, השתתפתי בקרב על ציר יהודיה מיום ראשון 7.10 בבוקר עד שהטנק נלקח ממני ע”י מפקד הפלוגה. מצאתי טנק אחר וביום חמישי 11.10 הצטרפתי לגדוד 278 ואיתו השתתפתי בקרב ההבקעה בציר אמריקה. בהמשך השתתפתי עם הגדוד בקרבות במובלעת, עד אשר נפגעתי ופוניתי לבית החולים. כשחזרתי למחרת, הצטרפתי לחטיבה 679 ובמסגרת שירתתי עוד כ20 שנה.
בחיים האזרחים, ב-35 השנים האחרונות עבדתי בחברת תוכנה כמנתח מערכות וכמנהל מוצר ולאחרונה פרשתי.
לאחרונה הציע בני שאכתוב את סיפור המלחמה האישי וכך עשיתי. במסגרת הכתיבה קראתי מספר ספרים ומאמרים על המלחמה, העובדות והמספרים, בעיקר היחידות והגזרות “הצליחו לבלבל אותי” ולכן רק בכדי לעשות סדר, גייסתי את עברי המקצועי והעליתי הכול על טבלאות מסודרות, כשהתמונה התבהרה, צפה מול עיני המסקנה שאליה הגעתי בדבר “נקודת ההכרעה”. מכאן “צללתי” לחומרים נוספים וכל פעם התגלתה לי שכבה נוספת שאותה ניסיתי לפרוס.
אליעזר בריליאנט 2017
נספחים
המערך הסורי – 7.10 ע”פ מקורות סורים:
מרכז/דרום הרמה. החטיבות המשוריינות והממוכנות שתקפו ודיוויזיות הקו השני. מבוסס על ספרו של פסח מלובני, “מצפון תיפתח הרעה” ומושווה לגרסה הישראלית. שמות המקומות בגרסה הסורית שונו לשמות המוכרים לנו.
הערות ודגשים
- האדרת האויב: הגרסה הסורית מגדילה מאוד את מספרי הטנקים שעמדו מולם. אם מחוסר ידיעה ואם מתוך רצון להסביר את הכישלון. כמו כן ריבוי ההסברים על הקשיים שנבעו מכמויות טילי הנ”ט שנורו עליהם בזמן שלצה”ל לא היו כלל טילי נ”ט ושאר אמצעי נ”ט (מלבד כמה בזוקות).
- התקפות אויר: גם כאן חוזרים ההסברים על תקיפות אויר קשות המסבירות את הכישלון. נושא תקיפת האוויר ומשקלן בבלימת הסורים אם בכלל לא נבדק כראוי עד היום.
- שליטה והתמצאות: מדהים לגלות שלמרות שנות ההכנה והתכנון, חלק מהמפקדים הסורים “התברברו” בשטח, גם בזיכרונות, מפקד חטיבה 47 לא יודע שהוא טעה בדרך.
- סיפורים, גם בדיעבד של הגעה לנקודות שלא הגיעו אליהן (דבורה, חטיבה 43, יהודיה חטיבה 46).
- שליטת מפקדי הדיוויזיות הייתה לקויה. נראה שלא הייתה להם תמונת מערכה מסודרת.
- דיוויזיה משריינת 1: לא ברור מה באמת קרה לחטיבות 58 ו-76 ומדוע לא נכנסו לקרב. חטיבה 76 הצטרפה לקרב כנראה רק ב – 9.10
מסקנות/השערות
בהנחה שמקבלים את הגרסה הסורית לפחות בנושא האבידות שלהם וכיווני ההתקפה:
- חטיבה 51: מכיוון שע”פ הגרסה הסורית החטיבה נפגעה קשה כבר בליל ה – 6.10 והגרסה הישראלית היא שההתקפה הסורית בגזרת ציר הנפט דהיינו משמאל לחטיבה 91 של עשרות טנקים מסוג T55, מה שפוסל את האפשרות שהיו אלו טנקים של דיוויזיה 1 שהייתה כולה טנקי T62. יתכן שהיו אלו טנקים של הגדוד השלישי של חטיבה 43 שע”פ הגרסה הישראלית, לאחר שנפגע הגדוד שפנה צפונה בשעות הראשונות של ה – 7.10 ע”י כוח טייגר, החטיבה נסוגה אל מעבר לקו סגול ולא השתתפה יותר בקרבות ואילו ע”פ הגרסה הסורית, פנה הגדוד לכיוון נפח במסלול דומה המיוחס לחטיבה 51. נראה אגב שגם הפיקוד הסורי ויתכן שגם מפקד הגדוד לא ידעו להיכן הגיעו. ע”פ אותה גרסה, הגדוד הצליח להגיע ל”דברה” הנמצאת קצת צפונה מבית המכס העליון וממערב לעליקה ושם הושמד הגדוד והמג”ד נהרג ואל “דברה” כמובן שלא הגיעו.
- דיוויזיה 1: יתכן שהגדוד המשוריין של חטיבה 58 היה חלק מהמתקפה וזוהה בטעות כחלק מחטיבה 91.
מקורות והערות לטבלת “כוח השריון הישראלי בתאריך 7.10.73”
[1] עד קצה היכולת עמוד 86 27+ 8 של טייגר
[2] בבוקר 7.10 לא היו לו טנקים. עד קצה היכולת עמוד 86
[3] עד קצה היכולת עמוד 86
[4] עד קצה היכולת עמוד 87
[5] על בלימה עמוד 342 “פחות מחצי מ- 32”
[6] הערכה – 15 טנקים פלוגות גבע/צ’סנר 5 טנקים עם המג”ד
[7] על בלימה עמוד 351,338 כולל סמח”ט 188 וצביקה גרינגולד
[8] אלו החברים שלי. עמוד 86
[9] אלו החברים שלי עמוד 85. עדות משתתף בלימה מפת הקרב
[10] אלו החברים שלי עמוד. על בלימה מפת הקרב
[11] תולדות מלחמת יום הכיפורים עמוד 207
[12] חוברת החטיבה (179) עמוד 18
[13] הסורים על הגדרות עמוד 123
[14] חוברת החטיבה (179) עמוד 36 – פלוגת יוסף שריג הצטרפה ב-8.10 בבוקר
[15] סיפורו של גדוד 95
[16] חוברת החטיבה (179)עמוד 22. . הסורים על הגדרות עמוד 128
[17] סיפורו של גדוד 377.
מקורות
- הספר “הסורים על הגדרות” – פיקוד צפון במלחמה – דני אשר
- הספר “על בלימה” – חטיבה 188- אבירם ברקאי –
- הספר עד קצה היכולת” – חטיבה 7 – אילן סהר
- הספר “אלה האחים שלי” – חטיבה 679 – אורי אור
- הספר “מצפון תפתח הרעה” תולדות צבא סוריה – פסח מלובני
- הספר “הצופה שנרדם” – אורי בר יוסף
- הספר “מלחמה ביום כיפור” – שמעון גולן
- המאמר “מקרה קטסטרופה” – אברהם זוהר
- אטלס כרטא “העשור השלישי” 1983 “מלחמת יום הכיפורים”
- החוברת “החטיבה” – חטיבה 179 במלחמת יום הכיפורים
- המאמר “דיוויזיה 1 משוריינת תוכנית פעולה” – דני אשר
- המאמר “מערכת ההתקפית הסורית” מערכות 314 – סא”ל צבי
- המאמר “הפעלת ח”א ותרומתו” – דני אשר
- המאמר – “הפעלת כוחות הקומנדו” – פסח מלובני
- המאמר –”סיפור לא ברור” (תגובה למאמר ד. אשר “סיפורה של מפה”) – צבי עופר
- המאמר –”מתקפה סורית ברמה”ג, דברים והקשרם” – צבי
- המאמר –”חזית הצפון. מצב פתיחה ומגננה (6-7.10.73)” – מערכות 240
- “סיפורו של גדוד ” גדוד 377
- “סיפור של גדוד” גדוד 95
- ועוד מאמרים ממערכות ומערכות שריון ללא פירוט
- מפגש עם פסח מלובני
- מפגש עם יהודה ווגמן
- מפגש עם דני אשר
- מפגש עם אבירם ברקאי
- מפגש עם חגי מן קמ”ן הפיקוד
- מפגש עם יוסי עמיר – מג”ד 278
- שיחה טלפונית עם מוטקה בן פורת – מח”ט 9
הקביעה שעם בלימת ההתקפה האחרונה על נפח ביום ה7 לאוקטובר בשעה 15.00 הוכרע הקרב על הגולן מעוררת מספר קושיות.
א. אם הסורים היו פורצים בעמק הבכא ב9 לחודש, מי ערב לך שלאורי אור היו מספיק כוחות לבלום אותם? אולי היו מנצלים הצלחה ומוסיפים כוחות [2 גדודים מכוח רפעאת אסד שלא השתתפו בקרבות ועוד]
ב. גם אם הכוחות שתקפו בעמק הבכא היו נבלמים על ידי אורי אור הרי אתה בעצמך מציין שאת אורי עצמו תקפו באותו בוקר 150 טנקים ממזרח ומדרום לנפח: קשה להאמין שחטיבת אורי אור עם שרידי חטיבה 188 ושרידי טנקים של 179 היו בולמים תנועת מלקחיים של כוח סורי שגולש מעמק הבכא בצפון ומדרום לנפח מדרום, יתכן שכן [בסיוע ההתקפה מדרום של אוגדת פלד, גדוד 39, גדוד הסיור האוגדתי וכוחות נוספים של 179] ויתכן שלא וההתגוששות בקמה הייתה בלתי מוכרעת עד שהיו מגיעות 2 דוויזיות עיראקיות וחטיבה 40 הירדנית ואין לדעת מה היה קורה.
מאמר מרתק.
תודה
ברוך פלח.
בהתקפה בתאריך 9.10 על עמק הבכא השתתפה חטיבה 81 מדיוויזיה 3 (אגב T55)שלא השתתפה עד אז בלחימה, וכוחות שנותרו מחטיבות 78 וחטיבה 121, וכן כוח מחטיבת אסד (טנקי T62), סה”כ כ- 150 טנקים. למערכה הוטל כהימור אחרון כל הכוח הטנקים הסורי מלבד חטיבה 65 של דיוויזיה 3 ויתרת כוח אסד שנשארו להגן על מרחב דמשק. גם אם הייתה הצלחה, לא היה כוח אשר היה מנצל הצלחה זאת.
שיא הקרב היה בשעה 10:00 לערך, שני הצדדים ספגו אבדות קשות והיו לפני שבירה, לראיה בשעה 12:00 מודעים המג”דים של חטיבה 81 הסורית למח”ט “צוותים רבים נוטשים את הטנקים, אנחנו לא יכולים להחזיר אותם לטנקים, המצב קשה”.
בהנחה שבשעה זאת (10:00), הכוח הישראלי היה נשבר ראשון, האם הסורים היו מנצלים את ההצלחה ומתקדמים מערבה?
ראשית, כמה טנקים תקינים ומאורגנים נותרו להם ?, ע”פ הדיווחים שלנו על הפגיעות (אני יודע שיש נטייה להגזמה גם אצלנו) יש להניח שנותרו אולי 40-50 טנקים.
בדרך לזירה היו עוד 13 טנקים של בן חנן שהגיעו ב- 10:30 לערך וכן פלוגת שרמנים של גש”פ 181 שהגיע בשעה 11:00. גם אם נצא מנקודת הנחה שהפיקוד הסורי לאחר שהוכה קשות, היה מנצל הצלחה ומתקדם מערבה ללא חיפוי ארטילרי, הכוח היה נתקל בכוח בן חנן וכוח השרמנים.
באשר לחטיבה 697, לקראת שעה 11:00 לערך הצליחה לבלום את ההתקפה בגזרתה. והייתה מסוגלת להעביר סיוע מסוים לגזרה שמצפון לה, לראיה, לקראת הצהרים שלחה 4 טנקים לבוקעתה כסיוע לסיירת 7. צירוף כוחות זה בתוספת הארטילריה שעמדה לרשות חטיבה 7 (44 סוללות) היה בוודאות גבוהה בולם את אותו הכוח באותו יום.
באשר לכוח המשלוח העיראקי, כוח החלוץ שלו הגיע למובלעת רק בתאריך 12.10 בשעות אחר הצהרים
אבל יתכן שאם הסורים היו מבקיעים בעמק הבכא הכוח שהיה מול אורי אור היה מתאושש והחטיבה של אור היייתב נלחצת מצפון ומדרום ודרום מזרח, גם אם הסורים לא היו מצליחים להבקיע עמוק מזה, עדיין צה”ל לא היב מצליח להבקיע למובלעת כפי שהיה בפועל ב11 לחודש, אלא נלחם על הרמה בימים 10 – 12 לאוקטובר והכוח העיראקי שמנה 300 טנקים לערך היה נותן לסורים אורך נשימה לכבוש את הרמה. ב. הכוח של בן חנן השתתף בלחימה וגם גדוד השרמנים הפיקודי נלחם באזור בוקעתא במארב לסיירת 7.
במצב ששרר בתאריך 9.10, עמידתה של חטיבה 679 למרות הקשיים לא הועמדה בספק. כמו כן, במקרה כזה, ניתן היה להעביר כוחות של אוגדה 146 שהיו בהתקפה על כיס חושניה. ה
לחימה על רמת הגולן הסתיימה למחרת 10.10. הפריצה למובלעת התרחשה רק למחרת, 11.10 משעות הצהרים, ולכן גם אם בלימת והדיפת הסורים מרמת הגולן הייתה מתעכבת במספר שעות, לא הייתה הגעת כוח החלוץ העיראקי בתאריך 12.10 אחר הצהרים משנה את התמונה.
באשר לפריצה וכיבוש המובלעת, אין עד היום הסכמה באשר לנחיצות הפעולה ובוודאי לכניסה של אוגדה 210 ל”ציר אמריקה”. הערה: השתתפתי באותה פריצה.
ב. ההנחה הייתה שהכוח הישראלי לא עמד בלחץ ונשבר בשעה 10:00 לערך. הכוח של בן חנן וכן פלוגת השרמנים (כוח פצירה) הגיעו לאחר מכן.
הטנקים (4) שנחלצו לעזור לסיירת חטיבה 7, היו שייכים לחטיבה 679
תיקון טעות: מספר סוללות הארטילריה שעמדו לרשות חטיבה 7 היה 21 ולא 44 כפי שנכתב בתשובה הקודמת
אליעזר
אליעזר שלום:
מה שאני מנסה להסביר זה שאי אפשר לקבוע רגע שבו הוכרע הקרב משום שסד”כ הכוחות של צה”ל היה מועט מדי, אם נמשיך בקוו שלך הרי במידה וחטיבה 7 הייתה נגפת בעמק הבכא, אורי אור היה עומד מול אגוף מצפון וצפון מערב ומול התקפה ממזרח, אם כוחות מאוגדת פלד היו עוזרים לו הרי שכיס חושנייה לא היה מושמד ויתכן מאוד שרמת הגולן הייתה מחולקת בין כוחות צה”ל לצבא הסורי שהיה מתמקד בפתחת קונטרה ועמק הבכא מחד ובכיס חושנייה מאידך. לצה”ל וגם לסורים לא היו כמעט טנקים שמישים במצב זה ולכן הגעתם של 300 טנקים עיראקיים הייתה יכולה להיות שובר שוויון. הקרב מול הסורים לא הוכרע לדעתי בשום שלב ובשום גזרה אלא פשוט המאמץ המשותף של כולם בכל הגזרות ובכל החיילות הוא שהכריע את הסורים, אם תמוטט לבנה מרכזית בנדבך הכוחות: חטיבה 7, חטיבה 679, חטיבה 179, אוגדת מוסה פלד , חיל אוויר או ארטילריה אז יתכן שתוצאות הקרב על הרמה היו מסתיימות במקרה הטוב בסוג של תיקו כמו בחזית הדרום.
ברוך שלום
ברשותך אחזור להגדרה שע”פ הגדרתי מהי נקודת ההכרעה
“נקודת ההכרעה במערכה, היא אותה נקודה בציר הזמן שבה נקבעה התוצאה הסופית של המערכה גם אם אחד משני הצדדים היה נוקט לאחר אותה נקודה בצעדים אחרים מאשר נקט (בגבולות הסביר. ראה התייחסות בהמשך) ואו שאחד מהקרבות לאחר אותה נקודה, היה מסתיים אחרת מאשר הסתיים בפועל”.
אין לי ספק (כמובן שיהיה מי שיחלוק על כך) שלאור יחסי הכוחות מתאריך 9.10 ואילך, ההתארגנות צבירת כוח והתאוששות של צה”ל כולל המנטלית מצד אחד והשחיקה העצומה החומרית והנפשית בצד השני (היו יחידות שסירבו להילחם, חיילים נטשו את הטנקים ועוד)שהכרעה של המערכה על רמת הגולן, דהיינו נסיגת שארית הכוח הסורי מעבר לקו הסגול הייתה מתרחשת לכל היותר באיחור של יום, דהיינו ביום ביום חמישי 11.10.
באשר לכוח המשלוח העיראקי. כיבוש המובלעת רק הקשה על כוחות צה”ל להתגונן בפני אותו כוח מאשר התייצבות על הקו הסגול
לאליעזר,
תודה על המאמר המאלף!
נקודת הביקורת העיקרית שיש לי נוגעת לעצם הגדרת “נקודת ההכרעה” ומכאן לשם המאמר ואולי למסקנות שאתה גוזר מכך.
ראשית, מטרות הצדדים במלחמה ובדגש על המטרות של ישראל.
הרמטכ”ל ניסח את מטרות המלחמה העתידית (במידה ותתרחש) בסוף אפריל 73 ולאחר ליבון עם שר הביטחון, הציג אותן בפני ראה”מ במאי. מטרות המלחמה של צה”ל לא עושות הבחנה בין החזית הדרומית והצפונית – ולכן לא ברור לי מדוע אתה עושה הבחנה כזו.
אגב, גם מטרות המלחמה של מצרים וסוריה זהות. המטרה ששתיהן הגדירו לעצמן הייתה להשיב לידיהן את השטח שנכבש ב-1967. אתה מבלבל בין מטרה והדרך למימושה (שיטה).
מטרת המלחמה של ישראל נוסחה כך: “למנוע כל הישג מהאויב, להנחיל לו מפלה צבאית והשמדת כוחות ולזכות ביתרונות צבאיים, בן ביחסי כוחות והן בקווי הפסקת האש”.
ברור שהסעיף הראשון (מניעת כל הישג לאויב) הושג בחזית הצפון. אולם אני בספק אם הנחלנו לסורים מפלה צבאית (ויעידו על כך 7 חודשי מלחמת התשה עקובה מדם) ואם זכינו ביתרונות צבאיים, הן ביחסי כוחות והן בקווי הפסקת האש (עובדתית – קוניטרה כבר לא אצלנו).
הסורים אמנם ספגו אבדות כבדות (ר”ע (השמדת כוחות) אבל פוטנציאל הגיוס שלהם גדול פי כמה משלנו, הם “מכשירים מפקד-טנק בשבוע” כפי שאמר דיין ובעיקר – יש להם ספק נשק גדול עם אשראי נדיב.
אתה כותב: “תוצאה הסופית של נסיגת הסורים אל הקו של תחילת המערכה ופגיעה קשה בכוח התוקף, מגדירה בבירור מה הייתה התוצאה של המערכה על רמת הגולן. המשך המלחמה וכיבוש המובלעת הוא מערכה נוספת שנועדה למטרות נוספות”.
מדברייך יוצא שעל ניסיון סורי לכבוש את הגולן, ישראל יכולה הייתה להסתפק בחזרה לגבול המוצא ובלבד שגרמה נזק ניכר לצבא התוקף. מפלה צבאית, שינוי קו הגבול – כל זה הוא סוג של בונוס.
כאמור, לדעתי אתה טועה. הדיפת הסורים חזרה אל הקו הסגול תוך פגיעה קשה בכוחותיהם – הן לא מטרות שאפשר לבודד אותן. כפי שציינתי למעלה, “השמדת כוחות” זה חור שמתמלא מחדש די מהר. כאשר הרמטכ”ל דרש בשבת בבוקר 3 אוגדות לצפון (וכך הוא גם הציג את זה בשעה 11 בפגישה השנייה עם השר) זה היה לצורך איום על דמשק, לא בשביל להסיג את הסורים לגבול.
והעיקר –
לקראת סוף השבוע השני של המלחמה (ולאחר שצה”ל כבר היה במובלעת), דחה הרמטכ”ל את הצעתו של סגנו, לבחון מחדש את מטרות המלחמה. משמע – הן נשארו בתוקפן עד לסיום הלחימה.
יתרה מזאת, באותו מועד (פחות או יותר) הרמטכ”ל קבע ש”בסוריה עדיין לא הגענו להכרעה”.
לפיכך,
אם מטרות המלחמה לא הושגו במלואן והרמטכ”ל קובע שהכרעה לא הושגה – לא ברור לי כיצד אתה עושה שימוש במונח הזה – הכרעה.
הסורים כאמור, לא הוכרעו במלחמה. הם אמנם לא יזמו מאז 73 מהלך התקפי נגדנו אבל זה בגלל שמצרים יצאה מהמשחק.
להבנתי, התיאור הנכון להגדרה שלך הוא “נקודת מפנה”. הגשש החיוור היה אומר על זה: קודם היה ככה, עכשיו ככה.
ב-7 באוקטובר בצהריים, אכן נוצרו התנאים למתקפת נגד וזוהי נקודת המפנה. אבל עדיין לא נוצרו התנאים להכרעה (מפלה לצבא הסורי). אגב, אי אפשר להקיש מהתנאים של נקודת-הזמן ההיא – שנוצרו תנאים להעברת הלחימה לתוך שטח האויב. הרי התקפת-הנגד שלנו בשלב במגננה הייתה עלולה לעלות (לנו) באבדות כבדות – מה שלא היה מותיר כוח להבקעה.
ניצן שלום
לפני שאתייחס למונח הבעייתי לכאורה “נקודת ההכרעה”, ברצוני להדגיש שיום שני 7.10.73, היה לדעתי היום המכריע במלחמה והשפעת המעשים והמחדלים באותו יום נותרו עד סוף המלחמה.
ביום זה נבלמה תנופת התקפת הפתע הסורית שעמדה לכבוש את רמת הגולן ולאיים על לב הישוב היהודי בגליל. מכאן והילך התהפך הגלגל והסורים נהדפו מרמת הגולן תוך שלושה ימים.
ביום זה שובשה קשות פעילות חיל האוויר כפועל יוצא של הפסקת תקיפת הנ”מ ושליחתו הבהולה אם לא לומר ההיסטרית, לבלום את הסורים בדרום רמת הגולן וכתוצאה מכך, כמעט עד סוף המלחמה לא הצליח ליצור חופש פעולה בשתי החזיתות. התערער האימון בין מפקד ח”א לבין הדרגים שמתחתיו.
ביום זה נסדקה ואולי אף נשברה תדמיתו האגדתית של שר הביטחון משה דיין.
אני עדיין “מתעקש” להגדיר את שעה 15:00 בתאריך 7.10 כנקודת ההכרעה במערכה על רמת הגולן, ראה גם אנלוגיה בסוף התשובה. מאותה נקודה הסורים נכשלו סופית במטרתם לכבוש את רמת הגולן והתוצאה הסופית שהיא הדיפת הכוח הסורי אל מעבר לקו תוך כדי גרימת אבידות כבדות שחיסלו את היכול ההתקפית הסורית היא לטעמי הכרעה ברורה של המערכה. אם מקבלים את ההנחה שהייתה הכרעה ברורה, אזי כול תאריך/זמן אחר הוא תולדה של נרטיב ולא של עובדות.
אגב: ציטוט מדברי אורי שמחוני קצין אג”מ פיקוד צפון, בבוקר 8.10 “ידעתי בפעם הראשונה מאז שפרצה האש לפני 42 שעות שההכרעה במלחמה נפלה…” הסורים על הגדרות עמוד 187
ההבדל בין המטרות של סוריה ומצרים וכנגזרת התוצאה הצבאית של המערכה
המטרה הסורית (מלבד השבת הכבוד האבוד שהייתה משותפת למצרים) הייתה החזרת רמת הגולן באמצעות כיבוש צבאי. כל היתר, פגיעה קשה בצה”ל, איום על הגליל, היה “בונוס”.
המטרה המצרית הייתה החזרת סיני בסופו של דבר באמצעים מדיניים ואולי אפילו הסכם כל שהוא עם ישראל כשמטרת הצעד הצבאי שהוא כיבוש רצועה צרה ממזרח לתעלה וגרימת אבידות לצה”ל הוא להוציא את המשא ומתן מקיפאון ולהגיע להחזרת סיני באמצעים מדיניים. יש להדגיש שסאדאת סירב לקבל את עמדת הצבא להחזיר כוחות מהגדה המזרחית לגדה המערבית בכדי להתגונן בפני כוחות צה”ל שצלחו את התעלה, למרות שזה היה הצעד הצבאי הנכון, בכדי לשמר את ההישג המדיני. לכן, די מוסכם שהמערכה בדרום הסתכמה “בתיקו”
בהשוואה למטרות המלחמה שלהם, ספגו הסורים מפלה קשה מאוד, לא רק שנהדפו אל מעבר לקווי ההתחלה ונכבש השטח הידוע “כמובלעת”, הם ספגו אבידות כבדות, מתוך כ- 1,600 טנקים מנה הצבא הסורי בתחילת המלחמה נפגעו בין 900-1000 טנקים ובתוכם רבים מהצוותים וכן כחצי מחיל האוויר. התוצאה היא איבוד היכולת ההתקפית ואינני מדבר על התקפות גדודיות ספוראדיות כפי שאירע בהמשך במובלעת (התקפות של הצבא הסורי). באשר לאמירה של דיין, “הם מכשירים מפקד טנק בשבוע” בזהירות אני יכול לומר שזה דומה לאמירה שלו שבכדי למלא את האבידות יש להכשיר יהודים מחו”ל ובני נוער ומראה את רמת ההבנה שלו בלוחמה מודרנית. כטנקיסט אני יכול להעיד שאינך יכול להכשיר מפקד טנק ראוי, לא בשבוע וגם לא בחודש.
כיבוש שטח נוסף כחלק ממטרות המלחמה וכיבוש המובלעת. התחושה היא שלאחר מלחמת ששת הימים השתרש “רפלקס פבלובי” של התקפה וכיבוש שטחים נוספים, אם צריך ואפשר וגם כאשר לא צריך וחשוב מכך אי אפשר או במחיר מיותר. במערכה בסיני (שבה אני פחות שולט) היו לא מעט אירועים כאלו, תקיפות בכוחות קטנים מידי, ללא מודיעין ראוי והרבה פעמים ללא מטרה ראויה ואולי גם זלזול מסוים באויב. ראה סדרת המאמרים באתר זה “חמוטל ומכשיר לא בידינו”. גם ברמת הגולן היו מספר מקרים כאלו שעלו באבדות מיותרות ללא תכלית. לדוגמא, בתאריך 8.10 יצא כוח של חטיבה 7 “לסריקה” ממזרח לקו הרמפות ונפגע מאש קו המוצבים הסורים. הניסיון של כוחות מאוגדה 210 בתאריך 9.10 לתקוף את קו המוצבים הסורי מעבר לקו הסגול באזור תל כודנה שעלה בהרבה אבידות.
באשר לכיבוש המובלעת, המטרה העיקרית הייתה הוצאת סוריה ממעגל הלחימה והפניית מאמץ לחזית המצרית. בפועל זה לא קרה ורק גדוד אחד טנקים אחד נשלח מחזית הצפון לסיני. אותו גדוד אגב הגיע עד הק”מ ה 101. מצד שני, כנראה (וגם על כך חלוקות הדעות) הלחץ על הסורים גרם להתקפה המצרית שנכשלה בתאריך 14.10 שנחשבת לנקודת מפנה שאפשרה את הצליחה. מצד שני, כיבוש המובלעת בנוסף לאבדות הכבדות בזמן ההבקעה האריך מאוד את קו החזית לקווים לא ברורים ולא נוחים להגנה. השארות על הקו הסגול בקו המוצבים עם הכוחות שהיו, היה מאפשר הדיפת כל התקפה, שאני אגב בספק עם הייתה מתקיימת כולל כוח המשלוח. מצד שני הייתה אותה שמירה על הקו הייתה דורשת פחות כוחות ומאפשרת להעביר כוחות משמעותיים לחזית הדרום. אבל כל זאת יכול להיות בסיס לדיון ארוך בנושא ובוודאי לא זה המקום.
באשר לאנלוגיה שהבטחתי. חצי שנה לאחר התקפת הפתע בפרל ארבור כשהיפנים בשיא כוחם, הצי שלהם חזק בהרבה מהצי האמריקני התחולל קרב מידווי שבו איבדו היפנים תוך שעות בודדות את עיקר צי נושאות המטוסים שלהם ואולי חשוב מכך, חלק גדול מהטייסים המנוסים שלהם נהרגו ולא נמצא להם תחליף ברמתם עד סוף המלחמה. המלחמה נמשכה עוד למעלה משלוש נים עד שיפן נכנעה. ע”פ ההגדרה שהגדרתי בתחילת המאמר, קרב מידווי היה נקודת ההכרעה
אליעזר בריליאנט
היי אליעזר
אני הייתי מפקד סוללת הרוכבים התומתים מסוג m109 שהתמודדה עם המשימות הארטילריות משבת בצהריים באיזור הגיחאדר עד להתקלות עם כח טנקים במוצאי 6.10 וההמשך בגבעת בוזוק גמלא עד שירדנו למלא מחדש לסטייה וחזרנו עם גדוד 39.
מה ידוע לך על חלקם של התותחנים בגזרה הזו. שהרי אתה לא מזכיר אותם כלל.
יוסי שלום
לא ציינתי מה הייתה התרומה של התותחנים ביממה הראשונה של המערכה לבלימת הכוח הסורי, ראשית, מכיוון שאין בידי (וכנראה גם בידי אחרים) מידע על כך, וכן כידוע לך, קשה להעריך את משקלה של ארטילריה ללא עדות של הצד השני, שלצערי כמעט ולא קיימת בידינו.
בכל מקרה, עם כל הכבוד לפועלכם, כל הכוח ברמת הגולן מנה 44 קנים בלבד, עם כמות תחמושת קטנה, וללא מודיעין שכתוצאה מכך, בין השאר, הושמדו כמה סוללות בגזרה שלכם, מאש טנקים סורים.
אגב, ע”פ מיטב ידיעתי M109 הוא תותח 155מ”מ אמריקאי הנמצא עד היום בשרות צה”ל.
“רוכב” הוא תותח מתניע (ללא צריח) 155 מ”מ תוצרת תע”ש על מרכב שרמן
רוכב הוא הm-109. תותח ה155 ממ על תובת שרמן נקרא m-50.
אנחנו סוללה א וסוללה ב של גדוד 405 עד שהושמדה בלילה הראשון ירי ו קרוב ל 1500 פגזים לטובת מפקדת הסיוע של 188 שישבה בתל פארס. אני עיתוי מפקד סוללה וקצין ניהול האש של הגדוד. פרסנו מאחורי הגוחדר במרחק 2 קמ. מהתל אחרי שהסוללה ב חדלה מלתפקד אחרי נתקלה בכח טנקים שלג ו לת בזק ומשם ירינו את שאר התחמושת שלנו עד נותרנו רק עם כמה פגזי תאורה בבוקר של 7.10 רק לקראת שעה 15:00 ירדנו לבטיחה למלא מחדש ולירות לטובת גד 39 פלוגת התולר של ציון זיו ואחר כך לכוחות של חטיבה. 4 עד שחזרנו לעמדות ליד תל פארס. 10
לאליעזר שלום שוב,
אתחיל מהסוף: קרב מידווי, לפי כל הגדרת כל המקורות ההיסטוריים, נחשב כ”נקודת מפנה” במערכה נגד היפנים במלחמת העולם השנייה. “נקודת” מפנה” – ולא – “נקודת הכרעה”.
והנה אתה בא ומתעקש וכותב: “ע”פ ההגדרה – שהגדרתי – בתחילת המאמר, קרב מידווי היה נקודת ההכרעה”.
לא מדובר כאן בהגדרה גמישה שאתה יכול לשחק בה כרצונך ולהגדיר אותך בהתאם לצרכים שלך. הגדרה היא עניין שחייבת להיות עליו מוסכמה. ועם כל הכבוד לשמחוני, ק.אג”ם פצ”ן, לא הוא זה שיכול להגדיר אם בחזית הצפון הושגה הכרעה או לא. אמנם הרמטכ”ל הוא מבוגרי ג’וערה אבל תן לו את הכבוד כשהוא קובע שלא הושגה הכרעה.
אתה חוזר ואומר שהמטרה הסורית (כיבוש רמה”ג) לא הושגה. אמת ויציב. אבל המטרה הישראלית היא לא היפוך של המטרה הסורית. המטרה הישראלית הוגדרה במפורש ע”י הרמטכ”ל במאי 73 ואושררה ע”י הדרג המדיני.
בראייה הישראלית, אין לישראל צורך בטריטוריה נוספת ולפיכך כיבוש שטח כשלעצמו אינו מטרה ישראלית. מאידך, השמדת הצבא הסורי ומיטוטו – היא מטרה הכרחית. לא רק זאת, אלא שגם איום על המשטר הסורי נחשב כמטרה ראויה (למרות שלא הוגדרה במפורש במטרות המלחמה).
לא לחינם הרמטכ”ל מדבר כל הזמן על דמשק. להדוף את הסורים מרמת-הגולן, כלומר למנוע מהם לממש את מטרות המלחמה שלהם? זה Obvious. זה תנאי הכרחי – אך לא מספיק – כדי לממש את המטרה הישראלית. כדי למוטט את הצבא הסורי צריך “לרדוף ולהשיג” אותו בשטחו, בסוריה. כדי לאיים על המשטר, כדי לגרום לו לצעוק “הצילו”, כדי לגרום לו להרים ידיים – צריך לאיים על דמשק.
למטרה הזו חשיבות עליונה מפני שצה”ל לא היה בנוי להתמודד אופנסיבי בשתי חזיתות במקביל. התפיסה הבסיסית הייתה שיש להוציא מהמשחק, מוקדם ככל האפשר, את אחד השחקנים (מצרים או סוריה – ובעדיפות סוריה) כדי שצה”ל יוכל להשקיע את כולו בחזית אחת.
אני לא נכנס איתך לדיון מתי בדיוק המתקפה הסורית נבלמה ונוצרו התנאים להדיפתם חזרה אל הקו הסגול. אתה אומר שזה קרה ביום ראשון שעה 15:00 ואני אומר – אמן.
הטיעון המרכזי אותו ניסיתי להציג בפניך עוד בתגובה הקודמת שלי היא שבראייה הכוללת, האסטרטגית, לא הושגה הכרעה בחזית הצפון. “הכרעה” לא ביחס לפרמטרים שלך אלא ביחס לפרמטרים של הפיקוד העליון.
עובדתית: ההבקעה אל תוך סוריה, זו שהייתה אמורה להוציא את סוריה מהמשחק “תוך 24 שעות”, נבלמה עד מהרה. שמחוני יכול להגיד: “זה בגלל העירקים”. זו תשובה נכונה אבל רק חצי תשובה.
בתשובה המלאה יש להוסיף שצה”ל, בשלב זה, כבר היה שחוק ובסד”כ קטן מדי מכדי לממש את המטרות האסטרטגיות שהבקעה נועדה להשיג. ואותה הבקעה, כפי שכבר ציינתי, היא לא שלב נוסף או בונוס למטרות המלחמה שישראל קבעה לעצמה אלא היא (ההבקעה ומיטוט הצבא הסורי) המימוש המלא של מטרות המלחמה. ואם המטרות לא מומשו באופן מלא – כיצד ניתן לדבר על הכרעה?
ב-23 באוקטובר, סד”כ צה”ל בצפון עמד על 374 טנקים מול 1,200-1,100 טנקים סורים, עירקים וירדנים. ב-24 באוקטובר אוכנו 975 טנקי אוייב במרחב החזית בלבד, ללא העורף ומולם 390 טנקים ישראלים.
יחסי הכוחות הללו, בדיעבד, לא רק שלא אפשרו לממש הכרעה אלא יצרו מצב בלתי נסבל של מלחמת התשה בחזית הצפון שנמשכה 7 חודשים. מצב של “התשה” היא הסיטואציה הגרועה ביותר שקברניטי המדינה וצה”ל היו (מראש) מעלים בדעתם.
הסיטואציה הזו נוצרה מפני ששלב “החזרה לקו-הסגול”, לא רק פגע קשות בצבא הסורי אלא במקביל, שחק קשות גם את סד”כ צה”ל בצפון. במילים אחרות: השלמת השלב ההכרחי (אך הלא מספיק) מנע את מימוש המטרה האסטרטגית.
אם הייתי מאמץ את ההגדרה שלך, אז נכון היה לטעון שהרמטכ”ל היה צריך להורות על הורדת אוגדה אחת דרומה כבר ב-11 באוקטובר מפני שבחזית הצפון “הושגה הכרעה”. כדי להגיע גם בדרום “להכרעה”, אוגדה רביעית הייתה נדרשת אם לא הכרחית.
במקום זאת, הממשלה מקבלת בליל 10-11 באוקטובר את ההחלטה הבאה:
“מאשרים לצה”ל לבצע מחר בסוריה מאמץ התקפי מרוכז, לרסק עוצבות צבא ולהשיג הכרעה, המשתקת את הפעילות הצבאית הסורית”.
בקד”ם הנערך באותו הלילה, אומר הרמטכ”ל: “אני רואה את הקרב הזה כקרב המכריע במלחמה הזו”. סגן-הרמטכ”ל מוסיף אחריו: “האופנסיבה של מחר נועדה לתת את מכת המוות האסטרטגית, הייתי אומר אפילו המדינית, לסוריה”.
מוקדם בבוקר, בקבוצת הפקודות של אוג’ 36, הרמטכ”ל מחדד: “הזמן הוא קריטי ויש להכריע בנקודה החלשה – סוריה. אנו יוצאים לקרב שיש לו חשיבות מכרעת למלחמה. ניצור תנאים כדי לזכות בתפנית ולהפסקת המלחמה. אם אסד לא יבקש הפסקת אש נבצע עוד ונביאם להכרח להיכנע“.
חברים .
לטעמי קיימות 2 נקודות בעלות השפעה תודעתית ברמת ההנהגה הסורית והישראלית כאחד :
א.חציית תעלת הנ”ט
ב.הפגזת אזור דמשק בתותחים
מסכים לגמרי עם כך שלא היתה תקשורת או תיאום ברמת השטח בים הטנקים ובין גולני . ונתון נוסף , עד כה טרם נחקר סוגיית תקיפות גולני את מערכי הטנקים וחניוני הלילה של הסורים , מעשה לילה אחר לילה , האם היתה השפעה ,מה תוצאות , וכו’ .
עבודה מצויינת.ראויה להערכה רבה. מודה מאוד.
לשאלה מה עצר את הסורים והכריע את המצב ברמה:
לעניות דעתי מכלול הכוחות שהיו ברמה מתחילת הקרבות ועד ל 9.10, הם שהצליחו לעצור את התקדמות הסורים.
אין ספק שלולא עלייתם לרמה של חטיבות 179, 679 ואחרות ב מה7.10 בבוקר, יחד עם עמידתה האיתנה של חטיבה 7 לעצירת פריצת הסורים בגזרה הצפונית, הם שריסקו את מערך ההתקפה הסורית.
בראיה לאחור לו 679 +179 היו בעמדות ביום ה 6.10.73 בבוקר, הצבא הסורי לא היה מצליח לחדור לכיס חושניה, ח”א יכול היה לבצע את תוכנית “דוגמן 5” במלואה, וזאת למרות החסרון הטכנולוגי של חוסר באמצעי ראיית לילה בשריון.
תודה על הערכה.
באשר השאלה “מה עצר את הסורים”, אשאל קודם כל, מתי. שנים רבות נשאלת השאלה “מדוע לא גלשו הסורים לכנרת בבוקר 7.10″ כשהדרך הייתה פתוחה לכאורה. דיין:”חורבן בית שלישי”.
כידוע, לא נעשה עד היום מחקר היסטורי צבאי על המלחמה בכלל, ועל רמת הגולן בפרט, ולכן גם לכך לא ניתנה תשובה.
כתבתי עבודה ראשונית המנסה לתת תשובה.
אם תרצה, אשלח לך.
כמו כן, מצורף קישור להרצאה שהחלק המרכזי שלה הוא “מתי הוכרעה המערכה”, אבל יש בה התייחסות וניסיון להסביר את אותה שאלה.
https://youtu.be/SQWugD8jqpA
אליעזר היקר ברוך תהיה , המחקר שלך רק מוסיף ומאיר פינות חשובות שנותרו באפילה . אני עצמי הייתי קצין צעיר בגולני , אליי אף פעם לא הגיעו חוקרי ההיסטוריה ואם זה יעניין אותך אצביע על הסוגיות :
א. מה עשה הגדוד הסורי שכבש את החרמון במג’דל שמס ביום א’ 7 לאוקטובר ? ראיתי , מזעזע , ויש בזה להסביר ההתנהגות של הדרוזים ברמה”ג .
ב.בקרב השני בחרמון , מה היה בציר הכביש , איך נפתח ? מי ? אף אחד לא שאל ולא יודע באמת . הייתי שם .
ג.סוגיית הפשיטות על חניוני הסורים בלילות , סוגיית ניסיון ההתנקשות בר’אזי כנאעאן . הייתי שם .
ועוד ועוד
אם זה מעניין אותך למחקר אשמח לשתף .
אורי
שלום אורי
לא התעמקתי בקרב על החרמון ולכן אינני מתיימר לדעת על נושא זה. לנושא שעליו כתבתי, הגעתי כאשר רציתי להבין יותר על קרב הבלימה שבו השתתפתי וכךהתגלגל הנושא.
לתחושתי, הנושאים שהעלית “יושבים לך בבטן”.
עצתי, תתחיל להעלות על הכתב את מה שאתה יודע וזוכר ומשם תנסה לברר נקודה אחר נקודה באמצעות חיפוש באינטרנט וספרות בנושא.
אם תרצה עזרה בהמשך, פנה אלי ישירות למייל
eliezr1206@gmail.com
אם אוכל לסייע, העשה זאת
אליעזר
אליעזר שלום רב.
עבודה ברוכה עשית..
לאורך השנים נחשף כלל הציבור לקרב עמק הבכא, וחטיבות המילואים כמו גם 188 כמעט ולא זכו להתעניינות כלל..
אחת הנק’ שלא ברורה לי היא ציר הגעתו של אורי אור לעין זיוון…במידה ועלה על ציר עליקה נפח עין זיוון, אז למה לא נשלח לסייע לבן שוהם שנלחם באותו זמן ממש על ציר הנפט סמוך לנפח?
כי מפקד האוגדה רפול סבור היה שבן שוהם וכוחותיו על ציר הנפט מסתדרים היטב , וזאת עקב הדיווחים האופטימיים של בן שוהם
הטעות הגדולה של רפול שלא ידע או לא העריך נכונה את מה שקורה בציר פלא !!!
בשעה ששלח אותם לפתחת קוניטרה חטיבה 91 של דיביזיה 1 הסורית הייתה כבר בדרכה לכיוון נפח (התארגנות במרחב חושנייה)
טעות חמורה ביותר של רפאל איתן
אורי שלום
ראשית אני מצרף קטע מהמאמר אשר עוסק בנקודה הזאת בציר הזמן.
======================
בגזרת נפח: המצב שונה. רוב הצירים ללא הגנה או מוגנים ע”י כוחות קטנים ולא מתואמים, תמונת המצב איננה ברורה והרושם של הפיקוד שהגזרה מיוצבת. גדוד של חטיבה 679 בפיקוד המח”ט עולה מגשר בנות יעקב. בשעה 7:30 ונשלח ע”י מפקד האוגדה לאזור עין זיוון כחסימה לפריצה מפתחת קונטירה. מח”ט 7 כפועל יוצא מהגעת 679 מתכנן בשלב זה התקפה משולבת עם חטיבה 679 בכיוון פתחת קוניטרה.
======================
הפיקוד, קרי פיקוד צפון ומפקדת האוגדה “לא קראו את המפה” וחשבו שהקו במרכז מיוצב והבעיה עלולה להיות מפתחת קוניטרה ולכן אורי אור נשלח לשם.
הפיקוד כן הבין שיש בעיה בדרום ובדרום מרכז ולכן נשלחו כוחות של חטיבה 179 לשם.
אם אפשר לסכם בקצרה במסגרת זאת, אחת הבעיות המרכזיות ביממה הראשונה של המלחמה הייתה באי קריאת המצב לאשורו ע”י הפיקוד שנבע בין השאר מאי הערכות במוצב פיקוד ראוי. על כך ראוי שיערך מחקר מדוע ולמה.
הערה: האמור לעיל הוא מסקנה שלי
אליעזר – עבודה יפה
לא מעט סוגיות עדין לא פתורות ולא ברור אם יפתרו אי פעם:
לאן בדיוק התכוונו הסורים להגיע – למעלות או לירדן עצמו?
מה הייתה תרומתו האמתית של ח”א לעצירת הסורים – אם בכלל?
איזה כוח סורי פעל במדויק באזור נפח? מה מקומה של חטיבה 43 ולעומתה חטיבה 51.
מה חלקה של חטיבה 76 – היכן בדיוק נלחמה?
דווקא נושא ביטול פעולות הקומנדו על גשרי הירדן נראה פתיר כשחקרנו שבויי קומנדו סוריים והם דיברו על ביטול ההנחתה ממש ברגע האחרון כשכבר היו בדרך למסוקים.
תודה
באשר לשאלות הפתוחות
אם רוצים להבין טוב יותר מה קרה באותה יממה גורלית, כפי שהוגדר בכנס “על פי התהום”
יש לנסות לענות על אותן השאלות.
אחת הדרכים לדעתי, היא למצוא את המסמך שפירט את הטנקים הסורים הפגועים והנטושים שנמצאו ע”פ מיקום/סוג/יחידה.
כזכור לך, בתחילת הדרך נפגשנו וסיעת לי
ועל כך, תודתי
אליעזר
הפנו את צומת ליבי למאמר שלך אליעזר בריליאנט.
כמי שחיי ונושם בהיפכא מסתברא אהבתי מאד את נקודת המבט שלך. היא מעניינת והכתיבה שלך מרתקת. ירדת לעומקם של הדברים ונתת מחשבה אחרת.
ברור שזו הייתה מערכה מורכבת שהפן התודעתי היה (ובימים אלה אפילו יותר)לא פחות חשוב ולפעמים יותר חשוב מעצם האירוע עצמו.
אני מניח שבאם הסורים היו פורצים את קו ההגנה ליד החרמונית, היה לזה השפעה רבה לתודעה. לאן זה היה מוביל לא לי ולא לאף אחד יש מושג.
עמק הבכא כמשל לנו ולסורים שנצחנו כי הינו נחושים. הנמשל שהמסר כשלעצמו חשוב בהיבט ההיסטורי צבאי.
אני שמח על המאמר שלך ועל הספר המרתק של אבירם ברקאי שהאירו שהיו עוד כוחות שנלחמו בעמק הבכא ומסיבות שחלקן נובעות מסיבות שונות.
כול שדרת הפיקוד של חט’ 188 נפלה בקרב ולא יכלו להלחם על התודעה.
היה כנראה נוח למערכת להאדיר את הקרב של גדוד 77.
אני מניח שהכריזמה השופעת והספר של קהלני הוסיפו עוד נדבך לסיפור.
בשנים אחרי הקרב התחושה הזו הייתה מובנת ורבים גדלו אליה.
לצורך מבחן במשרד התיירות שמעתי את קהלני ואחרים (שעושים מלאכת קודש לשמר את סיפור קרב עמק הבכא), שמספרים את הסיפור אבל כמעט שלא מעלים על נס (ממש בקטנה הם מוזכרים) את היחידות האחרות שנלחמו שם.
תודה
בן שמעון דורון
שהיה חלק ממגש הכסף של המדינה בגיזרה הצפונית של התעלה (כבישי הפלסטיק שהיו מלכודת מוות ידועה מראש)
ובמבחן של משרד התיירות למורי דרך בחרתי כשימור הזיכרון לספר את הקרב על עמק הבכא כנושא המרכזי שלי
תודה על המחמאות
תודה על הפוסט המעניין.
קשה לקבוע באיזה שלב הוכרעה המערכה מכיוון שהיו מספר קרבות קריטיים והאוייב הסורי המשיך לתקוף בכמה גזרות עד שנסוג מהגולן. באותה מידה קשה למשל לקבוע מי מהקרבות, הדגניות או משמר הירדן, הכריע את המערכה עם הסורים במלחמת השחרור.
עמית שלום
למרות שיש כמובן מי שאיננו מסכים לתזה שהצגתי, אני עומד על דעתי, ששבירת תנופת ההתקפה הסורית בתאריך 7.10 היא שקבעה את גורל המערכה ברמת הגולן ואולי את כל השתלשלות הדברים בכל המלחמה.
לפי פסח מלובני ב7 אוק בערב הבינו בדמשק שהמערכה נכשלה.
אבל היה לחץ מהסובייטים להמשיך ולתקוף, כנראה בקשר לרצון לתמוך בהצלחה המצרית בסיני באותם הימים.
לכן הם המשיכו לנסות ולפרוץ בנפח בחרמונית.
זה מהלך מוזר מכיוון שבאותם הימים דיביזיה 5 הדרומית וויתרה על השטח שהיא הצליחה לכבוש.
לא מובן למה הסורים במקום לדפוק את הראש בגזרה הצפונית לא תיגברו את דיביזיה 5.
כך הם אולי היו מצליחים לסיים את המלחמה כאשר דרום הגולן בידיהם.
במצב הזה הם היו נכנסים למו”מ המדיני מעמדת שיווין.
לך דע ??
שמי אורי אורן
אני רוצה להתייחס להתקלות במעלה גמלה ביום 7.10.1973 משעה 11:00- 15:00 של כוח גולני מגדוד 51, שלעניות דעתי עצרה את חט׳ 47 המשוינת הסורית, היתקלות מחלקת תול״ר גדוד 51 גולני במעלה גמלא
ברצוני להעלות עדות אישית פרטים על ההיתקלות במעלה גמלא ביום ראשון 7/10/1973 משעה 11:00 עד 14:30.
להלן השתלשלות האירועים :
בשעה 11:00 היתקבלה משימה לחלץ גדוד 405 תומת״ים בציר פיקרדו במעלה גמלא.
עלינו בדרך כבושה צרה במעלה גמלא שתי פלוגות, פלוגה ג׳ והפלוגה המסייעת (מח׳ מרגמות 81 , מח׳ מק״ח 0.5 ומחלקת תול״ר) בפיקודו של הסמג״ד ציון זיו ( זלוף ) .
הובלתי את השיירה עם מחלקת התול״ר של הגדוד – המדובר במחלקת תול״ר ארבעה ג’יפים ( לא פלוגת תול״ר ולא שלושה ג’יפים כמצויין במס׳ מקומות בתיעודים השונים ).
בשלב מסוים כאשר הגענו לשפת המצוק לאיזור הישורת ברמה , בדרך יש עיקול גדול שמאלה לכיוון צפון ואז פנייה ימינה לכיוון מזרח למרכז הרמה.
קיבלתי פקודה מציון הסמג״ד לתפוס את תא השטח הבא וזאת מאחר שמח׳ תול״ר יכולה לתת מענה בירי פגזים כנגד טנקים.
לפי התירגולת באימונים השונים השארתי את סמל המחלקה ברטל דוד עם ג׳יפ נוסף כחיפוי להתקדמותי בהמשך הציר, אני התחלתי בנסיעה על דרך העפר לכיוון מזרח .
דיווחתי על כלים כבדים הנעים על הציר מולי. לאחר 1.5 ק״מ הגיע מולנו תומ״ת (תותח מתנייע) מגדוד 405 שנסוג מהרמה, מחזה שלא אשכח לעולם תומ״ת עמוס בחיילים פצועים שנסוג בבהלה מערבה לכיוון הכינרת.
הם סימנו לנו להסתובב ולחזור חזרה כי יש טנקים סורים הדולקים בעקבותיהם . לא שמעתי לעצתם והמשכתי קדימה לכוון מזרח וחתרתי למגע עם טנקי האויב, כעבור כ – 1.5 ק״מ נוספים עלו מולנו 4 טנקים של הסורים.
מאחר ולא היו לי הרבה אפשרויות שברתי ימינה מהציר ונכנסתי מאחורי גל אבנים, הג׳יפ השני ביצע תפנית דומה ונעמד מימיני כשאין לו קו אש ולא עמדת ירי .
מכיוון שלג’יפ שלי לא היתה אפשרות לצודד או לשפר עמדה ביצענו ירי בכינון ישיר מעל מנוע הג’יפ .
ירינו על הטנק שהיה קרוב אלינו הטווח לטנק היה כ- 150 מ׳ .
הפגז פגע באיזור השרשראות ולא התפוצץ וזאת בגלל שפגז התותח נדרך רק אחרי מעוף של 300 מטר .
הטנק שנפגע הושבת ולא יכול לנוע, אך מבחינת הפעלת כלי הנשק שלא ניפגעו יכול היה לבצע ירי גם נקל וגם פגזים.
בשלב זה קראתי בקשר קריאות מצוקה בתקווה לקבל סיוע כלשהו ולא נעניתי.
עברתי לרשת הגדודית וגם שם לא נעניתי למיטב זכרוני עברתי גם לרשת החטיבתית וגם שם נותרתי ללא מענה .
בשלבים האלה הג׳יפים שהשארתי בחיפוי ביצעו ירי הם ירו שני פגזים, אך לא פגעו בגלל הטווח בינם לבין הטנקים שהיה גדול מידי כ -3.5 ק״מ.
עם ההתקלות הכוח שנשאר מאחור עם הסמג״ד התקפל וירד בחזרה במעלה גמלא לכיוון הכינרת, במחצית הירידה פגשת את טנקי השרמן והשוטקל מגדוד 39 שעלו בציר גמלא לכיוון הרמה.
נשארתי בודד במערכה עם מח׳ תולר שני ג’יפים שנישארו בחיפוי וג׳יפ נוסף איתי באיזור ההתקלות עם הסורים
כ – 3.5 ק״מ מזרחית לשפת המצוק .
בשלב זה הטנקים ירדו למדרון אחורי על מנת לא להיפגע.
החלטתי לשנות את המשימה ולבצע נסיגה ולחבור לכוח של הסמג״ד ציון זלוף לנקודה שבה נפרדנו .
ברגעים אלה לאחר הירי שלנו כשזיהו אותנו הטנקים הסורים הם התחילו להמטיר עלינו אש תופת נק״ל ופגזים אשר התעופפו מעל לראשינו .
פתחתי נרות עשן זרקנו רימוני עשן ובחסות המיסוך ביצענו נסיגה לכיוון נקודת יציאתנו .
כאשר הגעתי למקום שממנו יצאתי, חברתי לשני הג׳יפים שנשארו בחיפוי הסמג״ד, שארית הכוח ירד כבר לכינרת . ראיתי את טנקי השרמן עולים לעמדות על השלוחה עצרתי ליד הטנק הראשון ודיווחתי לו על טנקי האויב הנמצאים בהמשך השלוחה .
לאור העובדה שכבר לא היינו יעילים ביצעתי חיקוי המפקד ,ירדנו חזרה לכיוון הכינרת וכאשר חברתי לגדוד ,כולם התפלאו לראות אותנו כי היו בטוחים שאנחנו כבר לא בין החיים …
לשמחתי, ביצעתי את המשימה בשלמותה והחשוב מכל החזרתי את כל חיילי בריאים ושלמים !
החייל משה פרנקל ז״ל שישב בג’יפ שלי בתפקיד חובש מחלקתי וקשר מ״מ ,תיעד ביומנו את מהלך ההתרחשות .היומן נמצא לאחר נופלו בקרב החרמון השני ובו נמצא תיעוד ההיתקלות מפורט לפרטי פרטים
כבר זמן רב אני מסתובב עם תחושה בלב שההיתקלות שלנו עצרה את השריון הסורי מלרדת לפטיחה. ההיתקלות היתה כשלושה ק״מ מקו המצוק ומזרחה כפי שמתואר מקום ההיתקלות במפה של הסורים.
אילו הסורים היו ממשיכים עוד כשלושה ק״מ מזרחה ומגיעים לשפת המצוק ,אף טנק של כוחותינו לא היה עולה במעלה גמלא.
עצירת טנקי האוייב מגדוד 47 של הסורים איפשרה לגדוד 39 ובראשם השרמנים להגיע לפיסגה ,לתפוס עמדות ולנהל קרב בפיסגת ההר ולא בעמדה נחותה בפטיחה.
הועבר ע״י אור פילאקוב
ואני אומר לך שעם כל הכבוד ללחימה בחרמון
השעתיים האלו שהחזקתם את מעלה גמלא היו הרבה יותר חשובים ומנעו מהסורים לכבוש את רמת הגולן ולרדת לגשר אריק
אם הם היו יורדים לכנרת
גדוד אחד היה כובש את גשר אריק בלי בעיות ומנתק את הכוחות שהיו בקצביה
והגדוד השני היה כובש את עין גב ומנתק את הכוחות שהיו באלעל
כל דרום רמת הגולן הייתה נופלת המשוריינת של הסורים.
עדות מעולה ממקור ראשון. ייכנס למחקר שלי. תודה.
ראשית, תודה לאורי על הסיפור ממקור ראשון על ניסיון הבלימה של מחלקת התול”רים
צריך הרבה אומץ ונחישות ו… לנסות לבלום טנקים באמצעות תול”ר ע”ג ג’יפ.
באשר לבלימה/עיכוב של הכוח הסורי:
הכוח הסורי, ככל הידוע גדוד, היה שייך לחטיבת השריון 47.
חטיבה זאת הייתה חטיבה “פוליטית” ששימשה בעיקר לדיכוי מהומות, שהכישורים הראשונים שנדרשו ממפקדיה היו נאמנות למשטר וחברות במפלגת הבעת’.
בלילה שלפני המלחמה, נשאלו מפקדי החטיבות הסוריות על מידת מוכנותם, המפקד היחידי שאמר שעדיין אינו מוכן, היה מח”ט 47 (מקור – פסח מלובני)
כך שהחטיבה לא הצטיינה במקצועיות ואו ברוח לחימה (ראה גם את הטעות בניווט המיוחסת למח”ט) ולכן,
סביר שאפילו שאותו פגז שלא התפוצץ ושגרם נזק קל לאחד הטנקים, גרם להיסוס ולעיכוב בהתקדמות של הכוח הסורי שגם כך כפי שנאמר, לא הצטיין ברוח לחימה ונתן עוד פסק זמן להגעת הטנקים הראשונים של גדוד 39 (שוט קל).
אורי שלום,
במהלך ההתקפה הסורית בגולן, חטיבות השיריון הסורי המשיכו להתקדם תחת אש ונבלמו או נסוגו רק כשמרבית הטנקים נפגעו – והנה כאן בגרסה שלך – חטיבת השיריון הסורי 47 עצרה את התקדמותה אל שפת הכנרת רק מפני שאחד הטנקים שלה איבד את כושר התנועה לאחר שנפגע ע”י פגז תול”ר לא דרוך…
אתה חייב להסכים איתי שזה פנטסטי (אם כי לדעתי, בלתי סביר בעליל).
קצת סדר:
אל איזור מעלה הגמלא הגיע גדוד אחד של חטיבה 47 בפיקודו של המח”ט לאחר שככל הנראה טעה בדרכו. שאר החטיבה בפיקוד הרמ”ט נע דרומה לו אל איזור אל-על.
כאמור, עפ”י גרסתך (שאני לא כופר בה), שני תול”רים בפיקודך ניתקלו ב-4 טנקים (יתרת מח’ התול”רים שלך נשארה מאחור בחיפוי לא יעיל). ככל הנראה המשמר הקדמי של הגדוד הסורי. ממקומך, לא ראית את יתרת הגדוד הסורי למרות שכבר היית במישור הרמה. פגעת בפגז לא דרוך בזחל של אחד הטנקים והסורים עצרו, פתחו עליך באש – ואתה בחסות מיסוך עשן הצלחת לסגת. בדרכך למטה פגשת את טנקי השרמן וטנקי השוט שלגד’ 39 שבהמשך הצליחו להשמיד כ-15 טנקים מתוך הגדוד הסורי ולמעשה הוציאו אותו מכלל פעולה.
לדעתי, אם מגמת התנועה והמשימה של הכוח הסורי אכן הייתה לרדת לכיוון הכנרת, אני מניח שנטרול טנק בודד, לא היה גורם לו לעצור במקומו. כאמור, כוחות סורים אחרים לא “התנהגו” בצורה כזו.
הכוח של גד’ 39 שהתקדם במעלה הדרך השמיד 3 טנקים סורים (ככל הנראה אותם טנקים שאתה נתקלת בהם) אבל יתרת הכוח הסורי היה 4 ק”מ מזרחה (2 ק”מ דרום-מערב לצומת דליות) ושם הושמד. לא סביר שהגדוד הסורי עצר מפני שמח’ קידמית שלו דיווחה שהיא נתקלה בשני ג’יפי תול”ר…
אין באמור כדי לזלזל חלילה במעשה האמיץ שלך.
היי ניצן
יש הבדלים בהתנהגות של הסורים במקרים שונים. היו מקרים שבהם הם לא נעצרו למרות אבידות כבדות והיו מקרים שבהם פגז אחד עצר אותם. 47 נראים לי עם מוטיווציה נמוכה ומבולבלים וגם כנראה כבר מבינים שהם מבורברים. לכן ייתכן ששהתקלות עם התול”ר, שלא גרמה להם נזק, שיכנעה אותם סופית לעצור. הסיפור של אורן מרתק וחשוב לא בגלל כן עצר או לא עצר אלא מכיוון שלראשונה הוא ממי שנכח במפגש עצמו.
כל טוב.
אשמח לשמוע על מקרה נוסף שבו פגז בודד עצר התקדמות גדוד טנקים סורי.
בהמשך למה שכתבתי על התנהלות חטיבה 47 הוסיף:
כל החטיבות המשוריינות/ממוכנות אשר היו ששייכות ואו מסופחות לדיוויזיות החי”ר, חצו את קו ההגנה כבר בערב/בלילה של 6.10 – מלבד חטיבה 47, חטיבה זאת חצתה את הקו רק בשעה 10 לערך היום ראשון 7.10.
חלק ממנה פנה לכיוון מעלה גמלא, למרות שלא עמד מולה שום כוח (מלבד אותה מחלקת תול”ר) היא הגיע לאזור המעלה רק בשעה 15:00 לערך דבר זה לעצמו מצביע על הססנות/חוסר נחישות/רוח קרב ולכן, בהחלט יתכן שאותו פגז בודד, תרם להססנות שממילא הייתה.
ניצן שפירא,
איני חולק על התנהגות הכוח הסורי מחטיבה 47 ברם על עובדות אין ויכוח.
כעובדה לאחר ההיתקלות שלנו עם הטנקים הם ירדו למדרון אחורי איני מוריד מערכה של פלוגה ו׳ מגדוד 39 שבשלב הראשון להיתקלות שלהם לאחר הגעתם לשפת המצוק פגעו ב – 10 טנקים של האוייב.
מה שחשוב זו התוצאה עיכוב של טנקי האויב ב שעתיים עד שלוש שעות מנעה מהם להגיע לשפת המצוק, אילו היו מגיעים לשפת המצוק לעניות דעתי אף טנק שלנו לא היה עולה לרמה.
תודה לאורי אורן שהביא לראשונה את הסיפור המדויק של מחלקת התולר מגדוד 51. תודה גם לניצן שפירא המומחה שהציג את המשמעות האמיתית של הפעולה.הסורי שבתכנית ההתקפה המקורית התכוונו לכבוש את כל רמת הגולן ובתוך כך לבלום את הגעת התגברות של כוחות המילואים באזורי הגשרים, שינו את תכניתם בשל הזזת שעת ה”ש” מהבוקר לאחה”צ בעקבות התיאום עם המצרים. שינוי זה הביא לביטול הנחתות הקומנדו בקרבת הגשרים. מאותו רגע כבר אי אפשר היה לחבור אליהם. התכנית הסורית שינתה יעדיה לחסימה במעלות הצירים ובמיצרים בקרבתם. הכוחות הסורים לא הורשו להתקדם מערבה מעבר לאזורי החסימה באל על, גמלה,קצביה ומרחב בית המכס העליון – צנובר. מכאן וכמובן גם תודות לעליה המהירה של גדודי המילואים לא נמצאו כוחות סורים מערבית למרחבים אלה. ברור מאליו שבגזרה הצפונית של דיביזיה 7 נבלמו הסורים רחוק מיעדיהם.
שמי יוסי קורן ואני הייתי מפקד סוללה א של גד 405 שמתואר כאן כחברה מבוהלת על תומת אחד שיורד בציר גמלא. הנה העובדות:
אחרי שהסוללה ב שלנו נפגעה אנושות – מפקד העמדה על צוותו נהרגו ושלושה מתוך 4 תומתים הושמדו -ליד הגוחדר, נאלצנו בפיקוד הסמגד אורי מנוס להוכ כשלושה קמ. לאחור ם מנע מגורל דומה: ארבעה תומתים מול פלוגת טנדרים סורים.
הגענו בסביבות 0500 לתל בזק ושם בהנחיית אלמ בן שהם המשכנו לירות את התחמושת שלנו לכיוון פתחת ראפיד ציר הנפט ופגזים אחרונים למצוקי תל סאקי
בסביבות השעה 11 כשהותר ו ללא תחמושת כבדה קבלנו הוראה ישירות מפיקוד צפון להגיע לצמת הבטיחה כי שם חיכו לנו משאיות תחמושת. כשהורה לנו בן שהם לעשות זאת כמה שעות קודם סרבנו ונשארנו לירות לסיוע ללוחמי הנחל ו שיריון בקו 5 קמ לפנינו.
ברגעים אלה אחרי שעבר ו מתל בזק לעמדה מאולתרת בתוך היל הדליות נורתה לעברנו מקבוצת טנקים סורים על תל בזק אש טנקים שפגעה בזחלם ריק. בשלב זה החלטנו לבצע את בפקודה ולרשת עבר התחמושת שחיכתה לנו.
תוך כדי ירידה ירו לעברנו שקמה עם של חט 4 וכמעט פגעו הכלים. סה הרגע שבו פגשנו את ציון זיו עם 4 התולרים. אני מניח שלא נראינו עליזים במיוחד.
תיאמתם עם ציון שנרד לבטיחה נמלא מחדש ונפרוש מחדש כדי לירות לטובתו אם יתקל בעלייה. וכך היה.
וחוץ מזה וע”פ זכרוני ובעקבות דווח של מחט 47 כי הוא רואה את הכנרת הורה לו עלי אצלן מדז 5 לסוב על עקבותיו ולעצור להגנה בקצה המעלה.
עובדתית וחוץ מכל ההתפלספויות על מהי הכרעה – מאז מלחמת יוה”כ הסורים מקפידים מאד על שמירת השקט בגולן.אם הכרעה פירושה שינוי מצב התודעה אצל האויב אזי מדובר בהכרעה מוחצת. היעד של הוצאת סוריה מהמלחמה הושג מרגע שלא היו יותר סורים בגולן והצבא הסורי עבר למגננה בשטחו שלו מה שאיפשר את מבצע הצליחה במצרים.
יהודה שלום,
(1) איך הדיפת הסורים חזרה לקו-הסגול (פעולה שהסתיימה, למעט החרמון, עד 10 אוק’) איפשרה את “אבירי לב” בחזית הדרום?
הרי –
(א) לא הייתה הסטת כוחות משמעותית בין החזיתות.
(ב) חיל האוויר? – גם הוא לא היה משמעותי ב”אבירי לב”.
מה פיספסתי?
(2) אין שום ספק שתוצאות מלחמת העולם ה-2 צרבה את תודעת הגרמנים והיפנים. הפכו להיות עמים שוחרי שלום תרתי משמע. המצרים עלו על דרך השלום כבר בנוב’ 73. הסורים? – המשיכו בתקריות אש עד מאי 74. הכנסת הצבא הסורי ללבנון בשנות ה-70 ובהמשך הכנסת סוללות הטק”א, היו בלי ספק צעד מאיים ומתגרה.
את השקט בגולן אפשר לקשור לכך שלתודעת הסורים חלחלה ההכרה שהאסטרטגיה המצרית הותירה אותם לבד, לראשונה מאז 1948, בשדה המערכה. “מאורעות 1982” והעובדה שמצרים לא נקפה אצבע בתוספת “ערצב” בוודאי הבהירו להם בבירור את מצבם האסטרטגי.
רוצה לומר, אלמלא מצרים פנתה לדרך אסטרטגית אחרת, בספק אם השקט בגולן היה נשמר לאורך זמן.
היי ניצן
לא מדובר בקו 10 אוק’ אלא בקו 12 אוק’ 25 ק”מ בעומק סוריה בליווי הירי הארטילרי על מבואות דמשק. כיודע ריכוז מאמץ זה לאו דווקא רק כוחות. מרגע שהוסר האיום מעל הגולן, שהיה מוחשי הרבה יותר מאשר בסיני, ניתן היה להסיט תשומת לב בעיקר לדרום ולהתחיל לחשוב על המהלך שיהפוך שם את תמונת המערכה . אין לדעת מה הייתה הדרך המדינית המצרית אם צה”ל היה מסיים את המלחמה בדרום כאשר הוא ללא כל הישג וקו בר לב כולו בידי המצרים. הסורים הוכו קשות במלחמה שהם יזמו, ולדעתי יש לכך השפעה גדולה עד היום. ההתשה בגולן ב1974 ביטאה בדיוק את המודעות הסורית לכך שאין ביכולתם להזיז ע”י התקפה את צה”ל מהשטח הסורי שהוא כבש. נכון שהסורים עברו לערוצים אחרים נגד ישראל אבל מאז הסכמי הפרדת הכוחות הם נמנעו מלהשתמש בגולן כזירת פעילות מולנו ובטוח שגם ירדו מרעיון השבת הגולן לידיהם בכוח צבאי. תוצאות המלחמה בגולן חייבו את ההנהגה הסורית לחשיבה אחרת מול ישראל וזה לדעתי ההישג הגדול של אותה המלחמה.
יהודה,
אני חולק עליך בכל הנקודות שהעלת.
עיתוי התקפת הנגד ה-2 בחזית הדרום (להלן “אבירי לב”) היה מותנה בהצטברות תנאים. מצב חזית הצפון היה אחד מהם אבל *בטח* לא תנאי עיקרי. מעבר הדיב’ המשוריינות המצריות ובעיקר דיב’ 21 היה תנאי יסוד למבצע ורק בדיעבד אפשר לקשור אותו למצב בצפון. גם מצב אמצעי הצליחה הוא תנאי יסוד שלא התקיים לפני ה-12 אוק’.
אם בחזית הדרום היו מתקיימים התנאים לצליחה ב-11/12 אוק’, קרוב לוודאי שהמבצע היה יוצא לדרך גם אם צה”ל לא היה מגיע לטווח תותחים לפאתי דמשק. יכול להיות שהוא היה יוצא לדרך גם אם צה”ל לא היה חוצה את הקו הסגול.
נכון. אין לדעת בוודאות מה הייתה הדרך המדינית המצרית אם המלחמה הייתה מסתיימת כאשר התעלה כולה בידי המצרים וצה”ל לא באפריקה. אבל אני יכול להניח שבמסגרת המו”מ המצרים לא היו דורשים לקבל את באר שבע. שרון טען לאחר המלחמה שאם הוא יודע שבינואר צה”ל יסיג את כל כוחותיו מזרחה לתעלה, הוא לא היה ממליץ על מבצע הצליחה. מצד שני, קרוב לוודאי שמבצע הצליחה ובעיקר כיתור ארמיה 3 קיצרו את המלחמה ומנעו מלחמת התשה חסרת תכלית בדרום.
ונוגע לסוריה –
גם לפני 1973 היתה צרובה בתודעה הסורית ההכרה *שלבדם* (כלומר, ללא חזית נוספת שתפצל את כוחו של צה”ל) הם לא יוכלו לכבוש את הגולן. העובדה שמצרים יצאה ממעגל השותפות הפוטנציאליות למלחמה היא היא שמונעת מסוריה עימות קרקעי ישיר עם ישראל (גם איזור החיץ בגולן קצת מקשה עליהם לתקוף בהפתעה. על זה יש להוסיף את סד”כ צה”ל הסדיר בגולן ששילש את כוחו בבט”ש).