75 שנים למערכה על הבליטה – סיור בארדנים הבלגיים ובלוכמסבורג – פרק שני

(לפרק הראשון ולמסלול הקרבות של צוות קרב פייפר » ראו כאן)

מסלול הקרבות של דיביזיית הפאנצר ה-2 – דיביזיית “וינה”

דיביזיית הפאנצר ה-2 היתה אחת משלוש דיביזיות השריון הראשונות שהוקמו בוורמאכט לאחר שהיטלר הודיע במרץ 1935 שהוא מסתלק מהתחייבויותיה של גרמניה למגבלות על צבאה על פי הסכמי וורסאי. הדיביזיות הוקמו לפי החזון ותורת השריון שפיתח היינץ גודריאן, וגודריאן עצמו היה מייסדה של הדיביזיה ה-2, ופקד עליה מהקמתה ב-1935 ועד פברואר 1938. במרץ 1938 השתתפה הדיביזיה באנשלוס  – ההשתלטות הנאצית על אוסטריה.  בעקבות האנשלוס הוצבה הדיביזיה לבסיס קבע בוינה וקיבלה את שם העיר. בהמשך, חלק ניכר מהסגל שלה היו אוסטרים. מסלול הקרבות של הדיביזיה התחיל בפולין ב-1939, והמשיך בצרפת ב-1940, ביוון ב-1941, במבצע ברברוסה ובקרבות החזית המזרחית לרבות קשת קורסק בשנים  1943-1941, ובנורמנדי ב-1944. בקרבות נורמנדי הדיביזיה נשחקה כמעט לחלוטין, ורק שרידים שלה הצליחו להיחלץ מכיס פלז (Falaise). הדיביזיה הועברה לאיזור ביטבורג (Bitburg) בגרמניה לשיקום ולבנין מחדש של סדר הכוחות שלה.

סד”כ הדיביזיה ערב מתקפת הארדנים היה: רגימנט טנקים (רגימנט הפאנצר ה-3) ובו 2 גדודים – בסה”כ 8 פלוגות, שכללו 58 טנקי פאנתר ו-27 טנקי Kpzw4 ;  גדוד משחיתי טנקים – 48 StuG3 ; שני רגימנטים של חרמ”ש  (רגימנטים 2 ו-304) – בסה”כ 4 גדודים ; אגד ארטילרי ; גדוד סיור ; גדוד הנדסה ; גדוד נ”מ. את הפיקוד על הדיביזיה קיבל יום לפני תחילת המתקפה אוברסט (אל”מ) פון לאושרט, קצין שריון מנוסה, ותיק קרבות החזית המזרחית. מפקדה הקודם של הדיביזיה, הגנרל פון ליטוויץ, מונה בספטמבר למפקד הקורפוס (גייס) המשוריין ה-47, שדיביזיה 2 השתייכה אליו.

הקורפוס של פון ליטוויץ היה הקורפוס המוביל של ארמיית הפאנצר ה-5 של מנטוייפל, וכלל בנוסף לדיביזיה ה-2 את דיביזיית פאנצר-להר (Panzer Lehr) בפיקודו של פריץ באיירליין (Bayerlein), שהוקמה בתחילת 1944 מסגלים של בתי ספר לשריון, (ומכאן שמה), ואת דיביזיית ה-volksgrenadier (חי”ר) ה-26 בפיקודו של של קוקוט (Kokott).

משימת ארמיית הפאנצר ה-5 היתה להבקיע בגזרה המרכזית של מתקפת הארדנים, מדרום לארמיית הפאנצר SS של ספ דיטריך, לכבוש את צמתי המפתח של סט. ויט (St. Vith) ובאסטון, להגיע לגשרי נהר המז בין נאמור (Namur) לדינאן (Dinant), לכבוש את בריסל ולאבטח את האגף של הארמייה של דיטריך בפריצה שלה לכיוון אנטוורפן.

משימתה של דיביזיה 2 היתה לצלוח במהירות את נהרות האור (our) והקלרף (Clerf), ולנוע במהירות אל גשרי המז באיזור העיר דינאן. שטח ההיערכות של הדיביזיה היה באיזור נויירבורג (Neuerburg), כ-20 ק”מ מנקודת מעבר הגבול המתוכננת לה ממערב ל-דסבורג (Dasburg). שם היה עליה לנוע על מעבר שיגושר על נהר האור, להמשיך דרך קלרבו (Clerf/Clervaux) שבצפון לוכסמבורג, ולהגיע דרך השטחים המישוריים מצפון לבאסטון אל הכבישים המוליכים לגשרי המז בדינאן. המרחק מנקודת החצייה בדסבורג לגשרים בדינאן היה כ-135 ק”מ, והדיביזיה היתה אמורה להשלים משימה זו בתוך 48 שעות.

אקורד הפתיחה של התקפת הדיביזיה ה-2 ב-16.12 היה דומה במאפייניו לזה שתואר בהקשר של צוות קרב פייפר בפרק הקודם. בשעה 0530 חצו יחידות של רגימנט החרמ”ש ה-304 של הדיביזיה את נהר האור בסירות גומי, והגיעו עד 0800 למרנך (Marnach), שם נתקלו בכוח פלוגתי מתוגבר במחלקת משחיתי טנקים מהדיביזיה האמריקנית ה-28, שהצליח לעכב אותן למשך כל היום. במקביל, התחיל פרוייקט גישור נהר האור למעבר הרק”מ. הקמת הגשר על האור ממערב לדסבורג הושלמה בשעה 1300, אולם כאשר עלה הטנק הראשון של הדיביזיה על הגשר, החליק ממנו ונפל לנהר. תיקון הגשר הוסיף עוד 3 שעות קריטיות ללוח הזמנים. בינתיים הצטברו באיזור הגשר כלי הרק”מ של דיביזיה נוספת – דיביזית הפאנצר ה-116, שיחידות ההנדסה שלה לא הצליחו לגשר על האור בגזרתה שמצפון, וגם הם הגיעו למעבר ההכרחי של דיביזיה 2 באיזור דסבורג. הדרך במעלה מאפיק האור לרמה במרנך היתה רצופת מכשולים טבעיים ומכשולים שהניחו הגרמנים בנסיגתם באיזור זה בספטמבר. סופו של דבר, הכוח העיקרי של הדיביזיה הגיע בסיומו של יום רק לפאתי קלרבו – בעומק של 8 ק”מ מנקודת החצייה, במרחק של לפחות 30 ק”מ מקו הסיום שתוכנן ליום הלחימה הראשון.

קלרבו (קלרף בלוכסמבורגיש) היא עיירה עתיקה שבמרכזה טירה שנבנתה על גדות נהר הקלרף בתחילת המאה ה-12. הכניסה לקלרבו מכיוון מרנך היא בכביש מתפתל בשתי סרפנטינות חדות. עם אור ראשון בבוקר ה-17.12 החלו הטנקים של פון לאושרט לרדת בפיתולי הכביש לקלרבו, ובפיתול האחרון לפני הכניסה לעיירה נערכה מחלקת שרמן של גדוד הטנקים העצמאי 707, שהיה ת.פ. דיביזיה 28. בישורת הלפני אחרונה של הירידה לקלרבו, לצד בית העלמין העירוני, התפתח דו קרב טנקים בטווחים של 75 מ’, ותוך זמן קצר היה הכביש חסום בפגריהם של ארבעה Kpzw4 ושלושה שרמנים. הכביש נחסם.

הטנקים של דיביזיה 2 תפסו עמדות על הרכס מדרום לקלרבו, והפנצרגרנדירים (חרמ”ש) חדרו אל העיירה רגלית והחלו להשתלט על בתיה. בינתיים הניע פון לאושרט כוח נוסף שאיגף את קלרבו והגיע אליה מצפון, דרך רויילר (Reuler). ערב רב של כוחות שארגן מפקד הדיביזיה ה-28 עיכב את המהלך האוגף של פון לאושרט ברויילר ובהמשך בצומת הכניסה הצפונית לקלרבו. פלוגת המפקדה של הרגימנט ה-110 של דיביזיה 28 התבצרה בטירת קלרבו עד שהתותחנים הגרמנים הדליקו את גגות המבצר וגרמו לדליקה בו. הכוח האמריקני בטירה נכנע בשעה 1300 ב-18.12. ההגנה האמריקנית העיקשת על קלרבו עלתה לפון לאושרט בלמעלה מיממה נוספת. מפקד הרגימנט ה-110, קולונל פולר, שחייליו הם שבלמו את פון לאושרט במרנך ביממה הקודמת ובקלרבו ביממה הנוכחית, נמלט ברגע האחרון ממפקדתו ששכנה במלון בעיירה דרך יציאת חירום אחורית. פולר וקומץ משרידי הרגימנט שלו נפלו בשבי הגרמנים ב-18.12.

להלן קישור לסרט על הקרב בקלרבו     https://www.bitchute.com/video/Pz3XfvgS4kef .

עתה, משהתגבר פון לאושרט על ההתנגדות האמריקנית בקו ההגנה הראשון, נפתחה בפני הדיביזיה ה-2 הרמה שממערב לאפיקי נהרות האור והקלרף – איזור של גבעות מתונות ושדות חקלאיים המתאים במיוחד לתימרון ופריסה של טנקים. בבוקר ה-18.12 יצאה הדיביזיה לדרכה בכיוון כללי מצפון לבאסטון כשבראשה גדוד הסיור בפיקודו של פון בוהם (Von Bohm). בלילה הקודם נפרסו על הדרך מקלרבו לבאסטון שלושה צוותי קרב גדודיים מצוות הקרב הרזרבי (CCR) של הדיביזיה המשוריינת ה-9. בצומת שליד חוות אנטוניוסהוף (Antoniushof), כ-8 ק”מ ממערב לקלרבו, נערך צוות קרב בפיקודו של סרן רוז, שכלל פלוגת טנקים, פלוגת חרמ”ש ומחלקת הנדסה. צוות קרב רוז הצליח לעכב את גדוד הסיור של פון בוהם ואת צוות הקרב המשוריין של פון ווגנר שבא בעקבותיו, למשך כמה שעות, אולם בשעות אחר הצהריים הוקף משלושת צדדיו ע”י מלוא עוצמת הטנקים של פון לאושרט, ולמעשה הושמד. שרידיו הצליחו להיחלץ. המתחם הבא היה בצומת פייטש (Feitsch), כ-5 ק”מ מדרום לצומת אנטוניוסהוף, שם נערך צוות קרב בפיקודו של סא”ל הארפר, שהורכב משתי פלוגות טנקים ושתי פלוגות חרמ”ש. בשעה 2000 תקף פון לאושרט את המערך של הארפר. תוך 15 דקות הושמדו כל 24 השרמנים של צוות קרב הארפר, והכוח הנותר נסוג. הארפר עצמו נהרג בהמשך היום במהלך ניסיון ההיחלצות שלו מן הגזרה. קרב ההגנה הנואש של שני צוותי הקרב של דיביזיה 9  – שני צוותי הקרב הוקרבו למעשה כדי להשהות את ההתקדמות הגרמנית והצליחו בכך –  עלה לפון לאושרט ביממה השלישית של המערכה.

המכשול הבא בדרכו של פון לאושרט היה כוח של כ-260 מפליטי יחידות הקו הקדמי של הרגימנט ה-110, הרגימנט שהחזיק את הקו הקדמי שהובקע ב-16 וב-17 לדצמבר, שאורגנו ע”י קולונל סילי באלרבורן (Allerborn) , כ-2 ק”מ ממזרח לפייטש. לכוח לא היו שום אמצעי נ”ט – אפילו לא באזוקה אחת – והוא לא יכול היה להוות יריב שקול לפאנצרים של הדיביזיה ה-2. סילי ואנשיו כותרו ע”י חייליו של פון לאושרט ונפלו בשבי.

עתה נותר מול הדיביזיה ה-2 צוות הקרב השלישי והאחרון של ה-CCR (צוות הקרב הרזרבי) של הדיביזיה המשוריינת ה-9 – צוות קרב בפיקודו של סא”ל בות’, שכלל פלוגת חרמ”ש מוקטנת, מחלקת משחיתי טנקים ומחלקה של טנקים קלים, שהתמקם לחסימה במואנה (Moinet). כוחותיו של פון לאושרט לא ניהלו קרב עם צוות קרב בות’ אלא עקפו אותו והמשיכו בתנועתם אל עבר בורסי (Bourcy) ונווויל (Noville).

את החוד של הדיביזיה ה-2 המשיך להוביל גדוד הסיור של פון בוהם. הגדוד המשיך לנוע במשך הלילה והגיע בסביבות 0530 ב-19.12 לפאתי נווויל, שם נתקל במחסום אמריקני, ונסוג. לנווויל הגיע בשעות הלילה צוות קרב גדודי מתוך צוות קרב B CCB)) של הדיביזיה המשוריינת ה-10 האמריקנית ונערך בה להגנה. צוות הקרב, בפיקודו של מייג’ור דסורבי, כלל גדוד חרמ”ש מוקטן, פלוגת טנקים בינוניים (שרמן) ופלוגת טנקים קלים, מחלקת משחיתי טנקים, מחלקת הנדסה ומחלקת סיור.

בינתיים הגיע הכוח העיקרי של הדיביזיה לגזרה, ובשעה 1000 יצא פון לאושרט להתקפה על נווויל שקדמה לה הרעשה ארטילרית כבדה. פון לאושרט ציפה לפרוץ במהירות דרך הכפר ולעלות על הדרך מזרחה לכיוון משימתו – גשרי המז. גדוד טנקים שלו איגף את נוויל ממזרח ותקף מצפון , לאורך הדרך מהופאליז. גדוד חי”ר תקף ממזרח –  מכיוון בורסי. ההתקפה נהדפה ע”י צוות הקרב של דסורבי. הכוח של דסורבי ספג אבידות רבות מההרעשה הארטילרית של הדיביזיה ה-2. עם סיום המתקפה הגיע לתיגבור המערך של דסורבי בנווויל גדוד בפיקודו של סא”ל לה-פרד מרגימנט הצנחנים ה-506, מן הדיביזיה ה-101, שהגיעה באותו יום לבאסטון. כמו כן הגיעה מחלקת תיגבור של משחיתי טנקים. ניסיון נוסף של הדיביזיה ה-2 לתקוף בשעות אחה”צ נכשל אף הוא. ההפגזה הגרמנית נמשכה במשך כל שעות היום והלילה, ובהפגזת הלילה נהרג מג”ד הצנחנים לה-פרד ונפצע מפקד צוות הקרב דסורבי, שנפל כפצוע בשבי הגרמני. אולם הדיביזיה הגרמנית נבלמה. רק לקראת צהרי ה-20.12, כשכמות התחמושת בכוח המחזיק

בנווויל ירדה למינימום, וכמות הפצועים שנצברה בתחנות האיסוף של הכוח נהייתה בלתי ניתנת לשליטה ולטיפול, הוחלט על נסיגה לכפר הסמוך, שני ק”מ מדרום – פוי (Foy). גם קרב הנסיגה היה קשה, כאשר יחידות של דיביזיה 2 התמקמו ממזרח לכביש נווויל-פוי פגעו בכוח הנסוג, והיה צריך לסגת תוך כדי קרב על הדרך לפוי. תוצאות הקרב על נווויל היו : לכוח האמריקני : כ-275 אבידות (חללים, פצועים ונעדרים/שבויים), כ-15 טנקים מושמדים. לדיביזיית הפאנצר ה-2 : כ-600 אבידות, 31 טנקים מושמדים, אחד משני גדודי הטנקים של רגימנט הפאנצר 3 איבד את רוב הטנקים שלו. והתוצאה המערכתית : אבדן של עוד יומיים בלוח הזמנים של הדיביזיה להגעה לגשרי המז. שוב נעצרה התקדמותה של הדיביזיה ה-2 ע”י כוח אמריקני נחוש.

בשעות אחה”צ של ה-20.12 פנה פון לאושרט ממקומו בנווויל למפקד הקורפוס שלו בהצעה שהדיביזיה תפנה לכיוון באסטון – המרחק מפוי למרכז באסטון הוא 6 ק”מ. תשובת פון ליטוויץ היתה להזכיר לפון לאושרט כי המשימה שלו לא השתנתה – היעד שלו הוא להגיע במהירות לגשרי המז.

בעוד עיקר הכוח של הדיביזיה מנהל קרב בנווויל, המשיך גדוד הסיור של פון בוהם כבר בליל ה-19.12 במשימתו לפלס את דרכה של הדיביזיה למשימתה. הגדוד הגיע לצומת כביש באסטון-נאמור בקרבת הרביימון (Herbaimont), שם נפל לידיו בית חולים שדה של הדיביזיה ה-101 שציוותו המלא – 142 איש – הלך לשבי. משם פנה גדוד הסיור צפונה על הכביש הראשי לנאמור, ובאורתוויל (Ourtheville) הצליח לתפוס גשר ביילי על נהר האורת שהאמריקנים לא הצליחו לפוצצו. בליל ה-20.12 המשיכה הדיביזיה במסעה תוך שהיא עוקפת מצפון את מערך ההגנה שהקימה דיביזיה 101 מסביב לבאסטון. בשעה 2200 חבר הגוף העיקרי של הדיביזיה עם גדוד הסיור של פון בוהם בגשר אורתוויל.

לכאורה, הדרך היתה פתוחה עתה לרוץ אל גשרי המז. אלא שהיום הששי והשביעי למערכה בוזבזו על המתנה לשיירות אספקה של דלק. החריפה את המצב התכתשות עם פלוגת צנחנים מהדיביזיה ה-101, שהציבה מחסום בצומת שבו נתפס בית חולים השדה כמה שעות לאחר האירוע בליל ה-19.12, ובמשך 36 שעות מנעה מעבר בצומת חשובה זו. הדבר גרם להארכת ולסירבול מסלול האספקה לדיביזיה לדרכים משניות עוקפות מצפון.

הדיביזיה ה-2 יצאה שוב לדרכה צפון מערבה ב-23.12. לעת הזאת כבר היה ברור לפיקוד הגרמני כי המאמץ העיקרי בצפון – ההתקפה של ארמיית הפאנצר SS ה-6 של ספ דיטריך – נתקע. הכוח של פייפר כבר היה נצור בגזרת לה גלייז, והדיביזיה ה-12 של ה-SS נעצרה עוד בתחילת המערכה ברכס אלזנבורן (ראה פרק א’). העול הקריטי של הצלת יעדי המבצע נפל עכשיו על ארמיית הפאנצר ה-5 של מנטוייפל, ובארמיה זו היתה הדיביזיה ה-2 כוח החוד.

לאחר התגברות על מכשולי דרכים ועל יחידות השהייה אמריקניות לאורך ציר ההתקדמות שלה במהלך היום, הגיע חלוץ הדיביזיה לקראת חצות ה-23.12 לבואסונוויל (Buissonville), מהלך התקדמות של כ-31 ק”מ. מפקד הקורפוס פון ליטוויץ, שנע עם הכוח לא היה מרוצה מנחישותו של מפקד הרגימנט ה-304 המוביל, והורה לפון לאושרט להדיחו. במקומו מונה מג”ד ברגימנט – המאיור פון  קושנהאוזן שיוביל מעתה את צוות הקרב המוביל של הדיביזיה. מפקד הרגימנט המודח הועמד בהמשך לדין צבאי.

בבוקר ה-24.12 המשיכו יחידות החלוץ של הדיביזיה, שכללו את צוות הקרב פון בוהם (גדוד הסיור מתוגבר בטנקים), ואת צוות הקרב החדש של קושנהאוזן – רגימנט החרמ”ש 304, כמחצית מטנקי הפאנתר מהגדוד ה-1 של רגימנט פאנצר 3 (יתר הטנקים של גדוד הפאנתר בכוח פון בוהם), 2 גדודי תותחים מתנייעים, סוללת נ”מ ופלוגת הנדסה. הכוח של פון בוהם התקדם מערבה והגיע עד סורין (Sorinne) בפאתי דינאן, שם נתקל בכוח שריון בריטי, ונסוג לכפר פוי-נוטר-דאם (Foy-Notre-Dame), מרחק של 8 ק”מ מגשר המז מדרום לדינאן. צוות הקרב קושנהאוזן התקדם דרום מערבה עד סל (Celles), אף היא במרחק של 8 ק”מ מאותו גשר. קושנהאוזן ניסה לקדם כוח על הדרך לדינאן. הטנק המוביל עלה על מוקש, ותושבת מקומית, שהפכה בעקבות פרשה זו לגיבורה מקומית, סיפרה לו שהדרך לדינאן ממוקשת לכל אורכה. הכוח נעצר בסל.

יחידות החלוץ של פון לאושרט הגיעו עד למרחק קצר מאד מהיעד המערכתי הראשון של מבצע “משמר הריין”. הדיווח על מיקומן של יחידות החלוץ של הדיביזיה הגיע עד לפיהרר, ומברקי ברכה הגיעו מהיטלר ומפון רונדשטט. אבל זו היתה ראשית הסוף. שמונת הימים שחלפו מאז ההבקעה בדסבורג הספיקו לבעלות הברית לבנות בגזרה זו כוח משמעותי להתקפת נגד, כפי שקרה לכוח פייפר, בגזרת לה גלייז-סטומונט. בעייה נוספת, מוכרת אף היא מפרשת כוח פייפר צצה גם כאן – הכוח היה קצר בדלק, ולא היתה דרך לתספק אותו. מפקד קבוצת הארמיות מודל הורה כי אם לא תהיה ברירה, יעשו כוחות החלוץ של הדיביזיה ה-2 את הקילומטרים האחרונים אל המז בפעולה רגלית.

ב-20.12 החליט הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, לחלק את גזרת הלחימה בפריצה הגרמנית בין שתי קבוצות הארמיות הצפוניות שלו. הפיקוד על כל הכוחות מצפון לקו הבליטה כפי שהתגבש עד לאותו יום במהלך האופנסיבה הגרמנית, הוטל על קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי. בכך קיבל מונטגומרי את הפיקוד הישיר על 2 ארמיות אמריקניות – הארמיה ה-1 של הודג’ס, שנשאה בעיקר עול המתקפה הגרמנית, והארמיה ה-9 של סימפסון. זאת בנוסף לשתי הארמיות הבריטית והקנדית שהיו בפיקודו קודם לכן. הפיקוד על הגזרה שמדרום לבליטה נשאר בידי הגנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12. למעשה נותר ברדלי רק עם הארמיה ה-3 של פטון, ועם הקורפוס ה-8 של מידלטון. הקורפוס של מידלטון היה שייך בפרוץ המתקפה הגרמנית לארמיה ה-1 של הודג’ס, ועמד מול המתקפה הגרמנית בגזרת באסטון.

לצורך התקפת הנגד בגזרה הצפונית של הפריצה הגרמנית, נבנה מחדש סדר הכוחות של הקורפוס ה-7 האמריקני של הגנרל קולינס, שהוקצו לו 2 דיביזיות משוריינות האמריקניות – ה-2 וה-3. הקורפוס קיבל ב-23.12 אחריות על הגזרה שבה פעלה דיביזיית הפאנצר ה-2. אור ליום ה-23.12 הגיעה לגזרה הדיביזיה המשוריינת ה-2 האמריקנית (“Hell on Wheels”) לאחר מסע של 140 ק”מ ב-22 שעות, בדממת אלחוט, מגזרת אאכן (Aachen) בגרמניה. התקפת הנגד של קולינס נקבעה לבוקר ה-24.12.

 בעוד כוחות פון בוהם ופון קושנהאוזן של הדיביזיה ה-2 מתקדמים, תקף צוות קרב A CCA)) של הדיביזיה המשוריינת ה-2 האמריקנית והשתלט על בואסונוויל וסביבתה, וניתק בכך את היחידות הקדמיות של הדיביזיה ה-2 מן העורף שלהן, במהלך דומה למה שקרה לכוח פייפר בסטאבלו. הרשת סביב כוחות החלוץ של פון לאושרט התחילה להיסגר. הגוף העיקרי של דיביזיה 2 התרכז באיזור רושפור (Rochefort), מדרום לבואסונוויל.

כשעלה שחר יום חג המולד, 25.12, התחילה להתבהר תמונת המצב הקשה של הדיביזיה ה-2. שני הכוחות הקדמיים מנותקים למעשה, מנהלים קרב הישרדות קשה מול התקפה של הדיביזיה המשוריינת ה-2, ומופצצים קשות מהאוויר. בוקר ה-25.12 היה בוקר בהיר, שאיפשר ליחידות חיל האוויר הטקטיות של הצבא האמריקני לפעול במלוא עוצמתן.

בשעה 0800 החלה ההתקפה של הדיביזיה המשוריינת ה-2 על המרחב שבו נמצאו שני הכוחות הקדמיים במרחב פוי-נוטר-דאם-סל-קונז’ו. צוות קרב B CCB)) של הדיביזיה פוצל לשניים לצורך התקפת מלקחיים על הכוח הדרומי באיזור סל-קונז’ו – צוות קרב פון קושנהאוזן. צוות גדודי בפיקודו של סא”ל היליארד תקף מצפון מערב, צוות שני בפיקודו של רס”ן באטשאלדר ביצע איגוף עמוק ותקף מדרום מזרח. ההתקפה לוותה בסיוע קרוב של מפציצי קרב. שתי הזרועות של CCB סגרו על הכוח של פון קושנהאוזן בכיס סל-קונז’ו – רכס מיוער באורך של כ-3 ק”מ וברוחב של עד קילומטר ממזרח לסל. במקביל. תקפו שני כוחות את צוות קרב פון בוהם בפוי-נוטר-דאם. ממערב תקף כוח מחטיבת הטנקים הבריטית ה-29, מהקורפוס הבריטי ה-30 של הורוקס, שהגיעה מעבר למז, וממזרח תקף גדוד הסיור המשוריין של הדיביזיה המשוריינת ה-2. לאחר קרב נפלו פון בוהם ו-147 מאנשיו בשבי הכוח האמריקני. בכוח של פון קושנהאוזן נפגעו כלים רבים, אבל הכוח הסתתר בתוך היער, והחזיק מעמד במשך כל שעות היום. ניסיון של כוח מדיביזית פאנצר-להר לפרוץ אל קושנהאוזן סוכל ע”י מפציצי הקרב.

מפת קרבות צוותי קרב פון בוהם ופון קושנהאוזן בגזרת פוי-נוטר-דאם- סל-קונז’ו

למחרת, 26.12, יצא פון לאושרט מאיזור רושפור בראש צוות קרב הולטמייר, שהורכב מגדוד חרמ”ש מהרגימנט ה-2, גדוד משחיתי טנקים דיביזיוני וכוח טנקים שקיבל מדיביזיית הפאנצר ה-9. המשימה היתה לחלץ את כוח קושנהאוזן. הכוח הצליח להגיע למרחק של בין 2-1 ק”מ מדרום מזרח לכוח הנצור. צוות הקרב נתקל בגדוד טנקים מהדיביזיה המשוריינת השנייה, ספג ארטילריה כבדה והפצצת מטוסים. הולטמייר נהרג, וכוח החילוץ לא הצליח לחבור לכוח הנצור. בשעות אחה”צ, לאחר שחלק ניכר מכוח החילוץ נשחק, והכוח עצמו היה בסכנת כיתור, קיבל פון לאושרט פקודה ממפקדת הקורפוס של פון ליטוויץ – לחזור לאיזור שממנו יצא. על כוח פון קושנהאוזן להשמיד את הכלים שלו, להשאיר את הפצועים, ולצאת בלילה רגלי. פון לאושרט חזר עם שרידי הדיביזיה שלו לרושפור.

בליל ה-26.12 יצא פון קושנהאוזן בראש כ-600 מאנשיו רגלית והצליח להגיע לרושפור. כל הציוד של צוות הקרב שלו נשאר מאחור. סופו של כוח החלוץ של הדיביזיה ה-2 היה דומה מאד לזה של כוח פייפר.

בתשעת ימי הלחימה של דיביזיה 2 נהרגו כ-2500 איש, כ-1250 נפלו בשבי. למעלה מ-80 טנקים, 450 כלי רכב ורק”מ ו-83 תותחים הושמדו או נפלו שלל בידי האמריקנים.

לסיכום  – מהלכה של הדיביזיה ה-2 היה קרוב להצליח. הדיביזיה הגיעה לעומק הגדול ביותר שכוח גרמני כלשהו הגיע אליו במהלך מבצע “משמר הריין”, מרחק של כ-125 ק”מ מנקודת ההתחלה שלה, ומרחק של כ-8 ק”מ מנהר המז. מדוע נכשלה בסופו של דבר ? כמו במקרה של כוח פייפר. התכנית המבצעית היתה לא ריאלית. בהערכת לוח הזמנים של ההתקדמות הדיביזיה, היה מובנה חוסר הערכה ליכולת הלחימה האמריקנית. בפועל, הצליחו יחידות אמריקניות לעכב את הדיביזיה במרנך, בקלרבו, באנטוניוסהוף ובפייטש, ובנווויל. לפחות יום וחצי בוזבז על המתנה לדלק. אבדן ימים יקרים על קרבות הבקעה, קרבות השהייה, והמתנה לדלק, נתן שהות לפיקוד של בעלות הברית לארגן את ההגנה בציר ההתקדמות של הדיביזיה, להביא כוחות מן הצפון, ולארגן התקפת נגד.

למרות שגם פרק זה מתמקד במסע הקרב של דיביזיה גרמנית, אי אפשר שלא לציין את היחידות האמריקניות שעמדו בדרכה של הדיביזיה ה-2. לולא עמידתם של חיילי הרגימנט ה-110 של הדיביזיה ה-28 במרנך ובקלרבו, קרבות ההקרבה של צוותי הקרב של הדיביזיה המשוריינת ה-9 באנטוניוסהוף ובפייטש, קרב הבלימה של צוות דסורבי ושל הצנחנים מהדיביזיה ה-101 בנווויל, אין ספק שהדיביזיה ה-2 היתה משלימה את משימתה ומגיעה בתוך יומיים-שלושה לגשרי המז. ההיסטוריוגרפיה של התקפת הנגד האמריקנית מתמקדת, ובצדק, במסעה של הארמיה ה-3 של פטון לחילוץ באסטון מהמצור. בכך אעסוק בפרק הבא. אולם פעולתה של הדיביזיה המשוריינת ה-2 – תנועה של 140 ק”מ במזג אוויר חורפי קשה וכניסה לקרב תוך שעות ספורות מהגעה לגזרה, איננה מרשימה פחות, גם אם היא ידועה הרבה פחות, מהישגה של הדיביזיה המשוריינת ה-4, שבה נעסוק בפרק הבא.

סיור במסלול הקרבות של דיביזיית הפאנצר ה-2

הסיור במסלול הלחימה של הדיביזיה מתחיל בדסבורג, גרמניה. זוהי עיר עתיקה שראשיתה במאה -9, והיא נהרסה כמעט כליל במהלך מלחמת העולם השנייה.. ניתן לראות בעיר ובמצוק שמעל אפיק נהר עמק האור שרידים של החומה המערבית הגרמנית שנבנתה בשנות ה-30′ – ה-Westwall, שהאמריקנים כינו אותו “קו זיגפריד”. הירידה התלולה אל אפיק אור ממחישה את קשיי התנועה שהכלים הכבדים של פון לאושרט נתקלו בהם. הדרך מגשר האור אל מרנך – כביש 10 של לוכסמבורג, שעליו התקדמו הטנקים של דיביזיה 2, נסגר בשנה שעברה בשל מצבו הרעוע, והתנועה מתנהלת כיום בכביש עוקף חלופי.

במרנך אין כיום סימנים לקרב שהתנהל כאן ב-16.12, למעט אנדרטה לזכר לוחמי הדיביזיה ה-28 שעצרו כאן את הדיביזיה ה-2 במשך היום הראשון למתקפה. מכאן ממשיכה הדרך לקלרבו. כשניים וחצי ק”מ ממרנך על הכביש לקלרבו נמצאת הפנייה לרויילר, שדרכה הניע פון לאושרט את הכוח האוגף שהופיע בצפונה של קלרבו. קילומטר נוסף, ועמק הקלרף, עם העיירה קלרבו והטירה המרשימה שלה נפרשים לפנינו. כאן מתחיל כביש הפיתולים שבתחתיתו המתין מארב שרמנים לחוד הכוח המשוריין של פון לאושרט.

נכנסים העירה וחונים למרגלות הטירה. בטירה מוזיאון המוקדש לקרב על הבליטה, ותערוכת הצילומים הבינלאומית – משפחת האדם (בחסות יונסק”ו). בחצר הטירה מוצב בדרך כלל טנק שרמן שהיה האחרון שנותר כשיר בקרב קלרבו, עד שנפגע גם הוא. בעת ביקורי הטנק היה בהשאלה לאירועי שנת ה- 75′ בהולנד.

יוצאים מהטירה ונוסעים במעלה העיר אל היציאה הצפונית-מערבית. מצד שמאל אפשר לראות את מלון Claravallis. כאן היתה מפקדתו של הקולונל פולר, מפקד הרגימנט ה-110, ומכאן נמלט עם אנשי המטה שלו דרך יציאת החירום האחורית, כשפאנתר של דיביזיה 2 נעמד בחזית הבנין והחל לפצפץ אותו בפגזים. לאחר כ-250 מ’ מגיעים לצומת עם גשר וכביש צדדי. לכאן הגיע הכוח האוגף של פון לאושרט שנסע דרך רויילר.

עשר דקות נסיעה בכיוון מערב יביאו אותנו לצומת אנטוניוסהוף, שם נערך קרב ההשהייה של הראשון מבין צוותי הקרב של הדיביזיה המשוריינת ה-9 – צוות רוז. משם – 5 ק”מ דרומה לצומת פייטש. האיזור הוא רצף של שדות מעובדים פסטורליים המשתרעים על פני גבעות מתונות. לא קשה לדמיין פריסה של כוחות שריון בשטחים אלה, וקל להבין מדוע כוחות גדודיים מוקטנים לא יכלו לבלום כאן את עצמת הטנקים של הדיביזיה ה-2.

מכאן דרך אלרבורן ובורסי לנווויל. הכביש הנכנס מבורסי לנוויל נקרא דרך הגנרל דסורבי (דסורבי נשאר בצבא ארה”ב ושירת בו עד 1975 במגוון תפקידים). בצומת דרך דסורבי עם כביש הופאליז-באסטון אתר הנצחה לחיילי הדיביזיה המשוריינת ה-10, דיביזיית הצנחנים ה-101, ולחיילי הדיביזיה המשוריינת ה-11 מהארמיה ה-3 של פטון ששיחררה את נווויל בינואר 45′. הכותרת של לוח הזיכרון המרכזי  –  Thanks Boys.

מכאן ממשיכים במסלול הדיביזיה דרומה לפוי, ומפוי מערבה בציר העוקף את מתחם הגנת באסטון של הדיביזיה המוצנחת ה-101. ברקון (Recogne) עצרתי בבית העלמין הגרמני. כאן קבורים 6807 חיילים גרמניים שנהרגו בקרבות בגזרה, רבים מהם חללים אלמונים.

בהמשך המסלול מגיעים לצומת Barrere-Hinck, שם נמצא אתר הנצחה לפלוגת הרפואה שאיתרע מזלה כשהיתה במסלול ההתקדמות של גדוד הסיור של פון בוהם.

מכאן המשכתי במסלול התנועה של הדיביזיה בין ה-20 ל-24 לדצמבר. חציתי את נהר האורת ליד אורתוויל – כמובן שלא על גשר הביילי שאיננו נמצא שם, והמשכתי דרך הרגימון ובואסונוויל אל האיזור שבו נעצרה הדיביזיה ה-2.

ראשית, במסלול של צוות קרב פון בוהם לפוי-נור-דאם. גם היום זהו כפר קטן מאד, למרות שהכנסייה שלו היא מוקד איזורי לעלייה לרגל מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. פון בוהם העמיד שלושה פאנתרים בחוות מאהן כ-1.5 ק”מ ממזרח לפוי-נוטר-דאם, שהיתה (ועודנה) ממוקמת על גבעה ששלטה על כל תא השטח ממזרח ומדרום. הפאנתרים גבו מחיר מהדיביזיה המשוריינת ה-2, ואנשיה הזעיקו את הסיוע האווירי הצמוד, שהשמיד את השלישייה.

מכאן לסיום המסלול של פון קושנהאוזן בסל. כזכור, החוד של צות הקרב הגיע לסל, וכאשר עלה הפאנתר המוביל על המשך הדרך לדינאן עלה על מוקש.  הטנק התהפך. לאחר המלחמה התושבים פירקו ממנו את כל חלקי המזקו”מ. בשנות ה-50′ הוחלט להקים במקום אנדרטה שתציין את הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיעה מתקפת הארדנים. הפאנתר נטול המזקו”מ  שוקם והועמד במוקד האנדרטה.

לוח הזיכרון של האנדרטה – לציון המקום בה נעצרה ההתקדמות הגרמנית במתקפת הארדנים

ולסיום היום, החלטתי לאפשר לעצמי מה שלא הצליח לפון לאושרט לממש – הגעה לדינאן ולגשר המז בדינאן.  הנה התמונות :

בשולי הפרק – המשך דרכו של פון לאושרט

פון לאושרט, שלאחר הקרב הועלה לדרגת גנרלמאיור, המשיך לעמוד בראש הדיביזיה המדוללת, שהמשיכה להתקיים כיחידה לוחמת בוורמאכט במהלך הנסיגה אל הריין. כאשר הגיעה הדיביזיה אל הריין נותרו בה 4 טנקים וכ-200 אנשים. פון לאושרט, שכבר לא היה לו ספק לגבי סיכויי גרמניה הנאצית להמשיך ולהתנגד למתקפת בעלות הברית, הודיע לאנשיו שהם רשאים לערוק. הוא עצמו, יחד עם כמה אנשי המטה שלו, שחו לגדה המזרחית של הריין, ומשם צעד לביתו שבבמברג (Bamberg). הוא נעצר ע”י האמריקנים, נחקר והועמד לדין במסגרת משפטי נירנברג על פגיעה בשבויים וזוכה.

בשנות ה-60′ היה פון לאושרט יועץ מקצועי של הפקת הענק ההוליבודית של “הקרב על הבליטה” ( Battle of the Bulge), שסצינה מרכזית בו אמורה להיות תיאור הקרב האחרון של צוות פון קושנהאוזן בסל-קונז’ו. הסרט ספג ביקורת קשות על אי דיוקים היסטוריים משמעותיים ועל השימוש בטנקי צ’אפי ו47M בתור שרמנים ופאנתרים. אייזנהאואר עצמו קיים מסיבת עיתונאים כדי להעביר בה את ביקורתו על הסרט. בקישור שלהלן סרטון על תפקידו של פון לאושרט בהפקת הסרט –  https://www.youtube.com/watch?v=cw8X-AWFx4w .

מורשת הדיביזיה ה-2 בארה”ב

באופן מפתיע, למרות היותה דיביזיה של הצבא הנאצי שצבאם וארצם לחמו כנגדו, לדיביזיה ה-2 יש קבוצת אוהדים בארה”ב, המשמרים את מורשת הדיביזיה. באתר ובקבוצת הפייסבוק שלהם הם מדגישים כי הם רחוקים מלהיות ניאו נאצים או ימין חדש, וכי הענין שלהן בדיביזיה נובע מכך שהיתה דיביזית לוחמים טיפוסית, שעברה מסלול לחימה ארוך ומפרך דרך כל זירות הקרב של הוורמאכט לכל אורך המלחמה. באתר מסמכים מקוריים רבים הנוגעים לדיביזיה, אלבומי תצלומים של יחידות הדיביזיה, וסיפורים אישיים של כמה מוותיקי הדיביזיה. אנשי הקבוצה מחזיקים ומתחזקים כלים מקוריים מתפקדים, בהם משחית טנקים יאגדפאנצר 38, זחל”מ ,Sd.Kfz.251 שריוניות ,Sd.Kfz.231  Sd.Kfz.232, ו-Sd.Kfz.247 , ותותחי נ”ט ונ”מ. זאת כמובן בנוסף לנשק אישי, מדים אותנטיים עם כל התגים וסימני היחידה הרלבנטיים. בין השנים 2016-2002 הם קיימו שחזורי קרבות (reenactments) תוך הפעלת הכלים המקוריים באילינוי, מישיגן, אינדיאנה וקנטאקי. בין השאר קיימו בשנת 2002 קרב דו צדדי מול קבוצת משחזרים עם כלים מקוריים ובהם שרמן, גראנט ושריונית גרייהאונד, שיייצגו את גדוד הטנקים האמריקני 707, אשר מולו נלחמה הדיביזיה ה-2 בקלרבו.

לסרטון על אירוע השחזור ברוקפורד אילינוי ב-2014 –  https://www.youtube.com/watch?v=q6LqqDOEclU&feature=youtu.be

לאתר הקבוצה –  https://2panzerdivision.wixsite.com/2panzerdivision

הפרק הבא :

פרק ג’  – מסלול הקרבות של הדיביזיה המשוריינת ה-4, דיביזיית  “name enough”.

מקורות :

1. Quarrie, The Ardennes Offensive – V Panzer Armee – Central Sector, Osprey Miltary Publishing, Botley, UK.
2. M. Cole, The Ardennes : Battle of the Bulge, Center of Military History, US Army; Washington DC, 1993.
3. Marriott & S. Forty, The Ardennes Battlefields – December 1944-January 1945, Casemate Publishers, Oxford UK, 2017.
4. J. Muller, The Bulge Battlefields, French Battlefields, Buffalo Grove IL, USA, 2016.