75 שנים למערכה על הבליטה – סיור בארדנים הבלגיים ובלוכמסבורג – פרק שלישי

פרק ג’1 –  מסלול הקרבות של הדיביזיה המשוריינת ה-4  –  דיביזיית “Name Enough” – להסרת המצור על באסטון

הדיביזיה המשוריינת ה-4 הוקמה באפריל 1941, כחלק מבנין הכוח המזורז של צבא ארה”ב לאחר פרוץ מלחמת העולם. במאי 1942 קיבל את הפיקוד על הדיביזיה מי שעתיד היה להיות מפקדה המיתולוגי במשך ארבעה וחצי החודשים הראשונים למסלול הקרבות המפואר של הדיביזיה בחזית המערבית – הגנרל ג’ון שירלי ווד (Wood). במהלך למעלה משנה וחצי עברה הדיביזיה סדרות אימונים אינטנסיביים בטנסי, ובמדבריות קליפורניה וטקסס, תחת פיקודו של ווד.

בספטמבר 43′ אימץ הצבא האמריקני מבנה חדש לדיביזיות השריון  שלו, שנועד בין השאר לאפשר גידול מהיר במספר הדיביזיות המשוריינות. רוב הדיביזיות (למעט הדיביזיות ה-2 וה-3, שנשארו במבנה של רגימנטים) הוגדרו כדיביזיות שריון “קלות”. בדיביזיה הקלה נכללו 3 גדודי טנקים, 3 גדודי חרמ”ש, 3 גדודי ארטילריה מתנייעת, גדוד סיור משוריין וגדוד הנדסה משוריין. יחידות אלה נועדו להצטוות בציוות גמיש (לא קבוע) ל-3 צוותי קרב – A, B ו-R (רזרבי). גם הדיביזיה ה-4 אימצה את המבנה החדש לקראת יציאתה לאירופה.

גדודי הטנקים של הדיביזיה ה-4 במבנה החדש היו גדודים 8, 35 ו-37. מפקדו של גדוד 37 מראשית דרכו היה קרייטון אברהמס, שעליו עוד נרחיב את הדיבור. בתקן גדוד טנקים היו 53 טנקים בינוניים שרמן M4, שנחלקו ל-3 פלוגות בנות 17 טנקים כל אחת ו-2 טנקי מפג”ד, ועוד פלוגת טנקים קלים (5M “סטיוארט”), אף היא בת 17 טנקים. כמו כן נכללה בתקן גדוד הטנקים מחלקה בת 3 טנקי תקיפה (assault guns) – שרמן M4 עם תותח 105 מ”מ, ופלגה של 3 זחלמ”י מרגמות 81 מ”מ.

גדודי החרמ”ש של הדיביזיה ה-4 במבנה החדש היו גדודים 10, 51 ו-53. בתקן גדוד חרמ”ש היו 3 פלוגות חרמ”ש ע”ג זחל”מים, ומח’ תותחי נ”ט 57 מ”מ (3 כלים) נגררים ע”י זחל”מים.

גדודי ארטילריית השדה היו גדודים 22, 66 ו-94. כל גדוד מנה 3 סוללות בנות 6 תומ”תים מדגם 7M 105 מ”מ “פריסט”, ו-3 טנקי פיקוד בינוניים (לקש”אים).

גדוד הסיור הדיביזיוני, גדוד הפרשים ה-25, כלל בתקן 3 צוותי סיור שבכל אחד מהם 12 שריוניות 8M, וכן פלוגת טנקים קלים (17טנקי M5 “סטיוארט”), ופלוגת טנקי תקיפה (assault guns) ובה 8 תותחי M8 (תותח מתנייע 75 מ”מ שפותח על בסיס טנק ה-5M “סטיוארט”).

גדוד ההנדסה ה-24 כלל 3 פלוגות מנויידות ע”ג זחל”מים.

לא בתקן הדיביזיה, אבל מצוות אליה כמעט בכל מהלכי הקרב שלה באירופה, היה גדוד משחיתי הטנקים ה–704, שהכלי התקני שלו היה M18 הלקאט (התקן הגדודי – 36 מט”נים). יחידה נוספת שהיתה מצוותת דרך קבע לדיביזיה היה גדוד הנ”מ 489, שתקן הציוד שלו היה 32 זחל”מי M15 המצויידים בצריח עם תותח נ”מ 37 מ”מ ו-2 מקלעי 05, ו-32 זחל”מי M16 המצויידים בצריח 05 ארבע-קני.

בניגוד לדיביזיות אחרות בצבא ארה”ב שהיו להן כינויים שהפכו לחלק מהתיוג הרשמי שלהן (למשל – Big Red One לדיביזית החי”ר ה-1, Hell on Wheels  לדיביזיה המשוריינת ה-2), לדיביזיה ה-4 לא היה כינוי. זו היתה החלטתו של מפקד הדיביזיה הגנרל ווד שקבע: “הדיביזיה ה-4 איננה זקוקה לכינוי ולא יהיה לה כינוי. הדיביזיה תתפרסם במעלליה, ובהם בלבד. השם ‘הדיביזיה ה-4’ הוא כינוי ראוי ודי בו ( name enough)”. בעקבות דבריו אלה של ווד, הדיביזיה קיבלה במשך הזמן את הכינוי הלא פורמלי –  Name Enough.

במהלך דצמבר 43′ הועברה הדיביזיה ב-22 רכבות ממחנה הקבע שלה בטקסס לנמל בוסטון, וב-29.12 החלה העמסת האנשים והציוד על האניות, אחת מהן ה-Queen Elisabeth, ספינת האוקיינוס הגדולה ביותר בשעתה. המסע לאנגליה ארך 11 יום.

הדיביזיה ה-4 לא השתתפה בגל הראשון של הנחיתה בנורמנדי. היא יועדה לארמיה ה-3 של פטון, ושוייכה לקורפוס ה-8 של מידלטון שנועד לארמיה זו. הדיביזיה עלתה על אניות הנחיתה בחופי אנגליה ב-9 ליולי ונחתה בחופי יוטה ואומהה. הואיל והארמיה ה-3 עדיין לא היתה אופרטיבית, הקורפוס ה-8 היה בשלב זה ת.פ. הארמיה ה-1 שמפקדה בשלב הזה היה ברדלי. הדיביזיה נכנסה לקו ב-17 ליולי, ועברה טבילת אש בקרבות בחצי האי קונטנטין. ב-28 ליולי נכנסה הדיביזיה לפעולה במסגרת מבצע “קוברה” – הפריצה מקונטנטין. במסגרת “קוברה” פרצה הדיביזיה וכבשה את העיר המרכזית במרכז קונטנטין – קוטנס (Coutances),

ובהמשך כבשה בקרב מר את עיר המפתח אברנש (Avranches), שהיתה שער היציאה לפריצה דרומה ומזרחה למרחבים של עמק הלואר ומערבה לעבר נמלי חצי האי ברטאן – ברסט, לוריין וסט. נזאר.

מיד לאחר כיבוש אברנש, ב-1.8.44, הופעלה הארמיה ה-3 של פטון והפכה למבצעית. הקורפוס ה-8 של מידלטון, והדיביזיה המשוריינת ה-4 בתוכו, היה אחד מ-4 הקורפוסים שנמנו על סדר הכוחות של הארמיה. במסגרת הארמיה ה-3 יצאה הדיביזיה למסע מרשים של הישגים שראשיתו כיבוש מזרח חצי האי ברטאן במסגרת הקורפוס ה-8, והמשכו במסע לאורך עמק הלואר וכיבוש ערי מפתח כמו ננט, אורליאן וטרואה, במסגרת הקורפוס ה-12. ה-4 היתה הדיביזיה המובילה של הארמיה ה-3. במהלך המסע מזרחה דרך מרכז צרפת התקדמו יחידות הדיביזיה במשך חודש וחצי בקצב לא מוכר עד אז בתולדות המלחמות – התקדמות של 250-200 ק”מ ביממה, ובמקרה אחד התקדמות של 420 ק”מ ב-36 שעות.

ההתקדמות המהירה של הדיביזיה נבלמה החל מאמצע ספטמבר בקרבות השהייה מרים והתקפות נגד של הצבא הגרמני בחבל לוריין, במזרח צרפת. את רוב חודש אוקטובר עברה הדיביזיה במנוחה, ריענון וקליטת תגבורות כ”א וציוד. בנובמבר חזרה הדיביזיה לסדרה נוספת של קרבות בלוריין. בשלב זה הגיעו היחסים בין מפקד הדיביזיה ווד למפקד הקורפוס ה-12 הגנרל מנטון אדי לשפל. ווד היה מפקד כריזמטי שלא “עשה חשבון” לאיש, והחיבור בינו לבין אדי האפור צפוי היה שיסתיים בעימות. לפטון לא נותרה ברירה אלא להחליף את מפקד הדיביזיה. ווד, שפטון הגדיר את הדיביזיה שלו כטובה ביותר בארמיה, ושההיסטוריון הצבאי הבריטי לידל הארט, שפגש אותו והכיר את פועלו הגדיר אותו כ”רומל של השריון האמריקני”, נאלץ לחזור הביתה, לארה”ב.

במקום ווד מינה פטון את ראש המטה של הארמיה שלו – הגנרל גאפי. יו גאפי שירת תחת פטון מאז הקרבות בצפון אפריקה ב-1942. גאפי היה ראש המטה של הקורפוס השני של פטון בקרבות טוניסיה, מפקד הדיביזיה המשוריינת ה-2 בנחיתה בסיציליה, וראש מטה הארמיה ה-3 עד תחילת דצמבר 44′. גאפי יהיה מפקד הדיביזיה במהלך הקרב על הבליטה.

בשבוע השני של דצמבר התכנסה הדיביזיה ה-4 שוב באיזור לוריין לתקופת מנוחה, התארגנות וקליטת תגבורות. הדיביזיה התכוננה להשתתף בשלב הבא של מתקפת החורף של בעלות הברית, שבמסגרתה היתה הארמיה ה-3 אמורה להתחיל ב-19.12 התקפה בכיוון חבל הסאר בדרום מערב גרמניה. זה היה מצבה של הדיביזיה כשפתחו הגרמנים במתקפת הארדנים ב-16.12.

     *     *      *

כזכור, משימת ארמיית הפאנצר ה-5 של מנטוייפל היתה להשתלט על ערי המפתח  סט. וית ובאסטון כבר ביום הראשון של האופנסיבה, כדי להניע דרכן כוחות לתפיסת גשרי המז. בשל קרבות ההשהייה שניהלו יחידות הדיביזיה ה-28 האמריקנית ב-3 הימים הראשונים למתקפה, היעד המערכתי של כיבוש באסטון לא הושג.

אחת ההחלטות החשובות והמכריעות של מפקד החזית אייזנהאואר במהלך מערכת הבליטה היתה החלטתו בערב ה-17.12 להפעיל את העתודה שלו – 2 דיביזיות הצנחנים האמריקניות, ה-82 וה-101, שנמצאו באיזור ריימס בצפון צרפת, ולשלוח אותן לתיגבור הכוחות המותקפים בארדנים. הדיביזיה ה-82 נשלחה לצפון הגזרה, ופגשנו אותה בשלבים האחרונים של עצירת וכיתור צוות הקרב של פייפר (פרק א’). הדיביזיה ה-101 נשלחה לבאסטון. ה-101 יצאה מריימס בשעות אחה”צ של ה-18.12, הגיעה לבאסטון בלילה שלאחר מכן ומיד נערכה להקמת מערך הגנה הקפי מסביב לעיר. את אחד מגדודיה, הגדוד ה-1 של הרגימנט ה-506, פגשנו בנווויל כשתיגבר את צוות קרב דסורבי בקרבות מול דיביזית הפאנצר ה-2 (ראה פרק ב’). בתוך כך הודקה הטבעת הגרמנית סביב העיר ע”י 2 דיביזיות של הארמיה ה-5 – דיביזיית פאנצר-להר ודיביזיית ה-Volksgrenadier  (חי”ר) ה-26. שתי הדיביזיות הצליחו להשלים את כיתור באסטון בלילה שבין 21.12-20.12.

ג’ורג’ פטון, כמפקדה של הארמיה ה-3 הפועלת מדרום לארדנים, הביע כבר בנובמבר חשש כי המערך הדליל בארדנים – באגף השמאלי של הארמיה שלו  – חשוף להתקפה גרמנית. ב-16.12, כאשר החלה המתקפה הגרמנית, היתה הארמיה ה-3 של פטון נתונה בהכנות אחרונות לקראת השלב הבא של מתקפת החורף, ופטון חשש לאגפו השמאלי. כבר ב-12.12 הורה פטון למטה שלו לעשות עבודת מטה ולהכין תכנית לתגובה של הארמיה ה-3 למקרה של התקפה גרמנית על הקורפוס ה-8 של מידלטון , מהארמיה ה-1 של הודג’ס, שמצפון. ב-16.12, לאחר שהגיעו ידיעות ראשונות ומקוטעות על המתקפה הגרמנית בארדנים, קיבל פטון הוראה להעביר את הדיביזיה המשוריינת ה-10 של הארמיה ה-3, שהיתה מיועדת להשתתף בהתקפת ה-19.12 של הארמיה, לעזרת הקורפוס ה-8 של מידלטון. כזכור (ראה פרק ב’) צוות קרב של CCB של הדיביזיה ה-10 (צוות דסורבי) הגיע  ב-19.12 לנוויל והצליח לבלום שם את הדיביזיה ה-2 של פון לאושרט למשך יממה וחצי (ראה פרק ב’). שני צוותי הקרב האחרים של הדיביזיה ה-10 השתתפו בקרבות בלימת הדיביזיות של מנטוייפל מצפון וממערב לבאסטון.

התגובה הראשונית של פטון לידיעות על המתקפה בארדנים היתה אמביוולטית. מצד אחד, חשש שהמתקפה שלו, שתוכננה להתחיל ב-19.12 תבוטל, כדי להקשות על ביטול כזה, הורה פטון בבוקר ה-17.12 לאדי, מפקד הקורפוס ה-12, לקדם את דיביזיה 4 לעמדות הפתיחה שלה לקראת המתקפה ב-19.12.  מצד שני, הורה שוב למטה הארמיה להכין תכנית להתערבות בלחימה בארדנים, על בסיס הקורפוס ה-3 של מיליקין.

ב-18 לדצמבר נועדו ברדלי ופטון במפקדתו הקדמית של ברדלי בלוכסמבורג. ברדלי ומטהו תדרכו את פטון לגבי החדירה הגרמנית כפי שהצטיירה לאותו בוקר. פטון “החליף דיסקט”, והודיע לברדלי שהוא יארגן כוח בן 3 דיביזיות – הדיביזיה המשוריינת ה-4, ודיביזיות החי”ר ה-26 וה-80, שיועברו ת”פ הקורפוס ה-3 של מיליקין. 3 הדיביזיות יישלפו מהמשימות הנוכחיות שלהן, יופנו צפונה, ויהיו מוכנות לנוע למשימת התקפת הנגד על האגף השמאלי של המתקפה הגרמנית בארדנים תוך 24 שעות.

ב-19 לדצמבר זימן אייזנהאואר את ברדלי ופטון להתייעצות במפקדה העיקרית של ברדלי בוורדן. בפגישה נכחו גם הגנרל דיברס, מפקד קבוצת הארמיות ה-6 שלחמה בגזרה שמדרום – איזור אלזס והרי הווסז’ (Vosges), וסגנו של אייזנהאואר, מרשל האוויר טדר. לאחר תדרוך של קציני המטה על המצב בגזרות השונות של המתקפה הגרמנית, פנה אייזנהאואר אל פטון ושאל אותו מתי יוכל לתקוף. פטון השיב כי יתקוף בבוקר ה-21.12 עם 3 דיביזיות. ההצהרה התקבלה בסקפטיות מצד המפקדים בחדר, כולל אייזנהאואר, שראו בכך התרברבות טיפוסית לפטון. הם ידעו כי הארמיה ה-3 נמצאת במערכים לקראת התקפה בחבל הסאאר שהיתה אמורה להתחיל באותו בוקר. מה שאייזנהאואר ואנשי המטה לא ידעו, היה כי פטון נתן  כבר ביום הקודם הוראות לשינוי משימה ל-3 הדיביזיות, ו-2 מהן, ובהן הדיביזיה ה-4, כבר היו בתנועה צפונה למשימתן החדשה. אייזנהאואר סיכם כי מבחינתו התקפת הנגד צריכה להתחיל ב-22.12 או ב-23.12, ואין לצאת אליה אלא לאחר צבירה מלאה של הכוח. פטון התחייב כי בגל שני של ההתקפה יהיו 3 דיביזיות נוספות. בסיכום דבריו הצהיר פטון כי עד חג המולד יצליח לחבור לבאסטון.

כדי לשחרר את הארמיה ה-3  ממשימותיה בגזרה שהחזיקה, הוזז גבול הגזרות עם הארמיה ה-7 מקבוצת הארמיות של דיברס צפונה. הקורפוס ה-8 של מידלטון, שנאבק על חייו בגזרת באסטון ולוכסמבורג, הועבר ת.פ. הארמיה ה-3.

משמעות המשימה שהוטלה על הארמיה ה-3 היתה ניתוק מגע מהאויב בקו מגע נוכחי, סיבוב שני שלישים מכוחותיה של הארמיה ב-90 מעלות לצפון, והנעת הכוח לעמדות פתיחה להתקפת הנגד במרחק של בין 250-200 ק”מ צפונה, בתנועה מהירה, במזג אוויר חורפי קשה. חורף 44′ היה אחד החורפים הקשים באירופה מזה כמה עשורים.

תכנית התקפת הנגד של פטון היתה לתקוף בחזית רחבה דרך לוכמסבורג ודרום בלגיה. 2 דיביזיות החי”ר – 26 ו-80, יתקפו בחלק המזרחי של חזית ההתקפה, והדיביזיה המשוריינת ה-4 תתקוף בחלק המערבי, בחזית של כ-25 ק”מ, על בסיס הצירים העיקריים ארלון-באסטון ונפשאטו (Neufcahteau) – באסטון. הכוח הגרמני העיקרי שעמד בדרכה של הדיביזיה ה-4

היה דיבייזית הצנחנים (Fallschirmjager) ה-5 בפיקודו של היילמן, שהשתייכה לארמיה ה-7 של ברנדנברגר. בשלבים המאוחרים של ההתקדמות לבאסטון נתקלה הדיביזיה גם ביחידות של דיביזיית ה-Volksgrenadier ה-26 בפיקודו של קוקוט ושל דיביזיית הפנצרגרנדיר (חרמ”ש) ה-15.

הדיביזיה ה-4 יצאה לדרכה צפונה כשהיא חסרה בתקן כ-750 איש, וכ-60 טנקים. רוב הטנקים שלה היו שרמנים שעברו את כל המלחמה עד כה, ועברו מזמן את תוחלת החיים המתוכננת שלהם. המנועים היו שחוקים, בחלק מהטנקים הצידוד החשמלי היה מושבת ונותר רק צידוד ידני. שדרת הפיקוד הבכיר שלה היתה ברובה חדשה ו”ירוקה”. לצד מפקד הדיביזיה החדש גאפי, בראש CCA עמד תא”ל ארנסט שקיבל את הפיקוד על צוות הקרב בתחילת דצמבר. בראש CCR עמד אל”מ בלנשרד, שקיבל את הפיקוד במחצית ספטמבר, ובהיותו מפקד צוות הקרב הרזרבי לא השתתף בקרבות רבים. רק מפקד CCB, תא”ל דאגר, היה ותיק קרבות ופיקד על צוות הקרב מתחילת הדרך בחצי האי קונטנטין. גם מפקד הקורפוס מיליקין היה חדש בתפקידו וללא ניסיון פיקודי קרבי קודם. בדרג המג”דים, בשלושה מתוך ששת הגדודים המסתערים של הדיביזיה היו מג”דים חדשים – בגדוד 8 (אירזיק), בגדוד 10 (כהן), ובגדוד 51 (אלניס) – שלושתם מונו לתפקיד בתחילת דצמבר.

אל באסטון מובילות מדרום שתי דרכים ראשיות: מדרום מערב  -הכביש מנפשאטו, שם ישבה מפקדת הקורפוס ה-8 של מידלטון ; מדרום – דרך המלך – כביש ארלון – באסטון. מדרום מזרח הובילו דרכים נוספות מלוכסמבורג. בין הכבישים היה מספר רב של דרכים כפריות שהובילו אף הן מדרום לכיוון באסטון.

חשיבותה האסטרטגית של באסטון, כצומת דרכים מרכזית בגזרת הארמיה של מנטוייפל, היתה ברורה למתכננים הגרמנים עוד בשלב תכנון מתקפת הארדנים. לאחר ה-24.12, שכבר היה ברור שאין שום סיכוי שיעדי מבצע “משמר הריין” יושגו  – לאחר שנבלמו יחידות החוד של ארמיית הפאנצר של ספ דיטריך : כוח פייפר ודיביזיית הפאנצר ה-12 של ה-SS, ושל ארמיית מנטוייפל : הדיביזיה ה-2 של פון לאושרט  –  הפכה באסטון בעיני היטלר ליעד העיקרי של המתקפה שאיבדה את המומנטום שלה. במקום להקשיב לגנרלים שלו, שלחצו להסיג את הכוחות התוקפים וליישר קו הגנה כדי שאפשר יהיה לנהל קרב השהייה מסודר עד לריין, התעקש היטלר על כיבוש באסטון בכל מחיר.

כאשר התקבלה הפקודה לשינוי משימה ולתנועה צפונה, היתה הדיביזיה ה-4 באגף הימני – הדרומי ביותר של הארמיה ה-3. צוות הקרב הראשון שיצא לדרך היה CCB  בפיקודו של דאגר. CCB יצא לדרכו בלילה שבין 19.12-18.12, משטח כינוס ליד מוראנג’ (Morhange) שבלוריין. במסע של 18 שעות בקור מקפיא ועם עצירה אחת לתידלוק גמע CCB כ-250 ק”מ ונכנס לחניון לילה בניב (Nives), לצד כביש נפשאטו -בסטון, במרחק של כ-13 ק”מ מדרום מערב לבאסטון. בבוקר המחרת, נכנס צוות קרב גדודי – צוות קרב אזל (Ezell) לבאסטון, ללא כל היתקלות עם הגרמנים, וחבר לדיביזיה ה-101. ההיסטוריוגרפיה הצבאית של המערכה על הבליטה מעלה על נס את החבירה של CCR לבאסטון ב-26.12 – בכך נעסוק בהמשך  – אולם למעשה החבירה הראשונה של כוח מהארמיה ה-3, מהדיביזיה ה-4, היתה כניסתו של צוות קרב אזל לבאסטון בצהרי ה-20.12. במועד זה הכיתור הגרמני של העיר עדיין לא היה מלא, ולכן לחבירה ראשונה זו לא היו הדים והיא לא זכתה לתהילת עולם כמו החבירה של ה-26.12. ובכל זאת, הישגו של CCB בהשלמת שינוי המשימה שלו בתוך כ-35 שעות היה מרשים.

בשעות אחה”צ נשלף צוות קרב אזל מבאסטון וחבר חזרה ל-CCB, וצוות הקרב החטיבתי כולו נצטווה לחזור דרומה ולהתפרס בחניונים במרחב שכ-15-10 ק”מ מדרום לנפשאטו. הסיבה לכך היתה חששו של מפקד הדיביזיה ה-4, גאפי, כי הדיביזיה שלו תתפורר לצוותי קרב ש”יופקעו” ע”י מפקדות אחרות והוא יאבד שליטה על הדיביזיה ולא יוכל לבצע את משימתו. ההזדמנות הבאה של CCB לפרוץ לבאסטון כבר תהיה כרוכה בקרבות התקדמות קשים ויקרים. מספר היסטוריונים אמריקניים טוענים שאפשר היה לעשות שימוש ב-CCB להחזקת כביש נפשאטו-באסטון פתוח, ובכך למנוע את השלמת כיתור באסטון בליל ה-21-20.

בינתיים, התקדמו גם צוותי הקרב האחרים של הדיביזיה והגיעו לשטחי הכינוס שלהם באיזור ארלון. שעת ה-ש להתקפה נקבעה ל-0600 ב-22.12. הקצאת הכוחות למשימות על פי תכנונו של מפקד הדיביזיה גאפי היתה כדלקמו :

CCA יפרוץ בציר הראשי ארלון-באסטון ; CCB יפרוץ בדרך משנית העוברת בין כפרים בתוואי שבין 5-3 ק”מ ממערב לכביש ארלון- באסטון ובמקביל לו ; CCR בעתודה.

מסלול הקרבות של CCA  –  25.12-22.12

צוות קרב CCA יצא לדרכו מלוריין בבוקר ה-19.12 והגיע לשטחי היערכות באיזור ארלון למחרת. בבוקר ה-22.12 יצא הכוח על בסיס כביש ארלון- באסטון. הטמפרטורה במהלך היום היתה סביב 0 מעלות, והלוחמים קפאו בצריחי הטנקים, בזחל”מים ומשחיתי הטנקים הפתוחים. תפילה מיוחדת לשיפור מזג האוויר שחיבר הכומר הראשי של הארמיה ה-3 ע”פ הוראתו של פטון, לא הועילה. יעדו הראשון של CCA היתה העיירה מרטלנז’ (Martelange) ושני גשרי נהר הסור (Sure) שבמרכזה. נהר הסור היה מכשול קרקעי משמעותי שעמד בפני האמריקנים לכל רוחב הגזרה. רוב הגשרים החיוניים למעבר שריון על הנהר פוצצו ע”י כוחות ההנדסה הנסוגים של הדיביזיה ה-28. עוד לפני כן היה על CCA להתגבר על מכשול קרקעי אחר שגם אותו יצרו אנשי ההנדסה של הדיביזיה ה-28 על ציר ארלון -באסטון – בור ייקוש גדול, שעיכב את הכוח בכ-3 שעות. תוך כדי ההתקדמות צפונה פגשו יחידות החוד של צוות הקרב קבוצות של חיילים אמריקניים שנסוגו במסע בשלג לאחר כיבוש העיר ווילץ שממזרח ע”י דיביזיית הצנחנים ה-5. בשעת צהריים הגיע החוד של CCA למרטלנז’, שם מצא את שני הגשרים המפוצצים על הסור, ושם גם נתקל בכוח קדמי של דיביזיית הצנחנים ה-5 הגרמנית.

הקרב על מרטלנז’ התחיל בשעה 1400, ונמשך מבית לבית עד לשעות הקטנות של הבוקר שלמחרת. רק ב-0300 הצליחו לוחמי החרמ”ש מגדוד 51 להגיע אל הגדה הדרומית של הסור, שם גילו כי הגשר המערבי מבין השניים אמנם פוצץ למעבר רק”מ, אבל הריסותיו מאפשרות מעבר רגלי. לאחר שעברו את הגשר יצרו מרחב אבטחה שאיפשר להנדסה לעבוד על הגישור, ובשעה 1430 החלו הכלים הראשונים לצלוח את הנהר ע”ג הגשר החדש. בשעות הערב הונח גשר נוסף על הסור, דבר שאיפשר תנועה דו סטרית בחציית הנהר.

הקרב על מרטלנז’, וגישור הסור, עיכבו את CCA למשך למעלה מ-24 שעות. אולם לאחר המשך התנועה צפונה בשעה 1500, התחושה היתה כי עד הערב יגיעו לבאסטון, וכך גם דווח כלפי מעלה. הדרך צפונה למרטלנז’ עברה ברמה מיוערת. ההיתקלות הראשונה לא איחרה להגיע. הכוח המוביל, גדוד טנקים 35 בפיקודו של סא”ל אודן, נתקל באש מהעיירה וורנך Warnach)), כ-4.5 ק”מ מצפון למרטלנז’. זו היתה הראשונה בסדרת ההיתקלויות של CCA לאורך כביש (ארלון)-מרטלנז’-באסטון, שתימשך עד 29.12.

בוורנך ישבה מפקדת הרגימנט ה-15 של דיביזיית הצנחנים ה-5, ואחד מגדודיה היה פרוש בעיירה, מתוגבר בכמה טנקי פאנתר ותותחי סער שטוג 3. התקפת צוות קרב גדודי שכלל פלוגת טנקים מגדוד 35 ופלוגת חרמ”ש מגדוד 51, בסיוע שני גדודי ארטילריה התחילה בשעה 2015, ונמשכה במשך כל הלילה ובמהלך כל שעות היום של ה-24.12. התנהל קרב מבית לבית, ובכל פעם שהאמריקנים הצליחו להשתלט על קטע מהעיירה, יצאה התקפת נגד גרמנית שניסתה לעקור אותם מהמאחזים שתפסו. רק בשעה 1715 הושלמה ההשתלטות האמריקנית על וורנך, בקרבות על מרטלנז’ ווורנך היו לגדוד 51 68 אבידות. האבידות הגרמניות בקרב על וורנך היו כבדות : כ-140 חללים, ו-135 נפלו בשבי האמריקני.

היעד הבא של CCA בדרכו צפונה היה הכפר טינטנז’ (Tintange), שלושה ק”מ מצפון מזרח לוורנך. בין וורנך לטינטנז’ הפריד יער שהשתרע משני צידיו של נחל קטן – אחד מיובליו של נהר הסור. לצורך ההתקפה על טינטנז’, ולהמשך ההתקדמות צפונה, תוגבר CCA בגדוד החי”ר ה-1 מן הרגימנט ה-318 של דיביזיית החי”ר ה-80. כיבוש טינטנז’ הוטל על גדוד זה, שתוגבר בפלוגת שרמנים וב-2 משחיתי טנקים. ההתקפה יצאה לדרך בשעה 0700 של יום חג המולד – 25.12. האמריקנים נתקלו בכוח משהה גרמני כבר במעבר היער והנחל בדרך לטינטנז’, והתגברו עליו. חלק מהגרמנים היו לבושים מדים אמריקניים, דבר שגרם לבלבול והיסוס אצל התוקפים. השמיים התבהרו בבוקר ה-25.12, וההתקפה על הכפר הסתייעה בסיוע אווירי של 8 מטוסים. עד לצהרי היום הושלם כיבוש הכפר, במחיר כבד. מצבת הגדוד ה-1 שעמדה עם היציאה להתקפה על כ-450 איש, ירדה ל-125. נתפסו 161 שבויים גרמניים.

בינתיים התקדם הכוח העיקרי של CCA, בהובלת גדוד 51 בפיקודו של רס”ן אלאניס, צפונה לאורך כביש מרטלנז’-באסטון תוך היתקלויות עם כוחות מאסף וציידי טנקים גרמנים שהסתתרו ביערות משני צידי הדרך. גדוד 51 הגיע עם ערב לפאתי הכפר הולנז’ (Hollange), כ-5 ק”מ צפונה לוורנך. לגדוד נגרמו 62 אבידות במשך היום. לגרמנים היו כ-165 אבידות בגזרה שמול גדוד 51. נתפסה מפקדת גדוד של דיביזיית הצנחנים ה-5, כולל המג”ד.

במהלך היום ביקר פטון ביחידות הקדמיות של CCA, ובתוך כך הותקף ע”י שני מטוסי תקיפה גרמניים ויצא מהתקיפה ללא פגע. ביומנו ציין פטון כי זו היתה הפעם היחידה בכל מהלך המלחמה שבה הותקף ישירות ע”י הלופטוואפה.

מסלול הקרבות של CCB  –  27.12-22.12

לאחר החבירה של צוות אזל לבאסטון ב-20.12, ולאחר הסגת CCB לאחור, יצא CCB לפנות בוקר ב-22.12 משטחי הכינוס שלו באיזור שבין נפשאטו לארלון. בראש עמד מג”ד 8 רס”ן אירזיק, שהיה מפקד כוח המשימה. הכוח נע בדרך יער מקבילה לכביש ארלון-באסטון, והגיע בשעה 1015 לעיר המחוז פוווייר (Fauvillers), באמצע הדרך הרוחבית המקשרת בין מרטלנז’ לנפשאטו. הכוח לא נתקל בהתנגדות משמעותית בפוווייר, והמשיך צפונה בדרך המשנית לכיוון באסטון. בשעה 1400 הגיע חוד כוח המשימה לגשר הסור מצפון למנופונטיין, שפוצץ ביום הקודם ע”י כוחות ההנדסה של הדיביזיה ה-28. לאחר תפיסת ראש גשר רגלי מצפון למעבר ע”י פלוגת חרמ”ש מגדוד 10 שחצתה את הנהר במים הקפואים, נכנסו אנשי ההנדסה לפעולה, ובזמן שיא של שעתיים השלימו את משימת הגישור. תוך זמן קצר החלו הטנקים והזחל”מים לצלוח את הסור, וכעבור כשעה השלימו את כיבוש הכפר הבא – בורנון, נוכח התנגדות גרמנית חלשה, והחלו להתקדם לכיוון היעד הבא – הכפר שומון (Chaumont). עד לשלב זה היתה התקדמות CCB מרשימה. הואיל ו-CCA היה עדיין מסובך בקרב על מרטלנז’ ונוצר פער של כ-9 ק”מ בין שני צוותי הקרב, הורתה מפקדת הדיביזיה לעצור למשך הלילה. יחידות CCB נכנסו לחניוני לילה לאורך הציר. הציפיה היתה שעם בוקר תחודש התנועה, ובתוך שעות ספורות יצלח צוות הקרב את 11 הקילומטרים המפרידים בינו ובין באסטון.

אולם מפקד הארמיה פטון לא היה מרוצה, והורה להמשיך את התנועה במשך הלילה. לקראת חצות יצא כוח המשימה מחניון הלילה והמשיך בתנועה איטית צפונה. את הכוח הובילה פלוגה מגדוד הסיור הדיביזיוני (גדוד 25). התנועה היתה איטית מאד, והכוח הוטרד באש אוטומטית וירי של ציידיי טנקים מיער שממזרח לדרך, שהצליחו לפגוע בשני ג’יפים של גדוד הסיור. לקראת אור ראשון, כשהתקרב כוח הסיור לשומון, הופתע הכוח בהתקפת נגד

גרמנית מתוך היער שכללה מספר כלי שטוג 3 וכוח צנחנים. טנק קל מדגם סטיוארט 5M ו-3 כלי רכב של יחידת הסיור הושמדו. הקרב עם הכוח הגרמני נמשך עד הצהריים, ורק אז התייצבו פלוגות גדוד 8 על הרכס השולט על שומון מדרום. מאז תחילת התנועה בחצות ועד צהרי היום התקדם כוח המשימה כקילומטר וחצי בלבד. בדיעבד, התחרט פטון על ההוראה שנתן בערב הקודם, וכתב ביומנו כי זו היתה טעות שלו. CCB נכנס לקרב המשמעותי ביותר של דיביזיה 4 במהלך מבצע החבירה לבאסטון – הקרב על שומון  – כשאנשיו מותשים מתנועת יום ולילה כמעט רצופה במשך מספר ימים.

שומון, כפר קטן, ממוקם בתחתית עמק ומוקף משלושה מצדדיו בגבעות שולטות. ממערב לכפר נצפה מעמדות גדוד 8 שטח פתוח, שהיה למעשה ביצה. הכפר יושב על צומת דרכים : הדרך שכוח המשימה התקדם לאורכה, שהובילה בהמשך לבאסטון, ודרך רוחב שחיברה בין כביש ארלון-באסטון לכביש נפשאטו-באסטון. בתוך הכפר היה כוח מדיביזיית הצנחנים ה-5.

תכנית ההתקפה של מפקד כוח המשימה אירזיק היתה : פלוגה C (11 טנקים) תאגף את הכפר ממערב, תשמש בסיס אש לכוח הנכנס לכפר, ותנתק את הדרך צפונה לכיוון באסטון. פלוגה A (9 טנקים), שעל הטנקים שלה תהיה רכובה פלוגת חרמ”ש מגדוד 10, תתפוס עמדות חיפוי בגבעה המיוערת שמדרום מזרח לכפר, ופלוגה B (11 טנקים) שעל הטנקים שלה יהיו רכובים אנשי פלוגה A של גדוד 10, תיכנס לכפר בעקבות הכנה ארטילרית. ההתקפה יצאה לדרך בשעה 1330 (23.12). הפלוגה המערבית החלה בתנועת האיגוף, ו-5 מטנקיה שקעו בביצה. שאר הטנקים נסוגו לאחור ובכך הסתיים חלקה של הפלוגה בקרב. פלוגה B נכנסה לתוך הכפר עם אנשי פלוגת החרמ”ש הרכובים על טנקיה, והתפתח שם קרב מר שבמהלכו נשלחה עוד פלוגה מגדוד 10 לסייע בכיבוש הכפר. הקרב הסתים בכניעה של כ-100 מהצנחנים הגרמניים, ובנסיגה של חלק אחר של הכוח הגרמני. גדוד 8 התייצב בצפון הכפר על הדרך לבאסטון. אירזיק דיווח למפקד CCB דאגר כי הכפר בידו. הוא לא יכול היה לדעת שהקרב על שומון רק החל.

מפקדתו של הגנרל קוקוט, מפקד דיביזיית ה-Volksgrenadier (חי”ר) ה-26, היתה בהומפרה (Hompré), כ-4 ק”מ מצפון לשומון. קוקוט היה במפקדתו כשראה את הצנחנים של הדיביזיה ה-5 נסוגים משומון, והבין שבתוך זמן קצר עלולה המפקדה שלו להישטף ע”י הכוח האמריקני המתקדם. הוא עצר את הצנחנים הנסוגים, צירף אליהם כוח מהדיביזיה שלו, ושלח אותם בחזרה לשומון, עם הוראות לבצע התקפת נגד ולקחת בחזרה את הכפר. בין לבין, התגלגלו להומפרה 4 טנקי יאגדטייגר (משחית טנקים על שלדת טנק טייגר, בעל תותח 128 מ”מ) שנפלו לקוקוט כמתנה משמיים, והוא שלח גם אותם לעבות את התקפת הנגד על

לסרטון על היאגדטייגרים בקרב שומון, ראה : https://youtu.be/MOAfIXy-Pgc

שומון. הכוח הגרמני המאולתר תפס עמדות ברכס המיוער שמצפון מזרח לשומון. היאגדטייגרים המפלצתיים החלו לבחור לעצמם מטרות מקרב השריון האמריקני, ושאר הכוח רכוב על גבי פלוגת שטוג 3 הסתער במורד הגבעה על הכוח המופתע של אירזיק בשומון. תוך זמן קצר נפגעו כל טנקי פלוגה B של גדוד 8. בכוח הרגלי של גדוד 10 עלה מספר הנפגעים מרגע לרגע. ניתנה פקודת נסיגה, והחל קרב היחלצות של החרמ”ש יחד עם אלה מבין צוותי הטנקים שהצליחו להיחלץ מכליהם. הכוח היחיד שהצליח להשיב אש, לחפות על הנחלצים מהכפר, ולהאט את ההסתערות הגרמנית, היתה פלוגה A/8 מעמדותיה ברכס המיוער שמדרום מזרח לשומון. אבל גם היא ספגה פגיעות מן היאגדטייגרים. אירזיק עצמו הצליח להיחלץ מן העיר בטנק שלו, אך כשטיפס במעלה המדרון אל עמדות פלוגה A, השיג אותו פגז חודר שריון של יאגדטייגר. הצריח נבקע – אירזיק דיווח לאחר מכן שמעולם לא ראה אפקט כה מאסיבי של פגיעת פגז בטנק. בדרך נס לא נפגעו אנשי הצוות, למעט אירזיק שנפצע קלות בידו, והטנק הצליח להגיע לעמדות מוסתרות. לא היה לו זמן לטפל בעצמו. היה עליו לארגן את ההגנה על הרכס מדרום לשומון, לקראת המשך התקפת הנגד הגרמנית. אולם ההתקפה הגרמנית נעצרה. המפקד הגרמני הסתפק בכיבוש מחדש של שומון.

מקרא למפה מטה

1 – גשר הסור מצפון למנופונטיין
2 – היער ממזרח לדרך בורנון-שומון
3 – עמדות פלוגה A/8
4 – ציר פלוגה C/8 – השקיעה
5 – ציר פלוגות B/8ו-A/10
7 – ציר התקפת הנגד הגרמנית
8 – עמדת היאגדטייגרים
(כיוון הצפון כלפי תחתית המפה)

מצב הכוח של אירזיק לא היה מזהיר, בלשון המעטה. בגדוד 8, כל 11 הטנקים של פלוגה B הושמדו או יצאו מכלל פעולה, כך שהפלוגה ירדה מסדר הכוחות של הגדוד. פלוגה C השאירה 5 טנקים בביצה, וחזרה לרכס הדרומי עם 6 טנקים. לפלוגה A נותרו 7 טנקים. סד”כ הטנקים הבינוניים של הגדוד ירד ביותר מ-50% לעומת מצבו בתחילת הקרב. בפלוגה A של גדוד 10 היו 65 אבידות, בהם כל קציני הפלוגה.

CCB ניצל את היממה שלאחר קרב שומון להתארגנות. ממילא, למרות הנסיגה משומון, היה צוות הקרב בקו צפוני יותר בכ-7 ק”מ מ-CCA, שעדיין היה עסוק בקרב על וורנך. הכוח הגרמני בשומון המשיך במשך כל היום להטריד את יחידות CCB שמולו בארטילריה ובמרגמות, ומפעם לפעם נשלחו דרך היער שממזרח לציר בורנון-שומון קבוצות של ציידי טנקים מצויידים בפאנצרפאוסט לנסות לפגוע בכלים של כוח המשימה. בעקבות זאת הופעלה הארטילריה האמריקנית על היער והוזנקו מטוסי תקיפה, ולאחר מכן הוכנסה פלוגה מגדוד 10 לטיהור היער. בשלב זה החליט מפקד הקורפוס מיליקין לתגבר את CCB בגדוד החי”ר ה-2 של הרגימנט ה-318 של הדיביזיה ה-80 (במקביל לתיגבור CCA בגדוד ה-1 של רגימנט זה לאחר הקרב בוורנך). הגדוד ה-2 הגיע בשעות הערב, לאחר נסיעה ארוכה במשאיות פתוחות בקור המקפיא, לגבעות שמדרום לשומון. על אירזיק הוטל לצאת לכבוש שוב את שומון ביום חג המולד.

בינתיים חלו כמה שינויים משמעותיים בהיערכות בצד הגרמני. מחד, הצנחנים של דיביזיה 5 התחפרו היטב סביב שומון, כשהם מצויידים בנשק נ”טי רב, וגם חזרו להסתנן ליער שממזרח למערך של CCB. מאידך, הכוחות של דיביזיה 26 יצאו מהגזרה בהוראתו של מנטוייפל, וגם היאגדטייגרים הופנו למשימה אחרת ופינו את הגזרה.

התקפת כוח המשימה של אירזיק יצאה לדרך בשעה 0850 ביום חג המולד. גדוד החי”ר 2/318 בסיוע פלוגת טנקים A נכנס לטהר בפעם האחרונה את היער שממזרח לציר בורנון-שומון. בשלב שני, תפס גדוד החי”ר את הגבעה הדרום מזרחית – עמדותיה של פלוגה A בקרב ה-23.12. בשלב שלישי התקדם גדוד החי”ר בסיוע הטנקים הקלים של פלוגה D ממזרח לשומון ותפס את הגבעה המיוערת שבה היו עמדות היאגדטייגרים בקרב ה-23.12. בשעה 1100 יצא גדוד החרמ”ש 10 בפיקודו של רס”ן כהן, בסיוע 7 הטנקים של פלוגה C, לאיגוף עמוק ממערב לשומון, שבסופו התייצב על הדרך מצפון לשומון, והחל להשתלט על בתי הכפר הצפוניים. בינתיים ירדה פלוגה נוספת של גדוד החי”ר ה-2 מהרכס הדרומי בסיוע פלוגה A, נכנסה לשומון מדרום, והחלה לטהר את הכפר מבית לבית. הצנחנים הגרמנים היו עתה מכותרים, חלקם הצליחו לסגת צפונה, ורובם נכנעו. בשעה 1915 הושלם כיבוש הכפר.

הניצחון הושג במחיר כבד. גדוד החי”ר ה-2 שהגיע מדולל מקרבות הדיביזיה ה-80 בלוכסמבורג, עם 350 לוחמים, עמד בסוף יום הלחימה על כ-150 לוחמים. עם זאת, אנשי גדוד 8 גילו ש-2 מטנקי פלוגה B שנפגעו וננטשו בקרב ה-23.12 ניתנים לשימוש, וכי 5 הטנקים ששקעו בביצה ממערב לשומון לא הושמדו ע”י הגרמנים ששלטו בגזרה במשך יומיים, והטנקים חולצו. מצבת הטנקים של גדוד 8 עלתה ל-21.

לקראת ה-26.12, נבנה CCB בשני צוותי קרב. צוות קרב אחד כלל את גדוד החי”ר ה-2 מתוגבר בפלוגת טנקים, וצוות קרב שני שכלל את גדוד 10 ועוד שתי פלוגות טנקים מוקטנות מגדוד 8. שני צוותי הקרב התקדמו רגלית במשך היום, תוך שהם מטהרים קיני התנגדות גרמניים, והגיעו עד למרחק של 3.5 ק”מ מהעמדות הדרומיות של הדיביזיה ה-101 בבאסטון. באישון לילה יצא פטרול של 4 אנשים מגדוד 10 בפיקודו של סגן קר, הסתנן דרך הקו הגרמני וחבר בשעה 0430 (27.12) לכוח דרומי של ה-101. קר קיבל תידרוך מבצעי ומודיעיני במפקדת ה-101 והסתנן חזרה ליחידת האם שלו לקראת השחר. במהלך ה-27.12 נמשכה התקדמות הרגלית של שני גדודי החי”ר (גדוד החרמ”ש 10 האורגני, וגדוד 2/318),

כש-14 השרמנים שנותרו לגדוד 8 מפוצלים ביניהם. האויב שעמד מולם עתה היה כוח מעורב מהדיביזיה ה-26 של קוקוט ומדיביזיית הפאנצר-גרנדיר (חרמ”ש) ה-15. עם חשיכה הושגה חבירה של גדוד 10 למתחם ההיקפי של הדיביזיה ה-101 מסביב לבאסטון. בכך השלים CCB את משימתו. אולם זכות הראשונים של החבירה לבאסטון חמקה ממנו, ונפלה דווקא בחיקו של צוות הקרב הרזרבי של הדיביזיה ה-4 – CCR.

מסלול הקרבות של CCR  26.12- 23.12

על פי המקובל בתורת הקרב של הדיביזיה המשוריינת האמריקנית, וכן כמקובל בדיביזיה 4 ברוב שלבי הלחימה עד כה, CCR נועד לשמש כעתודה דיביזיונית ולא נועד להשתתף בקרב במקביל לשני צוותי הקרב האחרים.

CCR של דיביזיה 4 מנה עם תחילת המערכה על הבליטה את היחידות הבאות : גדוד הטנקים 37, גדוד משחיתי הטנקים 704, וגדוד החרמ”ש 53. גדוד 37 כבר צבר לעת הזאת תהילה במסלול הקרבות שלו, והמג”ד קרייטון אייברמס כבר שימש פעמיים כממלא מקום מפקד CCA. עם קבלת שינוי המשימה צפונה עמדה מצבת הטנקים הבינוניים (שרמן) בפלוגות הגדוד על 27 טנקים בלבד (במקום 51). במפקדת הגדוד, בשונה מהתקן, היו 5 טנקים. אייברמס בנה חפ”ק גדודי שבו הקציב טנק לקמב”ץ הגדודי, וטנק לקמ”ן הגדודי, שאותם רצה לידו על גבי טנקים בנוסף לטנק הקש'”א וטנק הפיקוד הרזרבי.

גדוד 704 יצא צפונה בתקן כמעט מלא, חסר כלי אחד. לעומת זאת, גדוד 53 היה מדולל, כשבכל אחת מפלוגותיו חסר של כ-50 לוחמים.

גדוד 37, כחלוץ של CCR, יצא לדרכו מלוריין בבוקר ה-20.12. שאר צוות הקרב יצא לדרכו יממה מאוחר יותר. צוות הקרב התרכז באיזור ארלון ב-22.12, אך בהיותו עתודה לא הוקצו לו משימות. ידיעות שהצטברו על אפשרות של כניסת כוח גרמני לתפר שבין הדיביזיה ה-4 לדיביזיה ה-26, כוח שעלול היה להגיע למרטלנז’ ולנתק את שני צוותי הקרב הקדמיים של הדיביזיה ה-4 מעורפם, הביאו את מפקד הדיביזיה גאפי להחלטה להכניס את CCR לאבטחת אגפה המזרחי. CCR קיבל פקודה להתקדם ולכבוש ב-23.12 את העיירה ביגונוויל (Bigonville), שישה ק”מ מצפון מזרח למרטלנז’. לצורך כך קיבל מפקד CCR בלנשרד תחת פיקודו יחידות סיור, ארטילריה והנדסה על חשבון שני צוותי הקרב האחרים. שלושת צוותי הקרב של הדיביזיה היו מעתה מאוזנים.

בבוקר ה-23.12 יצא CCR  לדרכו לאורך כביש ארלון-מרטלנז’ בהובלת גדוד 37 בפיקודו של אייברמס, ו-2 ק”מ מדרום למרטלנז’ פנה לצפון מזרח. הדרך היתה מכוסה בשכבת קרח

ונהגי הטנקים והזחל”מים נאבקו בהחלקה. בצומת פלצבורהוף, כ-4.5 ק”מ ממזרח למרטלנז’ וכ-2 ק”מ מדרום לביגונוויל, נתקל הכוח במגנן גרמני שכלל כפלוגת צנחנים עם טנק שרמן שנתפס שלל ע”י הגרמנים, 2 שטוג 3 ומספר תותחי נ”ט, ובאגפיו שדה מוקשים. הקרב על הצומת נמשך מצהרי היום ועד לחשיכה, כשהכוח האמריקני לא מצליח להתגבר על המגנן הגרמני, וסופג נפגעים רבים, בהם מפקד פלוגה C של גדוד 37 שנהרג מירי של צלף. הגדוד איבד עוד 4 טנקים.

עם אור ראשון של ה-24.12 הסתבר לאייברמס כי במשך הלילה התקפל הכוח הגרמני מהצומת ונסוג לביגונוויל. את ביגונוויל החזיק גדוד צנחנים מוגבר של הדיביזיה ה-5. בשעה 0800 יצאה לדרך התקפת גדוד 37, ולאחר קרב שבמהלכו כותרה העיירה ע”י שתי פלוגות של הגדוד, בעוד פלוגת טנקים ופלוגת חרמ”ש נכנסות לתוך העיירה לטהרה, נכנעו מגיניה והכיבוש הושלם עד 1100. האבידות הגרמניות בחללים ופצועים נאמדו בכ-350, וכ-330 מהם נפלו בשבי האמריקני. האבידות האמריקניות לא היו כבדות. כמו כן שוחררו כ-40 שבויים אמריקנים שהוחזקו בעיר, וכן נתפס נשק אמריקני שנתפס ע”י הגרמנים והופעל נגד הכוח התוקף. לאחר סיום כיבוש ביגונוויל הגיעה לעיירה יחידה של הדיביזיה ה-26 וקיבלה מאת אייברמס את האחריות על הגזרה. לקראת חצות קיבל CCR פקודה לנוע לרוחב הגזרה ולהגיע לאגפה המערבי של הדיביזיה, גזרת נפשאטו. יחידות צוות הקרב יצאו לדרך בחצות ליל חג המולד. מאחר היו ידיעות על גשרים מפוצצים על הסור בציר מרטלנז’- נפשאטו, הם נעו באיגוף עמוק מדרום, תנועה שנמשכה כל הלילה, והגיעו עם אור ראשון לשטח כינוס סמוך לברשה (Bercheux),מצפון לנפשאטו. בלנשרד קיבל עתה את פקודותיו למשימת צוות הקרב : אבטחת האגף של CCB, בעיקר נוכח ידיעות שהגרמנים  מרכזים כוח חי”ר ושריון בסיברה  (Sibret), כ-11 ק”מ מצפון. המשימה לא כללה פריצה לבאסטון.

CCR  יצא למשימתו בשעה 1100 ביום חג המולד. הכוח המוביל, בפיקוד מג”ד 37, טיהר כמה כפרים ועיירות לאורך ציר נפשאטו-באסטון שהיו מוחזקים בדלילות ע”י הצנחנים הגרמנים. בשעה 1400, לאחר התקדמות של כ-6 ק”מ, נעצר הכוח מול עוד גשר מפוצץ על ערוץ מדרום לקוברוויל. גם גשר זה פוצץ ע”י יחידות ההנדסה הנסוגות של הדיביזיה ה-28 בימים הקודמים. אייברמס לא חיכה ליחידות הגישור, והורה לבולדוזר הגדודי (כלי תקני בגדוד טנקים אמריקני) להרוס קיר אבן סמוך ולדחוף את הריסותיו לערוץ. תוך שעה היה הכוח מעבר לערוץ, והמשיך בתנועתו ליעד המשמעותי הראשון של היום – העיירה רמויוויל (Remoiville). אייברמס ערך את הגדוד להתקפה קלאסית. לאחר ריכוך ארטילרי קצר נכנסו הטנקים והחרמ”ש (מגדוד 53) בהתקפת סער לעיירה, והצליחו לתפוס את חיילי גדוד הצנחנים שהחזיק בעיירה כשהם מתחילים לצאת מהמרתפים בהם הסתתרו מפני ההפגזה. תוך כשעה נכנעו לחייליו של אייברמס 327 מחיילי האויב. עוד כ-40 מהם נהרגו. אייברמס הוציא את הגדוד לחניון לילה במרחק של כקילומטר מצפון לעיירה.

במוצאי חג המולד היו שני צוותי הקרב המערביים של דיביזיה 4  -CCB  ו-CCR בקו שומון -רמויוויל, במרחק שווה מבאסטון. CCA  היה קצת מאחור, בקו טינטנז’-הולנז’. הציפיה במפקדת הדיביזיה היתה כי CCB יהיה הכוח שישלים את משימת החבירה לבאסטון. הגנרל מקסוול טיילור, מפקדה הנערץ של הדיביזיה ה-101, “החמיץ” את המצור על באסטון משום שהיה בחופשת מולדת (על ה-101 בבאסטון פיקד בריגדיר-ג’נרל מקאוליף, שהיה מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה). מקסוול טיילור, שחזר באותו יום לחזית והיה להוט לחבור עם הדיביזיה שלו הנצורה בבאסטון, הגיע בעצת גאפי למפקדת CCB במטרה להיכנס למחרת עם כוחותיו של דאגר לבאסטון.

בערב ה-25.12 התקיימה קבוצת פקודות במפקדת CCR. מטוס קל הביא למפקדה מפה שעליה סומן המערך ההיקפי של דיביזיה 101 סביב באסטון וההיערכות המשוערת של הכוחות הגרמנים בגזרה. נמסר למג”דים כי משימת הפריצה לבאסטון היא באחריותו של CCB. משימת CCR  היא אבטחת האגף של CCB. היעד שהוכתב ליחידות צוות הקרב ליום המחרת היתה סיברה, שידיעות מודיעיניות המשיכו לזרום על ריכוז כוח גרמני בה. ריכוז זה היווה איום פוטנציאלי על אגפה של הדיביזיה, ולכן היה חיוני לנטרל אותו.

בבוקר ה-26.12 יצא CCR למשימתו. קרבות הימים האחרונים נתנו את אותותיהם במצבת הכוחות של צוות הקרב. גדוד 37, שכזכור יצא למערכה עם מצבת טנקים מצמצמת, איבד טנקים נוספים, ומצבת הטנקים שלו עמדה עתה על 20 טנקי שרמן ועוד 13 טנקים קלים מדגם סטיוארט. גדוד 53 עמד על חסר של 230 לוחמים.

צוות הקרב יצא לדרך בשעה 0925 בהובלת פלוגת הטנקים הקלים של גדוד 37, ופלוגת משחיתי הלקאט מגדוד 704. צוות הקרב התגבר על כמה כיסי התנגדות קלים. השמיים ביום זה היו בהירים לחלוטין, וצוות הקרב קיבל סיוע צמוד של חיל האוויר הטקטי ה-19, הצמוד לארמיה ה-3. בשעה 1500 נעצר הכוח לקראת ההתקפה על סיברה – העיירה שהוכתבה כיעד בקבוצת הפקודות של הערב הקודם. מג”ד 37 אייברמס ומג”ד 53 ז’אק נפגשו לתיאום אחרון של ההתקפה, כשלפתע התמלאו השמיים בארמדה של מטוסי תובלה שהגיעו להצניח אספקה לבאסטון הנצורה. חלק מהמטוסים גררו דאונים. המטס נתקל באש נ’מ גרמנית אינטנסיבית, ומקצת המטוסים נראו נדלקים ומתרסקים. תוך שהם מתרשמים עמוקות מהמחזה, הציע

לקישור לסרטון המראה את ההצנחה  –  https://youtu.be/-4U0i-mxa9Q

אייברמס לז’אק שבמקום להמשיך לסיברה – שם לא ברור אם אכן נמצא אויב, ובכל מקרה התנועה לשם תרחיק אותם מבאסטון הנצורה –  יפנו בדרך הקצרה לבאסטון ויפרצו את המצור. ארבעה קילומטר וכפר אחד – אסנואה (Assenois) עמדו בינם לבין קו הגבול הקרוב של המתחם ההיקפי של הדיביזיה ה-101 סביב באסטון. שני המג”דים החליטו שאפשר לעלות על הכביש, לפרוץ באש דרך אסנואה, ולהגיע למתחם באסטון. ההיסטוריוגרפיה האמריקנית הרשמית גורסת כי זו היתה החלטת אד הוק של שני המג”דים, שלא קיבלה את אישור הדרג הממונה. עם זאת, פטון בזכרונותיו מספר כי הרעיון המבצעי הוצג לו כבר בשעה 1400 ע”י מפקד הדיביזיה גאפי, והוא אישר אותו. מכל מקום, תימלול רשת הקשר מראה שמפקד CCR לא היה בתמונה בזמן אמת. בשעה 1640, כשאייברמס וז’אק בעיצומו של הקרב באסנואה ובוגס כבר בפריצה קדימה (ראו להלן), קרא בלנשארד לשני המג”דים להגיע אליו בתוך 45 דקות לקבלת פקודות להמשך…

לפני תחילת התנועה, תיאמו אייברמס וז’אק את הכניסה עם מפקדת הדיביזיה ה-101. כמו כן ריכזו לטובתם את כל סוללות הארטילריה של צוות הקרב וקיבלו כסיוע נוסף 3 גדודי ארטילריה שעמדו לרשותו של CCB. פלוגה B/37 הוצבה באבטחה בשטח גבוה באגף ציר התנועה. בשעה 1615 ניתנה פקודת היציאה. הכוח המוביל היה צוות C, שכלל את פלוגת הטנקים C/37 ופלוגת החרמ”ש C/53. בטנק המוביל – “קוברה קינג” – היה מ”פ C, סגן צרלי בוגס. הכוח התקרב במהירות לאסנואה כשעל הכפר מונחתת הפגזה של 13 סוללות תותחים. אסנואה היה כפר מוגן היטב ע”י כוח מעורב של דיביזיית הצנחנים ה-5 והדיביזיה ה-26 של קוקוט. בקו החזית הדרומי של הכפר היו ערוכים 8 תותחי נ”ט. בוגס הוביל את הכוח שלו תוך ירי מכל הכלים לתוך ההפגזה הארטילרית, ועד שהארטילריה חדלה והעשן התפזר, הטנקים והזחל”מים כבר היו בתוך הכפר. הטנק של בוגס ירה תוך כדי המעבר באסנואה 21 פגזי תותח, ומספר רב של סרטי מקלע. במהומת הקרב בסמטאות הכפר, תעו חלק מהכלים בדרכם. מספר זחל”מים נפגעו וכמה נדלקו, לפחות אחד מהם מירי הארטילריה האמריקנית. החרמ”ש של C/53 ירד מהכלים והתחולל קרב פנים אל פנים עם הכוח הגרמני, שגם כאן הסתתר מההפגזה במקלטי הבתים ההרוסים. בוגס, עם 5 שרמנים, וזחל”מ אחד של C/53, המשיך לבאסטון. נוצר פער בין שלושת הטנקים הקדמיים לזחל”מ ולשני הטנקים שבמאסף. כוח גרמני ביער שלצד הדרך הספיק לפזר כמה מוקשים על הדרך. הזחל”מ עלה על אחד המוקשים ונדלק, ושני הטנקים שאחריו נעצרו. בוגס המשיך עם 3 הטנקים הראשונים כשהם יורים מכל הכלים. תוך כדי תנועה זיהה בוגס פילבוקס מימין לדרך, והתותחן שלו השחיל שלושה פגזים לתוך הפילבוקס. עתה נתן בוגס לנהג של “קוברה קינג” הוראה להאיט, תוך שהוא מזהה ביער שמסביב לפילבוקס דמויות במדים אמריקניים. זה היה כוח מהדיביזיה ה-101 שהיה בעיצומה של הסתערות על אותו פילבוקס, שהיה מאוייש ע”י 12 חיילים גרמניים – כולם נהרגו מירי הטנק. בוגס קרא לעבר החיילים שמולו : “בואו, צאו החוצה, אנחנו הדיביזיה הרביעית”. דמות אחת יצאה מהיער. בוגס השאיר את ידו על הדק המקלע – במהלך המערכה היו מקרים רבים של חיילים גרמניים שהתחזו לאמריקנים, או של חיילים גרמניים שלבשו מדים אמריקניים מעל למדיהם כדי להתחמם. הדמות השיבה לבוגס : “אני סגן וובסטר מגדוד ההנדסה המוצנח 326, הדיביזיה ה-101”. החבירה הושגה.

השעה היתה 1650. בינתיים המשיכו הטנקים של גדוד 37 לזרום בעקבות בוגס, וכעבור 20 דקות כבר יכול היה אייברמס ללחוץ את ידיו של גנרל מקאוליף, שיצא לקראת החוברים. ז’אק ולוחמי החרמ”ש של גדוד 53 המשיכו בינתיים את קרב הטיהור באסנואה, שנמשך לתוך הלילה. בסיומו היו בידי  גדוד 53 כ-430 שבויים גרמנים. טיהור היער שממזרח לציר אסנואה- באסטון נמשך עד השעה 0100. מיד לאחר מכן נכנסה שיירה ראשונה לבאסטון, שכללה עשרות משאיות אספקה ו-70 אמבולנסים לפינוי הנפגעים הרבים של ה-101. השיירה יצאה דרומה מבאסטון בבוקר 27.12, כשהיא נושאת עימה את 650 הפצועים שהצטברו בדיביזיה ה-101 הנצורה. עוד נוסע עבר דרך יחידות CCR באותו בוקר בכיוון באסטון  – זה היה הגנרל מקסוול טיילור, מפקד ה-101, שבילה את היממה וחצי הקודמת עם CCB, והבין שההזדמנות שלו להגיע לכוחותיו היא בציר של CCR.

במהלך ה-26.12 הורה פטון לתגבר את הדיביזיה ה-4, שמצבת הטנקים שלה בארבעת ימי הלחימה הידלדלה מאד. הכוח שנשלח לעזרת הדיביזיה ה-4 היה CCA של הדיביזיה המשוריינת ה-9, שיצא מלוכסמבורג והתייצב בבוקר ה-27.12 ממערב ל-CCR, על כביש נפשאטו-באסטון. על כוח זה הוטל לטפל באיום שאייברמס וז’אק לא טיפלו בו – ריכוז הכוח הגרמני בסיברה. בכך הובטחה אבטחת האגף של CCR ושל הדיביזיה ה-4.

CCA  – 30.12 -26.12

בעוד CCR ו-CCB סוגרים את הפער שנותר בינם לבין באסטון, בבוקר ה-26.12 CCA נמצא עדיין במרחק של כ-11 ק”מ מהעיר, כשבינו לבין העיר מפרידות יחידות דיביזיית הצנחנים ה-5 המנהלות לחימה עיקשת על כל שעל. בנוסף, הגרמנים הצליחו לרכז בגזרה זו מספר גדודי ארטילריה, שגבו את מחירם מיחידות החי”ר של צוות הקרב. בשעה 0800 התחילה התקפת גדוד 51, בסיוע פלוגת שרמן B מגדוד 35, על הולנז’, ממערב לכביש מרטלנז’-באסטון וכ-3 ק”מ מדרום מזרח לשומון. הקרב התנהל משך כל שעות היום עד להכרעה בשעה 1730. נתפסו כ-350 שבויים גרמנים, ומה שחשוב לא פחות –  2 גדודי ארטילריה, אחד מהם גדוד משגרי רקטה נבלוורפר (Nebelwerfer). במקביל תקף גדוד 1/318, בסיוע טנקי פלוגה C/53 וכבש את הונוויל, כ-4 ק”מ ממזרח להולנז’.

ב-27.12 התחדשה ההתקדמות האיטית של CCA, כאשר גדוד 51 עם פלוגות A ו-B של גדוד 35 נלחם רוב שעות היום על כיבוש סיינלה (Sainlez) על כביש מרטלנז’- באסטון, כ-3 ק”מ

מצפון להולנז’, ו-9 ק”מ מדרום לבאסטון. במקביל, גדוד 1/318 התקדם תוך שהוא מטהר את הכפרים לאורך הדרך המשנית שממזרח לכביש במרחק של כ-4 ק”מ. במשך היום הוכנסה הדיביזיה ה-35 לסגירת הפער ההולך וגדל בין CCA לדיביזיה ה-26 שממזרח, ובכך הובטח האגף המזרחי של CCA.

ב-28.12 התקדם CCA כ-4 ק”מ וכבש את שאטו לוסאנז’, כ-6.5 ק”מ מבאסטון. שיעור האבידות המצטבר בשני גדודי החי”ר של CCA עלה משמעותית במהלך ימי הלחימה לאורך הכביש לבאסטון, כאשר חלק לא מבוטל מן האבידות נבע מכוויות קור בקרב חיילי החי”ר שזה להם היום השישי בשלג וברטיבות. ב-28.12 לבדו ירדה מצבת גדוד 51 בקרוב ל-50 לוחמים, כשליש מהם מכוויות קור. מצבת גדוד החי”ר 1/318 ירדה ל-96 לוחמים. גם מצבת הטנקים של צוות הקרב נשחקה משמעותית, וגדוד 35 עמד בסוף היום על 9 טנקי שרמן (לעומת 35 בתחילת המערכה). במהלך היום קיבל CCA פקודה להחזיר את גדוד 1/318 המדולל והמוחלש, שנלחם עם CCA מאז ההתקפה על טינטנז’ ב-25.12, ליחידת האם שלו – דיביזיה 80. לקו המתפנה של גדוד 1/318 נכנס הרגימנט ה-134 מהדיביזיה ה-35 (חי”ר). במקביל, נשלחה פלוגת הטנקים הקלים D של גדוד 35 לחבור עם CCB בחורש שממזרח לאסנואה.

למחרת, 29.12, המשיכה הפלוגה הקלה 35/D צפונה וחברה לדיביזיה ה-101 בציר אסנואה-באסטון. על הכביש הראשי לבאסטון נמשכה לחימת גדוד 51 על המכשול הבא בדרך לבאסטון – הכפר רמואפוס (Remoifosse), 4 ק”מ מבאסטון. בעוד הגדוד מתקדם לתקיפת הכפר, הוטרד מהאגף המזרחי מהכפר לוטרבואה (Lutrebois), כ-2 ק”מ ממזרח. עתה חסר ל-CCA גדוד החי”ר שאיבטח את אגפו המזרחי בימים הקודמים, ואילו רגימנט 134/35 שהיה אמור לאבטח את אגף CCA עדיין לא יישר קו עם צוות הקרב. CCA הפעיל על לוטרבואה אש ארטילרית אינטנסיבית לשיתוק במהלך התקדמותו צפונה. בשעה 1100 כבש גדוד 51 את רמואפוס, וב-1130 נוצרה סוף סוף החבירה עם יחידה מהדיביזיה ה-101 על כביש מרטלנז’-באסטון. לאחר 8 ימים של לחימה קשה ושוחקת באויב עיקש ובמזג אוויר קשה, השלים CCA את משימתו.

בהמשך ה-29.12 השלימה דיביזיה 35 את כיבוש לוטרבואה ונערכה באגף של כביש מרטלנז’-באסטון. מבלי לדעת זאת, הכוחות נערכו לקראת התקפת הנגד האחרונה של הגרמנים בארדנים. לאחר שהרעיון המבצעי האסטרטגי של מבצע “משמר הריין” נכשל, וגם המאמץ לכבוש את באסטון נקטע עם פתיחת המסדרון הדרומי ע”י הדיביזיה ה-4 המשוריינת האמריקנית, הפכה עכשיו באסטון בעיני היטלר לחזות הכל – אם יצליח להשלים שוב את כיתור העיר ולכבוש אותה, יהא בכך הישג אסטרטגי שיגמד את הכישלון הקולוסאלי של המבצע, ואולי גם יקהה את רצון האמריקנים להמשיך ולהילחם… בהתאם לכך נשלחו תגבורות מהעורף, בהן שתי דיביזיות פאנצר של ה-SS (ה-9 וה-12) ודיביזיית הפולקסגרנדיר ה-167, וכן נשלחו דרומה יחידות שנלחמו קודם לכן בגזרה הצפונית של הבליטה, ובהן דיביזיית ה-SS ה-1, הלייבשטנדרט אדולף היטלר, או נכון יותר – מה שנשאר ממנה, לאחר השמדת כוח פייפר. על התקפת הנגד החדשה הופקד פון מנטוייפל, והוא תכנן התקפה בו זמנית של שני קורפוסים – אחד ממערב למזרח והשני ממזרח למערב – לניתוק המסדרון לבאסטון בקו לוטרבואה-אסנואה.

ההתקפה יצאה לדרך בבוקר ה-30.12. בצד המערבי התנגש הקורפוס ה-47 של פון ליטוויץ ביחידות של הדיביזיה המשוריינת ה-11 ודיביזיית החי”ר ה-87 שיצאו באותן שעות להתקפה במסגרת תחילת התקפת ההמשך של הארמיה ה-3 לאחר שחרור באסטון מהמצור. בצד המזרחי הותקפה הדיביזיה ה-35 עם אור ראשון ע”י הקורפוס ה-39 של גנרל דקר, שכלל את דיביזיית הפולקסגרנדיר ה-167 הטרייה ודיביזיית הפאנצר ה-1 של ה-SS (מיודעתנו מהארמיה של ספ דיטריך), ושרידי דיביזיית הצנחנים ה-5. גבול הגזרות בין שתי הדיביזיות התוקפות היה לוטרבואה. הדיביזיה ה-35 המותקפת קראה לעזרתה של הדיביזיה ה-4. בשעה 0700 פרס מפקד CCA ארנסט את כוחותיו מול לוטרבואה, כשגדוד 51 נשלח לעבות את שורותיה הדלילות של הדיביזיה ה-35. במקביל הוזעק CCB מאיזור אסנואה לתגבר את המערך של CCA.

מצפון ללוטרבואה הצליח גדוד חי”ר של הדיביזיה ה-167 לחצות את כביש מרטלנז’-באסטון. הכוח שהיה ללא סיוע משוריין נבלם ע”י גדוד 51, בסיוע אווירי צמוד, ובסיוע ירי ארטילרי כבד שכלל לראשונה פגזים עם מרעום קירבה. הגדוד הגרמני רוסק.

לקראת הצהריים ניסה טור משוריין של דיביזית ה-SS ה-1 ובו 25 טנקים להתקדם אל כביש מרטלנז’-באסטון באיזור לוטרבואה. מטוסי 47P תנדרבולט של חיל האוויר הטקטי ה-19 הוזנקו והשמידו 7 טנקים. הטור נסוג, וניסה שוב להתקדם בשטח מוסתר מצפון לציר המחבר את לוטרבואה עם הכביש הראשי. הטנקים אותרו ע”י קת”ק אווירי של הדיביזיה ה-4 שהיה במטוס קל. הוא שירטט את מקומם של הטנקים ע”ג מפה שאותה זרק ליד חניון הטנקים של פלוגה 35/B. לאחר מסלול הקרבות הארוך שעברה מתחילת המערכה, נותרו בפלוגה B רק 6 שרמנים, אבל היו עמה גם מחלקת משחיתי טנקים הלקאט מגדוד 704, וכן סוללת תומ”ת “פריסט”. מ”פ B, סגן פירסון, ערך את הכוח שבפיקודו במארב לאורך ציר התנועה הצפוי של הטור הגרמני. הכוח הגרמני נכנס לשדה ההריגה ובתוך זמן קצר הושמדו 14 מהטנקים ו-3 משחיתי טנקים.

הניסיון הגרמני האחרון לחזור ולסגור את הטבעת סביב באסטון, כשהפעם הכוח הנצור כולל גם את הדיביזיה ה-4, נכשל.

סיכום

הדיביזיה ה-4 הצליחה, בתוך שבוע עד 10 ימים מקבלת שינוי המשימה שלה, לפרוץ לבאסטון בשלושה צירים, ובכך להסיר את המצור מעל העיר והדיביזיה ה-101 הנצורה בה. בציר הראשי ארלון-באסטון, נאבק CCA כמעט על כל מטר, והצליח לחבור לעיר רק ב-29.12. CCB  הצליח להתקדם במהירות עד להתנגשות הקשה בשומון. בשל הסתבכות הקרבות בשני הצירים של CCA  ו-CCB הוטל לקרב צוות הקרב הרזרבי, CCR, שהצליח לפרוץ בציר אסנואה-באסטון ולהיות הראשון שחבר לעיר בשעות אחה”צ המאוחרות של ה-26.12.

כאמור, הדיביזיה ה-4 היתה אמורה להשתתף בהתקפה ארמיונית על חבל הסאר שנועדה להיפתח ב-19.12. הדיביזיה קיבלה ממפקדת הארמיה אתראה לשינוי משימה ב-17.12, וב-18.12 וב-19.12 נעו יחידותיה למשימתן החדשה. את חלק הארי של המסע – 160 מייל במקרה של CCB, ו-120 מייל במקרה של CCA – עשו בכ-36 שעות. לעומת זאת, מעבר 20 הקילומטרים האחרונים מקו מרטלנז’-פוווייר לבאסטון – ארך 8 ימים בגזרה של CCA, ו-5 ימים בגזרה של CCB. מתקפת הנגד של הדיביזיה, שהחלה כמתקפה בהובלת טנקים, הפכה בגזרות CCA ו-CCB  למתקפה בהובלת חי”ר, בקצב חי”ר. צוות הקרב הרזרבי CCR השלים משימתו בזמן קצר יחסית – יומיים, בגלל שעיקר המאמץ הגרמני לבלום את התקפת הנגד התרכז בצירים של CCA  ו-CCB, אבל גם משום שבניגוד לשני הצוותים האחרים, בציר של CCR המתקפה המשיכה כמתקפה בהובלת טנקים, ובקצב שריון. עם זאת, יש להדגיש כי המשימה של דיביזיה 4 לא היתה לפרוץ לבאסטון על ציר אחד אלא לחבור לבאסטון בחזית ברוחב של כ-35 ק”מ, כדי שהחבירה לעיר תאפשר החזקת מסדרון אספקה ותיגבור שאיננו מאויים בניתוק ע”י כוחות גרמניים. המטרה האמריקנית היתה להפוך את העיר לבסיס מוצק להמשך מתקפת הנגד האמריקנית לצפון מזרח, במטרה לנתק ולכתר את הכוחות הגרמנים שבבליטה. משום כך, עם כל הדרמה שבחבירה של פלוגת בוגס לבאסטון ב-26.12, משימת הדיביזיה הושלמה רק כאשר פתח CCA  את הציר הראשי ארלון-באסטון ב-29.12.

המפקדים

בקרבות של שלושת צוותי הקרב בלטו בעיקר המג”דים – אייברמס, אירזיק, כהן, ז’אק ואחרים. דרגי הפיקוד הבכירים יותר – ברמת צוות הקרב וברמת הדיביזיה לא הצטיינו. בשניים מתוך שלושת צוותי הקרב – B ו-R, מג”ד הטנקים הוביל את מהלכי צוות הקרב וקיבל את ההחלטות החשובות. בדרג שמעל לצוותי הקרב ניהל פטון את המערכה באופן ישיר, תוך שהוא עוקף את דרגי הפיקוד שמתחתיו.

במהלך השבוע נהג פטון להופיע עם רכב הפיקוד שלו בכל הגזרות, כשהוא מדרבן את הכוחות ונותן פקודות ישירות למפקדים בשטח, בניגוד למנהגו במהלך הלחימה שקדמה למערכה על הבליטה, וגם לאחריה. “סעו כמו שדים” (drive like hell) היתה פקודתו של פטון לכוחות. ככל הנראה היה פטון מודע לחולשת דרגי הביניים של הפיקוד בדיביזיה ובקורפוס. בניהול המהלך של חבירת ארמיה 3 לבאסטון קנה פטון לעצמו תהילת עולם, ולא בכדי אפשר למצוא ברבות מהערים והעיירות שדרכן פרצה הארמיה  – הן בלוכסמבורג והן בדרום בלגיה, כיכרות או רחובות הנקראים על שמו.

כמה ממפקדי הדיביזיה ה-4 המשיכו להצטיין במלחמה, וטיפסו בסולם הדרגות של הצבא האמריקני לאחריה. הבולט שבהם הוא כמובן מג”ד 37, קרייטון אייברמס, עליו אמר פטון, בצניעות האופיניית לו :”אני נחשב למפקד הטנקים הטוב בצבא, אבל יש לי מתחרה אחד – אייב אייברמס”. במרץ 45′ קיבל אייברמס את הפיקוד על CCB והוביל אותו עד לסיום המלחמה. לאחר המלחמה מילא שורת תפקידים במטה, בצבא האמריקני בגרמניה, במלחמת קוריאה, ובתפקידי פיקוד, בהם מפקד הדיביזיה המשוריינת ה-3 ומפקד קורפוס. בתחילת מלחמת וייטנאם היה סגנו של הגנרל ווסטמורלנד, וביוני 1968 נתמנה למפקד הכוחות האמריקנים בוייטנאם, ומילא תפקיד עד זה עד יוני 1972. אז נתמנה לראש המטה של צבא ארה”ב, תפקיד שמילא עד למותו בטרם עת בגיל 59 בספטמבר 74′. אייברמס הונצח בקריאת טנק המערכה של צבא ארה”ב על שמו – M1Abrams.

יו גאפי המשיך לפקד על הדיביזיה ה-4 עד מרץ 45′, כשקודם לתפקיד מפקד קורפוס. הוא נהרג בתאונת מטוס בקנטקי ביוני 46′.

מפקד CCA הרברט ארנסט קודם בפבר’ 45′ לפיקוד על הדיביזיה ה-90.

מפקד CCB הולמס דאגר קודם במרץ 45′ לפיקוד על הדיביזיה המשוריינת ה-11.

מג”ד 8 אל אירזיק נשאר בצבא לאחר המלחמה והגיע לדרגת תת אלוף.

דמות מיוחדת בנוף המפקדים של הדיביזיה ה-4 היה מג”ד 10, הרולד כהן. כהן היה בנו של יהודי ליטאי שהיגר לארה”ב והחל דרכו בדרום קרוליינה כרוכל, מוכר סדקית מבית לבית, ולימים צבר הון בעסקי טקסטיל. מיד לאחר פרל הרבור פנה כהן ללשכת הגיוס וסורב, בשל ליקויי ראייה. הוא גוייס רק לאחר שהתעקש על כך, ולאחר שחתם על כתב ויתור תביעות. בניגוד לרוב המפקדים בדיביזיה, כהן התחיל את המסלול כטוראי, ונשלח לקורס קצינים לאחר שהצטיין באימונים. כהן  נחת עם גדוד 10 בנורמנדי כקצין האספקה הגדודי. הוא קודם לתפקידי קמב”ץ גדודי, סמג”ד, ולאחר פציעתו של מג”ד 10 בקרב בלוריין קיבל פיקוד על הגדוד ב-1.12.

לאחר המערכה על הבליטה, רוב שיתופי הפעולה של גדוד 10 של כהן היו עם גדוד 37 של אייברמס במסגרת CCB, ובין שני המג”דים התפתחה חברות אמיצה שנמשכה לכל משך חייהם. שמעו של הציוות של שני המג”דים עורר תשומת לב גם בצד השני. שם המשפחה גרם לגרמנים לחשוב כי גם אייברמס ממוצא יהודי, ועלונים שהופצו בקרב יחידות הצבא הגרמני שנלחמו מול הדיביזיה ה-4 התריעו מפני “שני הקצבים של רוזבלט – כהן ואייברמס”, שתוארו כיהודים שואפי נקם. בראיון לעיתון המקומי של עיר מגוריו של כהן, ספרטנבורג דרום קרוליינה, באוקטובר 45′, אמר אייברמס : “הוא [כהן] היה מפקד החי”ר הטוב ביותר בצבא, והוא בסה”כ יצרן חולצות שעד לא מזמן לא ידע שום דבר על צבא”. ואכן, כהן טיפס מדרגת טוראי לדרגת סא”ל ולתפקיד מג”ד בתוך פחות מ-3 שנים מגיוסו לצבא.

לקראת סוף המלחמה, בעת שחזר מאישפוז זמני בבית חולים שדה אמריקני, נפל כהן בשבי יחידה של ה-SS. הוא תוחקר, ושוביו הבינו די מהר מי נפל בידיהם. כעבור זמן קצר נקלע הכוח הגרמני וכהן בתוכו להפגזה אמריקנית שבה נפצעו רבים מאנשי היחידה השובה. לאחר שסייע במתן טיפול רפואי לפצועים שבין שוביו, הצליח כהן לנצל את המהומה שנוצרה ולחמוק לחבירה עם הצבא האמריקני המתקדם, וחזר ליחידתו. בביוגרפיה של כהן מסופר כי אייברמס, שכבר היה אז מפקד CCB, נכנס לחדר, חיבק את כהן תוך שהא מזיל דמעה, ואמר שהוא מאושר שהם “חוזרים לעשות עסקים ביחד”.

כהן קיבל שורה של עיטורי גבורה מצבא ארה”ב, בהם צלב השירות המצויין (Distinguished Service Cross) שהוא אות הגבורה השני בחשיבותו בצבא ארה”ב, וכן אותות כבוד מממשלות בריטניה, צרפת, בלגיה ולוכסמבורג.  לאחר המלחמה החליט כהן לא להישאר בצבא, לפי מקורביו משום שחשב שכיהודי אין לו סיכוי להעפיל בסולם הדרגות, וחזר לתעשיית הטקסטיל המשפחתית. כהן נפטר בטיפטון, ג’ורג’יה ב-2006, בגיל 90.

עם פתיחת הדרכים לבאסטון והדיפת המתקפת הנגד הגרמנית ב-30.12, נכנסה הדיביזיה לתקופת מנוחה והתארגנות.  אבידות הכוח הגרמני שעמד מולה – בעיקר דיביזיית הצנחנים ה-5, היו כאלפיים, ועוד כמספר הזה נפלו בשבי. הגדודים המסתערים של הדיביזיה נזקקו לתיגבור משמעותי בכוח אדם ובציוד –  בתשעת ימי הלחימה איבדה הדיביזיה 1101 מאנשיה : 214 נהרגו, 831 נפצעו, ו-565 נעדרו. מצבת הטנקים הבינוניים המצרפית של 3 גדודי הטנקים ירדה לקו אדום של מתחת ל-50. לאחר אירוע קרב קצר ב-10.1.45, נשלפה הדיביזיה מהגזרה ונשלחה ללוכסמבורג לשמש כעתודה של קבוצת הארמיות של ברדלי. בכך לא הסתיים מסלול הקרבות של הדיביזיה. לאחר הפוגה של כ-6 שבועות, יצאה הדיביזיה מלוכסמבורג בפברואר 45′, חצתה את הריין בסוף מרץ והמשיכה למרכז גרמניה במסגרת קורפוסים שונים של הארמיה ה-3, וסיימה את המלחמה ב-6.5 במפגש עם הרוסים בדרום מערב צכוסלובקיה.

עבור מסע הקרבות שלה לחילוץ הדיביזיה ה-101 הנצורה בבאסטון, זכתה הדיביזיה ה-4 לציון לשבח יחידתי נשיאותי – ובכך היתה לדיביזיית השריון היחידה צבא ארה”ב שזכתה לעיטור יחידתי כזה.

 

הפרק הבא והאחרון : פרק ג’2  – סיור במסלול הקרבות של הדיביזיה המשוריינת ה-4.

מקורות :

2007. M. Fox, Patton’s Vanguard, The United States Army Fourth Armored Division, Macfarland, Jefferson NC, 2007.

George S. Patton, War as I Knew It, Houghton Mifflin, New York NY, 1995.

Omar N. Bradley, A Soldier’s Story, Rand McNally, Chicago IL, 1951.

Dwight D. Eisenhower, Crusade in Europe, Doubleday, Garden City NY, 1949.

1993. M. Cole, The Ardennes : Battle of the Bulge, Center of Military History, US Army; Washington DC, 1993.
1994. Ripley, Patton Unleashed, Patton’s Third Army and the Breakout from Normandy, MBI, St. Paul MN, 2003.
1995. Marriott & S. Forty, The Ardennes Battlefields – December 1944-January 1945, Casemate Publishers, Oxford UK, 2017.
1996. J. Muller, The Bulge Battlefields, French Battlefields, Buffalo Grove IL, 2016.
1997. Quarrie, The Ardennes Offensive – V Panzer Armee – Central Sector, Osprey Miltary Publishing, Botley, UK.