מדור: 
תגובות: 
עוזי : “הנסיונות לגרור את גשר הגלילים על ידי כוחות לא מאומנים, גרם לשברים רבים בגשר ובטנקים הגוררים… גשר הגלילים לא הגיע לתעלה בלילה של ה 16 או ה 17 לא מעט כי נשבר שוב ושוב כתוצאה מגרירה לא מאוזנת וחוסר אימון של הצוותים שהיו מותשים ונרדמו תוך כדי גרירה במהירות 2 קמ”ש“.
נו מתי יהיה סוף לקשקוש הזה ?
1. כל פרשת ה”מחדל” של פלוגת אלי גבע לא מחזיקה מים משום :
א.היתה עוד פלוגת טנקים – מגח, באוגדה 252, בחטיבה 14, בגדוד 9, שאומנה לגרירת הגשר.
ב. כידוע פלוגות גדוד 9 שרדו כמה שעות של הלחימה ב-6.10 ובכך ירדו מהסד”כ.
ג. בקטסטרופה של ה-6.10, לו נמצאה פלוגת אלי גבע בפרוץ המלחמה בסיני, בוודאי שלא היו שומרים עליה בצמר גפן, אלא היו מצוותים אותה לאחד מהכוחות הסדירים, כך שגורלה עלול היה להיות כזה של פלוגות גדוד 9, וגם אם לא, אזי עד ל-15.10 לא היו נשארים בפלוגה צוותים רבים שהשתתפו באימוני הגרירה המקוריים.
ד. וזה העיקר, פלוגת גבע אומנה לגרור את הגשר במשטח ישר לאורך כמה מאות מטרים, אולי קילומטר-שניים, לא דומה בכלל לתנאי הגרירה בדיונות שלאורך ציר “עכביש” בליל הצליחה. פלוגת גבע לא אומנה לגרור את הגשר לאורך 19 ק”מ כפי שצריך היה לקרות בליל הצליחה. אף אחד לא יכול לקבוע שאילו גררה פלוגת גבע, המקורית, המאומנת לגרירה, את הגשר בתנאים שאנחנו גררנו אותו בליל הצליחה, לא היה הגשר נקרע בדיוק כפי שקרה אצלנו. מציע שמישהו ישאל פעם את אלי גבע מה דעתו בענין – תופתעו.
2. הצוותים לא נרדמו – התיאור הזה מתאים לליל ה-15-14.10, שאז ביצענו אימון בגרירת הגשר מיד בתום קרב השב”ש הגדול, ואז באמת הצוותים היו הרוגים מעייפות ונרדמו. שעות האור של ה-15.10 נוצלו כיום התארגנות ומנוחה, והפלוגה יצאה לגרירה רעננה, ולא היו תקלות שנבעו מעייפות בליל הצליחה.
3. עוזי – “חיזוק נקודות הגרירה של הטנקים שלא יקרעו, דבר שקרה שוב ושוב למגחים שניסו לגרור את הגשר”. זה לא קרה אפילו פעם אחת.אתה מתבלבל עם גרירת הדוברות, ששם באמת נקרעו אזני גרירה של מגחים. לא בגרירת הגשר.
4. “שברים רבים” חוזרים ונשנים בגשר – היה שבר אחד, פעם אחת, בסביבות השעה 0600 בבוקר ה-16.10. אחד היצולים נקרע, זה הכל.
5. היצול תוקן תוך פחות מ-6 שעות ובצהרי ה-16.10 היה כשיר להמשך גרירה. זה לא קרה, כידוע, בגלל שציר “טרטור” לא היה פתוח לתנועת הגשר עד בוקר ה-18.10. לכן, עוזי, הגשר לא הגיע לתעלה “בלילה של ה-16 או ה-17″. זאת הסיבה היחידה, אין אחרת.
6. למי שרוצה לקרוא תיאור של גרירת הגשר ותקלותיה בליל הצליחה, אני מצרף קישור למאמרי על גרירת הגשר שהתפרסם ב”שריון” ובאתר חטיבה 421 –
http://www.421.co.il/?CategoryID=296&ArticleID=551
המחבר לא אובייקטיבי, אבל אני מזמין ומאתגר כל מי שרוצה למצוא פרטים לא מדוייקים במאמר.
עודד שלום
נושא הפלוגה בגדוד 9 הוא חדש לי. על איזו פלוגה מדובר?
האם הפלוגה הוכנסה לכוננות במסגרת ההערכות לצפניה בשעות הבוקר של ה 6 לחודש?
גיל
פלוגה מ' של יהונתן צוובנר ז"ל.
לא ידוע לי אם הפלוגה הוכנסה לכוננות צפניה. נראה לי שלא, לפי מה שקראתי ושמעתי דיווחים של המג"ד יום טוב תמיר על פרוץ המלחמה ומשימות הפלוגות ב-6.10..
עודד,
אנא הזכר לנו: האם היה קשר בין הטלת הגרירה על חטיבה 421 ובין היעדרה של פלוגת גבע?. היו טנקים שלכם (חט' 421) שהשתתפו בגרירת הדוברות; האם תפקיד זה הוטל עליכם ותורגל על-ידכם עוד לפני המלחמה?. אני שואל שאלות אלו, בהנחה ששיתוף הדוברות בצליחה המתוכננת, בימים שלפני המלחמה, היה דבר ידוע ולכן גם הוטל בתוכניות המבצעיות על יחידה מסוימת שגם אומנה בכך. אם הנחה זו נכונה, מסתבר שהיה צורך בחיזוק ווי הגרירה ובתרגול הגרירה עצמה, כשמדובר בכלים כה גדולים.
אני מציג את השאלה, גם בשל דרישתו של שרון לצלוח, כבר בתחילת המלחמה. אני מניח כי, כאלוף פד"ם עד סוף יולי, היה שרון מעורה מאוד בתכנונים וידע כל שהיה צריך ואפשר לדעת על השימוש באמצעי הצליחה למיניהם. לכאורה, חלק נכבד ב"ברדק" הצה"לי היה התעלמותו של דורש הצליחה מבירור נקודה כה יסודית, כמו זמינותם של הטנקיסטים שאומנו בגרירת גשר הגלילים, שללא ספק הצביע גם לפני המלחמה על הבעיות שבגרירתו.
או שמא אני טועה.
משה מ'
אני לא רואה את הדברים כך.
במסגרת חלוקת המשימות ל"אבירי לב" באוגדה 143, נקבע שחטיבה 421 היא זאת שמוטלת עליה משימת הצליחה – גרירת אמצעי הצליחה למיניהם, הבאתם למים, ואחריות מבצעית להנחתם בתעלה, כמובן בתיאום מלא עם מפקדי גדודי הגישור שהוצמדו למג"דים של החטיבה.
בתוך החטיבה נקבע כי גדוד 1 (264) יהיה אחראי לגרירת הדוברות ולליווי ה"תמסחים", וגדוד 3 (257) יהיה אחראי לגרירת גשר הגלילים. על גדוד 2 (599) הוטל לאבטח את תנועת גרירת הגשר, שהיתה המשימה המרכזית.
אשר לגרירת הדוברות, מעבר לבעייה המבצעית העיקרית – אי זמינות הצירים בחלקם המערבי בשל המגנן של חטיבה 16 המצרית לאורך "טרטור" אשר שלט באש טילי נ"ט על "עכביש", הסיבה העיקרית לאי הצלחת הבאתם אל המים בליל הצליחה היתה היתקעותם בצירים, והמאבק בין גוררי הדוברות לבין אינסוף יחידות אחרות על עדיפות בשימוש בציר "עכביש". את זה תיארתי בהרחבה במאמר שלי בנושא זה שאתה מכיר. גם אם ציר "עכביש" היה פנוי לגמרי רק לדוברות, אפשרות שלא היתה קיימת משום שלפחות חטיבה 247 על זחל"מיה עמוסי הצנחנים וסירות הצליחה ואוטובוסיה היתה צריכה לנוע שם, ספק אם עד אור ראשון היו הדוברות מגיעות לחצר ב"מצמד". אלא כשידוע הן נתקעו הרבה יותר רחוק במעלה "עכביש".
לגבי הגשר, הסיפור ידוע ובראשי פרקים חזרי עליו מוקדם יותר, ואין טעם לחזור על כך.
הטענה שאתה טוען כלפי אריק שרון מתחלקת לשניים:
1. שרון לחץ מהיום הראשון לצליחה. לענין זה יש להעיר שלא רק שרון דחף לכך אלא גם גונן, ורק כדי לא להרחיב מאד אזכיר בקצרה את עיכוב משלוח חטיבה 401 לגזרה הדרומית כדי שתהיה אופציה לבצע את "צפניה" ב-6.10, ואת הלחץ ההזוי שלו לתפוס גשרים מצריים ב-8.10. כמו כן יש לציין שבניגוד לגשר הגלילים של הגזרה המרכזית, שבנייתו הסתיימה רק ב-12.10, בגזרה הצפונית היו גשר גלילים מוכן ודוברות מוכנות כבר ב-6.10, במיקום שהיה בטווח קצר יותר מהתעלה מאשר "יוקון", אלא שכידוע מצב העניינים בגזרה הצפונית לא איפשר צליחה שם.
2. הענין של מומחיות בגרירת הגשר, כפי שכבר כתבתי אינסוף פעמים ונלאיתי, נופח מעבר לכל פרופורציה. גשר הגלילים תוכנן להיות מורכב במשטח שמאחורי התעלה, כמה מאות מטרים, ולא צריך היה מומחיות גדולה מדי כדי להטילו למים בנתונים כאלה. איש לא שיער שנתוני הפתיחה יהיו שהגשר נמצא ב"יוקון" – כ- 22 קילומטר מנקודת ההטלה שלו, ושיהיה צורך לגרור אותו דרך דיונות קשות וציר "עכביש" המתפתל שכולו עמוס רכב פגוש לפגוש. אף אחד, גם לא שרון, לא העלה בדמיונו נתוני גרירה כאלה, ולכן גם אף אחד לא הצליח כנראה לעשות את האדפטציה המחשבתית הנדרשת להבין שגשר סער שעובד נהדר, ואף מזכה את ממציאיו בפרס בטחון ישראל – במישור התעלה, עלול להיתקל ב"אי אלה בעיות" כאשר צריך לגרור אותו בנתונים כאמור לעיל.
צודק עודד ב-100%.
כבר לעסנו את עניין רבות.
גשר הגלילים לא תוכנן לגרירה של 20 ק"מ ולכן עניין פלוגת גבע שהיתה אמורה להכניס אותו למים ולא לגרור למרחק כזה איננו לעניין.
עובדה שכוחות "בלתי מאומנים" גררו ותו מרחק רב והוא גם הגיע למרות תקלה אחת שאנחנו לא יודעים אם לא היתה קורית עם פלוגת גבע ואם היתה השתהות היא לא היתה בגלל התקלה אלא בגלל שצירי עכביש וטרטור לא היו פתוחים.
כאשר נפתחו ב-18 לחודש, נגרר גשר הגלילים עד לתעלה והוצב עליה עם "כוחות בלתי מאומנים".
לעניין הרעיון לצלוח מיד בתחילת המחלמה, הוא לא היה לגצרי הזוי עד ה-8 לחודש אבל זה נכון שלגונן היו רעיונות הזויים למדי בעניין זה שהיגיעו עד לידי אי-מילוי הוראות, אבל זה לא מוריד בכלום מהזיות הגנרל השני בעניין זה. דדו היה הראשון להבין זאת החל מ-8 לחודש בערב ולכן נתן הוראה להתכונן לצליחה אבל לא לצלוח אלא רק כשנהיה מוכנים וכך צריכים היו כל המפקדים הבכירים בפק"ד לפעול. גם בר-לב חיכה בסבלנות עד שניהיה יותר מוכנים ועד שהפעולה בסוריה הצליחה ואז יזם, לא רק נתן הסכמתו, את הצליחה. אח"כ חיכה למתקפת המצרים ב-14 לחודש, למה שהתנגד גנרל "לצלוח לצלוח" אבל זו היתה אחת ההחלטות החכמות ביותר במלחמה. מיד לאחר ההתקפה, ב-15 לחודש, ניתנה פקודת הצליחה.
לעומת זאת מיקום הצליחה לא היה ברור עד ה-13 לחודש ומכאן הסיבה שהדוברות לא קודמו לגזרה המרכזית. לכאורה נכון שב-14 לחודש יכלו לעשות זאת. אבל אז כולם היו עסוקים בבלימת ההתקפה המצרית. אם כי לקראת אחה"צ ובלילה אפשר היה להתחיל לקדם הדוברות לטסה.
הבה לא נשכח שלמרות העיכובים הגיעו הדוברות והוקם הגשר וגם הן התעכבו בעיקר בגלל חסימת עכביש וטרטור. מכל מקום הוויכוח מי היה אחראי לקידומם לטסה הוא אקדמי למדי. אוגדה 143 קיבלה האחריות להעבירן לתעלה אבל בשלב מסוים הפסיקה לעסוק בכך עד שהתערב דב תמרי והביא את שארית הדוברות.
הערה לעניין עכביש בליל ה-15 לחודש, חט' הצנחנים 247 "על זחל"מיה" (בקטע זה הם הם לא נסעו על אוטובוסים) עברה את עכביש לפני חצות של ה-15 לחודש כך שאילו היו הדוברות במקום ואילו ידעו בוודאות שציר עכביש איננו חסום אפשר היה להעביר את הדוברות שהיו מוכנות מאחרי חצות ועד הבוקר להגיע לתעלה. נכון שאח"כ היה צריך להביא את שאר הדוברות כדי להקים את כל הגשר, אבל אז זו בעיה יותר פשוטה. בינתיים יכלו להתחיל להרכיב הגשר מהדוברות שהיו מה שלוקח זמן די רב. כאמור חסימת הצירים, או אי-פתיחתם, גרמה לעיקוב העיקרי.
איציק אגם
איציק אגם
לענין האוטובוסים –
לחטיבה 247 היו זחל"מים רק עבוד גדוד 565 של דן זיו והיחידות החטיבתיות.
הגדוד של צביקי נור, גדוד 416, נסע באטוובוסים. הזחל"מים של הנגגלה הראשונה היו אמורים לצאת חזרה ולהעמיס עליהם את גדוד 416, כפי שאכן נעשה לפנות בוקר.
את האוטובוסים אפשר לראות בכל התמונות והסרטים של ציר "עכביש" הפקוק, וזה חוץ מידע אישי – ראינו אותם על הציר תוך כדי גרירת גשר הגלילים, והם היו חלק מהבעייה של סתימת הציר.
עודד,
מעניינים וקצת מוזרים חילופי התפקידים בין הגדודים בחטיבה 421.
אתה כותב שגדוד 599 נועד לאבטח את תנועת גשר הגלילים, ואילו גדוד 264 לאבטחת הדוברות ולליווי התמסחים. אך מדבריך מתברר גם כי דווקא גדוד 599 ליווה, בעצם ימי הלחימה, את הדוברות שהורכבו ברפידים (תשע מ-12) אל מקום שנמצא 30 ק"מ מדרום-מזרח לטאסה.
אשר ל"גשר סער" ולבעיותיו: על פי ההגיון שלי, כאשר ממציאים אמל"ח חדש כלשהו – גשר, מטוס, חומר נפץ או רובה – יש להעמידו תחילה, בטרם חולקו פרסים כלשהן, בנסיונות אכזריים ביותר, ככל האפשר, ואפילו במבחני ריסוק (במכוניות זה דבר שגרתי). ללא ספק יש להעמיד את הגשר הזה במבחני גרירה במסלולים קשים ככל האפשר, כדי לבחון את יכולתו ואת יכולת גורריו לעמוד במשימה בלא שיאולצו להמתין לתיקון כאשר כוחות גדולים ממתינים בצד וחוטפים בינתיים ארטילריה על הראש. העובדה שהגשר האומלל לא עמד אפילו בגרירה בקו ישר-יחסית ובפני-קרקע מישוריים יחסית, – איש לא יכול ברצינות לצפות למסלול ישר ואופקי בחזית התעלה – מעידה על ריצה מוקדמת מדי לחלוקת הפרס. וכשמדובר במשימה אסטרטגית כה חשובה ומכרעת, אין די באימון פלוגה אחת בגרירה, וחייבים להביא בחשבון כי בדיוק ברגע הקריטי תימצא הפלוגה בשירות בקו בגבול הצפון, או תחת הפגזה כבדה בחזית הסורית (שאת קיומה במקביל לחזית מצרית נראה כי איש לא העלה בדעתו). תאר לעצמך את לעגו של העולם כולו אילו, לקראת שיגור חללית מאוישת לירח, היה מתברר כי אחד האסטרונאוטים חולה אך לא טרחו לאמן לו מחליף.
לכל הדברים הללו היה שותף מלא, בהכרח וללא שום ספק, גם אריאל שרון, שבניגוד לרושם המצטבר אינני מחפש את ראשו אלא נתקל מדי פעם מחדש במחדליו הכבירים. וזה מעורר יותר מכל את הרושם העגום, שצעקותיו "לצלוח, לצלוח" , ללא בירור זמינותם של כל אמצעי הצליחה ובלא שהוכנו כראוי הם והכוחות המפעילים והגוררים אותם, נועדה אך ורק לעשיית הרושם הראוי על ההיסטוריה. לאלוף גונן עומד, לפחות במקצת, נסיונו הקצר-מאוד בפיקוד הדרום, אם כי היה אפשר לצפות שכעבור חודשיים וחצי ממינויו יכיר היטב את המתרחש בפיקוד. מכל מקום, שניהם ידעו ללא ספק, ולא רק בשל תפקידיהם הקודמים, כי הוכן כוח שאומן בגרירת הגשר, ומי שרעיון הצליחה עלה במוחו כבר בפתיחת המלחמה, היה חייב לכל הפחות למהר ולברר היכן נמצא אותו כוח מיומן ולדרוש מהרמטכ"ל ואפילו משר הביטחון לדאוג להוצאתו מחזית הצפון ולהעברתו מיידית דרומה, כשהוא משוחרר מכל פעילות קרבית עד הצליחה. ברוים לי הקשיים העצומים שהיו באותם ימים ראשונים, אך זה היה ברור הרבה יותר לשני דורשי הצליחה-מיד.
משה מ'
לרישא של דבריך :
אין קשר בין הדברים.
קבוצת הפקודות ל"אבירי לב" התקיימה בבוקר ה-15.10.
ב-12.10 איש עדיין לא ידע איזה משימות יוטלו על מי מהכוחות במסגרת מבצע "אבירי לב".
הכח שנשלח לגרור דוברות ב-12.10 נשלח משום שהיה פנוי ממשימות אחרות באותה עת, ובמקרה זאת היתה פלוגה + מגדוד 599.
גם לא היה כאן ענין של התמחות. גרירת הדוברות היתה ענין טכני – סיזיפי מאד, אבל היא לא הצריכה אימון מוקדם כמו גרירת הגשר, שהיה מפלצת רצינית ובעייתית לגרירה.
אשר לגשר, אפשר להפיל כל דבר על אריאל שרון – הוא כידוע גם לא במצב שהוא יכול להשיב, כרגע.
אבל נראה לי שהאחריות כאן מונחת יותר על כתפי אבי הגשר – טליק. טליק הוא האיש שדחף לפיתוח הגשר ולהכשרתו המבצעית (וגם קיבל, יחד עם לסקוב, את פרס בטחון ישראל על כך). עם זאת יש לציין שכאשר טליק שמע כיצד נגרר הגשר בליל הצליחה, הוא הגיב – "למה לא גררו את הגשר ב-3 חלקים, לפי התורה" (זה מצוטט אצל אזוב, הצליחה, עמ 149). זו בהחלט היתה שאלה טובה, ואם היתה תורה, לא ברור כיצד לא היתה ידועה לאנשי יחידת יפתח שהיו מופקדים על כל ההיבטים הטכניים של הקמת וגרירת הגשר במלחמה. לי אין מענה לשאלה זו.
אתם כנראה שוכחים את הנסיבות של פתיחת המלחמה: הפתעה גמורה ומוחלטת.
כשטליק טען שלפי "התורה" את הגשר צריך היה לגרור בחלקים, הוא כנראה דובר אמת, אבל אמת חלקית. הגשר השלם, המורכב כולו, על 200 הטון שלו, אמור היה, ככל הנראה, להיגרר כיחידה אחת ממרחק של 3 ק"מ אל המים. אבל את הגשר המפורק, הממתין ליום פקודה, היה צריך למקם היכן שהוא מחוץ לטווח הארטילריה המצרית. כלומר – חסר כאן שלב ביניים: גרירת חלקי הגשר מנקודת האיחסון עד למרחק של 3 ק"מ מהתעלה. בשלב הבא הגשר יורכב ובשלב האחרון: הגשר השלם יגרר אל המים לאורך ציר קצר יחסית.
כל השלבים הללו יכלו להתקיים בתנאי אחד: צה"ל יקבל התראה של מספר ימים כדי להתכונן למלחמה. בתפיסה של טרום אוקטובר 1973 מדובר היה בתנאי ריאלי, כזה בהכרח יתקיים. הרעיון שצה"ל יקבל התראה של פחות מ-24 שעות לא עלה כלל על הדעת.
בתחקירי חטיבה 421 מתוארים אנשי ההנדסה המופקדים על אמצעי הצליחה כ"אובדי עצות". אני יכול להבין אותם. בדימיון הפרוע ביותר הם לא העלו סיטואציה שכזו.
באופן שוטף, פיקוד דרום לא היה אחראי לכשירות ומצב אמצעי הצליחה. הוא יכול היה לדעת (ואולי ידע) שהם במצב כזה או אחר. הוא יכול היה לדרוש (ואולי דרש) שיעשו בהם פעולות מקדימות כאלו ואחרות. לא יותר מזה.
בפועל, בשעת מבחן, הכנת אמצעי הצליחה, שינועם וניהול המערכת הזו – עניין מטכ"לי למהדרין, היה אילתור מתחילתו ועד סופו.
עודד,
דבריך על ה"תורה" ועל טליק אינם מסירים מאומה מאחריותם של שרון וגונן. עניין הצליחה היה בהכרח עניין חשוב ביותר עבור אלוף פיקוד הדרום, ונושא הגשר הוכנס למילון הצה"לי בימיו ל שרון. אינני יכול להעלות על הדעת הכנסת עניין כה חשוב, אסטרטגי, מכריע ובסיסי במלחמה העתידה לפרוץ – אומנם לא היה ידוע מתי אך לדידו של אלוף הפיקוד זה היה עלול לקרות בכל יום – בלא שאלוף הפיקוד יתמצא בכל הקשור לאיו, אולי פרט לגודל הברגים ולחישובים הטכניים. הפעלת הגשר, גרירתו, הורדתו למים, איוש הכלים הגוררים, היחידות העוסקות בכך ואימונן, הבטחת יכולתן של יחידות אלו לבטל את עיסוקן בכל עת ולצאת למשימת הגשר, האפשרות להחליף מקטע-גשרשנפגע בעת ההובלה אל התעלה, אחסון החלקים, הסוואתם, אמצעי הונאה בקשר למקום האחסון, ושאר מאה נושאים הקשורים לאמצעי-לחימה כה חשוב – כל אלה היו חייבים להיות בתחום התעניינותו והתמצאותו של אלוף הפיקוד. נושא זה היה חייב להיות מועלה בכל דיון שעסק באופציות הלחימה של הפיקוד.
מצטער, אך הכתיבה על כך כעת, גם בימים שבהם שרון אינו מסוגל עוד להגיב, אינה בבחינת הטלת כל אשמה על ראשו. אשמה דומה, פחותה רק במידה מעטה, מוטלת גם על ראשו של גונן, שגם הוא היה חייב להתמצא בנושאי הגשר בתוקף תפקידו. שלא לדבר על כך שלבטח נערכו הצגות-תכלית לא-מעטות, שבהן הוסברו כל הנושאים האפשריים בקשר לגשר, במהלך הפיתוח, ההטמעה בצה"ל ואפילו הדיונים לקבלת פרס ישראל.
אזכיר כי האשמה דומה הוטחה באלוף אדן, ששימש מפקד גי"ש והוצג במסגרת הפורום כאחראי לכך שכוחות השריון לא עודכנו ולא התאמנו כראוי לקראת היתקלותם בטילי הנ"ט. בכלל, לא מובנת לי ההגנה על קצינים כאלה, שנמצאו מחדלים כה חמורים בנושאים שעמדו במרכז עיסוקם ותפקידם (לצד מנעמי הבכירות, ליקוקי העיתונאים ושירי ההלל בתקשורת). הרי האנשים הללו היו חייבים לעסוק בנושאים אלה יום ולילה, והעובדה שהתייצב שי תמרי, והעיד בוועדת אגרנט – לא בבדיחות הדעת אלא ברצינות – כי הפיקוד ביקש לקבל ערכות-ציפה לנגמ"שים (קראנו כאן את דברי עוזי בן צבי על ערכות אומללות אלו), מעלה את המחשבה שמדובר בחברי סאלון של קולונלים וגנראלים קשישים בדימוס, הלובשים מדים ודרגות רק כדי ללכת למועדון ולשחק שם ברידג' למילוי זמנם. אגב, דברים אלה אמורים כמובן גם ברמטכ"ל, וביתר-שאת בסגנו, שלצד קבלת פרס ישראל היה גם ממונה העליון על הלוגיסטיקה ועל הכנת הכוחות של צה"ל, ובאורח טבעי היה חייב להיות המומחה הראשי בנושא הגשר, הבקי אפילו בגודל האומים והברגים שבו ולבטח בכל הקשור לפעילות המבצעית הקשורה אליו.
משה
משה שלום
לעניין הלחץ לצלוח. אין מדובר כאן ברדיפת תהילה של שרון או גונן. תורת הביטחון של מדינת ישראל גרסה כי יש להעביר את הלחימה לשטח האויב. נתעלם לרגע מן השאלה האם תורת הביטחון היתה צריכה להתעדכן בעקבות מלחמת ששת הימים. לנוכח תורת הביטחון, מהלך ההכרעה של פיקוד הדרום הינו הצליחה לגדה המערבית לצורך הכרעת האויב והשגת מטרות המלחמה.
במה עסק פיקוד הדרום בשעות הבקר של ה 6 באוקטובר? בהערכות להגנה? ברענון תכניות שובך יונים אולי?
עדות שי תמרי (ק. אג"ם פד"ם) בפני ועדת אגרנט:
1. עמוד 10 "אנחנו פנינו לאג"ם מבצעים, ביקשנו ערכות ציפה לנגמ"שים".
2. עמוד 12 (בתשובה לשאלת ידין) "צפניה או בן חיל או כל מבצע שהוא שיהיה אצלנו"
3. עמוד 22 (בתשובה לשאלת ידין המעמת אותו עם העובדות בנושא פקודת שובך יונים "או שהמערך יהיה בכוננות, פרוס לשובך יונים או כוננות לתפיסה". אתם מוזמנים לקרוא את יתר העדות המבישה הזו.
גונן הסתבך אף הוא בעדותו בנוגע לפרשת צפניה, אך בשורה התחתונה האוגדה לא נערכה לשובך יונים ו 401 הגיעה באיחור לגזרה הדרומית בשל הנסיעה בציר הצפוני יותר כדי שתהיה מוכנה לפנות שמאלה ביציאה והיידה קדימה לצלוח בגזרה הצפונית.
כך שקיבעון הצליחה לא היה משובה של שרון או של גונן. מי שלחץ את גונן לתכנונים התקפיים היה הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו "הסיכום עם הרמטכ"ל היה שנעשה צפניה ביום ראשון בערב … אם לא צפניה ביום ראשון, בן חיל ביום שני" עדות גונן בפני ועדת אגרנט 14.2.74 עמוד 2.
גיל
גיל,
דברי שי תמרי, כפי שציטטת, תמוהים ביותר. מה פירוש פנינו לאג"ם מבצעים וביקשנו ערכות ציפה לנגמ"שים?. האם אתה מתאר לעצמך מה פירוש מבצע להבאת מאות ערכות כאלו (ומהיכן?) לנגמ"שי החטיבות הצולחות, והתקנתן על הנגמ"שים?. איזה חלק מנהגי הנגמ"שים וממפקדיהם התאמן אי-פעם בצליחת מכשול מים, במיוחד בעומק וברוחב של תעלת סואץ?. ומה בדבר פלטות השריון, שהוסיפו משקל רב לנגמ"ש עד כדי איום בהטבעתו?.
וכאשר אלוף הפיקוד שנכנס לפני חודשיים וחצי לתפקידו, וכמותו קודמו שכיהן ארבע שנים בתפקיד עד לפני חודשיים וחצי, מבקשים מאג"ם מבצעים ערכות ציפה, זוהי ראיה לכך שערכות כאלו אינן בתחומי פיקוד הדרום אלא יש להביאן ממקום אחר, שאולי השניים הללו אינם יודעים היכן הוא, כמה ערכות יש שם ומה מצבן – האם הוא שונה ממצב המשקפות והמצפנים שעוזי וחבריו ואלפי לוחמים אחרים לא זכו לקבל בימ"חים?. האם במהלך שירותם של שני אלה בדק מי מהם עד כמה ישים הרעיון של צליחת התעלה, שהיה חלק חשוב בתוכניות המבצעיות – וגם אתה מדגיש נכונה, שהעברת הלחימה לשטח האויב היתה רעיון בסיסי ברוח צה"ל.
האם שני אלופי הפיקוד הללו, שלדעתך לא דרשו מיד "צליחה, צליחה" כדי להאדיר את תהילת עצמם אלא עשו זאת לטובת העניין, ידעו בכלל היכן נמצאים שברי הדוברות מכל הסוגים, מהו מצבם וכמה זמן תארך הכשרתם.?. האם ניסו לברר זאת בפועל?. הרושם שלי, לפחות, הוא ששניים אלה צעקו "צליחה, צליחה" בלא שהעלו בדעתם לחשוב על הדברים הקטנים-כביכול הללו, או גרוע מזה: שניהם ידעו כי צליחה באותה עת לא היתה דבר הניתן לביוצע, ורק רצו שבהיסטוריה ירשם שפלוני דרש צליחה כבר בהתחלה, ללמדנו עד כמה גיבור היה.
במחזה "ריצ'ארד השלישי" מאת שייקספיר, צועק המלך: "תנו לי סוס, מלכותי תמורת סוס". אילו צעקו שרון וגונן, לכל הפחות, "תנו לי דוברות מסוג כלשהו או גשר גלילים תקין. הפיקוד שלי תמורת אמצעי גישור כאלה". ההבדל בין שני המקרים הוא בכך, שריצ'ארד ידע כי אין לרשותו סוס, ולעומת זאת שני האלופים הללו, ששנאתם ההדדית העיבה על כל המלחמה בדרום, לא נתנו דעתם להיעדר כל סוס בסביבה, או גרוע מזה: ידעו שאין סוסים בהישג יד ולמרות זאת צעקו שחייבים לרכוב מיד על סוסים.
משה מ'
משה שלום
כל ההתנהלות שציינתי בתגובה שלי והמבוססת על העדוית בועדת אגרנט מתרחשת בשעות הבוקר של השישי באוקטובר. שרון אינו חלק ממנה. בשעות אלו שרון נע מן החווה לשדה תימן כדי לגייס את האוגדה.
ובאשר לעדות שי תמרי – לא בכדי הזמנתי אתכם לקרוא אותה. עדות תמוהה הינה כינוי עדין מדי לעדות זו.
בתקופת כהונתו של שרון כאלוף פד"ם בוצעו מספר תרגילים, שהגדול בהם הוא תרגיל עוז, נפרצו דרכים נוספות לתעלה, הוכנו חצרות צליחה ועוד.
וכנראה שבכל דיון נגיע לבסוף לאבירי לב – האחריות להכנת אמצעי הצליחה היתה של הפיקוד. מיקום הצליחה בדוור סוואר היה ידוע כבר מן ה 10 בחודש. האם ידוע לך היכן היו הדוברות עד ל 15 בחודש? התשובה בגזרה הצפונית מושלכות בחול ולא נעשה כל ניסיון מן ה 6 בחודש להשמישן ולהכינן לגרירה.
אני לא הסניגור של שרון ולא הקטיגור של גונן, אבל העובדה היא שהכנת אמצעי הצליחה הינה באחריות הפיקוד (כפי שהעורף הלוגיסטי של מרחב הלחימה, הנפ"ק והצירים גם הם באחריותו).
גיל
האמת היא שאתה קורא ולא מאמין
"ערכות ציפה לנגמ"שים" זה כמו "תתפסו גשר מצרי ותעברו עליו"
כמה חי"ר לוחם היה על נגמ"שים במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום?
ניסיתם לספור?
כמה נגמ"שים לוחמים היו לצה"ל (אני לא סופר את נגמ"שי החפ"קים שהיו פה ושם) במי"כ?
אבל נעזוב את זה, למצרים היו נגמ"שי טופז ו BTR שהיו כלים אמפיביים לחלוטין על מלוא ציודם, עם מערכת הנעה במים של טורבינות יעודיות.
לצה"ל היו בעיקר מאות זחל"מים ממלחמת העולם השניה, עם מנועי בנזין גרוטאות נוסעות.
הביאו את הנגמ"ש 113 M שכמה מהם לקחנו שלל מהירדנים במש"י, עשיתי עליהם שעות בתח"ש והמסקנה היתה שזה אחלה כלי, ושצה"ל צריך להצטייד בכמויות גדולות בכלי הזה, אבל לא ממש בער לאף אחד, כי הרי הולכים אנו ל 50 שנות שקט…
הנגמ"ש הירדני היה בדיוק מה שהגיע מארה"ב, בפנים הספסלים בצדדים, כלי הנשק היחידי היה 05 בצריחון מפקד, הכלי הזה היה עם 11 חילים בעל יכולת ציפה בינונית, והגיע מארה"ב עם פלטת עץ בחזית שלא הוסרה אלא בשלב מאוד מאוחר בצהל, שיעודה המקורי היה שובר גלים, עבורנו זה היה אחלה מקום לשים רשת הסוואה וציודים.
בתח"ש ביצענו בשפך הירדן מספר נסיונות לראות איך החייה הזו מתנהגת במים, לפני הדיגום הצה"לי, הנגמ"ש הירדני/אמריקאי, ירד למים בלי ערכת ציפה, ושט לו כברווז במהירות השטנית של כ 2-3 קמ"ש, כשהזחלים שלו בעלי הסנפירונים מנסים להזיזו במים, אם הכנרת היתה שקטה הכול היה כשורה והוא התקדם, ניתן היה לחצות עמו מחסום מים כמו תעלת סואץ.
אלא מאייי, הישראלים החליטו לשפצר את הכלי, דבר ראשון רותכה חלקו התחתון פלטה מפלדה ביובי של 15 מ"מ ששקלה למעלה מטון, לאחר מכן הוזזו הכסאות למרכז, בדפנות הותקנו מדפי זיווד למכשירי קשר ובעיקר לעשרות ארגזי פעולה למקלעי ה 03 וה 05, מנשאי קשר ומקלטי עזר, בחוץ הותקנו משני הצדדים מנשאים לציוד האישי של החיילים, כנות ל 3/מאג רותכן משני הצדדים בקידמת תא הלוחמים.
נ פ ל א …..הכלי הפך מארגז חמרן שמוביל לוחמים לקרבת שדה הקרב, לכלי לחימה עם כוח אש של ממש, אההה, שכחתי כנה למרגמה 52, נכון.
הבעיה היתה שלקחנו את הכלי ללא לוחם אחד לכנרת והוא טבע במיידי, לוקח עמו שניים מאתנו, נהג ומפקד…לא היתה ועדת חקירה.
חזרנו עם ערכת ציפה, פאר המוח היהודי, הערכה שהצריכה כשעה להתקנה וניפוח, עבדה לא רע, אלא מה, שעם נגמ"ש ריק וכשהים שקט, נסיון להעמיס 11 לוחמים על ציודם, ובטן מלאה בתחמושת ודלק, עם נשק סיפון בתקן מלא, גרם לנגמ"ש לטבוע כמעט מייד, הדבר הביא ליצירת ערכת ציפה גדולה יותר, בקחצור בדיחה, ברור שבסופו של דבר ניתן לצייף את הנגמ"ש, אממממההה….הוא הפסיק לשוט, מערכת הנעת הזחלים שלו לא תוכננה להשיט חצי אוניה, היא תוכננה להשיט נגמ"ש.
לך תחצה מכשול מים שלוקח שעה שעה וחצי להתקין את השמלה, וצריך להלחם בגדה השנייה, וצריך להסיר את השמלה, בקיצור, שי תמרי ופיקוד דרום השתגעו, מה גם שלפחות הכוח שלי על נגמ"שיו הייתי היחיד בפלוגה שידע בכלל זה עאכת ציפה, אני מניח שבתח"ש היו 5 ערכות כאלו….
היו לנו מספיק BTR וטופז שלל בכדי לצלוח אמפיבית מדוע מישהו בכלל העלה את זה על בדל דעתו, נו בברדק של יום כיפור ובכיאוס בפד"מ אני לא מתפלא.
עוזי
עוזי.
תודה על פירוט השינויים הצה"לים בנגמ"שים.
לעניין עצמו, הוא יוצא כאן מפרופורציה.
היתה מחשבה לחצות את האגם המר עם נגמ"שים בעיקר ע"י כמה גנרלים של "לצלוח לצלוח". אף אחד לא לקח את זה ברצינות. לכן באה שאלתו הלגיטימתי של תמרי. הוא לא התכוון באמת לדעת אלא להבהיר שזו שטות מקרה הטוב וצריך לחשוב על צליחה ע"י גשר.
לכן גם לא עלה עניין הטופזים. צליחה באגם המר היתה חסרת הגיון לחלוטין.
הרי היו לנו את טנקי הטיראן שגם הם לכאורה צולחי מים ואף אחד לא העלה אפשרות זאת.
איציק אגם
איציק
טנקי ה T לא יודעים לשחות כמו הטופז וה BTR
ניתן לערוך אותם לצליחת נהרות האמצעות שנורקל מותאם
עוזי
רק למען הדיוק – בקטע של הדוברות.
12 דוברות היו לגדוד 605 בגזרה הצפונית ב-2 ריכוזים – ברומני ובבלוזה. אלה לא היו "זרוקות בחול" והיו מוכנות לפעולה.
12 דוברות היו בימ"ח גדוד 630 ברפידים. אלה היו מפורקות ועם פרוץ המלחמה גוייסו אנשי 630 והתחילו להרכיב אותן. ב-12.10 קידם גדוד 599 תשע מן הדוברות האלה לאיזור "ערבסקה 72", בואדי אום חושייב, כ-30 ק"מ מדרום מזרח לטאסה, ובהמשך קידם גדוד 630 את 3 הדוברות הנותרות לאותו מקום.
בהמשך לדיון על גשר הגלילים
הייתה לי שיחה עם אחד סא”ל גדליה שטוען שהוא היה אחראי על שמישות הגשר.
החלק המעניין ביותר בשיחה היה שגדליה טען שהגשר מעולם, אני חוזר, מעולם, לא תוכנן להיגרר בשלמותו.
לפני המלחמה הוזמנו ייצולים מיוחדים שאפשרו חיבור והתנתקות מהירה למפרקים של עד 6 גלילים.
בניסיון שנעשה עם המפרקים הקצרים שנגררו על ידי מגח בודד ללא בעיות גם בצירי דיונות, הגיעו למהירות גרירה סבירה ללא תקלות.
המלחמה תפסה אותם ללא הייצולים המיוחדים, וכול התקלות שהיו בגרירת הגשר נבעו מהעובדה שהוא נגרר כיחידה אחת, משהו שהוא לא תוכנן לו מעולם.
עד כאן גדליה
מקווה שזה קצת מסיר את הערפל, אגב פלוגתו של גבע אומנה לגרירת מקטעים קצרים, איש לא אימן אף אחד לגרור גשר שלם, לכן מסתבר שלא היה משנה אם פלוגת גבע הייתה בשטח או לא.
שבת שלום
עוזי
עוזי,
ראה מה כתבתי בפוסט קודם בנושא זה :
“….כאשר טליק שמע כיצד נגרר הגשר בליל הצליחה, הוא הגיב – “למה לא גררו את הגשר ב-3 חלקים, לפי התורה” (זה מצוטט אצל אזוב, הצליחה, עמ 149). זו בהחלט היתה שאלה טובה, ואם היתה תורה, לא ברור כיצד לא היתה ידועה לאנשי יחידת יפתח שהיו מופקדים על כל ההיבטים הטכניים של הקמת וגרירת הגשר במלחמה. לי אין מענה לשאלה זו.”.
עודד
הדיון הזה איננו תאורטי בלבד, לעניות דעתי יש לו חשיבות רבה, בדרכנו לתעלה ראינו אמנם “חתיכות” או קבוצות של גלילים (5-6) מערבית לטסה.
מסתבר אם כן שאם היו עובדים לפי ה”תורה” הצעירה יחסית של גשר הגלילים, ייתכן וניתן היה להניע את הגשר כולו בציר החולות מדרום לטרטור וניתן היה לחברו בחצר ולהשיק אותו עוד בלילה של ה 17 או לפני כן, יש להניח שאם הגשר היה מושק אמנם בלילה הראשון, כול קרב הצליחה היה מתנהל אחרת.
זה שניסו לגרור אותו בשלמותו היה לטענת גדליה, פשוט טירוף, כי הוא כל כך כבד ולא תוכנן לכך, מעבר לכך, מכיוון שגם קבוצות החמש שש היו כבר כבדות, היה תיכנון נוסף לעשות את הגלילים מאלומיניום כשרק המרפסות, משטחי המעבר הם מפלדה ובכך להוריד טונות רבות מהמשקל הכללי, רעיון זה לא ממוש מעולם.
זה היה החלם בהתגלמותו, צה”ל בנה את כול הצליחה על הגשר הזה כשהתמסחים מהווים גיבוי, בפועל בגלל מחדל הגרירה למעשה הפכו התמסחים והדוברות לגשר הראשי וגשר הגלילים הושק לאחר שכול אוגדה 162 כבר צלחה.
עוזי
לא היה מדובר בקטעים של 6-5 גלילים. קוטר גליל היה כ-1.80 מ’. רוחב התעלה היה כ-200-180 מ’. לאורך הגשר המלא היו אם כן כ-110-100 גלילים. בחלוקה ל-3 זה אומר 35-33 גלילים, באורך כ- 63 מ’. בחלוקה ל-4 זה אומר כ-27-25 גלילים באורך כ-47 מ’. עם זה אפשר היה להתמודד, אולי גם בציר החולות, ולהזכירכם בליל הצליחה אפשר היה לנוע גם על או לאורך “עכביש”. עדין היתה נוצרת בעייה בסיבוב ב”לקקן” אבל עם חלקות קטנות אפשר היה להתמודד עם זה.
איזו מין “תורה” היא זו, שרק שניים מכירים אותה: אותו סא”ל גדליה (לא סא”ל גדליה האחר מאמ”ן, שהודח ע”י ועדת אגרנט) וסגן הרמטכ”ל, זה שהגה את רעיון הגשר, תכנן אותו וקיבל בעדו את פרס ישראל?. אם זו “תורה”, חייבת להיות ספרות מסודרת להטמעתה בקורסים, לאמן בה את היחידות הרלוונטיות לאחסון חלקי הגשר – לרבות אופן האחסון – לגרירתם ולהרכבתם יחדיו גם בתנאי אש, ובעיקר לתרגול היחידות הלוחמות, העתידות להשתמש בגשר. ראינו שהיעדר אימון כזה מנע נהיגה בטנקים בזהירות ובאיטיות על גבי גשר הדוברות, ובכך נגרמו לו נזקים. כמו-כן, חובה לאמן נהגי טנקים בכניסה אל הגשר וביציאה ממנו, בתנאים שונים וקיצוניים של הפרשי הגובה בין הגדות ובין פני המים. לאימון כזה אין צורך דווקא בתעלת סואץ ובגשר הגלילים המורכב: די בהתקנת אגם מלאכותי קטן (ירוחם, רואיפה או מקום אחר בארץ) ובו גדות בגבהים שונים. הרי אתה רוצה שהגשר יצדיק את קיומו בתנאי קרב, ולא יקרה שטנקים יפלו למים או לא יצליחו לטפס אל הגדה שממול, או יחבלו במבנה הגשר בשל היעדר ניסיון. גם כשתנאי הגדה נוחים, אסור לך להשאיר את עצם הירידה אל הגשר והעליה ממנו לכישוריהם הטובים או הגרועים של מט”ק ונהג שמעולם לא התנסו בכך. הם חייבים להיות מאומנים ומתורגלים כראוי, בכל הקשור בנושא זה, לרבות סימנים מוסכמים בין מט”קים בתנאים של קשיי תקשורת, כל שאר העניינים שטנקיסטים מכירים. ולא בהכרח טנקיסטים בלבד – גם נהגים של רכב קרבי אחר, לרבות זחל”מים וג’יפים, רצוי מאוד שיכירו מראש את היצור החדש הזה.
אני חוזר כאן אל מוטיב שכבר נמאס אפילו עלי: אחריותם (כלומר חוסר האחריות) של שני אלופי פיקוד הדרום, בעיקר זה שכיהן שם יותר מ-4 שנים, למחדל קולוסאלי זה. הגשר היה אמצעי-לחימה עיקרי במסגרת תוכניות הקרב של הפיקוד שעליו פקדו. גם מפקד שאינו בעל מיומנות טכנית מיוחדת והתעניינות מיוחדת בטכנולוגיה, חייב לבדוק ולוודא שהאמצעי החדש המוכנס לשימוש, ועדיין לא נוסה בתנאי קרב, אינו עתיד להפוך למלכודת מוות, המזכירה את סרטי הטבע, שבהם עדר עצום של גנו מתאמץ לצלוח את הנהר ולטפס במהירות על הגדה שממול, כדי לברוח משיני התנינים.
הביטוי “תורה” הוא איפוא ביטוי אומלל, וללא כל ספק העוסקים בתורה-ממש, בחורי הישיבה, מכירים את התורה שלהם טוב לאין ערוך מההיכרות האפסית שהיתה ב”תורת הגשר”.
לעניין פיזור חלקי הגשר (גם אני זוכר את חלקי הגשר שעוזי ראה ממערב לטסה, ככל הנראה ביוקון): יתכן שפיזור חלקי הגשר “בחתיכות קטנות” נעשה מטעמי בטחון שדה, כדי שהמצרים לא יבינו שמדובר בגשר לצליחת התעלה, שאם לא כן לא ברור מדוע פוזרו חלקי הגשר ולא רוכזו – לצורך איסוף מהיר וגרירה יחדיו לקראת צליחה – בריכוזים שבהם הפיזור היה קטן, רק להגנה מפני הפגזה, הפצצה אווירית או שריפה. אגב, באותו מקום, יוקון, ככל הזכור לי כבר לא היה אותו פקק תנועה גדול שהיה באזור טסה.
לענין חלקי הגשר – הרכבת הגשר המלא ב”יוקון” הסתיימה ב-12.10. אם ראיתם חלקי גשר לאחר מכן אלה היו גלילים רזרביים.
לענין פקק תנועה – השאלה על מתי מדובר. בליל הצליחה, על “עכביש” מ”יוקון” מערבה לאורך קילומטרים, היה פקק תנועה אדיר שכלל – הגדוד הראשון של 247 (565) על זחל”מים עם סירות, הגדוד השני של 247 (417) באוטובוסים, גדוד ה”תמסחים” על נספחיו, יחידות ארטילריה כולל דרגיהן, רכבים מנהלתיים של ההנדסה, ועוד כל מיני יחידות וכלי רכב שהגיעו לאיזור ונכנסו לתוך הציר משום שלא היתה הכוונה מסודרת.
משה אתה צודק מאד,בוא נהיה ברורים יותר –
גשר הגלילים הייתה בדיחה הנדסית ופדיחה מבצעית. הענקת פרס ישראל לאלוף טל על השטות הזו דומה לדרישה לבטל את מסקנות ועדת אגרנט בנוגע לאחריות הרמטכ”ל. זה ניסיון להפוך מחדלים להישגים. אני עברתי עם נגמ”ש על הגשר שהיה מונח על התעלה וזה היה אירוע מטורף ומסוכן ודורש מומחיות. הרק”מ נוסע על הגל ואוי לך אם אתה נעצר – הגל החוזר יכול לגרום להתהפכות. לא סתם הפסיקו מיד להשתמש בזה.
זה כל כך מאפיין את צה”ל של אותם הזמנים. צבא בן 25 שנה וחושבים שממציאים את הגלגל. באירופה צולחים נהרות כבר 3000 שנה והאמריקאים עשו את זה במלחמות עולם ובוויטנאם בהצלחה רבה. כל מה שהמטכ”ל היה צריך לעשות – זה לרכוש ידע ואמצעים לצליחת נהרות מהאנגלים / צרפתים / אמריקאים (אגב, בדיוק כמו שהמצרים עשו מהרוסים). אבל זה כבר חלב שנשפך.
שמעון תמיר
לשמעון תמיר,
לא צריך להגזים.
גשר הגלילים הגיע לתעלה והושק עליה וצה”ל עבר עליו.
לולי נחסם ציר טרטור היה מגיע 24 שעות לפני כן.
מה יש לך נגדו?
ארה”ב ואירופה סירבו למכור לישראל כל ציוד צליחה. את הדוברות פיתחנו על סמך מצופים ליצירת מזחים שאותם כן הסכימו למכור לנו. את העגלות הנושאות אותם פיתח חיל החימוש.
התמסחים הגיעו כ”גרטאות לאימונים” ותע”ש חידש אותם.
לכן נאלצנו לפתח אמצעי צליחה משלנו. בסכ”ה עבדו יפה. השגיאות לא היו בהם.
איציק אגם
עודד אז טליק אמר 3 חלקים, וגדליה אומר חתיכות של 5-6 גלילים, ואני מניח שזה ההסבר הכי הגיוני, שטנק בודד גורר מה שהוא יכול, והטענה שלו שהייצולים המיוחדים הגיעו רק אחרי המלחמה, כי איש לא תכנן מלחמה ב 6 לאוקטובר.
מה שטליק אמר זה בוודאי מתאים לתרגיל בסכר הרועפה ולא ל 200 מטר של התעלה, יש הגיון מובהק לחלק לחתיכות לגרירה של טנק בודד, אפילו הרבה הגיון, וגם כמות האימון הדרושה לגרירה כזו לא מי יודע מה.
אני מסכים עם משה ובהחלט מדובר באמצעי הצליחה העיקרי, היה באמת חשוב ללמד את צה”ל לטפל בו לעלות עליו, היה ממש מוזר לעבור עליו עת הקטע שאתה נוסע עליו שוקע ואתה כול הזמן עולה בגשר…אני מניח שטנק שיקע את הגשר יותר, מי שלא מנוסה זה מפחיד, עברתי עליו גם עם אונימוג מרצדס, וזה היה יותר פשוט.
מכול מקום לא הייתי בונה על האמירה של טליק, מלבד העובדה שהיא מאשרת את שאמר גדליה שהתכנון היה לגרירה במקטעים, בניסוי שנעשה אחרי המלחמה עם הייצולים הצליחו להגיע למהירות גרירה של 25 קמ”ש גם על חולות, זה מראה שהייתה פשלה ענקית בחיבור הגשר ליחידה אחת כ”כ רחוק מהתעלה, מה גם שצריך היה טנקים רבים שיגררו מהצד והתיאום היה ממש מסובך.
לסיכום הפרק הזה, מסתבר שפשלה נוספת נכנסת למחסנית של הרמטכ”ל ופיקוד דרום, מדוע “יפתח” לא צעקו? לדעתי מסיבה פשוטה, לא היו ייצולי גרירה, הם נתפסו כמו כולנו עם המכנסיים למטה.
בברכה
עוזי
עודד
אחרי שסיימו להרכיב את הגשר ביוקון (למי שאין מפת סיריוס מדובר שהגשר הורכב במקביל לעכביש 62, זה נטו מהתעלה בקו ישר למעלה מ 15-20 ק”מ, מי שחשב שניתן לגרור את הגשר השלם “בלי בעיות” מרחק כזה, שתה יותר מידי עראק, או וודקה, מכול מקום הרכבת הגשר קומפלט ביוקון היתה טימטום, אולי זה נעשה מחוסר ברירה אבל בדיעבד זה עיכב את השקתו.
עודד ראינו את הגשר קומפלט כשעברתי שם ב 12 או ב 13 לחודש, אבל היו פזורים סביבו עןד חתיכות, אגב, מי מחברי ידע שמדובר בגשר השלם? היה איזה דגל שכתב, “הושלם”?
עוזי
לעודד,
תודה על ההבהרה.
למשה לעוזי, הבה לא נשכח שהיתה הפתעה והיו הרבה דברים שצריך היה לאלתר.
אני נותן הנחה די רבה לכל מפקדי צה”ל על עובדה זו (חוץ מזעירא שאותו צריך היה להכניס לכלא). עצם זה שהרכיבו את הגשר והוא בסוף הגיע היה הישג לא רע. זה שציר טרטור היה חסום זה לא “אשמתו”. חוץ מזה היו עם הגשר מפקדי הנדסה בכירים. את כל השריון קשה לאמן בגרירת הגשר. אבל אנשי ההנדסה היו צריכים לדעת התרגולת. מכל מקום לא נראה לי שגם בחלקים אפשר היה לגרור אותו בדיונות. הרי את ציר טרטור הכינו לגשר בחלקים, לא בשלומותו וגם בסכר הרואפה הוא הובא על דרך שהוכנה מראש ע”י ההנדסה.
שוב, כחלק מההפתעה, יש לזכור שההנחה היתה שהגשר יובא למים כאשר אנחנו שולטים על הגדה הקרובה. אפשר לטעון שצה”ל צריך היה לקחת בחשבון הפתעה. לדעתי ההנחה שיהיו לנו לפחות 48 שעות התראה היתה הגיונית ביותר בהתחשב באמצעי המודיעין שהיו לנו. מצד שני אני מסכים שלאחר ההפתעה צריך היה לתת יותר תשומת לב לתרגולת גרירת הגשר למרחק גדול בשטחנו. במיוחד כשדובר על צליחה החל מהיום הראשון ושוב החל מה-11 לחודש.
רוב אנשי השירון לא ידעו את הקשיים שבגרירת הגשר. נרתמו וזהו. אבל אני מסכים שמפקדי הפיקוד לשעבר ובהווה של אז ידעו זאת היטב ולא פעלו בהתאם.
איציק אגם