מדור: 
תגובות: בדיוני המטכ”ל על הגנת סיני לאחר מלחמת ששת הימים נתפסו מיצרי המיתלה והג’ידי כיעדים עיקריים למיתקפה מצרית. בדיונים על תוכנית “מעוז” (סוף 1968) שבהן נקבעה תפיסת ההתבצרות שלפיה ניבנה קו ההגנה של צה”ל במערב סיני, תפס נושא אבטחת המיצרים מקום מרכזי. במשחק המלחמה “אבן גזית” (פבר’ 69′), נפרשה החטיבה העורפית של אוגדה 252 בקו מעברי המיתלה והג’ידי, והוקצה גדוד צוערים מבה”ד 1 שהוטס לסיני לצורך תפיסת המעברים. בהמשך, בתוכניות הגנת סיני : תוכנית “שובך יונים” – שהיתוותה את פרישת הכוח הסדיר בסיני לקראת אפשרות של צליחה מצרית, ותוכנית “סלע” – תוכנית הפריסה המלאה של הכוח הצבאי המגוייס המוקצה לפיקוד הדרום לקראת מלחמה, שוב הוקצה כוח איכותי מיוחד – גדוד חי”ר המורכב מארבע פלוגות צוערי וחונכי בית הספר לקצינים (כוח “בישוף”), להיערכות להגנת המיצרים.
בניתוח טקטי-גיאוגרפי של דרכי הפעולה האפשריות שעמדו בפני מתכנני מיתקפה מצריים, ההדגשה הרבה על חשיבות מיצרי המיתלה והג’ידי תמוהה. בניתוח דרכי פעולה אפשריות (דפ”א) של האויב המצרי בהערכות אמ”ן בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, הונח כי יעד התכנית המצרית למתקפה היה להגיע לקו הגבול של ערב מלחמת ששת הימים, או לכל הפחות לקו אל-עריש-ראס מוחמד. כידוע זנחו המתכננים המצריים תחת הנחייתו של הרמטכ”ל שאזלי את היעדים המערכתיים האלה, והסתפקו בכיבוש ראש גשר שיתמקם במרחק של 15-12 ק”מ ממזרח לתעלה, פחות או יותר לאורך ציר החת”מ של צה”ל. אולם גם במיתווה של תכנית עם יעד מערכתי עמוק יותר של המתכננים המצריים, ניתוח דרכי הפעולה האפשריות וצירי התנועה של המאמצים העיקריים מראה שהדגש על המיצרים בראייה ההגנתית של צה”ל היה מוגזם. גם אם תפיסת המיצרים יכולה היתה להוות הישג אסטרטגי ומוראלי נכבד למצרים, מאמץ עיקרי שנועד להשגת יעדי העומק חייב היה להתמקד בפתחת רפידים, עם מאמץ נוסף על ציר החוף הצפוני לכיוון אל-עריש. המיצרים הדיונתיים שעל צירי טסה-רפידים ובלוזה/רומני-אל עריש היו ראויים להרבה יותר תשומת לב בתכנון ההגנה הצה”לי, מאשר מיצר הג’ידי, ועוד יותר מכך מיצר המיתלה, שאיננו מוביל לשום מקום.
ב-6.10.73, מתוך כ-20 הנחתות של כוחות קומנדו מצרים לכל רוחב הגזרה (לרבות מרש”ל), לא היה אף מאמץ הנחתה בגזרת המיצרים. היה מאמץ של חטיבת טנקים אמפיביים (חטיבה 130) שצלחה את האגם המר הקטן להגיע לציר הג’ידי, שנבלם ממערב לפתחת הג’ידי, והיה ניסיון להנחית כוח באיזור אום חשיבה (“דבלה”), שמצפון לגי’ידי שיעדו היה, ככל הנראה, מערך המתקנים והמפקדה ב”דבלה”. על ציר החוף הונחת כוח קומנדו במיצר רומני, ונעשה ניסיון להנחית כוח קומנדו לחסימת ציר רפידים-טסה, שנכשל. ככלל ניתן לקבוע כי איזור המיצרים לא היווה יעד למאמץ עיקרי במסגרת המיתקפה המצרית. מרכז הכובד של האופנסיבה המצרית היה בגזרת הארמיה השנייה, שהוקצו לה בדרג הראשון שלוש דיביזיות חי”ר. לארמיה השלישית, שהמיצרים היו בגזרתה, הוקצו בדרג הראשון רק שתי דיביזיות חי”ר, וגם עליהן לא הוטלה משימת תפיסת המיצרים.
ראייה לכך שגזרת המיצרים היתה משנית בתפיסה המצרית אפשר למצוא בניסיון הפריצה המשוריינת של המצרים ב-14.10.73. אמנם, בהתאם לאסטרטגיה המצרית לתקוף לכל רוחב הגזרה, כפי שבאה לידי ביטוי בצליחה בחמש גזרות דיביזיוניות ב-6.10, גם ב-14.10 תקפו המצרים בחמש גזרות. אולם המאמץ העיקרי שלהם היה בגזרה המרכזית. זו היתה התקפת חטיבות דיביזיה 21 בשני ראשים על שני הצירים – “טליסמן” ו”עכביש”, שהובילו לטסה, שעליהן נוסף מאמץ נוסף של חטיבה 24 בגזרת ציר “חביבה”, שגם הוא היה מכוון להגיע לכיוון טסה. כידוע קיימת מחלוקת בין חוקרים, משני צידי המתרס, עד כמה התכוונו המצרים להרחיק לכת בהתקפת ה-14.10, והאם לא נועדה מתקפת ה-14.10 בעיקר לצאת ידי חובה כדי לתת מענה ללחץ סורי על נשיא מצרים לסייע לצבא הסורי במצוקתו. אולם אי אפשר להתעלם מכך שמרכז הכובד של הפעולה המצרית היה בכיוון טסה-רפידים, ולא בכיוון מיצרי הג’ידי והמיתלה.
ממה נבעה ההתמקדות – שמא נכנה אותה “אובססיה” – של הפיקוד הצה”לי עם מיצרי המיתלה והג’ידי ? להלן אציע תזה שלפיה שורש האובססיה הוא בטראומה של קרב המיתלה במלחמת סיני – מבצע “קדש”, שהיה הקרב הקשה והעקוב מדם של מלחמה זו. כידוע קרב המיתלה היה תוצאת יוזמה מקומית של מח”ט 202 שרון שהסתבכה. בתיכנון מערכת “קדש” לא יוחסה חשיבות אסטרטגית למעבר המיתלה ולא תוכננה תפיסתו, והג’ידי לא היה מוכר כיעד בעל חשיבות כלשהי. בעקבות מלחמת 1956, התקבע מיצר המיתלה בזיכרון הצבאי הצה”לי כמערך הררי אימתני – מונטה קאסינו במזרח התיכון.
במלחמת ששת הימים לא תיכננו המטכ”ל ופיקוד הדרום במסגרת פקודת “נחשונים” את שלבי המערכה מעבר לשלב ההבקעה ולשלב השני של השמדת ריכוזי הכוחות המצריים במרחב אבו-עגילה – ג’בל -לבני (ענין תמוה לכשעצמו בהינתן שהתוכניות האופרטיביות למלחמה הוכנו זמן רב לפניה). ב-6.6.67, לאחר ששני שלבים אלה הושלמו בהצלחה, החלה ההתלבטות לגבי יעדי ההמשך. ב-6 ליוני בשעה 1745 הוציא אג”מ/מבצעים את פקודת “נחשונים 2”, שבה נקבע כי פיקוד הדרום ימשיך בכיבוש סיני ובהשמדת כוחות האויב עד לקו רומני- ביר גפגפה-ג’בל ג’ידי- ג’בל חיטן (מיתלה)- ראס ג’ונדי, תוך כוננות להתקדמות לעבר תעלת סואץ.
בשעות הערב של ה-6.6, כינס אלוף הפיקוד גביש את מפקדי האוגדות בג’בל לבני, ושם היתווה את משימותיהם לשלב הבא. על אוגדת יפה (אוגדה 31 – לימים אוגדה 143) הוטל לתפוס את קו המיצרים, ולמשימה נשלחה החטיבה המובילה של האוגדה – חטיבה 200 בפיקודו של אל”מ יששכר (ישכה) שדמי. במקביל, נשלחה אוגדת שרון (אוגדה 38 – לימים אוגדה 146) לחסום את נסיגתה של דיביזיה 6 המצרית באיזור נח’ל, ולימים יציין שרון בזיכרונותיו כי אילו הצליחה הדיביזיה המצרית להגיע אל מעבר המיתלה, היה ביכולתה לחסום את התקדמות כוחות צה”ל לעבר התעלה.
ב-8.6.67, התקיים בשעות הבוקר דיון של שר הביטחון דיין עם הרמטכ”ל רבין, שבמהלכו הביע השר את עמדתו כי אין סיכוי שכוחות צה”ל יגיעו לתעלה “מהר ובכל מקום” וגם אין צורך בכך. אפשר להתקדם לעבר התעלה אם יש בכך צורך משיקולים מבצעיים. דיין היה בדיעה שדי בתפיסת הצומת המרכזית (ביר גפגפה) בציר המרכזי (ציר ג”בל לבני – ביר גפגפה -איסמעיליה), וכי בגזרה הדרומית יש לעצור בצומת פרקר (המוצא המזרחי של מיצר המיתלה). רבין גרס שיש להחזיק במיתלה ובאיזור שבין הציר המרכזי לציר הדרומי (כלומר, לתפוס את המרחב של מיצרי המיתלה והג’ידי).
בתוך כך התנהל המירוץ של גדודי חטיבה 200 – גדוד 125 (אהרן פלד – “פדל’ה”) לג’ידי, וגדוד 94 (אברהם ברעם) למיתלה – לחסימת הכניסות המזרחיות של המיצרים בפני כוחות מצריים נסוגים. המירוץ לתפיסת ולחסימת מיצרי הג’ידי והמיתלה הוצג לאחר המלחמה כאחד מהמבצעים הנועזים במלחמה, ובצדק.
בהיסטוריוגרפיה של מלחמת ששת הימים ובנרטיב שהתגבש לגביה התקבעו המיצרים כיעד אסטרטגי ראשון במעלה, שהשגתו היתה אחת מגולות הכותרת של המערכה בחזית הדרום. השילוב של זכר הקרב ההירואי, והמיותר, של חטיבת הצנחנים ב-1956 עם סיפור תפיסת המיצרים ע”י גדודי חטיבה 200 ב-1967, הוביל בתודעה הקולקטיבית של פיקוד צה”ל להתמקדות על המיצרים כיעד אסטרטגי מרכזי בחזית הדרום, על חשבון יעדים חיוניים אחרים וחשובים יותר – המעברים בדיונות שבין רפידים לטסה, ובדיונות שממזרח לרומני בציר הצפוני. מכאן התפתחה התפיסה התיכנונית שלהגנת המיצרים יש להקצות כוח איכותי מיוחד, שעה שלא הוקצו כלל כוחות או אמצעים להיערכות להגנה קרקעית בדרג השני של המעברים בצירים הצפוניים.
בסיכום משחק המלחמה “אייל ברזל”, אוג’ 72′, אמר אלוף הפיקוד שרון : “איפה מסוכן לנו יותר שהאויב ישיג הישגים ? לפי דעתי, הגזרה הדרומית…[ב]מיצרים, בשטח ההררי הזה, בעיקר כשיש בו כוחות של קומנדו וכו’, בעיני הישגים בגזרה זאת, הישגים שלו, הם יותר מסוכנים, כי כאן האויב עלול להיאחז, יש במה להיאחז. בשטח הצפוני [הכוונה : בגזרה הצפונית]…יקח עוד שעה, יצטרכו עוד גדוד טנקים, עוד חטיבת טנקים, אין כאן [בגזרה הצפונית] תוואים שמונעים אותנו לתקוף בכל מקום”. היה בדברים אלה הד לניסיונו המר של שרון כמח”ט 202 בקדש. חשוב להזכיר בהקשר זה כי שרון שירת במשך למעלה משלוש וחצי שנים – מדצמבר 69′ ועד אוגוסט 73′ – כאלוף פיקוד דרום, והיה לו תפקיד מרכזי בגיבוש תפיסת ההגנה של מערב סיני.
המצרים, לעומת זאת, בתכנית המבצעית שלהם למבצע “באדר”, לא “היפלו” את המעברים הדיונתיים הצפוניים והיקצו דווקא להם ביממה הראשונה למלחמה כוחות קומנדו מוסקים. הפעולה המוצלחת ביותר של יחידות הקומנדו המצרי היתה זו של גדוד הקומנדו שהונחת ממזרח לרומני, שהצליח לעכב את זרימת כוחות התיגבור של אוגדה 162 למשך מספר שעות ב-7.10, עד שחוסל ע”י כוחות מגדוד 424 (“שקד”) ומגדוד 113 (אסף יגורי) מחטיבה 217. ניסיון הנחתת הכוח ממזרח לטסה וניסיון פריצת הכוח האמפיבי לג’ידי נכשלו.
עדות מצרית שנחשפה לאחרונה, מלמדת שבתוכנית השלב השלישי של המתקפה המצרית – המתקפה אל המעברים – נכללה הנחתת חטיבת הצנחנים 182 במיצר חאתמיה, על ציר רפידים-טסה. ההנחתה בוטלה בשל “האבידות הקשות במסוקים במהלך פשיטות כוחות הקומנדו בימיה הראשונים של המלחמה”. [1] למרות שבוטלה, התוכנית היא ראייה נוספת לחשיבות שייחסו המצרים למעברים הצפוניים.
בסופו של דבר, השקעת גדוד בה”ד 1 במסגרת כוח “בישוף” הסתברה כחסרת תועלת, ופלוגות הכוח פוצלו בהמשך לצורך מבצע “אבירי לב” ולמשימות אחרות. עם זאת, אין טענתי במאמר זה כי לא צריך היה להקדיש תשומת לב לאפשרות של ניסיון תפיסת המיצרים ע”י המצרים, ולתת מענה תיכנוני למקרה כזה. מטרת המאמר היא לציין כי ההתמקדות בג’ידי ובמיתלה היתה לא פרופורציונלית, וכי כתוצאה ממנה הוזנח בניתוח דרכי הפעולה של המצרים הצורך לתת מענה גם לאפשרויות לתפיסת וחסימת הצירים הצפוניים יותר : ציר אל-עריש – רומני וציר רפידים – טסה, שדווקא בהם השקיעו המצרי מאמצים.
[1] ראיון שנערך באוגוסט 2018 עם ליווא (אלוף) סעד אל-עבאסי, לשעבר מפקד יחידות הצנחנים המצריות, באתר group73 historians – http://group73historians.com/%D8%AD%D8%B1%D8%A8-%D8%A3%D9%83%D8%AA%D9%88%D8%A8%D8%B1/1438-1112018
תרגום : דוד קורן. חטיבה 182 השתתפה בהמשך המלחמה בקרבות סרפאום והחיץ החקלאי מדרום לאיסמעיליה.
עודד, בתחילת המאמר הסברת כי “…תפיסת המיצרים יכולה היתה להוות הישג אסטרטגי ומוראלי נכבד למצרים”, אם כי לא ראית בכך עניין עיקרי ואף לא הסברת את מהותו של אותו הישג משוער, למרות הכרתך בקיומו. בהמשך הזכרת את עמדת שרון, כי המיצרים היו עשויים להיות יעד מרכזי לאויב, שכן שם יש תוואי קרקע שיקשה על צה”ל להדפם מהם.
בלא שתהא בכך מחלוקת על הניתוחים שבמאמר, דומני שהיה מוצדק בהחלט, בקביעת המיצרים כאתרים אפשריים למאמץ עיקרי של האויב, להביא בחשבון את מטרתו המשוערת של סאדאת בעצם תכנון מתקפה על סיני, כלומר להחזיר למצרים את כבודה האבוד; להפיל את המוראל הישראלי ולשכנע את העולם בחשיבותה, ברצינותה וביכולתה של מצרים בכל התחומים, בעיקר התחום הצבאי; ולהרים את מעמדה של מצרים בעולם הערבי ומעבר לו. העולם אינו מכיר את השמות רומני, ג’בל ליבני, רפידים ושאר הנקודות שאנו מגלגלים על שפתותינו. דווקא מיצרי גידי ומיתלה הם אתרים המוכרים לאנשי צבא ומדיניות בעולם כולו, בעקבות סיפורי הניצחון של צה”ל במלחמת ששת הימים, שבהם הוזכרו אירועי מיתלה במבצע קדש. מסקנת המאמר, שחשיבות המיצרים קובעה בתודעת המטכ”ל בשל אירועי מבצע קדש, נראית נכונה בהחלט.
במילים אחרות, למתכנני הגנת סיני לאחר מלחמת ששת הימים, היה הגיון רב בהעלאת ההשערה כי דווקא בשל הכרתו מציאות זו, יראה סאדאת חשיבות ועדיפות רבה, במקום כיבוש מרחבי דיונות בצפון סיני ובמרכזו, לתפיסת שטח קטן בהרבה בגזרת מיצרי גידי ומיתלה, שממנו לא יוכל צה”ל לסלקו והכוח המצרי שיישאר שם יהיה פקק בגרונה של ישראל, גם אם שאר הצבא המצרי יהדף מאותם מרחבים שבצפון.מציאות כזו היתה עשויה להוות לחץ כביר על ישראל, לא רק ברמה הצבאית אלא גם בכל המישורים המדיניים, ושבעתייים כך בדעת הקהל הערבית ובמעמדה של מצרים בעולם הערבי ומחוצה לו.
על פי קו-מחשבה זה, המתואר כאן רק כהשערה בדבר משקלו בדעתם של המתכננים, ולא על פי ידיעה, האם לא היה דווקא הגיון ניכר בהקצאת כוח צה”לי רציני, להדיפת האויב בהסתערותו המשוערת על המיצרים, והאם אין הביקורת על הקצאת “כוח בישוף” והצגת ההתמקדות בו כלא-פרופורציונלית, בבחינת חוכמה בדיעבד?.
למשה,
כל כתיבת היסטוריה היא במידה ידועה חוכמה בדיעבד.
קרא היטב את הסיומת של המאמר שלי. אינני סבור שלא היה צורך לתת את הדעת על אבטחת המיצרים. אני טוען שבניתוח דפ”א אויב היה מקום לשים לפחות אותו דגש על המעברים המוליכים לבלוזה ולטסה. היה מקום לצפות שהאויב ינתח על איזה צירים אמורות להגיע אוגדות התיגבור הישראליות ושם משקיע את עיקר כוח הקומנדו שלו. לו אני מתכנן הנחתות הקומנדו של המצרים, הייתי משקיע כוח גדול בחסימת צירי רפידים-טסה ואל-עריש – בלוזה. ואכן, הכוח שהונחת ברומני בהחלט הניב דיבידנדים. היה מקום שאצלנו יצפו אפשרויות אלה ויכינו עבורן מענה בתכנון מראש, וזה לא קרה. ההתמקדות היתה במיצרים.
מסכים לדעתו של עודד מגידו באשר לחשיבות היתר שהקצו מתכנני צה”ל לדפ”א המצרית ההתקפית בדגש על כיבוש המייצרים. אכן זו נבעה ממשקעי העבר וממתן תשומת לב יתרה למרחב קרקעי זה. עוד טרם היותי רמ”ד מצרים במודיעין פיקוד הדרום לקחתי חלק בתרגיל של חטיבה 35 בפיקודו של אל”ם דני מט וסגנו סא”ל דוביק תמרי במהלכו הוטסו יחידות החטיבה על כלי רכבם לשדה ביר תמדה ממנו התקדמו בחופזה לחסימת מעבר המתלה. מולנו כביום אויב התקדמה ממערב למזרח אחת מחטיבות הקו (14 או 401) שסיימו תקופת הערכות על גדת התעלה ושבו לבסיסיהם העורפיים.
לנושא המייצרים הייתה בכל זאת חשיבות רבה בעיני המצרים או למזער בעיניהם של מפקדי ומתכנני משימת ההתקפה בארמיה 3. שנת ההדרכה 1971 הוקדשה בדיביזיה 19 גם ואולי בעיקר לנושא כיבוש המייצרים ההררים. קוימו ימי עיון וסימנרים ויצאו סיכומים והנחיות תורתיות (חלק מהם יוצגו במאמר שאצרף בהמשך).
יחד עם זאת בתוכנית “גרנית 2” אותה הכרנו לפרטיה בחרה הארמייה השלישית להטיל את הדרג השני שלה במאמץ עיקיר מצליחה בדרום האגם המר הקטן לעבר מרחב אום מחצה ובהמשך לעבר ביר- גפגפה קרי לעבר המייצר החולי המוכר לכולנו. התוכנית כידוע לא בוצעה והמעט שעשו יחידות הדיביזיה המהוללת 4 (במקרה זה) היה לנוע ב-14 באוקטובר, במאמץ הכושל “להרחבת ההתקפה”, בדרך ללא מוצא, שאינה מביאה לשום מקום בערוץ ואדי מבעוק שם חוסלה ברובה מהקרקע ומהאוויר.
בעובדות אותן מונה עודד מגידו בסקירתו מספר אי דיוקים או למזער איזכורים שאינם מוכרים לי:
לא היה שום ניסיון הנחתה של קומנדו בתוך מייצרי המתלה ו/או הג’ידי. כוח מונחת מצרי יחיד בסדר כוח של פלוגה (-) אותר בציר קלעת ג’ונדי מדרום מזרח למתלה. כל שאר ההנחתות להן ציפה צה”ל במרחב המייצרים לא התבצעו. אפשר שמסוקים בודדים פעלו במרחב בעיקר במשימות תצפית ומודיעין (כולל תחזוקת סוכנים והחלפת מצברים למכשירי קשר).
חטיבת הנחתים 130 המוקטנת לאחר שחוסלה בחלקה בנחיתה אכן התקדמה על ציר הג’ידי אך הפסיקה להתקדם ונכנסה לחניון כבר 2 ק”מ אחרי צומת ציר החת”מ במרחק של יותר מ-10 ק”מ מצומת הציר עם ציר הרוחב ובמרחק של כ-25 -30 ק”מ ממערב למייצר הג’ידי. רוב כוחות החטיבה שהגיעו לאזור החניון הושמדו כידוע ע”י כוחות גדוד 46 בדרכם מערבה לקו התעלה.
גם המאמץ העיקרי של ההתקפה המשוריינת ב-14 באוקטובר בגזרת דיביזיה 16 לא כלל את כל חטיבות דיב’ משוריינת 21 אלא רק את חטיבה 14 שהייתה באזור כמעט מתחילת המלחמה ואת החטיבה המשוריינת המתגברת 1. חטיבה ממוכנת 18 צלחה את התעלה רק בערב ה-14 באוקטובר.
מרשימתך נשכחה ההתקפה ב-14 באוקטובר של חטיבה 15 בגזרת דיב 18.
בגזרת דיב’ 7 / בציר הג’ידי תקפו המצרים ביום זה בכוחות מצומצמים מתוך חטיבה 11 שתוגברה בחלקים מגדוד טנקים של חטיבה 25 המתגברת.
קשה לאתר בהתקפת ה-14 באוקטובר “מאמץ עיקרי” כי לא היה כזה. נכון שחטיבה 3 התקדמה למעלה מ-20 ק”מ עד שנבלמה ע”י חיל האוויר וכוחות אוגדה 252 שהוחשו לעברה, אך בכל שאר הגזרות לא הייתה התקדמות הכוחות במה שהמצרים כינו “הרחבת ההתקפה” מעבר ל-2-3 ק”מ.
לסיכום ולפני הצגת מאמרי שעדין לא פורסם אכן חששנו מהתקפה מצרית לעבר המעברים אך גם המצרים חששו לתקוף לעברם בשל היציאה מתוך המרחב המוגן בטק”א ובשל המורכבות של לחימה והשתלטות על יעדים בשטח הררי התובעת כוחות רבים ותוכנית מורכבת.
במענה לתגובה של דני אשר :
1. לפי סקירת מודיעין מיוחדת – “הנחתת קומנדו מצרי במלחמת יום הכיפורים” סקירה 8/74 מ-27.2.74 – היתה בליל ה-8.10 הנחתת מפקדת גדוד קומנדו 153 עם פלוגה אחת בג’בל מיתלה ב-6 מסוקים, אחד מהם התרסק. הכוח הסגיר את עצמו לאחר שהתגלה.
2. המאמץ העיקרי הראשוני של דיביזיה 21 ב-14.10 כלל “רק” את שתי חטיבות הטנקים שלה.חטיבה 18 הממוכנת לא צלחה “בערב ה-14.10”, היא הופעלה כבר בשעות הבוקר כדרג שני לאחר הדיפת התקפת שתי המשוריינות, כך שהדיביזיה כולה השתתפה במאמץ – ראה גמאל חמאד.
3. לאור האמור – אני חולק על דבריך שקשה לאתר מאמץ עיקרי ב-14.10. המאמץ היחיד שבו השתתפה דיביזיה שלמה – 2 חטיבות טנקים בהתקפה ראשונית וכל הדיביזיה בהמשך היום – היה זה של דיביזיה 21. זה מאמץ עיקרי.
4. לא “נשכחה חטיבה “15 – היא לא רלבנטית לדיון שלי.
דני אשר מתאר את החשיבות הרבה שהמצרים ייחסו לעניין מעברי גידי ומיתלה, אך טוען – טענה שאינני מכחישה – שצה”ל ידע כי ע”פ תוכנית “גרנית 2” לא היה בכוונתם לפעול על פי אותה חשיבות. מוזר, שכן לאחר-מעשה ידוע לנו כי המצרים לא חשפו בפני צה”ל ביוזמתם את כל תוכניותיהם, כולל הכמוסות שבהן, וכי צה”ל הופתע מאוד בשעת מעשה. קשה להאמין שתכנונים מקיפים, ויותר מכך פעילות צה”ל המביאה אותם בחשבון, אינם מביאים בחשבון כדבר-שבשגרה וכיסוד הכרחי גם את יכולת האויב להפתיע ולנקוט דרך פעולה שונה לחלוטין מזו המתוארת בתכנוניו הרשמיים, שבראיית המצרים אולי נודעו לצה”ל, הנהנה מארגוני מודיעין מעולים. לא הייתי שולל אפילו את האפשרות, שאולי התקיימה אך טרם נחשפה, כי הצבא המצרי נקט פעולות מתוחכמות כדי להטמיע בהדרגה ובעדינות במוחותיהם של מפקדי צה”ל את כוונתו-כביכול לתקוף במעברי גידי ומיתלה, בשל החשיבות הרבה והברורה שמצרים מייחסת לכיבושם – וזאת כדי שצה”ל יקצה כוח רציני וחשוב להגנה באותו מקום. רק בימים אלה קיבלנו תזכורת תיעודית-טלוויזיונית על מאמצי בריטניה לשקע מידע כוזב במוחו של רומל, מפקד החזית האטלנטית, כי בעלות הברית מתכוונות לפלוש לאירופה לא באזור התעלה אלא דווקא בחופי נורבגיה, ולצורך זה שלחו את מלך בריטניה לבקר את כוחותיו שצפון סקוטלנד, לצד מאמצי הטעיה נוספים שכבר נסקרו רבות. פירוט העובדות שהתרחשו בפועל במלחמה עצמה, שנמסר בדברי ושל דני אשר, בכל הכבוד אינו רלוונטי לדיון זה, שכן הדיון הוא – על פי הבנתי – במה ששיערו ויכלו לשער מתכנני צה”ל לפני המלחמה, ובחשיבות שהם ייחסו כמשוער לכיבוש המעברים בעיני המצרים. צירוף העובדה שהמצרים לבסוף לא נקטו מאמץ רציני בכיבוש המעברים, לעובדת הקצאתו של “כוח בישוף” לאותה מטרה וגריעתו מגזרות-פעולה אחרות, שבהן היה נחוץ מאוד, אולי מרמז שזה בדיוק מה שקרה.
בדוק שוב את המיידע בדבר ההנחתה בג’בל מתלה. חקרתי את הנושא בעבר הרחוק. לא זכורה לי הנחתה שכזו. גם לא בסקירתו המקיפה של אל”ם אברהם ארנן לאחר המלחמה.
מכיר את גמאל חמאד בע”פ. הוא הכי טוב שיש לנו מהצד המצרי. לא תמיד מדויק. 18 החלה לחצות רק בערב. ההתקפה בגזרת דיב’ 16 אף שהייתה היותר רצינית מבכל הגזרות האחרות, לא הייתה התקפה דביזיונית לא כל שכן מאמץ עיקרי ארמיוני. לא הייתי שם באותה עת אבל קמ”ן אוגדה 143 אל”ם יהושע שגיא תאר את שראה – הוא לא ראה התקפה דביזיונית – בטח לא לפי הספר.
לדני,
בדקתי את הסקירה של ארנן. אכן, בגרסה שלו משימת הנחתת הקומנדו במיתלה, ומשימה דומה בג’ידי, בוטלו. אין לי הסבר לסתירה בין המקור שציינתי קודם לדו”ח ארנן.
לא ידוע לי באיזה לכסיקון צבאי התקפה של שתי חטיבות טנקים מתוך דיביזיה משוריינת איננה התקפה דיביזיונית. לא רואה טעם בהמשך הוויכוח בנקודה זו.
מי הוציא את המקור שלך? שמח שעיינת שוב בדוח המקיף של ארנן.
התקפה של שתי חטיבות שאחת מותשת לאחר לחימה בת שבוע ת”פ דיביזיה 16 כשכל אחת פועלת באגף נפרד ומתקדמת 2-3 ק”מ לכל היותר בלי תיאום ובלי סיוע דיביזיוני אינה בדיוק התקפה דיביזיונית אבל למה שנתעקש על מינוחים. לא תמיד הסכמתי עם יהושע שגיא. הפעם כן.
אני מנסה לצרף קובץ ארוך ובו מאמר רלבנטי שלי כולל מרשמים ולא מצליח.
1. לגבי ההנחתה במיתלה, המקור הוא פד”מ/מודיעין (דני אשר ??). יכול להיות שיש טעות בסקירה הזאת משום שהגדוד שמיוחסת לו ההנחתה הזאת – 153, לא שייך לגזרה של ארמיה 3 אלא לגזרת ים סוף, ויתכן שזה שיבוש של שם ג’בל אחר בדרום סיני. אבל כתוב ג’בל מיתלה.
2. על מה מבוססת הקביעה שלך שהתקפת חטיבות 1 ו-14 היתה ת.פ. דיביזיה 16 ? חמאד קורא לזה קרב דיביזיה 21, והוא מתאר את ניהול הקרב ע”י מפקד דיביזיה 21 לכל אורך היום. אם אתה מבטל את זה – אנא, סימוכין על סמך מה.
3. כנ”ל לגבי חטיבה 18 – חמאד כותב שהיא הוכנסה בשעה 1000. אתה מבטל את זה – על סמך מה ?
4. חטיבה 14 שאתה קורא להם מותשת (למה מותשת, מי התיש אותה ?) יצאה להתקפה עם 80-70 טנקים. לאחר שאיבדה כ-30 טנקים היא נשארה עם 44 (שוב, לפי חמאד). חטיבה 421 עמדה מולה עם 66 טנקים והיתה בוודאי לא פחות “מותשת” ממנה.
5. אתה כותב שהחטיבות יצאו להתקפה “בלי סיוע דיביזיוני”. האמת היא שהיה להן סיוע ארטילרי דיביזיוני כבד משעות הבוקר המוקדמות ובמשך כל היום – 16 גדודי ארטילריה, מהאגדים של דיביזיות 2, 16, ו-21 ושל האגד הארמיוני – גם זה על פי חמאד. אני לא ספרתי את גדודי הארטילריה, אבל ההפגזה שהתחילה עם אור ראשון בגזרת ציר “טליסמן” ונמשכה לסירוגין במשך היום, היתה ההפגזה הכבדה ביותר שחטיבה 421 ספגה בכל המלחמה. זה לא קראתי בספר או בעדות כלשהי, זו עדות מהצריחון שלי. ועוד, היה להתקפה הדיביזיונית גם סיוע אווירי, אם כי לא דרמטי כמו הארטילריה.
6. גם באוגדה 143 פעלו שתי חטיבות כל אחת באגף נפרד, והן באמת היו מותשות אחרי שבוע לחימה, במיוחד 14 הישראלית, ועדין זו היתה אופרציה דיביזיונית. אז אצלנו כן ואצלם לא : לפי איזה הגיון ? ומה הרלבנטיות של מידת ההתקדמות – “3-2 ק”מ לכל היותר” – לשאלה אם זו היתה אופרציה דיביזיונית ?
עודד שלום .אין קשר להנחתה אותה מזכיר לנחיתה באזור מעבר המיתלה.מדובר על הנחתה ב 8.10 באזור ג’בל מטלה ואדי מטלה.(מ’ בפתח ט’ בפתח ל’ מודגשת בפתח) האזור נמצא מזרחית לאבו זנימה.באזור זה הונחתו כוחות קומנדו מגדוד 153 (מחלקות 1 ו-3 מפלוגה 3 בגדוד).בתאריך 12.10 נלכדו באזור זה 44 חיילים מצריים.
אכן לא הייתה כל הנחתת כוחות במצרי המתלה או בקרבתם המידית.
לאריק ולדני – מקבל. כפי שכתבתי לעיל : בסקירה של מודיעין פד”מ מפבר’ 74′ כתוב “ג’בל מתלה”, אבל הערתי כבר לעיל שהגדוד שמיוחסת לו ההנחתה הזאת – 153, לא שייך לגזרה של ארמיה 3 אלא לגזרת ים סוף, ולכן כנראה שזה שיבוש של שם ג’בל אחר בדרום סיני, או שיבוש איות. מקבל מה שאריק מציע : ג’בל מטלה.סביר שזה “פתרון התעלומה”.
לגופו של ענין, זה מחזק את טענתי במאמר המקורי – המצרים לא ראו צורך להקצות כוח קומנדו למיתלה.
לא הייתי במודיעין פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים אלא במלחמת ההתשה ובמה שנקרא “שנת ההכרעה” ועד אוגוסט 1971. הגעתי שוב לגזרה עם חטיבתי רק בסוף אוקטובר 1973. למדתי את אירועי המלחמה מתוך מגוון רחב של מקורות בכל השנים מאז ובעצם עד היום. המחקר המקיף והמדויק בנושא הפעלת הקומנדו המצרי היה מחקרו של אברהם ארנן שהתבסס בעיקרו על חומרי המודיעין ועל חקירתם של עשרות שבויים. אף אחד מהם לא נחת במרחב המתלה והג’ידי. הסיכום המוקדם של פד”ם מוגדר למיטב זכרוני כארעי ובו מס’ שגיאות. המצרים הפעילו במלחמה שישה אגדי קומנדו: 2 ת”פ המטכ”ל לחסימת צירים, 2 ת”פ פיקוד ים סוף להשתלטות על מתחמים בחוף המזרחי ו-2 ת”פ הארמיות בדיביזיות בסיוע לבניית ראשי הגשר. שום כוח לא הוקצה לג’ידי ולמתלה. רק הנחתה אחת בוצעה בגבול הגזרה הדרומי של הארמייה השלישית בואדי סודר מדרום לקלעת ג’ונדי. גמאסי מציין בזיכרונותיו שההנחתה בוואדי סודר הייתה הפעולה החשובה של כוחות הקומנדו במרחב וזו עדות נוספת לכך שלא הופעל כוח רציני לעבר המייצרים ההרריים.
ההתקפה של שתי החטיבות המצריות המשוריינות 14 ו-1 מתוך ראש הגשר של דיב’ 16 הייתה אכן תחת פיקוד מד”ז 21. הזכרתי רק ש-14 הייתה עד אותו זמן ת”פ דיב’ 16 ולחמה כל העת. אחזור בהזדמנות לגמאל חמאד אבל ע”פ כל דו”חות המודיעין שהתבססו בעיקר על האזנה ועל פענוח תצ”א חטיבה ממוכנת 18 חצתה את התעלה רק בליל ה-14 באוקטובר ולא לקחה חלק בקרב ביום זה. אין לי ספק שביום זה הפעילו המצרים לראשונה מסגרות משוריינות רציניות מול כוחותינו. יחד עם זאת תקפו בכל הגזרה שלך (העיקרית ביום זה) שתי חטיבות טנקים מצריות, מערכים בהם הגנו שתי חטיבות טנקים ישראליות. והרי למדנו מה צריכים להיות יחסי הכוחות של תוקף מול מגן מה גם שהטנקאות הישראלית עלתה בעשרות מונים על זו המצרית (זה הוכח בכל אחת מהגזרות וזו הייתה גם הסיבה שהמצרים לא הפעילו מסגרות משוריינות של ממש עד לאותו רגע). בלי שום ספק ניהלתם קרב הגנה למופת וזו הסיבה העיקרית לכך שהמצרים לא הצליחו להתקדם (עדין נשאלת השאלה לאן היו אמורים להגיע? – האם לטסה ואולי לביר גפגפה?).
לעודד – קראתי שוב ושוב את הסיומת של מאמרך, אך לא השתכנעתי. אני מסכים כי ההתמקדות בגידי ובמיתלה נראית לנו כיום לא-פרופורציונלית, בידענו היכן פעלו המצרים, אך דווקא לנוכח דברי שרון שציטטת, על הבעיה שהאויב היה עלול לגרום אילו כבש את גידי ומיתלה, מה לדעתך היה על צה”ל לעשות, בטרם ידע באלו נקודות ינחיתו המצרים כוחות קומנדו או כוחות מעולים אחרים – האם להקצות לכך כוח חרמ”ש של קשישים, או כוח נחות אחר, שהיתקלותו בכוח-אויב מעולה היתה דווקא גורמת תסבוכת רבה ללא שום תועלת?. לעניות דעתי, דברי שרון באוגוסט 72, על הבעייתיות של מצרי גידי ומיתלה אם האויב יתפוס אותם, לא היו חסרי הגיון, מה גם שנאמרו מפי אלוף פיקוד הדרום באותה עת, כשנה לפני סיום תפקידו וכאשר נחשב כנראה בצמרת צה”ל כאיש המכיר טוב מכולם את הבעיות ואת הצרכים הטקטיים שבתחום הפיקוד (עובדה המעלה מחשבות עגומות לנוכח הבלגאן העצום שבו נמצא הפיקוד ב-6.10.73, כחודשיים וחצי בלבד לאחר סיום תפקידו). העובדה שהוא היה יוזמו של קרב המיתלה 1956, הנחשב מיותר, אינה שוללת את הגיון דבריו ב-1972. גם אם מישהו סבור כי דבריו ב-72 נראים כהצדקה-בדיעבד לייזום הקרב ב-56, אשר שרון לבטח ידע את הביקורת הרבה המוטחת בו (עד היום) בקשר אליו, אין בהיבט זה כדי לשלול את הגיון דבריו ההם כשלעצמם.
אתחיל בזה שאני מקבל ללא עוררין את הקביעה שבהיסטוריוגרפיה של מלחמת ששת הימים ובנרטיב שהתגבש לגביה התקבעו המיצרים כיעד אסטרטגי ראשון במעלה – וכן שהקרב העקוב מדם של הצנחנים במעבר המיתלה במבצע קדש, נחרת אולי כטראומה אצל חלק ממקבלי ההחלטות אצלנו.
מאידך,
אני לא מקבל את הטענה שתשומת-הלב שהקדיש הפיקוד הבכיר למיצרים, בתכנוני ההגנה של סיני, היא “אובססיה” שנשענת על אירועי עבר, לא תקפים – וזאת מכמה טעמים.
אבל ראשית, מספר הערות כלליות:
(א) המצרים רצו להחזיר לעצמם את כל סיני. לא רבע מסיני ולא שליש סיני. את המטרה הזו הם יכלו לממש באמצעות מהלך צבאי או מהלך מדיני או מהלך משולב. לכן אין זה פלא שלפחות מבחינה רעיונית, תוכניות המלחמה המצריות הבסיסיות, הגיעו עד לקו הגבול של 67.
היה ברור גם בצד המצרי וגם בצד הישראלי, שבשנים 73-68 ה”תוכנית הגדולה” אינה ברת מימוש. הן בשל יחסי הכוחות על הקרקע והן בשל הנחיתות המצרית באוויר. אבל אמ”ן ובצדק, לא יכול להניח שה”תוכנית הגדולה” נגנזה לגמרי רק בגלל שבנקודת הזמן הנוכחית, היא אינה ישימה. עד 77-76 למשל, המצרים יכולים לשדרג את יכולות חה”א שלהם ולשפר את כשירות הכוח הקרקעי שלהם – ולצאת למערכה צבאית למימוש “התוכנית הגדולה” מתוך הנחה שמימושה אפשרי.
לפיכך, התפיסה הרעיונית של הגנת סיני צריכה קודם כל לתת מענה למה שהמצרים רוצים לעשות ולא למה שהם מסוגלים לעשות בנקודת זמן הנוכחית.
(ב) נכון. ב-68 אמ”ן הניח או קבע שהכוונה המצרית היא לכבוש את כל סיני. מאידך, גם הפיקוד הבכיר וגם אמ”ן – הניחו – שאין לפסול על הסף מלחמה מוגבלת ביעדיה הקרקעיים. כלומר, שהמצרים יסתפקו במהלך צבאי לכיבוש שטח מוגבל במערב-סיני.
כבר בינואר 1968, בהרצאה בפני פורום מטכ”ל (לא ברור לי אם הדובר הוא בר-לב או טליק) פירט הדובר את האפשרויות העומדות בפני המצרים וציין את אפשרות “המלחמה המוגבלת” במטרה לקבוע עובדה של ראש-גשר מצרי בגדה המזרחית.
בסקירת הרמטכ”ל בר-לב (1 בינואר 68) בפני פורום מטכ”ל, הוא מציין ש”צריך לקחת אפשרות בה המצרים והרוסים יגיעו למסקנה שאמנם מלחמה כוללת על ישראל אי אפשר לעשות בגלל המצב הבינ”ל או יחסי הכוחות, אבל אפשר בשקט לתכנן התקפה שתהדוף את הישראלים 4 או 20 או 80 ק”מ מהתעלה”. בהמשך דבריו הוא נותן תחזית מפורטת וכמעט מדוייקת לדרך הפעולה בה נקטו המצרים בפועל ב-73.
בדיון בנובמבר 68 אומר ראש אמ”ן, האלוף יריב: “המצרים בכל הערכות המצב שלהם יוצאים מתוך הנחה שהם מוכנים להסתפק ביעד אסטרטגי שלנו אולי נראה מוגבל, אבל מבחינתם זה יעד רציני מאוד. דהיינו, הם מוכנים להסתפק בקו המעברים. לא מוכרחים לכבוש את כל סיני [..] יכולות להיות כל מיני אפשרויות יותר מוגבלות שתהיינה מוכתבות מתוך ראיית המצב שלהם […] אנחנו חייבים לקחת בחשבון את האפשרות שהמצרים ינסו צליחה בקנה מידה גדול כדי להיאחז בקו המעברים”.
ודיין מוסיף באותו דיון: “היום אנחנו יושבים בטווח חבלה על 80% מהנפט המצרי. הפעולה האחרונה שלנו לא הקלה עליהם את השינה בעניין הזה. אם הם מרחיקים אותנו במתקפה חלקית מטווח הנפט. נגמר העניין. זה יורד מליבם. המצרים לא מאמינים שיש לנו כרגע נשק גרעיני. אבל הם בהחלט ירצו להקדים התקפה לפני שיהיה לנו נשק כזה. הם יכולים לעשות פעולה ואחרי 48 שעות מועצת הביטחון תקרא להפסקת אש והרוסים יאיימו שאם ישראל לא מפסיקה את הלחימה אז הם יתערבו. הם יכולים להעמיד אוניות בים התיכון ולאיים בירי על תל-אביב. זה לא עומד בסתירת להערכת המצרים את המצב אבל זה מחזק את ההנחה שכדאי להם לעשות פעולה חלקית בגלל הנשק הגרעיני ובגלל הרצון לפתוח את תעלת סואץ.
בדיון שהתקיים במאי 72 ועסק בהגנת סיני, אומר הרמטכ”ל, דוד אלעזר, בהתייחסו לשאלה “איזו מלחמה?” – שהספקטרום נע בין מלחמה להשגת יעדים מוגבלים (“מלחמה מוגבלת עם צליחה”) ועד ל”מלחמה רבתי, עם כוונות לנצח, ניצחון משמעותי” (וכאן הוא מתכוון לכיבוש סיני כולו). להערכתו, בתקופה הקרובה, 73-72, המלחמה המוגבלת היא זו שעומדת על הפרק.
ראש אמ”ן, יריב, אומר באותו דיון: “אם המצרים צולחים, המטרה ברורה – לכבוש שטח ולנהל מו”מ מדיני ממצב זה” (קרי, הוא מדבר על מלחמה מוגבלת, לא על כיבוש סיני).
ההנחה הזו, שבפני המצרים עומדת גם האפשרות לפתוח במלחמה להשגת יעדים מוגבלים, חוזרת גם בדיונים אחרים ואפילו בסיכום משחק-המלחמה “אייל ברזל”.
ולעניין זה אוסיף, העובדה שהרמטכ”ל מזהיר ב-72 מפני אפשרות של מלחמה ב-73 והעובדה שבאפריל 73 הוא דחף להגברת הכוננות כי לדעתו הסיכויים למלחמה גברו – עומדת בסתירה ל”קונספציה האווירית” של אמ”ן. הרי ברור לרמטכ”ל שב-73 אין בידי המצרים את היכולות לפגוע בשדות התעופה של חה”א – ולכן כשהוא מדבר על “מלחמה” הוא בהכרח מכוון למלחמה מוגבלת. לא לכיבוש סיני כולה.
לסיכום העניין הזה:
הטיעון של עודד : “בניתוח דרכי פעולה אפשריות (דפ”א) של האויב המצרי בהערכות אמ”ן בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, הונח כי יעד התכנית המצרית למתקפה היה להגיע לקו הגבול של ערב מלחמת ששת הימים, או לכל הפחות לקו אל-עריש-ראס מוחמד” – קצת מחטיא לאמת.
ה”תוכנית הגדולה” או התוכנית “הגדולה מינוס” של המצרים, היא לא הדפ”א הדומיננטית בדיונים בדרג העליון. דןןקא הדפ”א המוגבלת זוכה להתייחסות רצינית יותר. כלומר, כיבוש שטח מוגבל שישבור את הסטטוס-קוו ויניע תהליך מדיני.
(ג) כאשר אמ”ן ניתח את דפ”א האוייב במתאר של מלחמה מוגבלת עם צליחה, הוא בחן גם דפ”א של כיבוש שטח עד לעומק 15-12 ק”מ (ציר החת”ם) והגיע למסקנה שזו אינה דפ”א ריאלית. לא אפרט כאן את הנימוקים. בדיעבד, הסתבר שהם היו כמובן שגויים.
לסיכום, אמ”ן הגיע למסקנה שבמתאר “מלחמה מוגבלת” יש 2 דפ”אות: או כיבוש שטחים מצומצמים לא רצופים בסד”כ מוקטן (“מוגבל בעומקו וברוחבו”) או כיבוש השטח עד המעברים (“מוגבל בעומקו”).
ביטוי למסקנות הללו ניתן למצוא בנספח המודיעים של פקודת “שובך-יונים”.
(ד) בניתוח השטח, מזדקרת מיד העובדה שלשטח ההררי המתחיל מאיזור אום-מחצה ודרומה, יש חשיבות רבה, לאו דווקא כ”קרש קפיצה” להמשך התקדמות דרך המעברים, אלא כאגף שינטרל את יכולת התמרון של השיריון הישראלי ולכן יכול לאבטח את ההתקדמות דרומה, לאורך החוף המזרחי של מפרץ-סואץ בואכה שדות הנפט ואולי אף עד שארם-א-שייך – ובתנאי – שתנוטרל יכולת חה”א הישראלי באיזור הזה.
לצורך זה, את המעברים המצרים היו צריכים לחסום ע”י כוחות חי”ר משופעים בנשק נ”ט (וכמובן הגנת נ”מ).
ועכשיו לטיעון העיקרי –
תוכניות המלחמה שהיו בידי אמ”ן, דיברו על כיבוש כל השטח עד המעברים. המשך ההתקדמות עד לגבול הבינלאומי היא רק אופציה.
גם בתוכנית “העדכנית ביותר” שהשיג המוסד ב-73, כנראה באמצעות אשראף מרוואן, מדובר על הגעה עד למעברים. ההבדל היחיד בין “התוכנית המעודכנת” לתוכנית שאמ”ן הציג היא בתוספת שלב “העצירה האופרטיבית” שנועד לכרסם/לפגוע בסד”כ המילואים של צה”ל, לפני המשך ההתקדמות מזרחה.
הנה, ראה עדותו של צבי זמיר, ראש המוסד, בפני אגרנט: ” “לפי הידיעות שיש בידנו, מרוב רובם של המקורות (יכול להיות שיש עוד מקור שאיני זוכר כרגע) המלחמה בשלב הזה הייתה להגיע עד לקו המייצרים. המעברים. כדי ליצור יתרון פוליטי קודם כל ואופציה להמשך פעולה צבאית [..] להגיע עד למעברים, למיתלה, לכבוש אותם כדי לנהל משם מו”מ. אם זה מצליח – מצליח. אם לא מצליח, על בסיס הקו הזה ממשיכים הלאה.”
רוצה לומר, כל הידיעות שהיו בידי אמ”ן ובידי המוסד, אמרו במפורש שבכוונת המצרים להגיע למעברים. כאמור, ההבדל הוא רק בעיתוי, מתי להגיע למעברים (ראה לעניין זה המברק של זמיר שמתמצת את תוכנית המלחמה כפי שנמסרה לו על מרוואן).
לפיכך, ברור שהיה צריך להגן על המעברים. האם בשביל זה צריך 4 פלוגות (מוקטנות!) של בה”ד 1 או רק 2 פלוגות, זה כבר וויכוח מיקרו-טקטי. לדעתי היה צריך, 4, 2 לכל מעבר.
הגנת המעברים אינו תלויה בשאלת העיתוי (תוכנית אמ”ן או מוסד). הגיוני שהמצרים ינסו לחסום את המעברים בשלב מוקדם, גם בגרסת המוסד. לחסום מעבר הכרחי בציר הררי יותר קל לבצע ולצד המגן יותר קשה לפתוח מחדש. פלוגת הקומנדו שחסמה לזמן קצר את הציר הצפוני חוסלה תוך שעתיים-שלוש ע”י כוח קטן (צוות מסיירת שקד ועוד טנק אחד). להשוואה, ראה לעניין זה את הקושי לחסל את הכוח המצרי שהתמקם בואדי-סודר.
על צירי האורך (רפיח-בלוזה או ג’בל-ליבני-טסה) קשה יותר להגן מפני שמדובר במאות קילומטרים, וכוח מוסק יכול לנחות בכל מקום ולחסום את הציר.
משום מה, שכחת להזכיר שלא רק “כוח בישוף” (בה”ד 1) יועד להגנת המרחב העורפי, אלא גם גדוד טנקים בסד”כ מלא שמשימתו הייתה אבטחת המרחב העורפי (ביר-תמדה – רפידים).
* *
ובהערת אגב,
אתה כותב: ” כידוע זנחו המתכננים המצריים תחת הנחייתו של הרמטכ”ל שאזלי את היעדים המערכתיים האלה, והסתפקו בכיבוש ראש גשר שיתמקם במרחק של 15-12 ק”מ ממזרח לתעלה, פחות או יותר לאורך ציר החת”מ של צה”ל.”.
אני לא בטוח שזה מה ש”ידוע”.
אני יודע שיש את גרסת שאזלי ויש את גרסת גאמסי. אני מכיר את התזה של יונה בנדמן ואת התזה של דני אשר. לי אגב יש תזה שלישית שהיא איפשהו באמצע.
במקום “ידוע” זה צ”ל “קרוב לוודאי” או “כנראה”.
ולעניין ה-14.10 –
המידע שקיבל המוסד ב-12/10 נגע להנחתת כוחות מוסקים במעברים בלבד. מתוך זה הסיקו שהמצרים עומדים לפתוח ב”מתקפה גדולה” ובכלל זה צליחת הדיב’ המשוריינות כדי להשלים את המשימה המערכתית. עובדה היא שאותו כוח קיבל פקודת התראה לביצוע המשימה (אחרת המידע לא היה מוזרם למוסד). עובדה נוספת היא שהמשימה לא יצאה לפועל.
מכאן אני יכול רק להסיק שהמשימה בוטלה, אבל אי אפשר להסיק מזה שב-12/10 לא היה בכוונת הפיקוד העליון המצרי להגיע עד למעברים…
מסכים לרוב דברי ניצן.
כוונות לחוד ויכולות לחוד.
בסופו של דבר המצרים עשו בהצלחה יחסית את שתכננו / את שיכלו.
על מיקומם של המייצרים ההררים במחשבה הצבאית המצרית לפני המלחמה כתבתי סקירה מקפת. מקווה שניצן יצליח להעלותה.
איני זוכר את הדפ”אות ברמת פד”ם ואוגדה 252 ל”שובך יונים”. בכל מקרה דפ”אות המטכ”ל היו שלוש: כיבוש כל סיני (הערכה – לא אפשרי) כיבוש מוגבל עד מעבר לקו המייצרים (בערך 70 ק”מ מהתעלה) והתקפה מוגבלת לכיבוש מוצב או מוצבים בגדמ”ז. כאמור לא ביצעו אף אחת משלוש אלה והלכו לפתרון אותו לא הכרנו ולא הבנו – לא לפני המלחמה, לא במהלכה ולא אחריה.
אני מסכים עם עיקר הניתוח של ניצן וגם של דני. הטענה העיקרית שלי היא כי “קו המיצרים” או “קו המעברים” לא הסתיים בקו הגבעות של אום-חשיבה – אום-מחצה, אלא בים התיכון. טענתי היא כי קו המעברים כלל עוד שני מיצרים/מעברים : מעבר הדיונות שבין טסה לרפידים, המרחב שבו נדפק גדוד 19 ונהרג שמאי קפלן במלחמת ששת הימים, ומעבר הדיונות ממזרח לרומני, היכן שאכן הונחת גדוד קומנדו מצרי ב-6.10. על שני המעברים הצפוניים אלה התכנון הצה”לי לא נתן את דעתו כלל, וזו תמצית טענתי. אני סבור שבניתוח הסכנה לפריצה מצרית לעומק סיני – הם היו צריכים להיות מובאים בחשבון לא פחות, ואולי בדגש יתר, לעומת המיתלה והג’ידי. היה צריך להקצות למיצרים הצפוניים מחשבה בתכנון ולהקצות להם כוח ואמצעים. בניגוד למה שניצן כותב – עומק המעברים הצפוניים איננו מאות קילומטרים, ומצד שני מתחמי מיצרי המיתלה והג’ידי גם הם מתחמים בעלי עומק של כמה עשרות קילומטרים – כל אחד מהם, כך שאין הבדל מהותי בין ארבעת המעברים – למעט אופי הקרקע, ולמעט העבודה שהשניים הצפוניים לא הובאו בחשבון תוכנית ההגנה. זו הטענה.
אגב, הקצאת הגדוד העורפי (שהסתיימה כבר במוצאי ה-6.10) לדעתי לא רלבנטית – בניתוח הקרקע קו ביר-תמדה – רפידים הוא כבר קו שלישי.
הייתי שותף לתכנוני ההגנה בחזית סיני בשנים 1970 – 1971 שבמרכזן “שנת ההכרעה” שהוכרזה ע”י סאדאת. תמיד חששנו מהשתלטות מצרית על המעברים ההרריים אך בהחלט הצבענו על אזורים אחרים אותם ינצלו המצרים ל”בידוד שדה הקרב” / לחסימת החזית מכוחות מתגברים. הציר הצפוני כמעט לכל אורכו עובר בין דיונות ובין אזורים ביצתיים עם מי תהום גבוהים. הכרנו תוכניות מצריות להנחתת כוחות במרחבים שונים לאורכו. ואכן המצרים תכננו הנחתות כולל ובעיקר מהים (למשל משימות לחטיבת הנחתים 130 שבסיסה היה באלכסנדריה), אך הגיעו לבסוף למסקנות שיקשה עליהם לבצעם. לבסוף בחרו בהנחתה מהאוויר שגם היא חוסלה. צה”ל הקצה כוחות לפטרול על הציר (משימה של פלוגה מ”שקד) ואפילו כוחות חיל הים לניטור (מכ”מ ב”דפנה” וב”בודפסט”) ולנטרול הנחתה אפשרית מהים.
באשר לציר המרכזי קשה היה להצביע על אזור אידיאלי מבחינה מצרית לחסימה במרחב שבין טסה לביר גפגפה. גם המצרים התקשו לאתר והרחיקו לכת בתכנון להנחתת חסימה רחוקת טווח במייצר חותמיה, על הציר המרכזי ממזרח לרפידים. במלחמה הופלו מזרחית לטסה 6-8 מסוקים נושאי קומנדו שהיו מתוכננים, ככל הנראה, להנחית כוח חוסם מזרחית לטסה. המרחבים משני צדי הציר הוערכו על ידנו כבלתי ניתנים לחסימה ריאלית וזאת כיוון שאפשרו תמרון של כוחות משוריינים, בהם הייתה לצה”ל עדיפות, כוחות שהיו משמידים חסימה בקלות יחסית בדרכם לחזית.
חיפשתי בספרות אם יש שם למעבר הדיונתי בין רפידים (ביר גפגפה) לטסה. מצאתי במספר מקורות, בהם הספר של מוחמד פאוזי, שר המלחמה המצרי 1971-1968, שמכנים את המעבר הצפוני מיצר חתאמיה.מצאתי גם מפות גיאוגרפיות של סיני כיום שבהם מסומן מעבר חתאמיה ממערב לג’בל אום מרג’ם, היכן שהיה ממוקם יב”א 511.
ג’בל חותמייה הוא רכס שנמצא על ציר ג’בל-לבני-ביר-גפגפה, כלומר ממזרח לרפידים. מדובר, אם כך, בשני אתרים שונים.
האם יתכן שיעד התכנון המצרי להנחתת קומנדו שדני מתייחס אליו היה מכוון לחאתמיה, ולא לג’בל חותמייה ?
בכל מקרה, סביר להניח שמשימתו של כוח הקומנדו שמסוקיו הופלו ממזרח לטסה היתה לחסום את הציר לרפידים.
העובדה שהמצרים שלחו כוח לחסום את ציר החוף, שלחו כוח לחסום את ציר רפידים-טסה, שלחו כוח לג’ידי, ולא שלחו כוח לחסום את מיצר המיתלה, מראה את סדר העדיפויות שלהם.
המצרים אכן שלחו כוח למרחב בלוזה – רומני לחסימת הציר הצפוני. כוח שנועד כנראה לחסום את ציר רפידים – טסה הופל ולא ביצע את משימתו. לא אותרה וכנראה גם לא שוגרה כל הנחתה למייצרי הג’ידי והמתלה. תכנון להנחתה במיצר חותמיה בין ג’בל ליבני לביר גפגפה מוכר מתכנונים מצרים לפני המלחמה. לא בוצע במלחמה. מלבד זאת שפע נחיתות בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. מס נחיתות אפשריות של מסוקים בודדים אותרו במהלך המלחמה (ככל הנראה לצרכי פעילות מודיעינית). הנחתה נוספת של פלוגת קומנדו באמצעות 4 מסוקים אותרה וסוכלה ב”אלתרן מדרום לציר “עכביש” ב-14 באוקטובר.
את ההנחתה במעבר ראס ג’ונדי יש לשייך להנחתות במעברים – כך זה מופיע במספר כתבים, למשל אצל פאוזי -המונה 5 מעברים מצפון לדרום : רומני – חאתמיה – ג’ידי – מיתלה – ג’ונדי. המאמץ האמפיבי לג’ידי שייך לאותו מהלך. אם כך המעבר היחיד שאליו לא נשלח כוח הוא המיתלה.
אנקדוטה בקשר למעברי גידי ומיתלה. היינו פלוגת ג’יפי-סיור עצמאית, ת”פ מפקדת האוגדה, לשעבר חלק מהגדס”ר של אוגדה 252, שהוקם ב-1972 אך נחטף בפרוץ המלחמה ע”י דב תמרי, סופח על-ידו לאוגדה 162 ושם פורקו חלקיו ופוזרו בין חטיבות האוגדה. לקראת הנסיגה ב-1975, בשל הסכמי ההפרדה, הגיע אלינו קצין ממודיעין הפיקוד ואמר שהוא מכין תיקי-ציר. הוא בחר בי משום-מה, למרות שהבהרתי את נסיוני החובבני-גרידא בצילום, מסר לי מצלמה חדישה וביקש שאצלם מכביש המיתלה את המעבר לכל אורכו, תצלומים לכל הכיוונים שישקפו כל קטע של הציר מכל צדדיו. עשיתי כך כמיטב יכולתי, הקפדתי – בשל סיפורי קדש – לצלם גם כל מערה שבה הבחנתי, ובסוף היום החזרתי לו את המצלמה ובה הפילם. שאלתי האם הוא רוצה שארשום את סדר הצילומים לשמירת הרצף, אך זה לא העסיק אותו.
אני מקווה שבידי אמ”ן יש כיום חומר צילומי מקצועי יותר בנושא המעברים, שנראה לי כי עלינו, לפחות על אמ”ן, לראות את חזרתנו לשם, לא כתשובה לשאלה “האם” אלא “מתי”.