על המייצרים ההרריים ומטרת המלחמה של מצרים במלחמת יום הכיפורים

תא”ל (מיל’) ד”ר דני אשר 

רבות נכתב על מטרת המלחמה של צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים. המטרה הצבאית נגזרת כידוע מהדירקטיבה המדינית. מצרים בהנהגת סאדאת כבר הבינה שלא תוכל “להחזיר בכוח את מה שנלקח בכוח” כמו שהגדיר זאת הנשיא המנוח נאצר. מחליפו סאדאת, ששאף להחזיר את שטחי סיני ובאמצעותם את כבוד האומה בדרכו שלו, צמצם את יעדי המבצע הצבאי והתאימו ליכולות הצבא המצרי, וזאת בהנחה שלעיקר הישגיו יגיע, בעקבות המלחמה, בדרך המדינית. מה אם כן היו היעדים הקרקעיים אליהם חתר הצבא המצרי להגיע לאחר צליחת התעלה.

החוקרים כולם מסכימים שלא היתה בכוונתו, לא כל שכן ביכולתו, של צבא מצרים לכבוש את כל סיני. איש המודיעין סא”ל יונה בנדמן סיכם את תובנותיו באשר ליעדים הסופיים, כבר לפני המלחמה. הוא חזר עליהם גם בסיכומים שכתב במחלקת היסטוריה, שנים אחר כך, אודות “מטרות המלחמה המצריות” כשתיאר קו המחבר את אזור נחל ים עם המרחבים שממזרח לפתחות המזרחיות של מעברי ההרים בג’ידי ובמתלה. המרחק עליו הצביע היה כ-70 ק”מ מזרחית לתעלה. חוקר המערכה בדרום הד”ר עמירם אזוב, במחקריו המאוחרים יותר במחלקת ההיסטוריה, מצמצם את היעדים לפתחות המערביות קרי 35 – 40 ק”מ. אנוכי, כמו הרמטכ”ל המצרי שאד’לי הצבענו על הסתפקות צבאית במועט, קרי בניית ראשי גשר לטווחים של 10 – 12 ק”מ מזרחית לתעלה, שם נערכו להגנה ולשבירת התקפות הנגד של צה”ל.

מסתבר שהוויכוח, לפחות בקרב המתעניינים מהצד הישראלי, נמשך כל העת. רבים וטובים מביאים אסמכתאות שונות ומשונות ומסבירים את “ההסתפקות המצרית במועט”, רק בהשתלשלות מהלכי המלחמה. לטענתם המצרים ניסו להתקדם מזרחה אך נכשלו מסיבות שונות בביצוע המטלה. הם מסתייעים בהסבריהם באותן תופעות שבהן פעל הצבא המצרי מחוץ לראשי הגשר:

• הקומנדו המצרי נחת ממסוקים בתחילת המלחמה גם במרחב בלוזה, ניסה אולי לנחות בדרך לרפידים[1] ואפילו נחת ופעל בוואדי סודר באזור ראס ג’ונדי. חלק מכוחות אלה אף נכנסו לקרב ופעלו לפגיעה בכוחות העתודה וכוחות המילואים של צה”ל שחשו לחזית. (נחיתותיו של הקומנדו המצרי בחוף המזרחי של מפרץ סואץ הינן סיפור אחר השייך לניסיונותיהם להשתלט, בהזדמנות זו, גם על מרחב שלמה)[2].
• חטיבת הנחתים 130 שצלחה עם שני גדודים את האגם המר הקטן, ניסתה להתקדם מיידית עם הכוח שנותר, לאחר קרב בגדת האגם, (כוח גדודי ובו פלוגת נגמ”שים וטנקים אמפיביים) מזרחה בציר הג’ידי, אך נבלמה ע”י הכוחות המתגברים מגדוד 46.
• “ההתקפה המשוריינת ב-14 באוקטובר”[3] – בה פעלו כוחות מצריים בעוצמות חטיבתיות בגזרות שונות תוך ניסיון להתקדם מזרחה גם מעבר לראשי הגשר. ניסיונותיהם בכל הגזרות לא עלו על מספר קילומטרים בודדים. ההתקדמות ארוכת הטווח הייתה של חטיבה 3 משוריינת מדיביזיה 4 שהתקדמה בוואדי מבעוק והגיעה, לפני שהושמדה ברובה מהקרקע ומהאוויר, כמעט עד לציר הרוחב באזור שמדרום לפתחה המערבית של המתלה.
• ככל הנראה, בוצעו גם מספר הנחתות מסוקים מקומיות בעורף מערכנו, להחדרת / חילוץ חוליות מודיעין ותצפית. אין בידנו מיידע אלא איתורי טייסים.

ניתן להסביר כל אחת מהחריגות מהיעד המצומצם עליו הצבעתי בספרי “לשבור את הקונספציה”, ספר המתבסס על עבודת הדוקטורט תחת הכותרת “מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה”. כבר בספרי אני מנסה להסביר את הפעילויות השונות בהסבר הלקוח מתורת הקרב  ומתוכנית המלחמה המצרית וכן מהצרכים המדיניים של המצרים ושותפיהם הסוריים (בעיקר בכל הקשור להתקפה הכושלת ב-14 באוקטובר). מפעם לפעם עולים שוב טיעונים של אחרים שיעדי המלחמה היו רחוקים יותר, ורק פעילות כוחותינו המוצלחת היא שמנעה מהם מלבצע את תוכניתם.

חלק מהטיעונים שעלו לאחרונה היה שהמצרים התכוונו לפתח את ההתקפה ולכבוש את המייצרים ההרריים. האסמכתא העיקרית לכך היא ההכנות המוקדמות בחשיבה ובתרגול  של כיבוש והשתלטות על מעברים בשטח הררי שביצע צבא מצרים במכוני המחקר שלו ובקרב גיסותיו עוד קודם למלחמה. במאמר זה אני מתכוון להציג את כל הידוע לי, כחוקר, אודות ההכנות בצבא מצרים ללימוד, לתכנון, לתרגול ואף לתכנון מבצעי של הנושא.

נושא כיבוש המייצרים ההרריים חייב הקצאת כוחות, אימונם ותכנון מפורט של משימותיהם. בתוך כך נבחנה, בצבא המצרי, הסוגייה של הפעלת כוחות הקומנדו ללחימה ותפיסת מערכים בשטח ההררי של רכסי הגידי והמתלה. הנושא נלמד ותורגל בשנת 1972 כשהוכן בצבא מצרים מחקר תורתי של  הארמיה השלישית ודיביזיה 19 (שבגזרתה המתוכננת אופרטיבית נמצא גם ציר המתלה,  בדבר “ההשתלטות על מעברים הררים ותפיסתם בשעת פעולת התקפה“[4]. על פי המסמך תבוצע סגירת הכניסה למעברים והיציאה מהם באמצעות כוחות שיונחתו ממסוקים או שיוצנחו. הכוחות המונחתים ילחמו ויכבשו את המעברים, יגנו על פתחיהם ומאוחר יותר יחברו עם כוחות קרקעיים קדמיים שיפתחו את המייצר. בכל צד של המעבר יונחת כוח שגודלו מפלוגה עד גדוד קומנדו.

כחלק מתכנון המלחמה הוציא הרמטכ”ל המצרי שאד’לי במרץ 1973 את הנחייה 41 שעסקה בתיאור מבצעי מפורט של צליחת התעלה בכל אחד מראשי הגשר הדיביזיוניים. קדמה לזו הנחיה 40 של הרמטכ”ל בדבר – “שיטת התקיפה דרך מעברים הרריים”, שיצאה לאור גם היא במרץ 1973. מסמך הרמטכ”ל עסק, בחלקו הראשון בהגנה על מיצר הררי, אך חלקו השני הצביע על העקרונות לכיבוש מיצר כאשר האויב המגן עליו ערוך להגנה. במסמך מעיין “קווי יסוד” המומלצים ע”י הרמטכ”ל לצרכי התכנון המפורט ברמת הדיביזיות והחטיבות המתוכננות להשתתף בכיבוש המייצרים.

בשני המסמכים, כמו בכל שאר ההוראות המבצעיות, מסתמכים הכותבים על תורת הלחימה ועל ניתוחו של השטח ההררי הספציפי (במקרה זה מיצרי המתלה והג’ידי). מומחי התורה נשענו ללא ספק, על תורת הלחימה הסובייטית שהתבססה על ניסיון צבאי[5], בלחימה בשטח הררי, שנרכש בעיקר במלחמת העולם השנייה, והתאימוה לצרכים המצריים.

מהאמור במסמכים ניתן להבין כי ההתקפה על המעברים תתבצע בשני שלבים. השלב הראשון מטרתו לגרום לאויב לאבד שליטה מלאה על המעבר, בעוד שבשני יטוהר המעבר מכוחות עוינים ותושלם השליטה של התוקף עליו.

ההתקפה תוכננה על בסיסם של שני מהלכים מוקדמים:

• תפיסת חלקים מהמייצר, בהם אין אויב, ללא קרב כבר בשלב מוקדם לשם שליטה וחסימה של הציר.
• חסימת המיצר מעורפו ע”י כוח מונחת או מוצנח לחבירה עם החוסם שבתוכו.

ברמת הדיביזיה תוכננה ההתקפה על שילוב של מספר כוחות ובהם:

• כוח מיוחד (מונחת או מוצנח) שתפקידו לחדור לאגפי המיצר ולהיערך לפני הקרב בשטחים השולטים הבלתי תפוסים לחסימת הציר לאורכו.
• כוח עוקף גדודי או חטיבתי – שיופעל לעיתים ברמת הארמיה – שינוע בציר עוקף ומרוחק ויתייצב בצדו המרוחק של המיצר, לבידוד מרחב הלחימה ולסיוע לכיבוש מעורפו.
• הכוח הדיביזיוני העיקרי (שיחל בתקיפת המיצר רק לאחר ששני הכוחות האחרים יבצעו את משימותיהם כולל בידוד שדה הקרב מפני הגעה של תגבורות נוספות). תפקידו להשלים את פריצת המעבר, להשמיד את הביצורים לאורכו ולטהרו מכוחות אויב.

סדר הכוח המומלץ בהנחיתו של הרמטכ”ל, לכוח העיקרי להשתלטות על המעבר, הוא של חטיבת חי”ר מוגברת ב-12 מסוקים ובה לפחות גדוד להשתלטות על האתרים השולטים וגדוד להתקדמות ולטיהור הציר.

בכל מקרה מחייב כיבוש כל אחד מהמייצרים ריכוך מוקדם באש ארטילריה וחיל האוויר וזאת “כדי להשמיד את מערך ההגנה של האויב בתוכו”.

דיביזיה 19 הציגה בתכנוניה[6] לכיבוש מעבר המתלה סדר כוחות שכלל שני גדודים (חי”ר, צנחנים או קומנדו) להנחתה בשתי פתחות המיצר, ועוד גדוד קומנדו להשלמת ההשתלטות, כוח איגוף של כגדוד חי”ר ממוכן מוגבר[7] ועוד גדוד ממוכן מוגבר להתקדמות וטיהור הציר החוצה את המיצר.

מבחינת לוחות הזמנים של הדיביזיה הרי שהפעלת הכוח החוסם והכוח העוקף  צריכה להיות בליל ה”ע” ולפני הפעלת הכוח הלוחם העיקרי. יחד עם זאת אסור שההחדרה תתבצע לפני שעת ה”ש” כדי לא לאבד את יתרון ההפתעה. לחימת  הכוח העיקרי אמורה להתבצע בבוקר ליל ההנחתה והעיקוף.

דיביזיה 7 שהופקדה על הצליחה וההשתלטות על ציר הג’ידי[8] תכננה אופרטיבית לקראת המלחמה הנחתות קומנדו בפתחת מעבר הג’ידי וחבירה אליהם עם כוחות שונים. משימה נוספת, שניתנה לדיביזיה ע”י הארמייה, הייתה לסייע לכוחות דיביזיה 19 הפועלים במקביל לכיבוש וטיהור מעברי המתלה. משימות אלו בוטלו בהוראת מפקדת הארמייה השלישית ערב המלחמה.

בפרוץ המלחמה בצהרי ה-6 באוקטובר ביצעו המצרים מהלכים צבאיים רבים שעיקרם צליחת התעלה לבניית חמישה ראשי גשר דביזיוניים. בצד המהלך העיקרי הפעילו המצרים באגפים הצפוני והדרומי כוחות נוספים.

• במרחב פורט סעיד פורט פואד ולאורך השירטונים בצד המזרחי של התעלה ובשרטון לאורך חופו של הים התיכון פעלה חטיבה עצמאית 135 מוגברת בכוחות קומנדו לבניית מאמץ צליחה נוסף.
• לאורכו של החוף המזרחי של מפרץ סואץ הונחתו מהאוויר, ואולי גם מהים, כוחות קומנדו שנועדו לבסס כאן שליטה מצרית ולאפשר התקדמות כוחות דרומה לעבר אזור הנפט ומרחב שלמה (שארם א-שייח).

כוחות קומנדו שרובם צלחו עם חמשת הדיביזיות התקדמו לחזית ראשי הגשר במטרה עיקרית של הגנה וצייד טנקים. כוחות קומנדו מועטים תכננו הנחתות בעומק השטח כדי לבודד את גזרת הפעולה ופגיעה בכוחות מתגברים של צה”ל שינועו מהעורף לחזית.

הנחתה כזו, של כוח פלוגתי מוגבר, אותרה במרחב בלוזה והסבה אבדות לכוחות המתגברים בציר הצפוני באזור רומני. הנחתה נוספת בסדר גודל דומה אותרה בואדי סודר בציר המאפשר חיבור בין עורף החזית למרחב צפון מפרץ סואץ.

הנחתה נוספות שתוכננו אולי לנחות באזור כתיב א-צבחה כדי לעכב תנועת כוחות מתגברים בציר המרכזי יורטה ע”י ח”א (6 מסוקים) לפני הנחתת כוחות. עדויות על הנחתה אפשרית במרחב רפידים המתבססות על דווח של צוות “קורנס” שראה מבנה מסוקים בדרכו מזרחה ואף פגע והפיל אחד מהמסוקים. לא ברורה מטרת המבנה אבל ידוע לי שבתוכניות האופרטיביות המצריות המוקדמות היה גם תכנון להנחתת כוח קומנדו במעבר חותמיה על הציר המרכזי בסיני, ממזרח לרפידים. תוכנית זו לא התבצעה בפועל.

לא אותרה, לפי מיטב ידיעתי, ועל אף המתחייב מהתוכניות האופרטיביות המצריות המוקדמות להשתלטות על המייצרים, כל הנחתת כוחות קומנדו בנקודה כלשהי במעברי המתלה והג’ידי. גם המיידע בדבר מוצב הפיקוד הצה”לי בג’בל אום חשיבה לא הביא להקצאה או להנחתת כוח קומנדו בקרבתו[9].

ביטול הנחתות הקומנדו המתוכננות במתלה ובג’ידי, עוד לפני המלחמה, ע”י מפקד הארמיה השלישית ואצל, הביא גם לביטול התוכנית להחפה הדרומית של חטיבת הנחתים  העצמאית 130 (מעדביה לראס מסלה – החפה של החטיבה שנועדה להיות כוח עוקף דרך ואדי סודר כדי להגיע לפתחה המזרחית של המתלה – אזור מצבת פארקר). משהועברה למרחב דיביזיה 7 (ולהחפה מחופי האגם המר הקטן) החלה הדיביזיה להתאים עבורה משימות.

בפקודת הקרב מס’ 1 של מפקד דיביזיה 7 למבצע “גרנית 2 משופר” (מ-1973 ללא תאריך מלא), עדין מתוכננת דפ”א אפשרית לחטיבה ליצור קשר מהיר  עם כוחות הקומנדו שיונחתו על המבוא המערבי של מיצר הג’ידי ותוך שיתוף פעולה עמו לסגור את המיצר ולמנוע מעתודות האויב מלהתקדם דרכו[10]. משבוטלה ההנחתה נותרה משימתה לנוע מזרחה וליצור כאוס בעורף הכוח הצה”לי המגן. משימת החטיבה שונתה.

משימת חטיבה 130 העצמאית בשלבים הראשונים של המלחמה וע”פ פקודת הארמיה השלישית מ-28 ספטמבר 1973[11] כבר שונתה ל: הכוחות התוקפים ינצלו את שטחי המים בפעולות יחידת המשנה של חטיבה 130 חי”ר ממוכן עצמאית, כדי לפעול נגד אגפי ועורף האויב המתרכז במעוזים בחזית ההתקפה. המשימה זהה לזו המתוארת במאמרו של החוקר האמריקאי לזרוע כאוס בעורף המגן[12]. המשימה רחוקה עשרות קילומטרים מהמשימה הבלתי אפשרית של כיבוש מעברי ההרים בג’ידי ובמתלה .

החטיבה בת שני גדודי החי”ר הממוכן האמפיביים, שצלחה את האגם המר הקטן ונחתה בחופו המזרחי נתקלה בחוף בכוחות גדוד 52 ואיבדה כמעט מחצית מכוחה. הכוח הנותר המשיך מזרחה והגיע לציר החת”ם (הכוח הקרקעי המצרי שהגיע הכי רחוק ביום פרוץ המלחמה). הכוח (למעשה כבר לא  כחטיבה אלא כוח ממוכן גדודי פגוע על כלים נחותים) השמיט כוח משנה לעבר תעוז “מצווה” ואפילו דרומה על ציר החת”ם. עיקר הכוח המשיך לנוע מזרחה על ציר הג’ידי עד שהתעייף, ולפחות חלקו התארגן מתחת לרשתות מספר קילומטרים מועט מזרחית לציר החת”ם, כ-14 ק”מ מהתעלה[13].

לכוח המונחת כבר לא הייתה משימה לנוע מזרחה  ואולי גם לחבור לגדוד קומנדו (כי לא הונחת גדוד כזה). כל שיכלו לעשות היה “כאוס” בערבון מוגבל בעורף כוחותינו המגינים. כאן פגשו בהם כוחות גדוד 46 שהיו בדרכם מערבה למרחב הלחימה, והשמידו את רובם. חלקם הצליח לחזור לתוך ראש הגשר של דיביזיה 7 והשתלבו במלחמה. המח”ט עוד הצליח לשוט לקראת סוף המלחמה עם מח”ט 25 מ”בוצר” מערבה.

גם בהתקפה המצרית “הכוללת” ב-14 באוקטובר לא יצאו המצרים, כמעט, מתחום ראשי הגשר הדיביזיונים. כל התקפותיהם הסתיימו, או נבלמו בתוך אותו מרחב. על אף “ידיעת הזהב”[14] בדבר הנחתות מתוכננות של חטיבות צנחנים וקומנדו מצרי במיצרי הג’ידי והמתלה לא אותרה כל פעילות שכזו. החריג היחיד, המחייב אולי הסבר, הייתה התקדמותה מזרחה של חטיבה משוריינת 3 מדיביזיה 4 בואדי מבעוק מזרחה. החטיבה נעה לעומק מערכינו לפני שהושמדה ברובה מהקרקע ומהאוויר. מטרת החטיבה בתנועתה העמוקה אינה ברורה דייה, לא לנו החוקרים וככל הנראה גם לא למתכננים ולמבצעים המצרים[15]. הכוח המצרי נע אמנם מזרחה, לפני שהושמד, אך בציר משני שאפילו אינו משרת מהלך אפשרי של כיבוש מייצרי המתלה.

סיכום

נראה על כן כי על אף המאמצים התכנוניים והאימונים שביצעו כוחות הצבא המצרים במהלך השנים 1972 – 1973 להשתלטות אפשרית על המייצרים ההרריים של המתלה והג’ידי הרי שברגע המבחן, ואולי עוד זמן רב לפניו, ויתרו המצרים על משימה זו. התובנה כי ניתן להסתפק ב”מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה”[16], לייצב קווי הגנה בראשי הגשר, במרחק קצר יחסית מגדת תעלת סואץ ולרסק מתוכם את “העליונות” הצבאית הישראלית, לוותה את מהלכי התכנון והבצוע המצרים במלחמה. משימת ההשתלטות על המייצרים הוסרה מהפקודות ולא היו כל ניסיונות לבצע מהלך מורכב זה במלחמה.

הערות שוליים

[1] אולי היה זה כוח שהיה בדרכו לחסום את מיצר חותמיה. מעבר צר יחסית מזרחית לביר גפגפה על ציר התנועה המרכזי לחזית. מפות ותוכניות מצריות לחסימה מונחתת, באזור מרוחק זה, היו בידנו.

[2] את הפעלת כוחות הקומנדו המצריים במהלך המלחמה ניתח, בעיקר על בסיס חקירת שבויים, מיד לאחר המלחמה, אל”ם אברהם ארנן ז”ל.

[3] על יעדי ההתקפה ודרך הביצוע הגיעה, ב-12 באוקטובר, ידיעת זהב” מסוכן צמרת בצבא המצרי, ידיעה שלטענת חוקרים רבים שינתה את פני המערכה. ע”פ הידיעה הייתה ההתקפה מזרחה לעבר המעברים ההרריים צריכה להיפתח בהצנחה / הנחתה של חטיבות צנחנים על היעדים הסופים. דבר מכך לא קרה בפועל.

[4] מחקר בדבר ההשתלטות על מעברים הרריים ותפישתם בשעת פעולת התקפה של הארמיה השלישית, מסמך שלל מצרים470/1 מ-14 בינואר 1972.

[5] על תורת הלחימה הסובייטית בשטח הררי ויישומה על ידי הסורים בלבנון ,ראה עבודת MA שלי באונ’ ת”א, ובספרי: הפעלת כוח משוריין בהר: המעורבות הצבאית הסורית בלבנון 1976-1975 , מערכות 1985.

[6] ב-22 בינואר 1972 נערך בדיביזיה 19 סימפוזיון בנושא. סד”כ מסכם זה הוצג בסיכום הסימפוזיון.

[7] ע”פ תוכנית הדיביזיה הכוח העוקף צריך היה להיות מונחת באזור ראס מסלה בחוף המזרחי של מפרץ סואץ  ומשם לנוע באיגוף עמוק דרך ואדי סודר לפתחה המזרחית של המתלה. לצורך זה תוכננו כידוע כוחות מחטיבת הנחתים 130, אך אלה הורדו מסד”כ דיביזיה 19, והועברו לגזרת דיביזיה 7 שם הופעלו לנחיתה בחופו המזרחי של האגם המר הקטן. ברור שבכוונת המתכנן לא הייתה כוונה להפעילם משם לעבר המתלה אבל אולי באחד מהשלבים חשב מי שחשב שניתן יהיה להגיע אתם עד לפתחת הג’ידי המערבית ואולי אפילו עד לזו המזרחית במרחב ביר תמדה.

[8] על פי התוכנית האופרטיבית “גרנית 2 משופרת” של הארמיה השלישית הרי שהמאמץ הארמיוני העיקרי של הטלת דיביזיה משוריינת 4 היה צריך להתבצע דרך גזרת דיביזיה 7 לכוון צפון מזרח דרך פתחת רפידים כדי לא להיות מותנה במעברי המתלה והג’ידי.

[9] גם עדויות על  מסוק מצרי שהתרסק בקרבת סוללת ההוק בצומת הג’ידי אינה מוכיחה כי אכן התבצעה הנחתה ממשית של כוח לוחם באזור.

[10] ראה בספרי לשבור את הקונספציה, ע’ 366.

[11] פקודת הל”א של מפקדת ארמיה 3 מ-28 בספטמבר 1973, מסמך שלל מצרים 116/11.

[12] ב-4 באוקטובר הוצאה פקודה של הארמיה בדבר החפה של שני גדודי החטיבה (קבוצה A וקבוצה B) באגם המר הקטן. מיד לאחר החצייה תוכנן כל צג”ם (גדוד עם נגמ”שים ופלוגת טנקים אמפיביים אחת) לנוע מזרחה בצורה עצמאית “למשימה מצומצמת” (פחות שאפתנית), לפשיטה על העורף הישראלי בין התעלה ומעברי המתלה והג’ידי. משימתם העיקרית בפשטות – ליצור כאוס בעורף האויב. ראה גם joe Bermudez  

[13] לפי דו”ח הגדוד ב”פוררת” 65. (במפת סיריוס יש רק מתגים 63 ו-66 משמע 65, כק”מ מזרחית למתג 66).

[14] ידיעה של המקור “סלקט”, מקור שגויס ע”י אל”ם לברן והופעל ע”י המוסד. ידיעה זו שהגיעה ב-12 באוקטובר, היא זו שהביאה, על פי ההיסטוריוגרפיה הישראלית, להחלטה לצלוח את התעלה מערבה.

[15] על תנועת החטיבה ב-14 באוקטובר, מטרתה והשמדתה, כולל עדויות מצריות, ראה בפרק המתאים בספרי “לשבור את הקונספציה

[16] כשמה של עבודת הד”ר שלי.