מדור: 
תגובות: יעקב ארנון, יליד ירושלים 1928, נפל בקרב בגבעה 113 ממערב לנגבה, בערב סוכות, י”ד בתשרי תש”ט, 17 לאוקטובר 1948, במסגרת מבצע “יואב” לפריצת הדרך לנגב. יעקב היה מפקד כיתת הסיור של פלוגה ג’, גדוד 51, חטיבת גבעתי. בלילות שלפני המבצע סייר יעקב עם אנשיו את סביבת ודרכי הגישה לגבעה 113, שהיתה חלק ממשלטי הצומת שחלש על הכביש לנגב (כיום : “צומת גבעתי”). בליל ההתקפה הוביל את הפלוגה לתקיפת גבעה 113, ובהסתערות לכיבושה נפצע פצעי מוות. יעקב הובא לבית חולים שדה שהיה אז בג’וליס, ושם נפטר מפצעיו. ב-21.10.48 פורסם דף קרבי של חטיבת גבעתי בו נאמר : “הגבעה ‘113’ תקרא מעתה גבעת ארנון [ההדגשה במקור] יד ליעקב ארנון סמ”מ מוותיקי גדודו נפל בהסתערות על מבצר הגבעה”.
בתחילת המלחמה ניהל יעקב ארנון יומן. היומן מתחיל בתיאור חווייתו האישית של יעקב ב”שבת השחורה”, שמצאה אותו בקיבוץ אשדות-יעקב. מכאן הוא עובר לליל ההצבעה באו”מ בכ”ט בנובמבר, ולגיוסו לחי”ש תל אביב מיד לאחר מכן. חלק הארי של היומן מתאר את האירועים בבית הקרן הקיימת שנמצא על דרך יפו-רמלה, ליד צומת בית דג’ן (כיום : צומת בית דגן), סמוך לכפר בית דג’ן, אותו החזיקה מחלקתו בין סוף פברואר לתחילת מאי 48′. הבית הותקף בתקופה זו מספר פעמים ע”י כוחותיו של חסן סלאמה, נהרס כמעט לחלוטין, והוחזק כמוצב קדמי על הדרך העוקפת לירושלים. מכאן עובר יעקב ארנון לתאר את השתתפות פלוגתו בקרבות מבצע “מכבי” (בין ה-9 ל-13 למאי) בגזרת לטרון, וכאן נקטע היומן, מסיבות שאינן ידועות. במכתב שכתב להוריו יומיים לפני נפילתו בקרב, כתב “לצערי אין לי פנאי להמשיך ביומן הקרבי, כי עמוס עבודה אני, וכל רגע חפשי דרוש לי לשינה, אבל מקווה אני, לסיים את היומן בעזה או ברפיח.”
בסיום היומן מובא המכתב האחרון שכתב יעקב להוריו ערב יציאתו למבצע שממנו לא שב.
יעקב ארנון
יומן קרבי
גדוד 51 פלוגה ג’
פרק ראשון: יהודי מארץ ישראל
“אני יהודי מארץ-ישראל”, עניתי לו כשמבטינו נפגשים במשטמה עזה, בבוז וגם בקצת לעג.
“מה שמך?” חזר ושאל בתקיפות, כאיש שררה מובהק אשר אינו רגיל להיתקל בנתינים הממרים את פיו או המעיזים לעמוד על זכותם הם.
“יהודי מארץ-ישראל” היתה תשובתי גם הפעם הזאת.
הועברתי באופן אוטומטי לשטח הסמוך, המגודר תיל סבוך, בו מצאתי כבר את מרבית חברי וידידי מהמשק.
לבי היה נתון לרגשות עזים, מנוגדים זה לזה, אך קשורים אחד ברעהו. העלבון היה עמוק וחודר. אנו עומדים בתוך משקנו, אשר יצרנוהו וטיפחנוהו במשך שנים רבות, כעדת פושעים, מוקפים חיילים ושוטרים, וגדר סוגרת עלינו מכל עבר. הננו עצירים בתוך הקיבוץ שלנו! שבויים ללא קרב. אסרו עלינו להתגונן בכוח מפני הקלגסים אשר הציפו את המשק בבוקר עם שחר. ידינו היו כבולות ואנו עמדנו באוזלת יד. נזכרתי באותו רגע בשיחות הרבות אשר דיברנו בהן על הליכתם של יהודי אירופה ככבשים לשחיטה. השמועות מהגולה הרחוקה הסעירו את לבותינו. לא יכולנו להבין כיצד נתנו יהודי אירופה להובילם לשמד ללא התנגדות (פרט לבודדים שבבודדים). והנה עתה נשנה המחזה כאן, ב א ר צ נ ו שלנו. הנוער העברי במולדתו נכנס למכלאות כמעט ללא התנגדות! מעטים בלבד תפסו את האדמה בציפורניהם ממש ולא הירפו הימנה, אך מעטים היו אלו ואף התנגדותם נשברה אחרי זמן קצר.
איש לא ידע את אשר יתרחש הלאה. קרני החמה אשר עלו הבוקר, אור ל-29 ביוני 1946 מעל להרי מזרח הירדן, מצאו את משקנו, משק אשדות-יעקב, מוקף ע”י כוח משוריין ורגלי חזק. עם הנץ החמה פרץ הכוח הזה לקיבוץ. זחלי הטנקים מעכו את השתילים הרכים. החיילים רמסו ברגליהם את השדות המלבלבים. גברים ונשים הוצאו מבתיהם ונסחבו לשער הקיבוץ. שם החלה החקירה, של הגברים בלבד. היתה זו חקירה ללא כל מטרה. סרבנו להזדהות והקצין המפקד על הפעולה חייב היה להביא עמו 150 בחורים וגברים מהמשק, בין אם יזהו את עצמם, ובין אם יסרבו.
הייתי אחד הראשונים אשר נשלח לאותו מקום אשר הוקצה ל”מועמדים לנסיעה”. המחזה היה מזעזע. בעיני רבים נקוו דמעות של עלבון וכעס עצור. בין הנעצרים עמד אדם איטר, אשר איבד את יד ימינו בשרתו כחייל בצבא הבריטי, זה אשר קם עתה להגלותו מאדמתו. עיניו היו נעוצות ניכחן, תועות ומחפשות בחלל האויר – “האין צדק בעולם זה?” נודע לנו כי הבריטים מבצעים את הפעולה הגדולה, אשר ידענו זה חודש תמים שהיא תבוא, אך לא היינו מוכנים לה. באותו שבת בבוקר נתפסו במשק כל חברי הפלמ”ח אשר שכנו שם זה ימים רבים.
בצוהרי אותו יום הועברנו, 150 איש, מאשדות-יעקב למחנה המעפילים בעתלית. שם “פגשנו” את אנשי תל-יוסף ועין-חרוד, שריד וגניגר, גבת ורמת-דוד, ולפנות ערב נצטרפו אף אנשי ונשי יגור, אשר עקבות מלחמת האפופיאה שלהם ניכרו היטב בגופם ובלבושם. נודע לנו על נפילת חברינו בתל-יוסף ועל נפילת נשקנו ביגור. המומים היינו מכל המאורעות אשר עברו עלינו באותו יום, ואך צנחנו על הארץ – נרדמנו.
יום המחר (30.6.46) צפן בחיקו חדשות וחידושים רבים. כולנו היינו מדוכאים. נוסף לעלבון הלאומי התחלנו להרגיש את טעם ההסגר, טעם של אדם משולל חופש. אותם אנשים אשר רגילים היו למרחבי הטבע, לחופשה ללא הגבלה (ואנו, בני הארץ, היינו מפונקים מאד במובן זה) מצאו את עצמם לפתע כלואים במחנה הסגר, מצומצמים וחנוקים.
היתה זו עבורי הפעם הראשונה בה הרגשתי על גופי עצמי את הרגש של איש משולל חופש, המחוסר עצמאות, אך הדיכאון לא השתלט עלי. ידעתי שבתוך אותם האנשים הכלואים כאן עתה, צפון כוח אדיר, אשר עדיין לא הגיע הזמן להוציאו למרחב. אותן פעולות נרחבות אשר ביצענו בחדשים שקדמו ל -20 ביוני, הוכיחו כי כוחנו עמנו.
באותו יום, עת אשר שמעתי מ”חדר החקירה” את זעקותיהם של האנשים אשר “נחקרו” בנוסח הבריטי הידוע, נ ש ב ע ת י להקדיש הכל על מנת לעזור במאמץ הגדול, אשר ישחרר אותנו, תושבי הארץ, מהסיוט של הפיכת ערינו לגטאות, והפיכת ישובינו הפורחים לעיי חרבות. לעשות הכל כדי שנהיה לעם ככל העמים, מדינה כשאר המדינות. אמנם המילה “מדינה” אשר היתה מילת קסם בפינו, היתה עבורי בבחינת “פראזה”, כי לא האמנתי כי אכן אזכה בשנים הבאות לחיות ולראות את ארצנו כמדינה עברית תרתי משמע, אך משהו כעין פשרה בין מדינה לבין המצב הקיים היה עבורי האידיאל באותו זמן, אידיאל אשר נשבעתי לעשות הכל כדי לעזור בהקמתו ולהחיש את בואו.
פרק שני: ה ה כ ר ה
כעבור שבע עשרה חודשים, בדיוק, חל המפנה ההיסטורי. עוד בטרם הכרזנו אנו על עצמנו כעם חופשי במולדתנו, הכיר העולם בנו כמדינה. בליל ה- 29/30 לנובמבר, 1947, היתה הארץ כמרקחה. ימי מתיחות מייגעת, מלאת חרדות ותקוות היו ימי עצרת האומות המאוחדות אשר התקיימה בפלאשינג-מדואס הסמוכה לניו-יורק. ובאותו לילה, בשעה מאוחרת, זכינו ב”שני השלישים” הנכספים. זכינו בתמיכתן של שתי המעצמות הכבירות שבעולם, זכינו בהכרה המרעידה לבבות בזכותנו לארץ זו.
————————–
חצות. העיר כולה מוצפת אורות. איש מתושבי תל-אביב אינו ישן הלילה. למקלטי הרדיו חוברו מגבירי-קול המעבירים כל מילה מעצרת האומות המאוחדות. זה 48 שעות צמודות אוזנינו למקלטי הרדיו. הלילה, הלילה יוכרע הגורל. בכיכר מגן-דוד, אשר הינה הלב של תל-אביב נתאספנו כולנו, כל תושבי העיר, מנער ועד זקן. סיסמאות קישטו את הרחובות. דגלים הוצאו מהארונות והונחו בחדרים מוכנים להנפה. בכל פינה המה ויכוח. אופטימיסטים צהלו ברחובות, פסימיסטים חיברו ומנו את שמות המדינות שתצבענה נגדנו. קולו של הנוער נישא מכל פינה.
אך לפתע הושלך הס. ברמקול נשמע קולו העבה של מזכיר ארגון האומות המאוחדות, טריגווה-לי – “ועתה ניגש להצבעה”. העצבנות הגיעה לשיאה. הנשימה נעצרה אצל רבים לרגע קט. האנשים עשו אזניהם כאפרכסת.
צירי המדינות השונות הכריזו אט אט: זה את ה ‘כן’, וזה את ה’לא’ התקיף שלו. אחדים הסתייגו מהבעת דעה בכלל. כל הרחוב מנה את הקולות באצבעות ידיו. משלא הספיקו האצבעות נעזרו האנשים בכל התחבולות המצויות. לרגע קדרו פני האנשים. המדינות הראשונות בא”ב נמנעו רובן מהצבעה ועלולות היו להכשיל על ידי כך. אך עם המשך תשובותיהן של המדינות האחרונות פרצו תרועות וקולות צהלה אשר ביטאו את רוחנו. כאשר ציר ברית-המועצות ענה ‘כן’ יצא הקהל מכליו לחלוטין. יוצאי רוסיה, והם רבים בתוכנו, החלו מרקדים ברחובות כמחותנים. ברית המועצות הצביעה למען המדינה היהודית!
עם סיום ההצבעה נשתתק הקהל לרגע קט. דמעות חנקו את גרונינו. ה י י נ ו כ ח ו ל מ י ם ! סרט ארוך וממושך של א ל פ י י ם שנה חלף במהירות הבזק לנגד עינינו: חורבן, גלות, התחלת התחייה, יצירה, בניין, הגנה, ועתה – – – שירת “התקוה” פרצה מכל הפיות. “התקוה” אשר זעזעה את כל חלל האויר. “התקוה” אשר הדהדה לכל רוחות השמים. מאה אלף פיות שרו יחד, מאה אלף פיות הודו יחד, מאה אלף לבבות המו יחדיו.
“התקוה שנות אלפיים – להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים”.
האנשים התנשקו ברחובות. אנשי המסורת ברכו בקול רוטט: “שהחיינו”. אנו, הנוער, פרצנו בסערה ספונטנית אשר לא דעכה מאז ועד עתה. יומיים צהלנו ברחובות, חגונו. היינו שיכורי שמחה. שעות רבות הסתובבתי אותו לילה ברחובות הצוהלים. זקנים הצטרפו למעגלי הנוער המרקד ברחובות. דגלינו צצו מכל בית ונישאו בכל יד. האנשים הלכו ברחובות נרגשים משך שעות רבות.
—————————-
רק עם שחר חזרתי הביתה. לא מצאתי בו איש. כל משפחתי יצאה לרחוב לחוג את הגאולה. פתחתי את הדלת ונתקלתי בפיסת נייר אשר דחפוה מתחת לדלת. היתה זו ה פ ת ק ה הידועה, הפתקה החביבה ו-הרומנטית. תוכנה היה קצר כרגיל: “בשעה 08.00 עליך להופיע במקום X. תביא מקל קצר ואוכל לשתי ארוחות.”
פרק שלישי: מאורעות.
ביום הכרזת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה עברית ומדינה ערבית, פרצו בארץ מאורעות דמים. הערבים, אשר אורגנו בכנופיות ע”י שליטי הארץ ומסכסכים מהארצות הסמוכות, פתחו בהתקפות מקומיות על ישובים בודדים, על דרכי התחבורה שלנו, ובפרט הותקפו יהודים אשר חיו בשכונות מעורבות או בגבולות בין שכונות יהודיות וערביות בערים הגדולות. כוחות הביטחון שלנו היו דרוכים וקידמו את הערבים בכל מקום ובכל שעה. אך היישוב הרחב לא נטל חלק פ ע י ל בשלב הראשון הזה. הקהל קיבל את ההתקפות הערביות כחוליה נוספת בשרשרת המאורעות שקדמו, מאורעות תרפ”ט ומאורעות תרצ”ו – תרצ”ט. הקהל ברך בלבו את המגינים האלמונים, העומדים על המשמר יומם ולילה, הצועדים בחשאי בשדות הארץ, כשנשקם המועט מוטמן במקומות סתר שבבגדיהם. היישוב ברכם ותרם אף לעיתים סכומי נדבה להחזקתם של הבחורים, אך עדיין לא חדרה ההכרה העמוקה ללבותיהם של כלל האנשים כי כל יהודי בארץ-ישראל חייב לקחת חלק פעיל במלחמת העם לעצמאותו. ההכרה הממלכתית הזו היתה עדיין רחוקה מהם והלאה.
————————–
סוף דצמבר 1947.
בצהרים באו לקרוא לי מהעבודה.
“עליך להופיע מייד בבית “הפועל”. תביא שמיכה”.
“לכמה זמן?” שאלתי.
“עד שיגידו ללכת הביתה”.
“היהיה ג’וב?” הוספתי לשאול.
“או שכן או שלא” ענוני כרגיל.
מיהרתי הביתה. הודעתי בחיפזון על צאתי ו-ישר למקום הפגישה. כרגיל, לא היה שם עדיין איש. אמנם הודיעו על פגישה תכופה, אך מי יפסיד בגלל כך את כרטיס הקולנוע, אשר קנה מבעוד בוקר, להצגת הקולנוע היומית? ולמה בכלל החיפזון?
כעבור שעה נראו באופק שני “הגששים” הראשונים, רכובים על אופניים. כ -100 מטר לפני הגיעם לבית הבחינו בי ונתנו קולם בצחוק: “כיפק יקה! אתה כבר עומד פה בוודאי שעתיים. אם נחמיה (המ”כ) יבוא, תגיד לו שרק נסענו להביא שמיכות”.
לפנות ערב היו כבר כולם במקום. מפקד המחלקה סידר אותנו בשורה בחדר פנימי בבניין, ונשא לפנינו נאום “תעמולה” קצר:
“חבר’ה, המצב חמור. הערבים מתכוננים להסתער על השכונות היהודיות הקיצוניות ועל חולון. אנחנו חייבים להישאר מרוכזים בבניין זה ולחוש מכאן לכל מקום אשר יותקף. בעמדות מחזיקים מעטים בלבד, ופרט לנו אין עזרה נוספת בנמצא. עליכם להתנהג בשקט נמרץ, ובל יראה איש את פניו בחוץ, כיוון שנשק מוסתר בבניין, ועלינו להיזהר מהלשנה או מהמכוניות המשוריינות המסתובבות בחוצות העיר”.
הוקצו לנו 3 חדרים, אחד לכיתה, ומייד הוצבו שומרים בפתח ובמחסן הנשק. מפקד הכיתה קרא לי לחדר נסתר בבניין, אשר בפתחו ישב אחד מאנשינו ועיניו בולשות את הסביבה. הוא סגר את הדלת מאחורינו, הוציא מתחת לארון רימון יד ואקדח קטן. הכנסתי את הנשק עמוק לתוך כיסי והמ”כ הטיף לי ‘ציונות’ בפעם האלף: “שמור היטב לבל יחדור איש פנימה. הודיע על אנשים חשודים המסתובבים ע”י הפתח. היזהר לבל יבלוט הנשק מכיסי מכנסיך, ובראותך “גוי” מרחוק מייד תן את אות האזעקה”.
יצאתי החוצה והסתובבתי בפתח הבית אנה ואנה. אנשים רבים חוזרים עתה הביתה מעמל יומם. לאכול ולהינפש עם בני משפחתם. הם יעלו בעוד שעות מספר על יצועם וינומו במנוחה ובביטחון, כי יודעים הם ש”לא ינום ולא יישן שומר ישראל”.
נזכרתי באותו זמן בעבודה שהוטלה עלינו לפני שבועיים. נשלחנו לאסוף בבתי העיר כספים למגבית ” עם במצור”. בבית שממול לבית “הפועל”, בו רוכזנו היום, צלצלתי בפתח אחת הדירות. את הדלת פתחה לי נערה חיננית אשר הכניסה אותי פנימה מיד למשמע בקשתי. הוכנסתי לחדר אוכל נאה, אשר הוכיח ללא ספק כי דירת אנשים אמידים היא דירה זו. לחדר נכנס איש בגיל העמידה, לבוש כגביר ופתח עלי מיד בצעקה: “בכמה מגביות עוד ת ב ו א ו (תבואו – בלשון “אתם” כמובן)? מה אני, פרה חולבת? תגיד לבן-גוריון שלכל דבר יש גבול. אין לי יותר כסף!” פתחתי מיד “בהתקפת נגד”, אך ללא הועיל. יצאתי מהבית כשם שבאתי, ללא קבלת התרומה הנדרשת.
עתה, בעמדי בפתח הבית הזה, נזכרתי שוב בפרשה הזו. נתאוויתי תאווה עזה להביא את האדם ההוא לבית “הפועל”, ולהראות לו את שלושים הבחורים המנמנמים על הרצפה הקשה. בחורים אשר הפסיקו את עבודתם באמצע (והפסקת עבודה גוררת כמובן לניכוי שעות עבודה – לניכוי משכורת הדרושה להזנת המשפחה..) ובאו הנה כדי להגן על “האדון” ממול. להראות לו את הבחורים אשר בזכותם הם יושב הינו כעת בביטחה בביתו, בזכותם יוכל הוא לישון הלילה ולהמשיך מחר בעסקיו.
כעבור שעה החליפוני. נכנסתי לבניין ומיד שכבתי לישון.
————————–
למחרת התעוררתי בשעה מוקדמת. קשה היתה השינה בחדר הקטן בצפיפות שכזו ומוטב היה לצאת קצת החוצה. אך יצאתי לחדר לנשום אויר צח, קראני המפקד חזרה. “אל תסתובב בחוץ, אסור שאיש מהשכנים ירגיש שמקום ריכוז הוא כאן”.
אותם שכנים, אשר להגן על חייהם באנו לכאן, אסור שיראונו בכאן. אך נכון. הזהירות הינה אם החכמה.
בשמונה בבוקר אספו את כיתתנו ולקחונו למסעדה לאכול ארוחת בוקר. היה זה מאורע גדול עבורנו. בפעם הראשונה הואכלנו על חשבון האומה. שנים רבות פעלנו בשורות ארגון ההגנה, אך תמיד הבאנו לכל יציאה מזון מהבית. לעתים שילמנו אף את מחיר הנסיעה למקום האימונים וחזרה. ייתכן כי לרבים נראים הדברים עתה כמגוחכים, כפעוטים, אך עבורנו היתה זו בזמנה חוויה רבת-ערך.
יומיים ישבנו מרוכזים בבית “הפועל” ללא מעשה. התחלנו רוטנים ודורשים כי יאפשרו לנו לחזור לעבודה, ובשעת דחק יוכלו לרכזנו תוך שעה קלה, אך לא נענינו. והנה, בערב השלישי, קם והיה הדבר! בא הרגע לו ייחלנו כולנו. כשאך החשיך היום הופיע מפקד פלוגתנו (היתה זו פלוגה ט’ בגדוד השני של חי”ש תל-אביב) – יצחק דוידזון ובהבעת פנים ספק רצינית ספק עליזה הכריז: “היכונו! בעוד מחצית השעה אנו יוצאים.” ההתרגשות היית עצומה. לחצנו איש את ידי רעהו בעליזות ובהערות של שביעת רצון. כשנכנס מפקד המחלקה לחדר כעבור רבע שעה, כבר עמדה המחלקה מסודרת בשלשות. העלונו על שתי מכוניות והובילונו לתחנת האוטובוסים המרכזית. שם יצאנו מהמכונית – שניים שניים. היה זה על מנת שלא לעורר “רושם” של קבוצה מאורגנת. כמו גנבים נכנסנו לאוטובוס של “דרום-יהודה” הנוסע לחולון. לא ליוו אותנו בתופים ובחצוצרות. לא ערכו לנו מסיבות פרידה. נסענו בדומייה ובחשאי, על מנת ש ל א לעשות רושם.
בחולון כינסו אותנו בבית-הספר. מפקד הפלוגה הופיע ונאם קצרות בפנינו: “בחורים, הערב אנו יוצאים לפעולה הגדולה ביותר אשר בוצעה עד כה ע”י השורה. נוסף למחלקה שלנו תשתתף גם מחלקה חולונית. המגמה: פיצוץ שני הבתים המרכזיים בתל א-ריש. מחלקת חולון תפוצץ את הבניינים. אנחנו – המחלקה המחפה. לשם השגת הניצחון בפעולה זו, הוחלט להפעיל זו הפעם ה ר א ש ו נ ה מכונת יריה כבדה ושתי מרגמות של “2. זו הפעם הראשונה שבה אנו מוציאים נשק כבד בכמות כה גדולה בפעולה בודדת. עליכם מוטל התפקיד…. ”
עם לילה חולק הנשק לאנשים. המחלקה פוזרה לכיתות וכל כיתה נשלחה לקו עמדות. עמדותינו הקיפו את תל א-ריש משני הצדדים. באגף המערבי רוכזה המחלקה החולונית, אשר תפקיד הפריצה והפיצוץ הוטל עליה.
בחצות החלה המערכה. הפורצים חדרו לשכונה הערבית והגיעו עד לפתחי שני הבתים הנועדים. השומרים הבחינו בהם בפתח ומטר יריות ניתך עליהם מכל עבר. החבלנים פרצו לבניין האחד תחת אש החיפוי שלנו. בבניין השני התבצר כוח ערבי חזק אשר הדף את החבלנים. ניתנה שריקת האזהרה והכוח מיהר לסגת מהבניין. כעבור דקה בקעו השמימה קולות נפץ אדירים. הבניין עף כולו באויר ואח”כ כרעו קירותיו תחתם ונעלמו. המזימה בוצעה! אחד מקני הפורעים הושמד.
הכוח אשר פרץ לשכונה החל לסגת הימנה. הערבים המטירו עליו אש מכל עבר. הכוח פוצל לחוליות אשר הבקיעו להן נתיב חזרה, אך מהאש הצולבת אשר ניתכה משני הצדדים נפל יעקב גרייבר, איש חולון.
קרב היריות נמשך כל שעות הלילה והבוקר. עם שחר פגע כדור במפקד אחת הכיתות של מחלקתנו, כרמי רבינוביץ, והוא נפל שדוד. היתה זו פגישתנו הראשונה עם ה מ ו ו ת. חרש העברנוהו לחולון. היינו נבוכים ותוהים. לא יכלנו לתפוס כיצד קרה הדבר ולמה. כיצד ניתק, לפתע פתאום, פתיל חייו של חברנו, של בחור כמונו, של חבר תוסס ועליז? עמדנו נדהמים מול המוות. לא הבנו אותו. אמנם חשנו אותו – אך לא היינו מבוגרים למדי עד כדי לתפוס את כל מ ה ו ת ו של המוות.
למחרת עמדנו בפני קברו הפתוח. כאשר סתמנו את הגולל על קברו וירינו את יריות הכבוד לזכרו, רק אז הבנו את מהותו של המוות. הבנו שלא נראה יותר את כרמי ידידנו. בעיני כולנו נקוו דמעות, אשר נצצו מול השמש היוקדת מעלינו.
פרק רביעי: קבלת אחריות
עם ראשית שנת 1948 החמיר המצב עד מאוד. המאורעות התפשטו על פני כל הארץ והחלו לובשים צורה מאורגנת אשר לא ידענוה עד כה. הימים האחרונים של שנת 1947, בהם נרצחו באכזריות אשר לא היתה כמותה למעלה מארבעים פועלים יהודיים על ידי שותפיהם לעבודה מזה שנים רבות, בבתי הזיקוק בחיפה, הוכיחו לכולנו כי בפנינו מערכת אכזרית ונמרצת, מלחמה לחיים ולמות.
בשבוע השני של השנה החדשה פלשו ארצה מאות ערבים מסוריה ומהלבנון, אשר התקיפו ללא כל הצלחה את משקי דן וכפר-סולד. בקרב הישוב החלה אז התסיסה הגדולה של היחלצות לעזרת הארץ, לעזרת הישובים, להגנה על הקיים. התסיסה הזו הביאה לשורותינו מאות רבות של חברים חדשים אשר עמדו עד אז וחזו במערכה מנגד. התעוררה אז בעיה חמורה של הקניית המושגים והידיעות הצבאיות לאותו מספר גדול של חברים חדשים, ואין ספק שהזמן והצרכים דחקו, והאפשרויות מהצד השני היו אף הן דחוקות מאוד. לא היו לנו בסיסים לאימונים, לא היו לנו סכומים להחזקת מחנות, לא היו מדריכים במספר הדרוש, לא היה אפילו נשק אשר אפשר היה להפרישו לאימונים, אך את העבודה היה צורך לבצע, ביעילות ובמהירות האפשרית.
———————–
שלחוני באמצע ינואר לקורס מפקדי כיתות. הקורס התקיים ב”בתי-ברל” שבנען. תחת מסווה של “נוער עובד הנמצא במקום לנופש”. לקורס לוקטו אנשים מכל חלקי הארץ. אנשי ירושלים ותל-אביב, מושבות הדרום והשפלה. הקורס הכין אותנו להנהיג כיתות בקרב כיחידות עצמאיות וכחלק ממחלקה. המחלקה נחשבה בימים ההם כמסגרת הרחבה ביותר אשר בה יופעלו כוחותינו. (מי חלם אז על מבצע חטיבתי?!) הקורס נערך בחיפזון מחמת הדוחק בזמן, אך נתן לנו הרבה: למדנו בו את כל טכסיסי הקרב והכרת כלי הנשק אשר היו אז בנמצא בקרב שורותינו. שבוע לפני סיום הקורס הודיעו לנו על הפתעה גדולה אשר תהיה למחרת היום, ואכן, עוררה ההפתעה התרגשות רבה בקרבנו, עת אשר הסיר מפקד המחנה את הבד אשר עטף כלי מאורך, כעין מקלע, ומתחת לבד נזדקרה לעיננו ה”מכונה” הנהדרת, אשר את שמה מלמלנו בחרדת קודש (ו.. בזכרונות מימי תל א-ריש..): “שפנדאו”. הידיים הושטו לכלי הנהדר ולטפוהו בגאוה: “יש לנו שפנדאו!!”. כולנו היינו דרוכים ומתוחים, עת הסביר לנו מפקד הקורס את תכונות הכלי וחלקיו. אך לא יכלנו ליהנות זמן רב מהכלי: למחרת העבירוהו למחנה אחר.
הקורס נסתיים במחצית פברואר. יצאנו ממנו כולנו חדורים ברגש מאוחד: ברגש של אחריות וכוננות.
פרק חמישי: שרות מלא: לבסיס ההתארגנות.
בשבע עשרה לפברואר הכריז בתל-אביב יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית – דוד בן גוריון בנאום לתושבי הארץ: “לא תוחזר חרבנו לנדנה, עד אשר תוקם המדינה.”
בימים ההם הוחל באירגוננו כצבא “סדיר למחצה” של המדינה העברית לעתיד לבוא. הוחל בגיוס חובה של כל הצעירים המסוגלים להחזיק בנשק. ומסגרתנו התרחבה עד לבלתי הכירה. חידדנו את “חרבנו” והאדרנוה.
————————
בשבוע השלישי של פברואר קראו לי לישיבת מטה הפלוגה. מפקד הפלוגה הסביר לנו במילים הפשוטות ביותר (כי אז היתה עדיין ה פ ש ט ו ת ס מ ל ל כ ו ל נ ו , סמל אשר ציין אותנו ואת גישתנו לכל אשר ביצענו ואת אשר היינו מוכנים לבצע) כי עלינו לחסל תוך 48 שעות את כל “חיינו האזרחיים”, וכי אנו נקראים לגיוס מלא עד תום המלחמה. ישלחונו לבסיס פעולות סמוך לחולון ומשם נצא לתפקידים שונים.
הפקודה היתה פשוטה ומובנת. פשוטה בצורתה אך לא בתכנה. תוך 48 שעות עלינו לחסל את כל עסקינו הפרטיים!
הקשיים היו מרובים מכבידים ומרים. רבים מעמנו עזרו ביגיע כפם להחזיק את משפחותיהם. אחדים אף היו מפרנסים יחידים, מי של אם זקנה, מי של משפחה שלמה, מטופלת בילדים ובעוללים. ומי ידאג להם להבא? מי יפרנסם ויכלכלם? ימי הסעד והטיפול בחייל ובמשפחתו טרם היו בנמצא. אנשים רבים עמדו בניסיון חמור. צרכי הבית, המשפחה, עמדו כאן אצל רבים בניגוד גמור לאפשרות להגיש את העזרה הדרושה לאידיאלים המפעמים בקרבנו, אך איש לא כשל. בשעה הנדרשת הופענו כולנו בשרונה כשתרמילינו מכילים את לבושנו הפרטיים (כמובן).
שם, בשרונה, נפגשתי לראשונה עם אותם אנשים אשר זה מקרוב גויסו, אשר עמם חייתי אח”כ זמן רב. הם עמדו בשורה מסודרת, כשבעיניהם ניכרת סקרנות רבה מהולה בפחד נסתר. קיבלתי את הכיתה השנייה שבמחלקת הטירונים הזו ועוד בטרם הספקתי לרשום את שמותיהם בפנקסי, ניתנה ההוראה לעלות למכוניות המחכות. המכוניות זזו מיד לכיוון חולון, כשאנו זורקים מעליהן מבטים עורגים לתל-אביב, ומחשבות רבות מרקדות כבמחול שטנים בקרבנו: “מתי נשוב? איך נשוב? הנשוב בכלל?”
זאת היתה פ ר י ד ת י ה א ז ר ח י ת מתל-אביב.
כשיצאנו דרך גשר שכונת התקוה מהעיר פצחנו בשירה:
“אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות…”
————————–
הגענו לבסיס: קבוצת בתים חדשים, בין חולון למולדת, אשר קראנו להם “בסיס 88”. המקום הזה שימש לנו כבסיס פלוגתי למעלה מחודשיים. משם יצאנו לשמירת כביש הביטחון המוביל מתל-אביב לירושלים, משם אף יצאנו להחזיק בבית הקה”ק שבבית-דג’ן.
פרק שישי: בית בודד
מיד עם פרוץ המאורעות בנובמבר 1947, פתחו הערבים בהתקפה על התחבורה העברית. כביש תל-אביב – ירושלים היה מאז ומתמיד המטרה הראשונה, ואף הנוחה ביותר, אשר בחרו להם הערבים על מנת להרוג באזרחים הנוסעים ירושלימה ועל מנת לנתק את יהודי ירושלים מעם שאר חלקי הארץ העבריים. ניסיונותינו לפרוץ דרך לשיירות הקטנות בתחילת המאורעות עלו לנו בקורבנות מרובים, והתברר שאין טעם ואף אין אפשרות, להעביר שיירות נוספות ללא שליטה על הכביש עצמו משני עבריו. לשם כך הוחלט להפנות את התנועה דרך כביש בטחון מיוחד, העוקף את רמלה ולטרון. הדרך הזאת חצתה שדות ופרדסים ועברה מתל-אביב דרך חולון – ראשון לציון וחולדה. זאת היתה דרך בטחון (לא “כביש בטחון” – משום… שלא היה כביש) אשר על ביטחונה בגזרה בין מולדת לראשל”צ הופקדה פלוגתנו לשמירה.
בין מולדת לכביש ראשון-לציון השתרע פרדס רחב, אשר במרכזו עברה הדרך הנ”ל. במרחק של כ – 200 מטר צפונה מהדרך, בתוך הפרדס, החל השטח הערבי, אף הוא מכוסה פרדסים. בתוך הפרדסים הערביים עמד בית ערבי מפואר, בעל 3 קומות, אשר היה שייך לערבי אמיד בשם אבו’ל-ג’יבן. מקביל לכביש הביטחון שלנו, במרחק של כקילומטר ומחצה מעבר לפרדסים הללו, עבר הכביש הראשי ת”א – יפו – ירושלים. עם הפניית התחבורה שלנו לדרך הביטחון, שלטו הערבים על הכביש הזה שלטון יחיד ומוחלט.
על פלוגתנו הוטל להבטיח את כברת הארץ ממולדת ועד לראשון-לציון, בכל האמצעים אשר בידה. לשם כך הקמנו מזקפים בתוך הפרדס לאורך דרך הביטחון, ושנית – החזקנו את בית הקה”ק שבבית-דג’ן.
———————-
באחד הימים האחרונים של חודש פברואר הכניסו את מחלקתנו לשתי מכוניות משוריינות על מנת להעבירנו לבית הקרן-הקיימת. שמענו רבות על הבית הזה, על עמדתו המיוחדת, על ערכו האסטרטגי החשוב, על ניסיונות השווא של הערבים להטיל מוקשים לתוכו וכו’ וכו’. ידענו היטב שאנו נוסעים לבית בודד, המוקף יישובים ערביים תוקפניים, שאין אפשרות לקבל עזרה במקום הזה במקרה שהערבים ינתקו את הכביש. ידענו הכל, ודווקא משום כך היינו גאים כי שמירת הבית הזה הוטלה עלינו.
בהגיע המשוריין להצטלבות כביש ראשון-לציון ודרך הבטחון, נטה שמאלה, ועל ידי כך עזבנו את השטח היהודי. הנהג החיש את מהלכו, האשנבים הוגפו, אך דרך חורים מיוחדים בצבצו החוצה קני הסטנים שלנו (עדיין לא יכלנו להרשות לעצמנו להציב מקלע על מכונית) וזוגות עיניים הציצו מבעד לחרכים הנותרים. המשוריינים עברו ביעף את הכיכר המרכזית של כפר הפורעים בית-דג’ן. בפתח בניין המשטרה הגדול עמדו שוטרים בריטיים אשר שוחחו עם אנשי כנופיות מזויינים. מעל גג המטוויה הערבית הגדולה ניצבו אנשי כנופיות בתוך עמדות מבוצרות. חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי. כמאתיים מטר מעבר לכיכר הראשית של בית-דג’ן נעצרו המשוריינים לפני בית גדול בן 3 קומות, מוקף גדרות תיל סבוכים. לפי סימן מיוחד שניתן מתוך מכוניתנו, נפתח השער והמשוריינים נכנסו לחצר. קפצנו מהמשוריינים ומיד נכנסנו לבית. היינו סקרנים למדי, לכן החלנו מיד מתרוצצים בחדרים, בודקים כל עמדה, כל אגף של הבניין, כל חור.
הבניין הראשי ניצב ממש על הכביש הראשי המוביל מיפו ירושלימה. מרפסות הבניין פנו לכביש, ובעמדנו על המרפסת הראשית יכלנו ממש לגעת במכוניות שדהרו לאורך הכביש. הבניין הכיל כעשרה חדרים וחצר גדולה. מעבר לבניין עמד בית חרושת גדול, בצורת מלבן, בו פיתחו את תעשיית הדיקטים. הקשר בין בית-החרושת והבניין הראשי היווה כעין מרפסת רחבה ללא מעקה, אשר היתה פתוחה לכל רוחות השמיים. מעבר לבית-החרושת היו פרדסים ערביים ובתוכם בנייני מגורים ובתי אריזה, ומעבר להם הפרדסים היהודיים אשר הובילו לדרך הבטחון שלנו. הבית ובית-החרושת הוקפו על ידינו ברשת של מוקשים חשמליים, מוקשי דריכה ומוקשי משיכה, אשר נועדו לעצור כל התקפה על הבית מצד הפרדסים.
בית הקרן הקיימת בתחילת 1948 [1]
מדרום לנו היתה בית-דג’ן, מקום ריכוז לכנופיות, אשר בה היה מרוכז גם כוח בריטי (בבניין המשטרה) אשר היה ידוע לנו כמוכן להושיט עזרה לערבים בכל שעת צורך. במזרח היתה שורת בתים ערביים ומעבר להם שטח ערבי טהור. בצפון נזדקרו בתי כפר הפורעים – יאזור, אשר שמו נישא לפניו. ממערב היתה שורת פרדסים ערביים, ובהם בניינים ערביים. לפני פתח ביתנו נמצא עורק התחבורה הערבי הראשי, אשר דרכו הגענו לבית ודרכו הובאה אספקתנו וציודנו. לערבים היתה אפשרות בכל רגע להקים מתרסים בהצטלבות בית דג’ן – ראשון לציון, ולמנוע ע”י כך את משוריינינו מלהגיע לבניין.
על הבניין הראשי הופקדו לשמירה שתי כיתות, ובו שוכנו אף שלושת האלחוטאים. בבית-החרושת הופקדה השמירה בידי כיתה אחת (8 אנשים ומ”כ). בסך הכל נמצאו בבית בקביעות: מחלקת שמירה המונה 28 איש, 3 אלחוטאים ושתי מבשלות.
הקשר שלנו עם הישוב – – מכונית משוריינת העוברת רק כל עוד אין הערבים מעכבים בעדה, ומכשיר אלחוט.
מה היה ערכו של הבית? – הבית הזה היה עבורנו מבצר בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. הוא ניצב על עורק התחבורה הראשי של הערבים, ושימש (בפוטנציאל בלבד) כבסיס אפשרי לחסימת הדרך הערבית. שנית: היתה זאת נקודת תצפית ממדרגה ראשונה על התנועה הערבית. שלישית, והיה זה אולי הגורם הראשון במעלה, ריתק הבית אליו כוח ערבי אשר היה מסוגל לתקוף את דרך הבחטחון שלנו לולא היה ביתנו בנמצא. הערבים ידעו שבמקרה שהם ינסו לתקוף את דרך הביטחון, הרי ימצא כוחם המתקיף מוקף יהודים מלפנים ומאחור. אפשר לזקוף לחלוטין את המעבר החופשי שממנו נהנו נוסעי דרך הבטחון בקטע שלנו, לזכותם של מגיני בית הקרן-הקיימת.
————————-
הימים הראשונים בבית הקה”ק היו ימים של חוויות בלתי פוסקות. המראה שנגלה מהמרפסת הפונה לכביש לקח שבי את לבותינו. היה זה מחזה אשר רק אותם אנשים שהגנו על בית זה זכו לראותו. ממש לפני עינינו, במרחק מטר אחד בלבד מאתנו דהרו מהשכמת הבוקר ועד רדת השמש מכוניות ערביות. מאות אנשי כנופיות וערבים סתם עברו יום יום לפנינו. במכוניות הדורות עברו מנהיגי הערבים. בוקר בוקר, בשעה 07.45 בדיוק עברה מכונית “הדסון” תכולה, ובתוכה ישב מיודענו חסאן-סלאמה, מפקד הכנופיות “במחוז לוד”. הוא נסע יחידי במכונית, אך מקלע “ברן” היה מוצב דרך החלון מעל לשק חול. נהגתי לברכו בוקר בוקר בתנופת יד בעברו לפני מרפסתנו, והוא היה מחייך חיוך רחב (מה חשב באותו רגע??) כשחלף עבר על פנינו, ודגלנו הכחול-לבן, אשר הנפנוהו בגאוה רבה מהמרפסת, מתנופף באויר מעליו. לפנות ערב, גם כן בשעה קבועה, היה נוהג לחזור ממפקדתו ברמלה לכיוון יפו, אך אז היה תמיד משמר מזויין נוסע בעקבותיו.
במכוניות משא פתוחות עברו הכנופיות הערביות לעשרות יום-יום בכיוון ליפו וחזרה. הם נסעו צפופים ככבשים (כמונו..) במכוניותיהם, לבושים מדים ממינים וצבעים שונים, כשנשקם מובלט בגאווה מזרחית רגילה – חגורות כדורים צבעוניות על מתניהם ושרשראות כדורים מסביב לצוארם ולכתפם. הם היו חולפים במהירות רבה בעברם בפתח ביתנו, חלקם מושיטים כלפינו אגרופים קמוצים ומפיותיהם מתחרזות קללות עסיסיות. חלקם האחר הסתכל אלינו בחשש פן “יישמט” רימון מידינו לתוך מכוניתם (ואנו, מידת התאפקות בלתי רגילה היתה נדרשת בכדי לא להשליך את הרימון למראה פרצופיהם השוחרים לדמנו, ולמראה ידיהם המגואלות בדם חברינו ואחינו) ולעתים אף עברו בשירה עליזה ובקריאות עליזות. לא פעם חלפה מכונית ובה כנופיה מזוינת אשר ערכה “פנטזיה” לכבודנו. הערבים ירו מרוביהם לאויר והריעו לכבוד ה”שבאב היאהודי”. אנו, כ”אנשים מחונכים”, היינו נוהגים לענות להם בברכה והיינו מצטרפים ליריותיהם באויר.
המחזות הללו היו לא יום-יומיים בלבד, אלא חזרו ונשנו עשרות פעמים בכל יום. בימים הראשונים עמדנו כ”מוקסמים” על המרפסת והזנו את עינינו במחזה המשונה הזה. אך עם הזמן התרגלנו ל”שכנינו” וחדלנו להקדיש להם תשומת לב מיוחדת.
ברור שיכולנו להפסיק את התחבורה הערבית בקטע הזה של הכביש, אך לא היתה לנו בזמן ההוא כוונה מסוג זה. היה קיים כעין “הסכם ג’נטלמני” שאין פותחים בפעולות איבה בשעות היום. בשעות היום חלפו המכוניות הערביות בפתח ביתנו באין מפריע, ומצד שני – הם הניחו לנו בשעות הללו במנוחה. אך עם שקיעת החמה חדלה התנועה הערבית, ואוי לה למכונית אשר היתה מעיזה לעבור בכביש.
“כוחות הבטחון” הממשלתיים עשו את כל המאמצים כדי לאפשר לתחבורה הערבית מעבר חופשי ובטוח בכל מקום, והיה ברור לנו שניסיון, ולו גם הפעוט ביותר, לפגוע בתחבורה הערבית, היה גורר בעקבותיו צעדים נמרצים מצד השלטונות נגד המצודה שלנו, אשר היתה לצנינים בעיניהם גם בלאו הכי. פטרולים בריטיים עברו בכביש פעמים רבות ביום, והבטיחו את התנועה הערבית מרמלה ועד ליפו.
עם רדת היום היינו נכנסים למצב “הכן”. מחצית האנשים עמדו כל הלילה בשמירה. מרבית הלילות עברו בשקט באופן יחסי. נורו יריות לסירוגין במשך כל שעות הלילה, אך רובן ככולן פגעו בקירות, ורק כדורים בודדים חדרו דרך החלונות.
היינו מזויינים במיטב הנשק אשר אפשר היה להשיג בימים ההם: מקלע אחד “ברן”, 27 סטנים, 6 רובים איטלקיים ואקדח רקטות. מספר הכדורים היה מוגבל ביותר. לכל רובה היו 100 כדור. לכל סטן – 80 כדור. למקלע – 150. לאקדח הרקטות – 2 רקטות. מובן שכל נשקנו היה “בלתי חוקי” כלפי שלטונות הארץ, והיינו עלולים בכל שעה ליתן את הדין בעבור החזקתו. הבריטים ניסו פעמיים להיכנס לבית על-מנת לחפש את נשקנו, אך מאחר שהיינו בין האנשים אשר הוציאו את גוויותיהם של ששה עשר חברינו מבית-החרושת “היוצק” – סרבנו לפתוח את השער, והבריטים חזרו כלעומת שבאו.
עיקר הקושי בחיי הבית הזה היתה המתיחות. מתיחות שררה בבית 24 שעות ביממה. הערבים החליטו לסלקנו מהבית בכל מחיר, ולשם כך עשו, לפני בואנו אנו לבית (אז שמר בבית הפלמ”ח) – שני נסיונות לפוצצו. ממכוניות אשר עברו ברחוב הושלכו חביות קטנות עם חומר נפץ אשר התפוצצו כעבור שניות מועטות, וכתוצאה מכך נהרסה הקומה השלישית כליל, וכן נהרס חלק מהגדר הפונה לרחוב. היינו מוכנים בכל רגע למכונית מה”סוג” הזה, אשר תנסה להשליך פצצה לביתנו. שומרינו עקבו מהמרפסת אחרי כל מכונית העוברת בכביש, פן תושלך חבית מתוכה. במקרה כזה היו השומרים מזעיקים את האנשים בצעקה “חבית!”, “חבית!” וכולנו היינו נמלטים על מלוא נשקנו וחפצינו מהבית. התכנית היתה לכבוש מיד אחרי ההתפוצצות מחדש את כל עמדותינו הקודמות. הפחד המתמיד מפני ה”חבית” מתח את עצבינו ללא נשוא, אנשים חששו להרדם פן לא ישמעו את זעקת האזעקה. לעתים ניתנו אזעקות-שוא מחמת עצבנותם הנפרזת של השומרים.
מובן שהיה צורך בחילופים קבועים כל זמן קצר. החילופים הללו נתאפשרו לנו, כיוון שהערבים לא שמו מכשולים, בזמן הראשון, למכוניותינו המשוריינות. החילופים בוצעו פעמים בשבוע, והערבים אשר ראו 33 בחורים ובחורות נוסעים הלוך וחזור פעמיים בשבוע, היו משוכנעים כי מ א ו ת יהודים שומרים על הבית הבודד הזה. ואכן, ההגיון הפשוט הצדיק את מחשבתם. כיצד יעיז כוח קטן להחזיק מקום מבודד כזה, בסביבה מסוכנת? אך דוקא כאן “טמון הכלב”. עמידתם של קומץ אנשים בודדים מול אויבים רבים מכל צד, כשם שהיה הדבר אצלנו בבית-דג’ן, הינה הסמל של תחייתנו בארץ-ישראל. כך, ורק כך, הקמנו את הארץ, בנינו אותה, יישבנו אותה והגנו עליה. כך – בהקרבה ללא גבול, במאמצים ללא היסוסים, ובהרבה – – חוצפה, הקמנו את מדינת ישראל.
פרק שביעי: הקרב על הבית.
בראשית חודש מארס הסתננו אלינו ידיעות על תכונה ערבית גדולה בבית-דג’ן. לכפר הגיעו קצינים ערביים גבוהים על-מנת לארגן את הכנופיות הערביות לצבא סדיר, אשר יהווה חלק מ”צבא שחרור פלשתין”. לערבים נודע על אמיתות כוונתם של הבריטים לפנות את הארץ באמצע חודש מאי, (בחוגים היהודיים פקפקו בנכונותם של הבריטים לעזוב) והם ניגשו לארגן את צבאם בארץ, אשר יחזיק מעמד עד בוא צבאות ערב מהארצות השכנות, אשר עמדו לפלוש ארצה עם צאת הבריטי האחרון. הערבים הזמינו מומחים אירופיים, ומיד נקבצו אליהם צוררי ישראל למיניהם, וסתם חיילים שכירים. היו אלה בריטים אשר ערקו מהצבא (ואף כאלה אשר המשיכו לשרת בצבא), גרמנים שהובאו במיוחד לשם כך מאירופה, או כאלה ששוחררו באופן מיוחד למטרה זו ממחנות שבויים במצרים, יוגוסלבים מאנשי מיכאלוביץ’, פולנים מאנשי אנדרס וכו’ וכו’.
לבית-דג’ן הובאו שני קצינים גרמניים אשר מונו כמפקדי הכנופיות שם. עם בואם החלו הערבים בהכנות נמרצות לחיסול בית הקרן- הקיימת. הידיעות על כך הגיעו אלינו מבעוד מועד, ומיד הוחלט להקים עבורנו “קו עמדות שני”, למקרה שהערבים יצליחו לפוצץ את הבית או להוציאו מכלל שימוש. הוחלט להקים במרחק של כ – 30 מטר מעבר לביתנו שטח עם ביצורים תת-קרקעיים. התכנית היתה להקים ארבעה בונקרים למגורים, צריף לחדר-אוכל, ומסביב לשטח הזה להקים חומת עפר גבוהה וחזקה, אשר בתוכה תוקמנה עמדות הגנה מבוצרות. הפתח ל”מבצר” התת-קרקעי הקטן יהיה מופנה כלפי הבית, על מנת לאפשר לנו נסיגה לשם בשעת צורך.
בזריזות מפליאה אורגנו הפועלים, המהנדס, חומרי העבודה והבניין, ואף שני טרקטורים גדולים, וביום החמישי, אור ל – 11 במרס 1948, יצאה השיירה הגדולה מחולון לבית-דג’ן. כמשמר ליווי לשיירה ניתנה כיתה בת 9 אנשים מחולון, אשר היתה מזויינת ברובים אנגליים (!) ונועדה להישאר בביתנו כתגבורת עד סיום עבודת החפירה והבניין. השיירה הגיעה אלינו ללא תקלה, אך העלתה את חמתם של הקצינים הגרמניים והערביים.
מיד החלו בעבודה. מוקפים סביבה אויבת ופורעת, עבדו פועלים יהודיים כדי לבצר את עמידתנו במקום הקטנטן והבודד הזה. פטישים הלמו, טרקטורים חפרו ויישרו את הקרקע, וקולם בישר לערבים כי היהודים יחזיקו באדמה בצפרניהם, כי אין אפשרות לגרש את היהודים משום מקום, ובאם אף יצליחו להרוס חלק מביתנו, הרי את הקרקע, את האדמה – לא נעזוב. שטח יהודי לא יופקר.
———————-
למחרת נמשכה העבודה באין מפריע. בצידי מכוניות המובילות כנופיות ליפו הרצחנית, חרשו את אדמתנו טרקטורים יהודיים.
ערב יום הששי, 12.3.48, מצא אותנו לבושים בגדי-חג, מסובים עם הפועלים בחדר האוכל הקטן, ושותים לחיי העבודה וההגנה.
באותו ערב שרר שקט מוחלט סביבנו. לא נורתה אף יריה לכיווננו. השקט הזה בישר לנו רעות, ואנו היינו מוכנים ודרוכים להתקפה מכל צד שהוא. ואמנם – ההתקפה לא אחרה לבוא.
בחצות נשמעו קולות צעקה ושריקות ממרכז בית-דג’ן. ערבים רבים נראו מסתובבים במרכז וליד בית-החרושת. בשלוש וחצי לפנות בוקר נורו שלוש רקטות ירוקות מעל לגג בניין המשטרה, ובאותו רגע נפתחה האש עלינו. מכיוון יאזור פתחו באש מקלעים על המרפסת הראשית שלנו. זו היתה “פעולת ההסחה” שלהם. באותו זמן התקדמו 2 קבוצות, בשני ראשים, מכיוון בית-דג’ן דרך הפרדסים אל האגף הקיצוני של בית-החרושת.
אחרי דקות מעטות עלו ראשוני הערבים על מוקשינו, וזעקותיהם פילחו את חלל האויר. שאר הערבים התקרבו עד כדי 25-30 מטר מהאגף הזה של בית-החרושת, ופתחו באש תופת עלינו ממקלעים, רובים ומנשק אוטומטי מסוגים שונים. על בית-החרושת כולו שמרו 10 אנשים, ואל האגף המותקף אפשר היה להקצות לכל היותר 6 אנשים, אשר השיבו מבעד לחלונות אש קצובה ושקולה, על מנת לחסוך בתחמושת. רימוני היד היוו נשק הגבה עיקרי.
קרה באותו מעמד מקרה מאלף אצלנו: אחד הבחורים הטיל רימון-יד, אך הרימון נתקל בקיר ונפל חזרה לחדר, למקום בו עמדו ששה הבחורים המגינים על האגף. תוך שלוש שניות היה הרימון מסוגל להשמיד את האנשים הללו, אשר עמדו במרחק מכסימלי של 10 מטר מכל צד. אך הבחור לא איבד את עשתונותיו. הוא תפס את הרימון והצפינו מיד מתחת לאפודתו. הוא חש לחלון, הוציא את הרימון מתחת לאפודה והשליכו החוצה. הכל נעשה במהירות הבזק. באותה שניה בה הצליח להשליך את הרימון, התפוצץ הלה באויר, ממש בפתח החלון, אך רסיסיו נתקלו בקיר ולא פגעו באיש.
תחת חיפוי האש של שתי הקבוצות המתקיפות, התקרבו לבית שני חבלנים ופח T.N.T. בידם. הם הצליחו להתקרב בגניבה עד לקיר הבית ועמדו להצית את הפתיל, אך במקרה הבחנתי בהם באותו רגע, וצרור אחד של סטן הצליח להחדיר בשניהם את ההכרה שיש להימלט מיד. הם ברחו אל חבריהם, כשאחד מהם נושא את חברו.
במשך כל זמן ההתקפה נשמעו בבירור הפקודות בגרמנית של הקצין, ומיד אחריהם התרגום הערבי: הקצין צעק בקולי-קולות לחבלנים שנסוגו: “ערבים ארורים ומזוהמים, קדימה ולא אחורה”. ו”אתם חזירים ערביים – המשיכו לירות בלי הפסק”. גם בשטח זה של “ברכות” הדדיות בשפה הגרמנית, לא טמנו ידינו בצלחת. חילופי “מחמאות” בגרמנית נשמעו כל עת הקרב.
אחרי שעתיים, עם שחר, עזבו הערבים את הפרדס. התקפתם נהדפה. איש מעמנו לא נפגע.
יצאנו לפרדס הסמוך ומצאנו בו שלל רב: בין כתמי דם מרובים מצאנו מקלע צרפתי מטיפוס “שטלרו” (“שטו”), תת-מקלע גרמני “שמייסר”, שני רובים צרפתים ותחמושת רבה. סמוך לכביש נמצא ארנק ובו 12 לא”י, אשר בקבוקי היין והממתקים אשר קנינו בהם למחרת, הרנינו את לבותינו במוצאי השבת.
———————–
במשך השבוע שלאחר התקפת הלילה הנ”ל, שרר שקט מוחלט בסביבה. הפועלים עבדו בקדחתנות, ועם סוף השבוע היו הבונקרים, הצריף וחומת הקרקע בשלב של סיום.
ליום הששי (19.3) הכנו שוב ארוחת ערב חגיגית, והחלטנו לחגוג חג כפול – שבוע להדיפת ההתקפה הראשונה, וארוחה אחרונה בבית הגדול. למחרת בבוקר התכוננו להעביר את המטבח לצריף החדש בשטח הבונקרים.
אך בא האויב והשבית את חגנו.
—————————–
בשעה 5 אחרי הצהריים נעצרה לפתע מכונית ג’יפ לבנה בפתח הבית וממנה קפצו ערבים ונמלטו לפרדסים שמעבר לכביש. הצופים על המרפסת נתנו מיד את אות האזעקה. מהרנו להימלט לבונקרים עד אשר יתפוצץ המטען שעל הג’יפ. הפעם היתה הבהלה גדולה. חלק מהנשק הושאר בבית. לאחר התקפת ליל הששי הקודם קיבלנו מקלע “ברן” נוסף ומרגמת “2 אחת, והנה השאירו את המרגמה נוסף ל- 5 סטנים בבניין. כעבור מחצית הדקה ארעה ההתפוצצות. היתה זו התפוצצות אדירה אשר החרישה את אזנינו. ענן אבק אפף את כל הבית, ואבנים גדולות עפו מטרים רבים לגובה באויר. מיד אחרי ההתפוצצות קפצנו – 6 בחורים לבית, אך הבית לא היה עוד. תל-אבנים עמד במקומו. פלסנו לנו דרך בענן האבק למקום בו עמדה לפני דקה אחת המרפסת שלנו. אף שריד לא נותר הימנה. נשכבתי על החרבות בסמוך לכביש. בו בזמן ניסו חמשת הבחורים להוציא את המרגמה מתחת למפולת, אך ללא הועיל, המרגמה לא נמצאה. מכל עבר פתחו הערבים באש על החורבות. לפתע הבחנתי מכיוון הכפר, מהכיכר המפורסמת, במאות ערבים הרצים לכל רוחב ואורך הכביש בכיוון ישר אלינו. בראשם רצו שני הקצינים הגרמנים, אשר קלסתר פניהם היה ידוע לנו מתמונות שהומצאו לנו. יריתי אליהם עד אשר התקרבו כמטחווי רימון, השלכתי רימון לעבר הקצין הגרמני הראשון, ובעת הבהלה שנוצרה עקב התפוצצות הרימון הזה, קפצתי מעל החרבות חזרה לבונקרים. חברי הנותרים תפסו שם כבר את העמדות, וארבעה אנשים נשארו בבית-החרושת, באגפו המרוחק, אשר היה החלק היחידי שלא נהרס מהפיצוץ.
הערבים התקרבו לחורבות הבית בזהירות רבה, והחלו לטפס עליהם לאחר ש”טאטאו” כל מטר בצרור יריות. כאשר הם עמדו סביב חורבות הבית, ונפש חיה לא נמצאה שם (כי אנחנו במצודתנו לא פתחנו באש) היו הם משוכנעים שאיש מעמנו לא שרד. הם העלו באש את החורבות והחלו מרקדים בפראות את מחול ה”דבקה” מסביב. האש הזאת אשר הערבים העלו בחורבות היתה ממש גאולה עבורנו. לאור הלהבות נראו דמויותיהם בבירור נמרץ, וברור שבו בזמן לא הרגישו הם בנו. אחרי כחצי שעה של השתוללות זו, פנה חלק מהם לעבר בית-החרושת. רובו היה הרוס לחלוטין, אך האגף בו מצאו מקלט ארבעת חברינו היה היחידי שנותר שלם. ארבעת הבחורים קידמו אותם באש וברימונים וקצרו את הראשונים שבהם. הערבים הציבו מיד מכונת יריה כבדה ושני מקלעים נגד קומץ המגינים. מהבונקרים חשו ארבעה אנשים לעזרתם, אך כעבור זמן קצר היה צורך לפנות את האגף הזה בכלל, וכל האנשים הצליחו לחזור, על אף האש האיומה אשר ניתכה עליהם ממכונת יריה ממרחק של עשרה מטר בלבד (!) – ללא כל פגע. רק אז הבחינו הערבים במציאותנו בבונקרים ובעמדות שסביבם. הקצינים הגרמנים ערכו את הערבים מחדש לאורך הכביש. חילקום לאגפים השונים ופתחו מיד בהסתערות. בזמן הזה הגיעה תגבורת ערבית גדולה במכוניות מיאזור והצטרפה למתקיפים. נתנו להם להתקרב לחומת העפר שלנו עד למרחק 20-30 מטר. הלהבות האירו את השטח באור יום ממש וברגע מסוים ניתן האות וניתכה עליהם אש קטלנית מלווה ברימוני יד.
הסתערותם הראשונה נהדפה בצורה זו, אך הם חזרו פעמים רבות על הנסיון לפרוץ לעמדותינו. משעה שש בערב נמשכה ההתקפה עד שעת חצות. ערבים רבים הגיעו לעזרת המתקיפים מבית-דג’ן ומיאזור. באגפם הימני השתתפה חוליה של שוטרים בריטיים. הללו היו כנראה שתויים במידת מה וקללותיהם וניבול פיהם נשמעו במשך כל הזמן בקולי קולות. בחצות החל מצבנו להיות נואש. התחמושת החלה אוזלת, רימוני היד נגמרו כולם, למחצית הסטנים לא היתה יותר תחמושת, ומובן שתחמושת רזרבית לא היתה בנמצא.
מתוך שני ה”ברנים” נשאר אחד בבניין ונקבר תחת ההריסות, והמקלע היחיד פעל ללא הרף בגיזרה המרכזית, ומובן שתחמושתו הלכה ואזלה אף היא. שידרנו קריאות לעזרה, והבטיחו לשלוח מיד את התגבורת הנדרשת.
בחצות נשמעו יריות רבות מכיוון הכיכר המרכזית של בית-דג’ן. מכונית משוריינת ובה מחלקה שחשה לעזרתנו נתקלה שם במחסום ערבי ונכנסה בקרב עם השומרים. המפקד הגרמני שלח את מרבית כוחו נגד המשוריין וכך הוקל עלינו בהרבה. המשוריין נאלץ לסגת אחרי קרב ממושך, ולמחרת נמנו בו 250 חורים של כדורים שחדרו לשריון. בו בזמן שמהמשוריין ריתק אליו חלק גדול מהכוח שהתקיף אותנו, הופיעה דרך הפרדסים התגבורת העיקרית. בשתיים בבוקר הצליחה התגבורת הזו להגיע אלינו. לא נראו מחזות היסטריים של שמחה או של הודיה. האנשים אשר החזיקו מעמד עד כה – צנחו פשוט במקום ונרדמו.
במשך כל שעות הקרב, על אף אלפי הכדורים אשר חדרו לשטח הסגור שלנו, לא נפגע אף איש מעמנו.
למחרת הודיעו העתונים הערביים: “בית ההגנה בבית-דג’ן פוצץ. כל היהודים אשר היו בתוכו מצאו שם את מותם.”
————————-
שבוע לאחר פיצוץ הבית החליטו הערבים לנקוט צעד חדש על מנת להכריחנו לעזוב את המצודה התת-קרקעית. הם הקימו מחסומים גבוהים וממוקשים בהצטלבות הדרך מראשון-לציון לבית-דג’ן, ומנעו ע”י כך את מכוניותינו מלהגיע למצודה. כל נסיונותינו לפרוץ לנו דרך – נכשלו. נאלצנו למצוא לנו דרך אחרת. פעמיים בשבוע, עם חשכת הלילה, היתה יוצאת מחלקה דרך הפרדסים הערביים, ממצודתנו עד מולדת ובחזרה. כל אספקתנו הובאה אף היא בדרך זו. בחשאי היתה יוצאת המחלקה מהמצודה ומפלסת את דרכה בינות לפרדסים. כל לוג מים, כל כיכר לחם, הובאו בדרך זו אלינו. התחלנו לשתות מים במשורה, ואף הלחם לא הגיע בכמויות הדרושות. אך כוח הרצון גבר גם כאן על כל כוח אחר. המשכנו להחזיק מעמד עד הסוף, עד רגע השחרור והנצחון.
פרק שמיני: בריטים
למחרת פיצוץ בית הקרן-הקיימת, בשעות הבוקר, הופיעו במקום טנקים בריטיים. קצין בריטי צעיר ירד מהטנק ועמו מפקד כנופיות ערבי, לבוש הדור, חגור שני אקדחים וכפיה אדומה על ראשו. שניהם טיפסו על חורבות הבית והצטלמו יחדיו. היתה זו התעללות קשה בנו. מפקד הכנופיות הערביות הצטלם על חורבות ביתנו, במרחק של 30 מטר מעמדותינו, תחת חיפוי טנקים בריטים. התמונה המשותפת של הקצינים הערבי והבריטי על חורבות הבית היהודי היתה התמונה אשר הבריטים רצו לממש אותה בארצנו. אך חשבונם היה מוטעה. חלומותיהם אלו נמוגו כעשן עם צאת כוחנו למרחב.
לאחר שעה קלה נסתלקו להם הקצינים, ועמם הטנקים.
————————–
בשעות הצהרים של אותו יום (שבת, 20.3), נעצרה לפני חורבות ביתנו מכונית מטה של בריגדת Lincoln הבריטית. מהמכונית יצא קצין בדרגת קפטן וביקש לדבר עם “המפקד היהודי האחראי”. מפקד המחלקה שלנו הופיע בשער מצודתנו, ואני שמשתי לו כמתורגמן. הקפטן הודיע לנו שהבוקר נחתם הסכם בין מפקדת הצבא לבין הסוכנות היהודית ולפיו תתפוס יחידה בריטית בכוח של מחלקה אחת את חורבות הבית ותשתכן שם. הכוח הבריטי הזה “ישמור על השלום” בינינו לבין הערבים בסביבה זו. אנו “נורשה” להישאר במצודתנו על מלוא נשקנו, אך לא נורשה להסתובב ע”י הכביש. מובן שפקפקנו פיקפוק רב באמיתות הודעתו. התקשרנו עם מטה הגדוד בחולון, ואף שם לא ידע איש מכך, אך לפנות ערב נתקבלה פקודה מהמטה: “הודעתו של הקצין הבריטי נכונה. אפשרו למחלקה הבריטית להחזיק בחורבות הבית”.
הופתענו. ממש נדהמנו. היה לנו נסיון רב עם הבריטים בארץ בימים ההם. מעשה “היוצק” צץ ועלה לנגד עינינו. לפני חודש פיצצו הבריטים את רחוב בן-יהודה בירושלים, בשבוע שעבר פיצצו הבריטים את האגף הקדמי של בניין הסוכנות היהודית בירושלים. ועתה – – – נכניסם לתוך השטח שלנו? האם אפשר להאמין בהבטחתם שהם “ישמרו” עלינו? את ע ו ק צ ם כבר הרגשנו מזה ימים רבים, והיינו מוכנים בלב שלם לוותר גם על ” ד ו ב ש ם “. אך פקודה-פקודה היא ואין לעבור עליה.
לפנות ערב הגיעו למקום מכוניות משא בריטיות וזחלים נושאי “ברנים”, ומאחריהם מכונית מטה בריטית ומכונית אזרחית מהודרת שלנו. מהמכונית יצא עמוס בן-גוריון, קצין הקשר בין “ההגנה” והצבא הבריטי, וניגש אלינו בלוית המפקד הבריטי. הוא הסביר לנו שהבריטים דרשו הבוקר שנפנה מיד את מצודתנו, ולא – יכבשוה הם בעזרת טנקים. “ההגנה” דחתה את דרישתם, ולבסוף הושגה מעין “פשרה” – אנו נישאר במצודה, אך הבריטים יתפסו את החורבות. נחתם “הסכם” (“הסכם” עם הבריטים – דבר רופף למדי…), ולפיו לא יתערבו הבריטים בחיינו, אנו נמשיך להחזיק בנשקנו, ובמקרה של התקפה יהדפו הבריטים את הערבים בכוחות עצמם.
כעבור שעה קלה התבססו הבריטים בעמדות, וכאן אירע מעשה פלאים. המפקד הבריטי פנה אלינו והודיע שהוא מוכן להרשות לכוח קטן משלנו להמשיך ולהחזיק בעמדותינו הקודמות מעל לחורבות, אך בשיתוף עם חייליו. היססנו זמן רב, אך לבסוף החלטנו לשלוח חמשה אנשים, אם כי בחששות כבדים למדי. נתמניתי ע”י מפקד המחלקה כ”מקשר” בין הבריטים לבינינו, ועליתי לשם כך עם המשמר שלנו לחורבות. על גבי ההריסות הקימו באותו ערב הבריטים עמדות מבוצרות, ולתוכן נכנסו שתי חוליות – חולית מקלע בריטית וחולית מקלע שלנו. החיילים הבריטים היו אדיבים להפליא (ג’נטלמנים בנוסח בריטי, כידוע!), ולאחר שהושלמה עבודת הקמת העמדות, ערכתי עם הקצין הבריטי סיור בעמדות. הוא לקחני גם לעמדות האחרות של חייליו ולבסוף הוזמנתי לחדרו, לשוחח על “בקבוקי בירה”.
הלילה עבר בשקט, ובין השומרים שלהם ושלנו החלו מתרקמים יחסים ידידותיים, אם כי זהירים ביותר. היה זה ה מ ק ו ם ה י ח י ד י ב כ ל ה א ר ץ בו עמדו בחורי ה”הגנה” שכם אחד עם חיילים בריטיים, כ ש נ י צ ב א ו ת ש ו ו י ם.
קרוב לחודשיים היינו בשכנות – מחלקה בריטית ומחלקה יהודית. נהגנו בשיטת “כבדהו וחשדהו”. (הדגש על חשדהו). הערבים לא העזו להתגרות בנו מאז באו הבריטים. כוונתם של “שומרי החוק” היתה ברורה. לא מאהבת-ישראל הובאה מחלקת שמירה בריטית למקום. לא מידידות באו “להגן” עלינו. הבריטים חששו פן ננקוט באמצעי תגמול נגד התחבורה הערבית, והחליטו לכן לשמור לא עלינו, אלא על צ ע ד י נ ו. היחסים במשך כל הזמן היו טובים. משחקי כדורגל הדדיים נערכו יום-יום, ה – N.A.A.F.I האנגלי סיפק לנו סיגריות בזול, ואנו סיפקנו להם משקאות חריפים. “אידיליה”.
———————–
באחד הערבים, עת ערכתי ביקורת-שמירה בעמדתנו המשותפת עם הבריטים, נלווה אלי הסרג’נט הבריטי התורני. שוחחנו על דא ועל הא ולאחר שסיימנו את הבקורת הזמינני ל”מסיבת סרג’נטים” שלהם. סרבתי כבר כמה וכמה פעמים להזמנה מעין זו, אך בינתיים קבלתי הוראות לנסות ולהשיג מהבריטים ידיעות על תנועות וביצורי הערבים בבית-דג’ן (המחלקה הבריטית הזו נהגה לערוך ערב ערב פטרול בתוך בית-דג’ן ובמטוויה המבוצרת של הערבים), לכן הסכמתי הפעם. בשעה 11 בערב באתי אליהם. שלשת הסרג’נטים והקצין ישבו מסובים סביב לבול עץ גדול אשר תחתיו העלו אש, והתחממו בחום אשר הפיצה המדורה. מעל לאש הרתיחו, כמנהגם, את התה שלהם. התנהלה שיחה ידידותית על מזג האויר ועל נושאים דומים. כך ישבנו שעות תמימות, לוגמים מן התה ומשוחחים. כאשר קמנו על מנת ללכת לישון, הזמינוני ל”שיחה” אשר תיערך מחר בחדר האוכל שלהם. כששאלתי לנושא השיחה, ענוני כי יתווכחו על “ארגון ההגנה היהודי”, והם ישמחו באם אסכים לענות על כמה שאלות אשר בודאי תשאלנה. התפלאתי לשמוע שהם בחרו להם אותו לנושא, אך שמחתי לשמוע פעם ויכוח בצבא הבריטי, ובפרט על נושא כה קרוב ללבי.
למחרת בערב התקיימה השיחה. חדר האוכל הפך ממש לפרלמנט בזעיר אנפין. נבחר יושב-ראש, מימין השיבו קטיגור ומשמאל סניגור, ולכל שאר החיילים ניתנה זכות דיבור. מעניין לציין שלא מינו את הקצין ליושב-ראש, אלא הוא ישב בחדר ככל שאר האנשים, אך לא פצה את פיו כל עת הויכוח. נתעורר ויכוח ער, לעתים אולי סוער. להפתעתי גילו החיילים מידה די רבה של ידיעות אודותינו. הם היו בפרט מושפעים ממעשי גבורה אשר נעשו על-ידי כוחותינו ע”י ירושלים. אחד מהם סיפר, עת התווכחו על חלקן של הבחורות היהודיות בשדה הקרב, על בחורה אחת אשר עבדה על מכונת יריה במכונית משוריינת. הבחורה נפגעה מכדור בידה, אך המשיכה לירות בערבים אשר התקיפו שיירה בבאב-אל-ואד. הוא (החייל הבריטי) עמד באותו זמן על משמרתו בקרבת מקום, ובראותו את הבחורה הפצועה חש להגיש לה עזרה. הבחורה דחתה אותו בבוז, חירפה וגידפה אותו, והמשיכה להפעיל את המכונה. התעורר ויכוח נמרץ ביחס לסיפור הזה – “מהו הגורם לשנאה אשר שונאים היהודים אותנו?” ו”מנין לפתע-פתאום העוז הזה ליהודים?”. היו ביניהם אנטישמיים מובהקים, אשר תעמולת מוסלי נשמעה מגרונם, אך באורח פלא נמצאו אף כאלה, ובמספר לא קטן, אשר לימדו עלינו זכות.
לאחר השיחה, באותו לילה, כאשר ערכתי שוב את ביקורת השמירה, קרא לי אחד הקורפורלים שלהם הצידה ולחש לי: “האם אתה מוסמך לדבר בשם ההגנה?”. מובן שעניתי בשלילה, אך הוא הוסיף לשאול: “אפשר לסמוך עליך?”, עניתי: “יתכן” . הוא המשיך: “תודיע בבקשה לשלטונות הצבאיים היהודיים כי אנחנו כאן ארבעה סמלים וחיילים הרוצים לעבור להגנה. אם נקבל משכורת ותנאים משביעי רצון, הננו מוכנים לעבור אליכם מיד על מלוא נישקנו. תודיע לי מחר תשובה, אך בל ירגיש או ישמע איש מהדבר”. חששתי פן טומנים לנו כאן מוקש, אך הודעתי על כך לממונים. קיבלתי הוראות לנסות אותם ולהודיע מה הם מסוגלים “להביא” עמם במקרה שיערקו. הצלחתי להתקשר עם ארבעת האנגלים הללו ערב ערב. הם הבטיחו להימלט עם שני נושאי הזחלים של מחלקתם ועם ארבעת מקלעי ה”ברן”. עבורנו היה נשק כזה ממש חלום. מצוידים בשני זחלים נושאי מקלעים אפשר היה בימים ההם לחולל ניסים ונפלאות בארץ. המו”מ התנהל במהירות ובהצלחה. סיפקתי להם תצלומי אויר בכדי להראות להם לאן עליהם להביא את הזחלים. נקבעה שעת הסתלקותם, ניתנו להם ההבטחות הדרושות, הכל היה מוכן. שלש שעות לפני השעה הקבועה לבריחתם ניתנה פקודה מטעם בריגדת Lincoln להחליף את מחלקת השמירה בבית-דג’ן. אכזבתי היתה גדולה. תלינו תקוות גדולות בזחלים הללו ובארבעת המקלעים (היה זה אז ציודם המקלעי של שתי פלוגות!) – והנה נתנדף החלום כולו.
פרק תשיעי: סוף הפרשה
בשבוע השני של חודש אפריל חל מפנה ביחס הכוחות בגזרה המרכזית. הבריטים החלו בפינוי יפו ובפינוי מחנותיהם הסמוכים. ב- 15 לאפריל עם שחר עזבו הבריטים את המחנה הצבאי הגדול שלהם בתל-ליטווינסקי. הערבים נכנסו למחנה מהשער הראשי, ובו בזמן פרצו כוחותינו למחנה מהצד השני. אחרי קרב ממושך גורשו הערבים מהמחנה. עם כיבוש תל-ליטווינסקי החלו הערבים נסים מכל האזור. הכביש הראשי שלפנינו שקק מאלפי פליטים ערביים הנמלטים מיפו לרמלה וללוד. החרב אשר מנהיגי הערבים הניפו כנגדנו – חזרה אליהם ופגעה באותם מאות אלפי תושבים ערביים, אשר נאלצו עתה להימלט מבתיהם, מכפריהם ומעריהם. השבוע השלישי של אפריל נפתח בהתקפה כללית שלנו. חיפה וטבריה נכבשו כליל, והכוח העברי החל מאיים גם על יפו עצמה. יחסם של הבריטים בבית-דג’ן אלינו הפך ליחס של כבוד, אשר גבר עוד יותר ככל כמה שכוחותינו התקרבו לבית-דג’ן מכיוון יפו ותל-ליטווינסקי.
————————
בראשון למאי חגונו יום חג גדול. כוחותינו כבשו את סלמה ואת יאזור. הדרך אלינו נפתחה.
ה מ צ ו ר ה מ מ ו ש ך ה ו ס ר . קיבלנו בתרועות גיל את המכוניות הראשונות אשר הגיעו אלינו מכיוון יאזור.
למחרת בצהרים הגיעו אוטובוסים של “דן” למצודתנו. עלינו כולנו על חורבות בית הקרן-הקיימת, על-מנת “להפרד”. כל אבן היתה עבורנו בבחינת מזכרת מימי בדידות ומצור, ימי (ולילות…) הגנה והקרבה.
עלינו על האוטובוסים ועזבנו את המקום.
————————
שבועיים אחרי-כן, ב – 15 למאי, עזבו הבריטים את המקום. באותו יום נכבשה גם בית-דג’ן עצמה ותחנת המשטרה שלה.
פרק עשירי: כביש ירושלים
חזרנו מבית-דג’ן לבסיס “88” בראשון למאי. בימים ההם החלו אחרוני הבריטים לעזוב את ארץ-ישראל. גם אנחנו, גם הערבים, התכוננו לתפוס את אותם השטחים אשר הבריטים יפנום ביום ה-15 למאי, יום סיום המנדט. ביטחונה של ירושלים היהודית היה עבורנו גורם ראשון במעלה. בראשית חודש אפריל נפתחה הדרך לירושלים ע”י פעולת “נחשון”. כוחותינו כבשו את כל המשלטים משני עברי הכביש הראשי, וכך הועברו שיירות אספקה וציוד לירושלים אשר עמדה במצור ימים רבים. לאחר העברת האספקה הדרושה, פינינו את המשלטים הללו. כעת, בראשית חודש מאי, הורגש שוב צורך תכוף בפתיחת קו תחבורה לעיר הנצורה. היה ברור מעל לכל ספק כי המערכה הכבדה ביותר תינטש על בירת הארץ. הערבים ריכזו כוח גדול לכל אורך הכביש, חסמוהו במתרסים במקומות שונים, ומפקדם העליון הצהיר כי “שום יהודי לא יעבור יותר לעולם בכביש הזה המוביל ירושלימה”. המטה הכללי שלנו נתן הוראה לחזור שנית על פעולת “נחשון”, וקרא לפעולה החדשה בשם “מכבי” על שם מכבי מוצרי, מפקד השיירות בזמן פעולת “נחשון”, אשר נפל חלל. לשם ביצוע הפעולה הזו נדרש כוח גדול, וכך עברה פ ל ו ג ת נ ו לאזור חדש.
————————-
כאשר חזרנו מבית-דג’ן לבסיס “88”, חלו שינויים רבים במבנה פלוגתנו. יצחק דוידזון עזב את הפלוגה ובמקומו התמנה יוסף גולדברג, המכונה “יוש”. מפלוגה “פרטיזנית למחצה” ניסו להפכנו לפלוגה צבאית מסודרת. שמענו אז בפעם הראשונה את המלה “תקן”. ה”תקן” קבע שבמחלקה יש שלוש כיתות, בכל כיתה 10 אנשים, ולמרבית הפתעתנו ושמחתנו הבטיח לנו ה”תקן” גם מקלע לכל כיתה. ואמנם, נשאר “התקן” הזה במרכאות ימים רבים.
מגדוד “חי”ש” הפכנו לגדוד 51, ובמקום “מרחב תל-אביב” קבלנו את השם: ח ט י ב ת ה ד ר ו ם – ג ב ע ת י .
ואמנם, ברביעי למאי הובילונו באוטובוסים דרומה.
————————-
ברביעי במאי הגענו לחולדה. הקיבוץ עשה רושם של קו חזית ממש. לפני כל שורת בתים נראו בונקרים תת-קרקעיים, מכל בית יצאה תעלת קשר אל הבונקרים הללו. סביב המשק – עמדות מבוצרות, גדרות לאין ספור, שדות מוקשים. אך החיים במשק עצמו נמשכו כרגיל. הקמנו מחנה אוהלים ליד בניני המשק וציפינו להוראות נוספות. בינתיים החל להתאסף בחולדה כוח גדול. הופיעה פלוגה ב’ של גדודנו (היתה זו הפגישה הראשונה בין שתי הפלוגות), הופיעה פלוגה נוספת מגדוד אחר, הופיעה פלוגה שלמה של חיל מהנדסים (אשר באו על מנת לפרק את המחסומים הגדולים אשר הגיעו ידיעות שהערבים הקימו לאורך 200 מטרים רצופים ע”י באב-אל-ואד), הקימו בית-חולים עם חדרי ניתוחים וכו’ וכו’. באחד הימים, עת היינו עסוקים באכילת ארוחת הצהרים, התפרץ למחנה אחד הבחורים, פניו משולהבים ובהתלהבות והתרגשות קרא: “תותחים! תותחים! בואו מהר!”. לא הבנו מהי כוונתו. איזה תותחים? מניין תותחים? נישקנו היה סטנים ורימונים, לעתים קבלנו אף מקלע – אך תותחים? שמענו שהערבים הפעילו תותחים בחזית ירושלים באמצע אפריל, אך עד כה לא ראינו תותח, וידענו לצערנו שעדיין אין לנו תותחים. והנה – תותחים! האוכל הושאר על הריצפה (זו שימשה לנו שולחן… ) וכולנו פרצנו מהמחנה בעקבות הבחור המשולהב והנה – אמת. לשתי מכוניות משא היו קשורים מאחריהם שני תותחים נהדרים. גדולים ועצומים. לידם עמדו כתריסר תותחנים, חבושים קסדות כחולות גדולות, פניהם קורנים מגאוה. ניסינו לגעת בתותחים, להרגיש את עוצמתם, אך התותחנים ניצבו על משמרתם. הם הכריזו בחשיבות רבה כי אסור בתכלית האיסור לגעת בקודש הקדשים הזה. ההתרגשות היתה גדולה. הדימיון פעל ללא מעצורים. ראינו את עצמנו, בעזרת שני התותחים הללו, צועדים כמנצחים ברבת-עמון, רפיח וראש-הנקרה. היו אלה תותחים בני קליבר 20 מילימטר, אך בעינינו נתחלפו לפחות ב”ברטה השמנה”.
למחרת החליפו את ציודנו. קבלנו רובים צ’כיים חדשים ומבריקים תחת הסטנים שלנו. כל מחלקה צוידה בשני מקלעי “ברן”. ההרגשה היתה נהדרת. הדברים החלו ללבוש צורה של “צבא ממש”.
———————-
בתשיעי למאי לפנות ערב קבלנו את פקודת המבצע הראשונה בחולדה. היה עלינו לפוצץ את אחד הגשרים אשר עליו עוברת הדרך מרמאללה ללטרון. הכוונה היתה למנוע את הערבים מלהחיש עזרה ללטרון בזמן שאנו נעלה עליה באחד הימים הקרובים.
יצאנו בחצות ואחרי שעתיים הגענו לגשר הדרוש. משמר של האויב, אשר ניצב בחורשה סמוכה, הבחין בנו ופתח עלינו באש מקלעים ורובים. תחת מטר יריות התקרבו החבלנים לגשר וקשרו לבסיסיו את חומר הנפץ. ניתנה שריקת האזהרה וכולנו התרחקנו משטח הפגיעה. אחרי כ – 20 שניות התפוצץ המטען. הגשר שקע כולו לתוך הואדי. האויב המשיך בינתיים להמטיר עלינו אש. האנשים התפזרו לצדדים השונים, וזמן רב חלף עד אשר נתלכדה הפלוגה מחדש ונערכה למסע הנסיגה. לפנות בוקר חזרנו למחנה, ובאותו ערב יצאנו שוב, על-מנת לפוצץ גשר שני, סמוך למנזר לטרון. שוב יצאנו בלילה, כשכל איש נושא על גבו נוסף לנשקו האישי גם ילקוט עם חומר נפץ. המשימה השניה בוצעה אף היא בהצלחה, והפעם אף ביתר כשרון.
קיבלנו 12 שעות מנוחה במחנה, אך ידענו כולנו שאחרי המנוחה הזו יבוא ה”ג’וב” הגדול – לטרון. העובדה הזו, שכל אדם במחנה ידע שעות רבות, ואף ימים, על כל פעולה העתידה להתקיים, עמדה לא פעם בעוכרינו, ועד היום לא נגמלנו הימנה.
————————–
באחד עשר לחודש מאי, משעות הבוקר, החלה התכונה בחולדה. נערכו מפקדים, הגיעו משוריינים לרוב, ניסו את הנשק. בשעות הצהרים נסעו כמה משוריינים ובהם כוח קטן מפלוגה אחרת בכיוון לטרון. בשלוש אחה”צ נכנסנו אנו למכוניות – בראש נסעו שתי מכוניות משוריינות ואחריהן מכוניות משא עם המחלקות. משאך יצאנו מחולדה פגשנו את שיירת המשוריינים שנסעו לפני כמה שעות, כשהן חוזרות. במכונית המשוריינת הגדולה ביותר נראו בקיעים רחבים, ומהמכוניות נשמעו קריאות עזרה. מכוניותינו נעצרו ועזרנו להגיש עזרה לפצועים. התברר שהמשוריינים הותקפו ע”י טנקים וכמה פגזים חדרו למשוריין. ארבעה נהרגו ואחדים נפצעו. בין ההרוגים היה ידידנו חיים אטלס, אשר שרת כאלחוטאי זמן רב בבית הקרן-הקיימת בבית-דג’ן. הפגז פגע בו פגיעה ישירה וריסקו.
לאחר שעה קלה המשכנו בדרכנו. כ-3 ק”מ לפני הכביש הראשי תל-אביב-ירושלים ירדנו מהמכוניות, המחלקות התפרסו במבנה קרבי ומחלקתנו נשלחה כ”מחלקת חוד” בראש הפלוגה. אחרי זמן קצר הגענו לרשת של גדרות תיל. מעבר לגדרות נראו בתים רבים, בתי קסרקטין, הרוסים בחלקם הגדול.
התקרבנו למחנה בהסתר ולבסוף זינקנו לתוכו. המחנה היה ריק. בעקבותינו נכנסו למחנה שתי המחלקות האחרות. משאך הגענו לקצה השני של המחנה הבחנו בשני טנקים. הטנקים זזו מיד ממקומם והחלו להתקדם ישר לעברנו. פתחנו באש מכל הכלים שנמצאו בידינו. הטנק הוסיף להתקדם כמאה מטרים נוספים, בהמטירו עלינו אש ממכונות יריה, אך לבסוף נטה הצידה ומיהר להסתלק לכיוון לטרון.
חושך החל אופף את המחנה הגדול. קרני השמש האחרונות גילו לנו שאנו עומדים בתוך מחנה העצורים הגדול, ממש מעל לכביש הראשי. ממולנו, בתוך יער סבוך, מעברו השני של הכביש מעל לגבעה נראה המנזר הידוע של לטרון בכל הדרו. משמאל ניצבה תחנת המשטרה הגדולה, מעבר לה – הכפר לטרון.
שטח המחנה חולק לגיזרות, וכל מחלקה קיבלה גיזרה לשמירה. כאן נעשו משגים כבדים, מ ח ו ס ר נ ס י ו ן , אשר גררו אח”כ בעקבותיהם את מפלתנו. המחנה עצמו תפס שטח לא גדול, אך סביבו היו משלטים נרחבים אשר איש לא החזיק בהם. את פלוגתנו פיזרו רק במחנה הצפוף עצמו, ולא נשלחנו להחזיק במשלטים הסמוכים. אף משהגיעה באותו לילה פלוגה נוספת למקום, לא תפסו את המשלטים. את שתי הפלוגות, ונוסף להן מחלקת נשק מסייע ושני תותחים עם הצוות שלהם, צופפו במקום קטן וסגור. שעות הלילה לא נוצלו ל ה ת ח פ ר ו ת , העדיפו שינה על ביצורים. סמכנו על עובי קירות הבתים, אשר כדורים לא יחדרו בעדם, וקבענו את הקירות כעמדות. את כל המכוניות: המשוריינים, האוטובוסים המשוריינים, מכוניות המשא והאספקה ריכזו במקום אחד והעמידום אחד בסמוך לשני.
בלילה שרר קור אשר הקפיא את העצמות, אך רגש חם של סיפוק היה לנו: חיילים עבריים שולטים במחנה לטרון! היה זה לשעבר מחנה העצורים ב’ של לטרון. כאן היו כלואים מנהיגי הסוכנות היהודית בשעתו. כאן שללו חופש ממאות בחורים יהודיים, כאן ניסו הבריטים לכלוא את הרוח היהודית. והנה אנו ניצבים במקום הזה, כחיילי האומה, חמושים ודרוכים, מוכנים להדוף כל אויב ואף להתקיפו.
שעות הלילה לא נוצלו להתחפרות, אף לא להתקפה. באותו לילה הגן רק כוח ערבי קטן על לטרון. אנחנו עמדנו בדיוק מול המנזר, סמוך לבניין המשטרה. התקפה עזה בלילה ההוא היתה עלולה לשנות את כ ל פ נ י ה ח ז י ת ה מ ר כ ז י ת . הזדמנות ב ל ת י ח ו ז ר ת לכבוש את לטרון בסערה ה ו ח מ צ ה אותו לילה.
———————-
בחמש לפנות בוקר האדימו פני המזרח וקרני השמש החלו מרקדים על פני עמק אילון שלפנינו. המראה היה נהדר. יצאנו מהבתים כדי להזין עינינו ביפי העמק, ולפתע התפוצצות אדירה בתוך המחנה שלנו. השתטחנו ארצה והנה – התפוצצות שניה, ואחריה שלישית, רביעית, חמישית. לא הבנו מה מתרחש כאן, עד אשר הפליט אחד מעמנו: “תותחים!”. היה זה אותו בחור אשר הופיע בחולדה בפנים משולהבים כדי להראות לנו את תותחינו. היה זה ניסיוננו הראשון עם ארטילריה, לא היינו מוכנים לו. עמדות חפורות לא היו בנמצא. בינתיים המטירו עלינו פגזים ללא הפסק. המפקדים התרוצצו אובדי עצות. ניתנה פקודה לסגת מיד משטח המחנה. מפקדי המחלקות איבדו את השלטון מידיהם וכך התערבו מחלקות שונות והנסיגה נערכה ללא כל בקורת. דיוק פגיעתם של התותחים היה מפליא. תותחניהם ראו במשקפות את דרכי נסיגתנו והפגזים כוונו אלינו בדייקנות. אחד מבחורינו נפגע מיד והועבר לאוטובוס משוריין. הערבים הבחינו באנשים אשר הכניסוהו לאוטובוס ומיד כוונו התותחים לשם. הפגז הראשון השחיל את המכונית לכל ארכה. הפצוע מת בה מפצעיו. האויב הרגיש במכוניותינו המרוכזות בפינה אחת, והעלה אותם בעזרת פגזיו באש, אחת אחר השניה.
בקשיים רבים הצלחתי לאסוף את כיתתי ולרכזה במרחק מה מהפירצה בה נסוגונו מהמחנה. (כל האנשים נסוגו דרך פירצה אחת, הדבר עלה לנו בקרבנות נוספים!). עזרנו בהוצאת התותח וגרירתו לכביש. התותח השני ושאר כלי נשק וציוד נשארו מופקרים במחנה. לאחר צאת האדם האחרון מהמחנה, חציתי עם כיתתי את הכביש ותפסתי את המשלט ממול. מפקד הפלוגה הגיע אף הוא לשטח הזה ועמו מכונת יריה ושני מכונאים. נשארנו במקום הזה כדי לחפות על הפלוגות אשר נסוגו בינתיים לכיוון דיר-מוחייסין. הפלוגות נעו לאיטן, כיוון שפצועים רבים נישאו על כתפיים או על גבי אלונקות.
אחרי כחצי שעה, עת התרחקו כבר הפלוגות כשני ק”מ מעמנו, נראו לפתע שני טנקים, אחד מטיפוס בינוני והשני מטיפוס קל, דוהרים בכביש לטרון ישר אלינו, בכביש המוביל מלטרון דרך דיר-מוחייסין לחולדה. בראש נסע הטנק הבינוני, אחריו הקל. בהיותם כ-400 מטרים לפנינו, פתחנו עליהם באש. המקלען, משה נובק, הריק את כל מחסניותיו לתוך הטנק. לאחר זמן מה החלה גם מכונת היריה לפעול. בהגיע הטנק למרחק כ-100 מטר לפנינו, עשה לפתע סיבוב באמצע הכביש והתהפך לתעלה, כשהצריח כלפי מטה והזחלים פונים השמימה. בתרועות שמחה וצהלה חגונו את נצחוננו. הטנק השני חלף במהירות על פני הטנק ההפוך, המשיך לנסוע בכביש ונכנס למחנה הצבא הבריטי הסמוך לדיר-מוחייסין. יצאנו שלושה אנשים אל הטנק ההפוך. מבפנים הטנק נשמעו אנחות של אדם וקולות המעידים כי הוא מנסה להחלץ מתחת לטנק ההפוך. קראתי לו בערבית לצאת ולהרים ידים, אך למרבית הפתעתי ענה הוא: ”Don’t shoot, we are British!”, כלומר: “אל תירו. אנו בריטים.” מתחת לטנק יצאו בזחילה שני חיילים אנגליים, מחיל הטנקיסטים, אחד מהם פצוע בכדור בעורפו, והרימו את ידיהם. נטלתי ראשית את נשקם וחשבתי לקחתם עמי. חבשנו את הפצוע והנה בו ברגע חזר הטנק הקטן אשר נכנס קודם למחנה הצבאי הבריטי הסמוך. התותח שעל גבי הטנק היה מופנה כלפינו ומן הצריח ניבט קצין אנגלי ואקדח שלוף בידו. מיהרתי להרים את הפצוע מהארץ והעמדתיו לפני, בין הטנק לבינו. הטנק נעצר כ-20 מטר לפנינו. החלו חילופי דברים עם הקצין אשר הבטיח לא לגעת בנו. שלחתי את שני הבחורים שלנו שיעלו במעלה הר, והמשכתי להחזיק באנגלי הפצוע לפני. על האנגלי השני איימתי בסטן שלי, אשר לצערי לא היו בו כדורים. הקצין ירד בינתיים מהטנק ולפי ה”הסכם” נעמד מהצד השני של הכביש. עזבתי את החייל הפצוע ומיהרתי להצטרף לשני הבחורים אשר חיפו עלי מלמעלה בקני רוביהם, אשר היו מכוונים נגד הקצין.
אחרי זמן קצר מצאנו את הפלוגה וחזרנו עמה לחולדה.
פרק אחד עשרה: רוחלה
עת הלכנו לפוצץ את הגשר הסמוך ללטרון הלכה עמנו בפעם האחרונה לפעולה ה י א. ה “היא” שלנו מתגלמת בפלוגתנו בדמות חביבה ועליזה – לבושה מכנסים כחולים וחולצה לבנה (עפי”ר) סמוקת לחיים, ותלתל אחד שחור נופל לה בשובבות על פניה קדימה.
– – – – – – – – –
עד כאן דברי יעקב ארנון.
– – – – – – – – –
פרק אחרון
(ע”י אבא של יעקב ארנון)
בני לא הספיק לסיים את היומן הקרבי, לו הקדיש את רוב זמנו החפשי בשבועות האחרונים. בהסתערות על הגבעה 113, הפתח לנגב, ביום 17 לאוקטובר 1948, פילחו כדורי האויב את גופו הצעיר, והעט נשמט מידו.
לו היה נשאר בחיים, היה מסיים את היומן בסיפורו על הקרבות בהם לקח חלק במערכות הדרום, כשצבא ישראל הדף את הפולש המצרי. היה מעלה לפני עינינו את החיים במחנות, במשלטים הנידחים אי-שם, את השעות המאושרות של חופשה חטופה בתל-אביב, היה מגלה את סיפוקו מגיבושו המתמיד של הצבא הישראלי ומהתפתחותו המפליאה, היה מצייר את סיוריו הרבים בלילות מול עמדות האויב, ובסוף היה מתאר את התכונה הרבה ששררה בצבא לקראת הפעולה הגדולה לשיחרור הנגב. התכונה הזאת העסיקתו מאד מאד, ובמכתבו להורים מיום 15 באוקטובר מן הכפר הערבי סואפיר (ע”י כפר ורבורג) כותב הוא: “לצערי אין לי פנאי להמשיך ביומן הקרבי, כי עמוס עבודה אני, וכל רגע חפשי דרוש לי לשינה, אבל מקוה אני, לסיים את היומן בעזה או ברפיח”.
בלילות האחרונים לפני מותו, הוטל עליו התפקיד לסייר את המבואות לגבעה 113, והצליח לחזור ולהביא אתו ידיעות חשובות, שהיתה להן השפעה על הצלחת הפעולה אחרי כן. ביום 16 באוקטובר, אחרי שנמסרה לו הפקודה על ההתקפה על הגבעה 113, וביודעו את הסכנה שהיתה צפויה לו, ישב וכתב להוריו את המכתב הזה:
“אמא ואבא יקרים,
“הערב אני יוצא לפעולה הגדולה אשר מטרתה להרחיק את הפולשים המצריים ממדינתנו. הפעולה היא רצינית למדי, מכיוון שהאויב מצויד במיטב הנשק הכבד ומספר אנשיו רב עד למאד. אנחנו מוכרחים לשבור את המצב אשר ההפוגה הביאה עלינו, מצב המסכן את מדינתנו מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. אנחנו מוכרחים להרחיק את האויב משטח מדינתנו, ואין ספק שהנגב הוא שטח חיוני עבורנו ושטח מחיה למאות אלפי אנשים בעתיד הקרוב. אני יוצא הערב מתוך ביטחון מוחלט שנחזור בניצחון. אני משוכנע שנגיש בקרוב לעמנו את המדינה העברית השלמה, אך אין ספק שהסיכון עבור בודדים בתוכנו הוא גדול. מי יודע במי יבחר הגורל לקרבן. אני יוצא בהכרה מלאה על אף שברור לי, שהסיכון האישי עבורי רב הוא. אסור בשום פנים ובשום אופן לחשוב על עצמי. אני חושב רק על פתיחת הנגב, על שיחרור שטח מדינתנו. אני יודע את הרגשתכם ברגע זה. חינכתם אותי תמיד להקרבה עבור הציונות, ועתה יוצא אני להגשים את המטרה. הקרבתם אתם את עצמכם תמיד עבורי, לא חסכתם עבורי עמל ודאגה, הייתי מפונק בבית, מפונק למדי.
אני משוכנע שאחזור בשלום אליכם, אך אם גם יקרה משהו, סלחו לי על צאתי. אל תסלחו: אלא היו גאים בכך, למען כולנו יהא זה.
בתקווה ובביטחון לחזור עם הניצחון,
שלכם, באהבה רבה בלי גבול,
יעקב.
על מעטפת המכתב רשם: “למסור להורים רק במקרה שלא אחזור מן המערכה.”
לא חזר מן המערכה. לפי דברי חבריו, הצליח עוד להוביל את מחלקתו בליל ההתקפה עד המטרה, אבל בקרב על הביצורים פגעו בו כדורי המוות והכריעוהו. “הנני מצטער שלא אוכל להמשיך אתכם”, אלו הם דבריו האחרונים לחברים, שנחפזו לעזרתו.
למחרת, ערב חג הסוכות, הובא לקבורה בכפר ורבורג, למנוחת עולמים, בין חיילים, חבריו.
הדף הקרבי של מטה גבעתי, מיום 21 באוקטובר 1948, מציין בין השאר: “הגבעה ‘113’ תיקרא מעתה ‘גבעת ארנון’, יד ליעקב ארנון, מותיקי גדודו, שנפל בהסתערות על מבצר הגבעה.”
= = = = = = = = =
חטיבת גבעתי, דף קרבי 21.10.48
אנדרטת גבעת ארנון ואנדרטת הזיכרון לגדוד 51 בתש”ח (ותש”ט)
[1] ראה ערך ויקיפדיה על בית הקרן הקיימת והקרבות סביבו – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%9F_%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%99%D7%93_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%93%D7%92%D7%9F
תגובך לפוסט