קללת הניצחון (Victory Disease)

המונח “קללת הניצחון” [1] (ביפנית, בתעתיק לאנגלית – Senshobyo) נטבע ע”י הוגה הדיעות הצבאי היפני טדטקה איקזאקי, שהיה ממנסחי האסטרטגיה הימית היפנית בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. בתחילת שנות ה-30′. בסדרת מאמרים שפרסם בין 1932-1929 היתווה איקזאקי את האסטרטגיה שעל יפן לנקוט בעימות המתקרב עם ארה”ב, שלדעתו היה בלתי נמנע – השתלטות מהירה על הפיליפינים ועל גואם ומהלומת מנע על הצי האמריקני והשמדת מתקניו בפרל הרבור בתחילת המלחמה, וזאת במטרה לאלץ את ארה”ב לשאת ולתת על סיום המלחמה. איקזאקי ראה את המערכה העתידית בין שתי האומות כמערכה ימית שתתנהל באוקיינוס השקט ובאיזורים החיוניים ליפן בדרום מזרח אסיה, והזהיר מפני “קללת הניצחון” שעלולה לפקוד את יפן בעקבות הניצחונות שיושגו לשיטתו במהלכים הראשונים של מלחמתה היזומה מול ארה”ב. הוא הזהיר כי ניסיונות לממש שאיפות אימפריאליות-טריטוריאליות יפניות החורגות מהיעדים האסטרטגיים שהציע, למשל – השתלטות על החוף המערבי של ארה”ב, יעד שהופיע בספרות מלחמתית יפנית בשנות ה-20′ ותחילת שנות ה-30′ – עלולים לאיין את הישגי יפן במערכה הימית ולהביא לקריסתה הצבאית. [2] [3]

המונח צף שוב ביפן לאחר ההתקפה על פרל הרבור וההצלחות הצבאיות בדרום מזרח אסיה בדצמבר 1941 ובתחילת 1942. האופוריה ששררה ביפן בעקבות ניצחונות אלה הניבה החלטות אסטרטגיות שחרצו בסופו של דבר את גורלה של יפן במלחמה. בתקופה זו התפרסמו ביפן מאמרים אקסטטיים שקראו לכבוש את ארה”ב ולחלק את שטחה בין מעצמות הציר. על רקע זה היו מנהיגים צבאיים שהזהירו מפני קללת הניצחון – יש המייחסים את השימוש במונח זה באותה תקופה לאדריכל ההתקפה על פרל הרבור, האדמירל ימאמוטו. לאחר מלחמת העולם השתמשו היסטוריונים ביפן במונח “קללת הניצחון” כדי לתאר את תוצאות השיכרון מהניצחונות הצבאיים של תחילת המלחמה, שגרם להנהגה היפנית לזנוח את התוכניות המוקדמות להסתפק בהקמת חגורת הגנה ליפן בדרום מערב האוקיינוס השקט, וליזום הרחבתה לקו איי שלמה – מידויי – האיים האליאוטיים, שבו נחלה יפן את מפלותיה הראשונות במלחמה.

שני קצינים מצבא ארה”ב, אלן וקרצ’ר, פיתחו את התיאוריה של תסמונת קללת הניצחון. מייג’ור ג’ון וו. אלן, בתזה שהוגשה לאקדמיה לפיקוד ומטה של צבא ארה”ב בפורט לבנוורת’ ב-1999, [4] הציג את שאלת המחקר שלו – מה היו השפעות הניצחונות האמריקניים במלחמה הקרה ובמלחמת המפרץ 1991 על הצבא האמריקני בתחומי הדוקטרינה ותורת הלחימה, פיתוח אמצעי לחימה והצטיידות בהם, בנין הכוח, והערכות המודיעין. אלן משווה את השפעת הניצחונות האמריקניים על הכנת צבא ארה”ב לאתגרים שיעמדו בפניו בעתיד, להשפעת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים על הכנת צה”ל למלחמת יום הכיפורים – בשני המקרים, לשיטתו, השתקפה תסמונת קללת הניצחון. הפרקים העוסקים בצבא האמריקני פחות מעניינים אותנו כישראלים. אלן למעשה סותר את עצמו, משום שהוא טוען שהשפעת הניצחונות של צבא ארה”ב (הניצחון בשדה הקרב הגיאופוליטי במלחמה הקרה, והניצחון בשדה הקרב הממשי על צבאו של סאדאם חוסיין) היתה חדשנות ורביזיה מהפכנית בדוקטרינת הפעלת הצבא בסכסוכים בינלאומיים, בתפיסת מרכיבי בנין הכוח ובתורת הלחימה, ובהסתמכות מופרזת (לטעמו) על אלקטרוניקה וטכנולוגיה – התפתחויות שהוא עצמו מתנגד להן. אבל אי אפשר לטעון שהצבא לא הפיק לקחים ונשאר מקובע בתפיסות שהובילו אותו לאותם ניצחונות, ובאותה עת לטעון כנגד המאמץ לא להישאר מקובע בתפיסות עבר ולפתח דוקטרינה ותורת תיפעול שמנסות להתאים את עצמן למציאות הגיאופוליטית המשתנה. גם הטיעונים כנגד הקטנת ההשקעה בביטחון הלאומי בעשור שלאחר התמוטטות ברית המועצות, וכנגד הפעלת חיילי ארה”ב במשימות של שמירת השלום וסיוע הומניטרי ברחבי העולם, אינם שייכים קונצפטואלית לקטגוריה של מאפייני תסמונת קללת הניצחון.

בפרק העוסק בישראל בין 1973-1967, סוקר אלן בקצרה את מאפייני תסמונת קללת הניצחון של 1967 שהובילה, לשיטתו, את ישראל אל סף קריסה צבאית באוקטובר 1973. “אם המנהיגות הצבאית והמדינית שלנו מתמקדת על הצלחות העבר כדי לגבש דוקטרינה, מדיניות פיתוח ורכש אמל”ח, ובנין כוח, לא קשה לדמיין יריב פוטנציאלי שיכוון את מאמצי התכנון והפיתוח שלו כדי להכריע את המדיניות הזאת ולהשיג לפחות ניצחון פוליטי, אם לא הכרעה צבאית מלאה”, כותב אלן ביחס לצבא ארה”ב, כלקח ממה שקרה בישראל בין שתי המלחמות.

בחוברת “להבנת תסמונת קללת הניצחון – מליטל ביג הורן למוגדישו והלאה”, [5] מנתח המחבר, רס”ן, לימים אל”מ טים קארצ’ר [6] כיצד צבאות מנצחים נופלים קרבן לתסמונת קללת הניצחון. באמצעות שני ניתוחי אירוע : האחד, המפלה של קאסטר בקרב ב-Little Bighorn ביוני 1876, שבאה אחרי סדרה של ניצחונות צבא ארה”ב – עשור לאחר שהביס את הדרום במלחמת האזרחים – בקרבות עם השבטים האינדיאניים. השני – הקרב במוגדישו ב-1993 – שבו כנופיות מזויינות הכפופות למוחמד פארה איידיד הביסו את כוח העלית של צבא ארה”ב – הריינג’רס, שנתיים לאחר הניצחון הצבאי על צבאו של סאדאם חוסיין במערכה בת 100 השעות. בשני המקרים, הצבא האמריקני התייחס לילידים בזלזול, ולא העריך כי ביכולתם לנהל מלחמה מול צבא מאורגן ועתיר ניצחונות. כמקרים נוספים של מפלה צבאית עקב תסמונת קללת הניצחון מביא קארצ’ר את המפלה הבריטית מול בני הזולו בקרב איסאנדלוואנה ב-1879, את כישלונות צה”ל בחזית הדרום בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים, ואת כישלון צבא ארה”ב בדיכוי ההתקוממות השיעית בעיראק לאחר הניצחון במלחמת המפרץ השנייה.

ההיסטוריון הצבאי הבריטי פיטר קדיק-אדמס עוסק בקרב על הבליטה בדצמבר 1944-ינואר 1945. קדיק-אדמס מגדיר את שאננות בעלות הברית מול אפשרות של התקפת נגד גרמנית כסימפטום של קדחת ניצחון (Victory Fever) שאחזה בהן לאחר הניצחונות הגדולים של המערכה בנורמנדי, כיס פלייז ושחרור צרפת ובלגיה. גם קדיק-אדמס מציין בהקשר זה את האנלוגיה ההיסטורית לשאננות הישראלית ערב מלחמת יום הכיפורים. [7]

מהי אם כן, תסמונת קללת הניצחון ? זהו התהליך שבו ניצחון גדול של אומה מוליך לכישלונה של אותה אומה במלחמה הבאה, כתוצאה מהשתרשותם של מספר סימפטומים : יהירות, שאננות, וחשיבה שגרתית ושבלונית בתכנון הצבאי, כתוצאה מהצלחתם של דפוסי פעולה במלחמה הקודמת.

גאווה לאומית בעקבות ניצחון היא רגש אנושי ומובן, אולם הגאווה עלולה להיות שורש הכישלון במלחמה הבאה. במקרה הקיצוני, תסמונת קללת הניצחון עלולה לגרום לתבוסה במערכה הבאה. במקרים אחרים, קללת הניצחון תגרום לכישלונות בשדה הקרב בסיבוב הבא.

יהירות, הסימפטום המרכזי של קללת הניצחון, מתפתחת כאשר הצבא ומנהיגיו מתחילים לראות עצמם כבלתי מנוצחים. הם מאמינים עתה כי ביכולתם להביס כל יריב. תחושת העליונות הצבאית מחלחלת וגורמת למנהיגים האזרחיים ולמנהיגות הצבאית בכל הרמות לצפות לניצחון מכריע בכל עימות צבאי עתידי. מכאן מתפתח זלזול בכוחו הפוטנציאלי של היריב וראייתו כנחות. היהירות מובילה בהכרח לתופעה הבאה – השאננות.

מאחר והיא רואה את צבאה כבלתי מנוצח, ואת האויב כנחות, המנהיגות הצבאית מפתחת שאננות בתכנון המערכה העתידית. לימוד מעמיק של האויב – תרבותו, לקחיו, התהליכים שהוא עובר – נראה כמיותר, וכתוצאה מכך התובנות לגבי יכולותיו של האויב ודרכי הפעולה שלו בסיבוב הבא הולכות ומצטמצמות. הזהירות מפנה מקומה לבוז למנהיגות של הצד השני, ולהערכת חסר של יכולתו הצבאית. היהירות, והשאננות שבעקבותיה, מובילות למרכיב נוסף של הסינדרום : הנטייה לפתרונות שגרתיים, שבלוניים וחזרתיים, בדפוסי הפעולה ובתבניות החשיבה, הן בבנין הכוח, והן בהיערכות ובתכנון לקראת המערכה הבאה. הצלחתם של מבני כוח, טכניקות לחימה ומהלכים במלחמה הקודמת מובילה לשכנוע עצמי שיישומן של אותן תבניות במלחמה הבאה תניב את אותם דיבידנדים. הגישה הרווחת היא : “מדוע לשנות ולתקן את מה שכל כך הצליח”. גישה כזו יכולה להצדיק את עצמה כאשר גם האויב שומר על דפוסי הפעולה שלו במערכה שעברה. ואולם מה קורה כאשר האויב משנה את דרכי החשיבה והפעולה שלו, לומד מתבוסתו ומאמץ דפוסי התנהלות חדשים ? במקרה כזה המתכון לניצחון עלול להפוך למתכון לתבוסה. בהתנגשות הבאה, מנצח העבר ימשיך לפעול לפי הדפוסים שהצליחו בעבורו בסיבוב הקודם, בעוד האויב שלמד את שיטות הפעולה של המנצח והפיק לקחים מתבוסתו, מתנהל במתכונת חדשה – פרי לקחיו, ומפתיע את הצבא למוד הניצחון. זהו המצב שבו מתממשת קללת הניצחון.

ואם למי מהקוראים תיאור מאפייני התסמונת דלעיל מזכיר ומתאים למדינה קטנה במזרח התיכון, בעידן שלאחר יוני 1967, הדמיון הוא בעיני רוחו ועל אחריותו בלבד.

לקריאה נוספת :

דליה גבריאלי-נורי, נקמת הניצחון, התרבות הישראלית בדרך למלחמת יום הכיפורים. [8]

דליה גבריאלי-נורי עוסקת במחקר שלה בהיבט התרבותי של קללת הניצחון שבעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים. גבריאלי-נורי מגדירה קונצפציה שלישית, בנוסף ל”קונצפציה המודיעינית” ו”הקונצפציה המבצעית” שהובילו למלחמת יום הכיפורים. זוהי “הקונצפציה התרבותית” שאיפיינה את השיח הציבורי בישראל לאחר ניצחון ששת הימים. לשיטתה, התפתח בישראל בעקבות מלחמת ששת הימים נרטיב ה”ביטחוניות-נורמליות” – מנגנון תרבותי שאיפשר לשלטון ולאזרחים להתאים עצמם למצבים ביטחוניים משתנים החל ממלחמת ההתשה וכלה בפיגועי טרור, כמציאות נורמלית שעל ישראל ותושביה להסכין עימה ולחיות איתה. זו מציאות שהתאפיינה במצב של “לא שלום ולא מלחמה”, ומכאן שהיתה טבועה בה גם הציפיה למלחמה הבאה כחלק מהמציאות הנורמלית שהיא חלק מהחיים בישראל. לדעת גבריאלי-נורי ה”קונצפציה התרבותית” ומנגנון נירמול המלחמה עמדו בבסיס ההתעלמות מ”הסימנים המעידים”, קניית סיפור ה”תרגיל המטכ”לי המצרי”, ואי נקיטת צעדי התגוננות לקראת ה-6.10.73. ה”קונצפציה התרבותית” היתה הסיבה לכך שישראל התקשתה לזהות באוקטובר 73′ שהמלחמה הופכת ממושג מופשט למציאות.

הטענה של גבריאלי-נורי חלשה. נירמול המציאות הביטחונית והמשכיות מצב המלחמה אינם מוליכים בהכרח להתעלמות מסימנים ליוזמה אופנסיבית של האויב ולמסקנה שאין צורך לקדם פני הידרדרות צבאית באמצעי כוננות. אפשר אפילו לטעון להיפך, שהעובדה שהמציאות הביטחונית הכתיבה את מציאות החיים בישראל, היתה צריכה להיות ערובה לכך שיינקטו הצעדים הנדרשים להגנת ישראל. ההתעלמות מהסימנים המעידים נבעה מיהירות, זלזול, והערכת חסר של האויב ויכולותיו, ולא מ”התרגלות” למציאות מלחמתית. למרות ביקורת זאת, המחקר חשוב בהצגת ההיבט התרבותי של השפעת קללת הניצחון על החברה הישראלית בין שתי המלחמות.

העמוד הראשון מהמסה של איקזקי –  Japan Need Not Fear the United States

החיבור תורגם ע”י המודיעין האמריקני בפברואר 1930, ומצאתי אותו בארכיון מודיעין הצי.

[1] המונח המדוייק הוא “מחלת הניצחון” או “מגפת הניצחון”. העדפתי לתרגם לעברית כ”קללת הניצחון”.

החוקרת דליה גבריאלי-נורי השתמשה במושג “נקמת הניצחון”. ראה להלן.

[2] אחת מעבודותיו של איקזאקי תורגמה לאנגלית ע”י מודיעין הצי האמריקני לצורכי מודיעין בשנת 1930, ועלה בידי למצוא את העבודה המתורגמת : Tadataka Ikezaki, Japan Need Not Fear the United States, מודפסת במכונת כתיבה, בארכיון מודיעין הצי בוושינגטון.

[3] עוד על הגותו האסטרטגית של איקזאקי, ראה :

Mark R. Peattie, Forecasting a Pacific War, 1912-1933 : The Idea of Conditional Japanese Victory, in : James W. White, Michio Umegaki, Thomas R.H. Havens (editors), The Ambivalence of Nationalism, Modern Japan between East and West, University Press of America, Maryland, 2000, pp. 124-125 ; John J. Stephan, Hawai Under the Rising Sun, Japan’s Plans for Conquest After Pearl Harbor, University  of Hawai Press, Honolulu, 1984, pp. 64-65. . (להלן “סטפן”).

[4] John W. Allen, Victory Disease and the US Army After the Cold War, thesis, presented to the Faculty of the US Army Command & General Staff College, Fort Leavenworth, 1999.

[5] Timothy Karcher, Maj., Understanding the Victory Disease, From the Little Bighorn to Mogadishu and Beyond, US Army Combat Studies Institute Press, Fort Leavenworth, 2004.

[6] קארצ’ר היה מדריך בבית הספר לחי”ר של צבא ארה”ב כאשר כתב את החוברת. ב-2009, עת שירת כמג”ד בדיביזיית הפרשים הראשונה (First Cavalry) בעיראק, נפצע ממטען צד ואיבד את שתי רגליו. בין שאר תפקידיו האזרחיים כיום משמש קארצ’ר כראש היחידה לתכנון ופיתוח אסטרטגי בארגון No Greater Sacrifice

העוסק בתמיכה לקידום חינוך ובמתן מלגות חינוך לילדיהם של חללים ופצועים של צבא ארה”ב.

[7] Peter Caddick-Adams, Snow and Steel : The Battle of the Bulge, 1944-1945, Oxford University Press, NY, 2015, pp. 137-138.

[8] דליה גבריאלי-דורי, נקמת הניצחון, התרבות הישראלית בדרך למלחמת יום הכיפורים, Israel Academic Press, New-York, 2014