מדור: 
תגובות: מבוסס על הרצאה במסגרת סמינר 50 שנה למלחמת יום הכיפורים של העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית (מארס 2023)
ד”ר עפר דרורי
במלחמת יום הכיפורים הוענקו 582 עיטורים וצל”שים על פי הפירוט הבא:
| סוג העיטור / צל”ש | הוענקו במלחמת יוה”כ | סה”כ מקום המדינה |
| עיטור הגבורה | 8 | 40 (האחרון לפני 50 (!) שנה |
| עיטור העוז | 92 | 219 |
| עיטור המופת | 195 | 607 |
| צל”ש הרמטכ”ל | 106 | 283 |
| צל”ש האלוף | 93 | 657 |
| צל”ש המאו”ג (תת אלוף) | 44 | 200 |
| צל”ש המח”ט | 31 | 210 |
היות ועיטורי הגבורה האחרונים הוענקו במלחמת יום הכיפורים יש מקום לבחון את החלטות הצבא בעניין.
חוק העיטורים קובע שניתן להעניק שלושה עיטורים: עיטור הגבורה, עיטור העוז ועיטור המופת. לצד שלושת העיטורים שקובע החוק ניתן על פי פקודות מטכ”ל להעניק ציונים לשבח ואותות. צל”ש הרמטכ”ל, צל”ש האלוף, צל”ש מפקד האוגדה (או קצין חיל ראשי) וצל”ש מפקד החטיבה. לצידם עוד שני אותות שנובעים מהחלטת ממשלה: אות הערכה מטעם הרמטכ”ל ואות הוקרה מטעם האלוף. בפועל הצבא נמנע מלהעניק את עיטור הגבורה מזה חמישים שנה.
איני יודע אם זו החלטה מכוונת אבל בפועל התגבשה קונספציה שעיטור הגבורה ניתן להעניק רק לגיבורי העבר. בנושא זה יש לנו ללמוד (כמו גם בנושאים אחרים) מצבאות זרים. בארה”ב העיטור הגבוה ביותר הוא Medal of Honor עיטור זו נקבע על ידי הקונגרס ובפועל מוענק ע”י נשיא ארה”ב. עד היום הוענקו 3516 עיטורים כאלו והם מוענקים לאורך השנים במלחמות השונות כולל השנה (2023) לחיילים שנלחמו במלחמת וייטנאם.[1] גם בבריטניה מוענק עיטור גבורה המקביל למדליית הכבוד האמריקנית והוא מכונה “צלב ויקטוריה” לאורך השנים הוענק “צלב ויקטוריה” 1358 פעמים וגם הוא ממשיך להיות מוענק בהווה כולל במלחמת עירק וגם בשנת 2020.
במלחמת יום הכיפורים היו מספר לא קטן של אירועי גבורה שנמנע מהם להיות מוכרזים כעיטורים או ציונים לשבח. מצבים אילו להערכתי נובעים מתפיסה מוטעית של מפקדים את מהות העיטור או הצל”ש. להלן כמה דוגמאות:
- תפקיד המפקד להמליץ, לא להחליט
הענקת עיטור או צל”ש נעשית לאחר שמוגשת המלצה של מפקד למפקדה ממונה. קיימת וועדת מטכ”לית לדיונים על עיטורים וצל”ש רמטכ”ל וקיימת וועדה פיקודית להענקה של צל”שים עד לרמת צל”ש אלוף. במלחמת יום הכיפורים היו מפקדים שלקחו לעצמם את התפקיד של הוועדה לבחינת עיטורים בעוד שתפקידם היה להמליץ על מעשה גבורה שקרה בתחום אחריותם ולא לקבל החלטה על זכאות העיטור או הצל”ש.
הדרך הראויה היא שמפקד אשר נחשף למעשה גבורה של חייל מיחידתו יגיש המלצה לוועדה הרלוונטית מבלי להחליט לגבי רמת הצל”ש, ההחלטה אם מעשה הגבורה יזכה בצל”ש ואם כן באיזו רמה היא ההחלטה של הוועדה ולא של המפקד.
- מעשה גבורה שווה מוות
מפקדים החליטו שראויים לצל”ש רק חיילים שנפלו בעת ביצוע מעשה הגבורה. זו תפישה מעוותת ראשית כי ישנם לא מעט חיילים שביצעו מעשה גבורה ולשמחת כולנו נותרו בחיים. שנית לא כל מי שנפל בקרב ביצע מעשה גבורה חריג ושלישית, מפקדים נדרשים להמליץ על מעשה גבורה שקרה בתחום אחריותם מבלי קשר לתוצאות המעשה כולל על שלמותו הפיזית או הנפשית של מבצע המעשה.
- התניה
היו מפקדים שהתנו את מתן ההמלצה בכך שתתקבל עמדתם בתנאים מסוימים, לדוגמא: כל הכתה או כל הצוות יקבלו צל”ש אחרת לא תוגש המלצה על אף אחד. אירוע כזה קרה במלחמת העצמאות בהם התנתה מפקדת חיל הים מתן המלצות לאות הצטיינות רק אם כל המומלצים שהיו צוות לחימה משותף יקבלו את האות. במקרה זה ההתניה לא התקבלה וככה ראוי שיהיה גם בעתיד.
יש לזכור שהמלצות לציון לשבח בגין מעשה גבורה שלא ניתנות בזמן, ברוב המקרים לא ניתנות להגשה במועד מאוחר יותר. דווקא במלחמת יום הכיפורים קיימות דוגמאות רבות בהם לא הוגשו המלצות מסיבות שונות והמערכת הצבאית מנעה הגשה מאוחרת של המלצה. אי מתן המלצה ובזמן פוגעת גם בחיילים עצמם, גם במורשת הקרב של הצבא ומייצרת תסכול ארוך שנים ולא מוצדק אצל לוחמים רבים שחלקם מן הסתם ביצעו מעשה גבורה ראוי.
בעיות אמת בהמלצות במלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים הייתה משופעת יותר מכל מלחמה אחרת בריבוי מקרים בהם הייתה בעיה אמיתית בהגשת המלצות. אמנה כמה מהן:
- חוסר ידיעה של מפקדים על מעשי גבורה שקרו ביחידותיהם. בגלל היקף הנפגעים הגדול ובגלל תחלופה רבה של הכוחות בין יחידות, היו מעשי גבורה רבים שלא נודעו למפקדים בעת שנדרשו למלא המלצות לצל”שים (ברוב המקרים חודשים לא מעטים לאחר סיום הלחימה).
- מפקדים רבים נהרגו במלחמה, כולל מפקדים מחליפים ואף מחליפים של מחליפים, המפקדים שנותרו לא תמיד ידעו על מעשה גבורה שהתרחש ביחידה לפני שנכנסו לתפקיד, בוודאי במקרים בהם הם הגיעו ליחידה לאחר נפילתו של המפקד שאותו החליפו.
- אי המלצות של מפקדים מסיבות לא ברורות. אחד המקרים היותר בולטים היה במקרה של מג”ד 184 שריון, שאול שלו אשר חילץ על גבי הטנק שלו 33 לוחמי מוצב פורקן שהתפנו מהתעלה. מעשה גבורה חריג זה לא זכה אפילו להמלצה של מפקדיו.
חוסר נכונות לתיקון
מכלול הבעיות שציינתי כאן ואחרות דורשות תיקון. הבעיה המרכזית שהצבא לא פתוח לתיקון העבר ומתחפר בעמדותיו שעיקרן במילותיו הוא “בחלוף הזמן”. כלומר בחלוף הזמן אין דרך (לכאורה) להגיע לחקר האמת של אירועי קרבות ולכן לא ניתן לדון במעשי גבורה מהעבר.
המציאות כמובן שונה. יש מקרים כמובן, שאין לנו יכולת לברר את האמת ויש מקרים שיש עדויות רבות ומסמכים המאפשרים להגיע לחקר האמת. המציאות הוא שהצבא לא רוצה להיכנס לחקר האמת, לא כי היא לא ניתנת לבירור, אלא כי אין רצון אמיתי להשקיע זמן ולפתוח מבחינת הצבא “תיבת פנדורה”. יש חשש אמיתי בצבא, ולא מוצדק לטעמי, שאם יאושרו מעשי גבורה מהעבר ויגיעו לכלל החלטה על הענקת צל”שים או עיטורים יבואו בעקבותיהם מקרים נוספים לבירור ולכאורה אין לדבר סוף.
טענתי היא שלמעשי גבורה אין התיישנות. מה שניתן לברר יש חובה לברר ומה שלא אפשרי לברר יישאר במצבו.
הצבא מתבסס בהחלטה של הרמטכ”ל מוטה גור שכיהן לאחר מלחמת יום הכיפורים (מאפריל 1974 ועד אפריל 1978). מוטה גור נחשף למקרים רבים של בקשות לדיון על מקרי גבורה מהמלחמה, ברובם נבעו מהעובדה של נפילת מפקדים במלחמה והעדר המלצה לצל”ש. בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים חשב הרמטכ”ל גור שבסדרי העדיפויות של הצבא חשוב יותר להתכונן למלחמה הבאה ופחות חשוב לבצע בירורים ותחקירים על העבר במלחמה.
יתכן וההחלטה הייתה נכונה לזמנה לפרק זמן מוגבל. המציאות מראה שצה”ל לקח את ההחלטה ההיא ואימץ אותה כהחלטת קבע בהם אין דנים במעשי גבורה של העבר מכל תקופה. ההחלטה הזו הובילה לעוול גדול ומתמשך. במקום לבחון עניינית את המעשים הצבא הרים קיר ברזל בפני כל עדות בטענה אחת “לא דנים במקרה העבר”. היות והלחצים במקרים בודדים היו קשים והצבא התקשה לעמוד בהם, נמצא פתרון והוא הענקת תעודת הערכה במקום צל”ש.
איני מקל ראש בתעודת הערכה של הרמטכ”ל או של מפקדים בכירים אחרים אבל תעודת הערכה גם על פי פקודות מטכ”ל אינה שוות ערך לצל”ש ו/או לעיטור. ככה נוצר מצב שכל ההמלצות החדשות על אירועי העבר המוגשות לרמטכ”ל נדחות על הסף. אזרחים או משפחות עקשניות מספיק מנהלים קרב התשה מול לשכת הרמטכ”ל ועומדים בו זוכים בסופו של תהליך (שיכול להמשך גם שנים) בהסכמה לתעודת הערכה. זה לא נכון ולא ראוי.
יתרה מזו, האינטרס הצבאי והציבורי מחייב שאותם מקרים שניתן לערוך בירור על פרטי המקרה מהעבר, יש לבצע בירור זה. אם הברור יניב את ההכרה שהיה מעשה גבורה, הוועדה הרלוונטית, פיקודית או מטכ”לית תחליט לאיזה צל”ש או עיטור מעשה הגבורה ראוי. רק וועדה צה”לית תקבע את הזכאות ולא לחץ ציבורי. המציאות העצובה היא שהרמטכ”ל וגורמים בכירים אחרים עומדים תחת לחץ בלתי פוסק לבחון מעשי גבורה מהעבר ולהעניק להם צל”ש, לחץ זה יוצר בסופו של דבר עוול ואבסורד בהם ניתנות החלטות להענקה של הערכה שלא כדין ובצורה לא ראויה שיוצרת עוולות חדשות. גורמים שיש להם גישה לרמטכ”ל או לסביבתו מצליחים לשכנע וליצור מצב בו “קרובים” זוכים להערכה שמן הסתם ראויה להם אבל גורמים אחרים שאינם מחוברים או מקושרים, שלעתים מעשה הגבורה שלהם עולה בכל קנה מידע על מעשה הגבורה של המקורב, נשארים במצב בו הם אינם זוכים להערכה מתבקשת.
תקלות במצב הקיים היום
מצב זה התקיים לאחרונה בשלהי כהונתו של הרמטכ”ל כוכבי שאני די בטוח שלא היה מודע לכל פרטי המקרים. אם לשכת הרמטכ”ל הייתה פחות סגורה ניתן היה להעביר מידע רלוונטי לרמטכ”ל והתוצאה הלא טובה הייתה נמנעת.
סיטואציה של קבלת החלטות שאינה מאוזנת אפשרית בעיקר כאשר אין שקיפות בתהליך, האירועים לא נבחנים ע”י וועדה מקצועית ואין בחינה מערכתית של מכלול האירועים. מצב זה אסור שיקרה והפתרון הנכון והדחוף הוא הבאת כל מקרי העבר שיש עליהם מידע, לבחינה של וועדה מקצועית ואובייקטיבית אשר תבחן את כל המידע שהובא בפניה. היה ואין מידע מספק לבירור כזה, הועדה תדחה על הסף את ההמלצה עד לקבלת מידע מספק אם בכלל. כאשר ימצא מידע רלוונטי, הועדה תקבל החלטה אלא שההחלטה תהיה אובייקטיבית, שקופה ומבוססת מידע ולא קשרה למידת הלחץ של מקורבים או משפחות להגיע לצמרת הצבא ולהשיג הערכה שאינה מבוססת על מידע אובייקטיבי והשוואתי מול מקרים דומים.
אישית אני יכול לציין כי עשיתי ככל יכולתי ליצור שינוי במסגרת הצבא, בפניות חוזרות ונישנות ללשכת הרמטכ”ל שכולם נדחו. גם פניות לחברי כנסת ולגורמים אחרים שישנו את התפיסה, המטעה לדעתי, לא הניבו שינוי. בכנסת למדתי אחרי כמה פגישות מול חברי כנסת, חלקם בעלי תפקידים בכירים בצבא בעברם, כי האמירה “צבא שיש לו מדינה” מתקיימת בפועל. חברי כנסת אמרו לי במפורש שאינם רוצים להתמודד מול המערכת הצבאית ובכך נחתם העניין.
היות ובמלחמת יום הכיפורים היו מקרים רבים של חוסר המלצה בזמן על מעשי גבורה, חלקם מסיבות אובייקטיביות כפי שציינתי קודם לכן, הקושי בהחלטה הנחרצת של לדון במקרי העבר רלוונטית בעיקר אליה.
יש מצבים דומים חמורים מאלו במלחמת העצמאות אבל בהם לא נדון במסגרת זו.
הצבא חייב לפתוח את שורותיו, להבין שערכים הם דבר חשוב בעיקר לתפקודו ובמקום לנהל מלחמה לא מתפשרת כדי לא ליצור “תקדימים” לייצר מצב בו מורשת הגבורה שלנו כעם תקבל את המקום הראוי לה גם כמעשה צדק ללוחמים שבחלק מהמקרים הקריבו את נפשם בעת ביצוע מעשה הגבורה וכן כצדק למשפחותיהם. לא פחות חשובה המורשת שלנו כעם ועשיית צדק במישור הציבורי.
[1] הענקה מאוחרת של עיטורים היא פרשייה כואבת שצה”ל מתעקש כבר שנים לקיימה. ראה כתבות של דרורי בנושא:
מערכות:
ישראל דיפנס:
תגובך לפוסט