מדור: 
תגובות: 
סדרה דוקומנטרית בת 3 פרקים בהפקת רשת אל-אלג’זירה. 141 דקות של קטעי ארכיון באיכות מעולה, חלקם נדירים, משולבים בראיונות עם ישראלים, מצרים סורים ועוד. למרות אי אלו סיפורי “כיד הדימיון” (כמו למשל סיפור גילוי התפר בין הארמיות המצריות או סיפור הקרב נגד חטיבה 25 המצרית) הסדרה מציגה תמונה די מאוזנת ומעלתה העיקרית כאמור, היא בקטעי הארכיון ובהצגת המבט של “הצד השני”
פרק ראשון
התקופה שקדמה למלחמה, הכנות למלחמה, אשראף מרוואן, הצליחה המצרית (דקה 18) וההתקפה הסורית (דקה 25) החל מהשעה 1400 ב-6 לאוקטובר. בהמשך – הקרבות בגולן ובסיני בימים ראשון עד שלישי.
פרק שני
כיבוש המובלעת הסורית. ההתקפה האווירית על דמשק. קרב ה-14 לאוקטובר בסיני. חיל המשלוח העירקי והירדני. צליחת התעלה, “אבירי-לב” (דקה 25)
פרק שלישי
המהלכים המדיניים להפסקת אש. הרכבת האווירית לישראל. כיתור הארמיה השלישית. הקרב על סואץ. כיבוש החרמון. כוננות גרעינית. משבר הנפט. שיחות בקילומטר ה-101. הנסיגה מאפריקה. ועדת אגרנט.
לאחר שצפיתי בשלושת הפרקים, אז שאפו לאל ג’זירה
הסדרה ערוכה היטב ומספקת לנו תמונה מעניינת עם ראיונות של ישראלים והצד השני
כמובן שמקומו של חברנו מילשטיין לא נעדר
עוזי
אם נחזור לסדרה מכול הוויכוחים הפוליטיים, נכון, המג”ד המצרי שיורד מהרכבת, ומשפחות החללים, שלא קיבלו כמובן שום הדעה על מותם של יקיריהם, רואות בעיניים כלות שהם לא יורדים מהרכבת, גם זו שיטה להודיע.
מכיוון שלצערי קברתי גופות מצרים בגדה המערבית, לא זכור לי שעשינו איזה מאמץ לבצע זיהוי, הדבר היחידי שעשינו זה לסמן את מקום הקבורה.
מכול מקום, אני מניח שרשימת הנעדרים במצרים גדולה, וחלק מהמתים לא יימצאו לעולם מתחת לחולות סיני וגושן.
לגבי הסדרה, לפחות לעניות דעתי הסדרה ממש טובה, והצגת הצד השני מעולה, אני אישית למדתי מהסדרה לא מעט, דבר שקשה לומר על “ותשקוט הארץ”
עוזי
עוזי,
דבריך נכונים, אם כי גוויות של מצרים נקברו כך לא רק בגדה המערבית אלא גם בגדה המזרחית, ובמספרים גדולים.
באותה תקופה המתינו מאות משפחות בחרדה לידיעות על גורל בניהן, אך אצלנו לכל הפחות יודעת המשפחה כי, אפילו יתברר שהבן נעדר, ימשכו החיפושים אחריו בכל דרך אפשרית. למיטב זכרוני, סימון הקברים שעשיתם לא הועיל: מעולם לא בקשה ממשלת מצרים מישראל – בקשה שהיתה נענית בחיוב ללא שום ספק – לאפשר למשלחת מטעמה לחפש גופות של חללים מצריים בשטחינו. אני מניח כי אחת הסיבות לכך היתה אי-רצון להזכיר לעם המצרי שגם לו היו הרוגים רבים, הרבה יותר ממספר הרוגינו.
משה מ’
אם ננסה לחבר את הדיון למה שאמר המג”ד המצרי, הרי מצטייר כאן משהו מעניין, ראשית שהגדוד חוזר כגדוד, שנית שהמג”ד מכיר את החיילים ברמה האישית, ושברור לו של מי המשפחה, וברור לו שמדובר במשפחת חלל.
זה כבר משהו שלא תמיד חשבנו שישנו בצבא המצרי.
אני יודע שגם כאשר לקחתי טרקטור מצרי ופתחתי תלם ארוך לשם שפכנו את הגופות שנדחפו על ידי הבולדוזר של הטרקטור שלל הזה, בעיקר מפני שעברו כמה ימים, והריחות היו לא הדבר הכי עליז, אבל אחרי שסיימתי לכסות בחול את הקבר הקבוצתי הזה, לקחתי עם הבולדוזר צריך של 34-T שהיה מונח בצד גופו ושמתי אותו על הקבר, תקענו בצריח רובע סער דפוק ועליו כובע פלדה, הסמל הבין לאומי לקבר.
יותר מזה אינני יודע מה קרה שם, מכול מקום, אם אתה קובר מישהו ולא לוקח דסקיות, או כול אמצעי זיהוי אחר, אני מניח שרק בדיקות DNA יכולות לקבוע מי המת.
בבלגן שהיה בצבא שלנו למשל, אני התגייסתי בבית דרס כחייל בפלס”ר 460, ב 09 לחודש עברתי עם הנגמ”שים לחטיבה 55 גדוד 564 (66), משם עברתי לחטיבה 217, כול המסלול הזה ללא שבצ”ק ומכיוון שהיו כמוני בוודאי עוד מאות אם לא אלפים (רק אצלנו היו לפחות 24 כאלה) של חיילים שהסתובבו בסיני ובגולן, בבלגן האדיר שעמו התחלנו את המלחמה, והמשכנו בה.
אבל להבדיל מאתנו, אני מניח שהצבא המצרי או הסורי לצורך העניין, התנהל באפס אלתורים, כמי שאמון היה על השיטה הרוסית, הרישומים היו בוודאי מדוייקים, וידעו על כול חייל שיצא לקרב, יש להניח שבתום הקרבות ידע כול מ”פ או מג”ד ומח”ט על מספר ההרוגים ופחות או יותר מי הם.
השאלה עד כמה חשובה מציאת שרידי הגופה על פי תורת האיסלאם לא לגמרי ברורה לי, וגם מה היתה מדיניות ההודעה למשפחות והטיפול במשפחות השכולות במצרים, אין לי באמת מושג, אבל יש להניח שיש איזה שהוא טיפול, מענק, משהו.
מה שאני יכול לומר שלמרות שעשיתי עת זה עם כף של בולדוזר, השתדלתי לנהוג כבוד בגופות.
עוזי
עוזי,
לא ידוע לי מהי השקפת האיסלאם או דתות אחרות, אך אני יודע איך זה ביהדות. אדם שמתו מוטל לפניו אינו יודע מנוח, כל עוד לא קבר את המת. לקבורת המת תפקיד פסיכולוגי חשוב מאוד, ואני משער כי זו אחת הסיבות החשובות להמלצה לקחת להלוויה גם ילדים בגיל שבו הם מסוגלים להבין. שיראו את המת נקבר באדמה.
כל עוד המת לא נמצא, בלב קרוביו ואוהביו מחלחלת המחשבה שמא לא מת באמת, ואולי הוא נחטף/שוכב פצוע/ נעלם/ מוחזק בשבי ואפשרויות נוספות. זו הסיבה שמשפחות הנעדרים אינן יודעות מנוח, ואינני מאחל לאיש לחיות עם ספק כה נורא. אני בטוח שגם משפחות החללים הערבים חשות תחושה דומה, כי גם הם לפעמים בני-אדם (וגם אנחנו לא יותר מ”לפעמים”). אצלנו (ואולי גם בדתות אחרות) יש משמעות נוספת לאי-ידיעה ברורה על גורל הנעדר: אשתו נשארת עגונה ואינה יכולה להתחתן, וילדים שייוולדו לה מגבר אחר עלולים להיחשב ממזרים.
ברור ההבדל, כפי שציינת בדבריך, בין יציאת היחידות המצריות והסוריות המסודרות והמוכנות-מראש למלחמה, שכמעט ודאי כי רישומי השבצ”ק שלהם היו מסודרים מאוד, ובין הבלגאן העצום ששרר אצלנו, כאשר היו חיילים שנספחו ליחידות שבהן איש לא הכיר אותם. די בכך שהאיש אמר שהוא תותחן טנק מגח, והוא התקבל כתותחן.
משה מ’
מספר הערות לנושאים שהועלו למעלה:
ביהדות יש התייחסות מיוחדת לוודאות מותו של נעדר נשוי בגלל ההלכה שאשתו היא בגדר עגונה עם כל המשתמע מכך. אבל “נעדרים” היו מאז ימי-קדם, בעיקר בקרב לוחמים וסוחרים שיצאו למרחקים. אבל מכך לא נובע שהקהילה יזמה חיפוש אחר הנעדר. רוב הרבנים נמנעו מלעסוק בהתרת עגונות ואלו שעסקו בכך, למירב ידיעתי, חיפשו בעיקר פלפול שיכול להתיר את האישה מעגינותה. כל זה כאמור, נוגע לעניין נעדרים נשואים בלבד. אחרי רווקים נעדרים, לא התבצע שום חיפוש או בירור ממש.
בקרב צבאות לוחמים, נושא חיפוש מדוקדק אחר נעדרים הוא עניין מודרני, בעיקר של 30-40 השנים האחרונות. עד אמצע המאה ה-19 כלל לא נערך רישום מסודר של הלוחמים כך שבפועל, מרביתם היו בגדר חללים שמקום קבורתם אינו ידוע. שיטת הזיהוי באמצעות תגיות או דיסקיות היא בת מאה שנה ועדיין – 300 אלף (שליש) מחללי האימפריה הבריטית בחזית המערב במלחמת העולם הראושונה הם כאלו שמקום קבורתם אינו ידוע. שיעור דומה היה קיים בקרב הצבאות האחרים (ויש לציין שיהודים נלחמו ונפלו בקרב כל אחד מאותם צבאות).
במלחמת העולם השניה כבר היה שיפור מסויים בעניין אבל עדיין – בצבא האמריקאי, צבא מסודר ללא ספק, 20% מכלל החללים הם כאלו שמקום קבורתם אינו ידוע. במלחמת קוריאה היחס עמד על 15% מכלל החללים ובוויטנאם 4%. מיותר לציין שבמלחמות העולם היו מיליוני אזרחים (ובכלל זה יהודים) שהם בחזקת נעדרים ובחלוף הזמן: חללים שמקום קבורתם אינו ידוע.
בצה”ל, נושא חיפוש הנעדרים נעשה ממוסד רק לאחר מלחמת יום הכיפורים. מלחמה שבסופה החזיקה השלישות ברשימה של כאלף נעדרים. יחידת אית”ן (שמקורה ביח’ דומה שהיתה בחה”א) היא סוג של אלתור ויוזמה של משוגעים-לדבר. ההצלחה והניסיון שהיח’ צברה באיתור חללי מי”כ היא שהביאה גם ליוזמה (שוב פרטית) לנסות ולאתר את נעדרי המלחמות הקודמות. הייתי אפילו אומר שהגורם והמניע העיקרי לחיפוש האינטנסיבי אחר נעדרים במלחמת יום-הכיפורים הוא לחץ שהגיע מלמטה, מצד המשפחות. לחץ שלא היה קיים למשל לאחר מלחמת העצמאות.
הרושם כאילו שקיימת בצה”ל מיום היווסדו (או ביהדות בכלל) מסורת של חיפוש מדוקדק אחר נעדרים הוא מטעה. חיפוש או בירור מסוג זה התעורר גם בצבאות זרים, בעיקר מקרב מדינות דמוקרטיות-ליברליות. ושוב – מדובר בתופעה חדשה יחסית.
מיותר לציין שב-1973, איסוף גופות חללי צה”ל בתוך רק”ם פגוע (נגמ”שים ובעיקר טנקים) החל זמן רב לאחר שפסקו הקרבות. במקרים מסויימים נאספו שרידי הגופות רק חודשיים-שלושה לאחר הקרב. היו אף מיקרים לא מעטים שהמשפחות הגיעו לטנק הפגוע עוד לפני הגעת אנשי הרבנות.
והערה נוספת:
דיני הקבורה והטיפול במת אצל המוסלמים, אינו שונה באופן מהותי מזה שאצל היהודים. גם הם מצווים לקבור את הנפטר מיד, לאחר שגופתו עברה טהרה (שטיפה) ונעטפה בתכריכים. גם להם יש מעין ימי “שבעה” ותקופת אבלות. בשונה מהיהדות – אין להם “יארצייט” ואין התייחסות מיוחדת לקבר עצמו (או לנפטר) בחלוף השנים.
ניצן,
אכן, במלחמות העבר היו נעדרים רבים, במיוחד במלחמות שהשתרעו על מרחבים עצומים, לרבותבמרחבי האוקיינוסים, בערבות או במדבריות גדולים. גם תנאי הג’ונגלים של וייטנאם, לאוס, קמבודיה, קוריאה, בורמה וחצי האי ההודי הקלו על היעלמות הרוגים. לכך יש להוסיף את תנאי המלחמה המודרנית, שלעומת מלחמות העבר שהתנהלו בכלי נשק קרים -עברה לאמצעי נפץ ובעירה המשחיתים ואף משמידים לחלוטין את גופת ההרוג.
בצה”ל ננקטו מאמצים לאיתור גוויות הרוגים כל אימת שנודע היכן בקירוב האיש נהרג, וכבר במלחמת השחרור עסק בכך במיוחד הרב שלמה גורן (כבר ציינתי, שיש לי עד ראיה למאמציו אלה של הרב גורן, שחיפש את חברו של העד יחד עימו).
בתנאים של מלחמת יום הכיפורים, ההרוגים משני הצדדים (למעט טייסינו שנעלמו בים, זוריק לב ושמעון אש) נפלו בגזרות קטנות יחסית, ולא במרחבי סיני הגדולים. המצרים ידעו היטב, עוד בטרם נחתמו הסכמי ההפרדה, שצה”ל יאפשר ללא שום בעיה כניסתן של משלחות חיפושים, כפי שצה”ל ביקש מהמצרים לאפשר כניסת משלחות שלנו. אילו בקשו זאת המצרים, היה צה”ל משתף פעולה אפילו בגביית עדויות מחיילינו על מקומות שבהם נראו מצרים הרוגים.
אך ככל הזכור, הנסיונות שעשו המצרים לאתר הרוגים שלהם היו מעטים מאוד, אם בכלל, וידוע לי רק על איתור גופת אחיו הטייס של סאדאת.
משה מ’
משה,
הנקודה שרציתי להדגיש היא שחיפוש ואיתור נעדרים באופן ממוסד הוא עניין חדש, גם בצה”ל. אמנם הרב גורן עסק בכך לאחר מלחמת העצמאות אבל מדובר היה ביוזמה אישית. אם היה רב-צבאי אחר, יתכן שהדבר לא היה מתבצע כלל או מתבצע בהשקעה קטנה יותר. גם בתקופת הרב גורן כרב-צבאי ראשי, לא היתה ברבנות-הצבאית יחידה מיוחדת לנושא איתור נעדרים, כזו שאוגרת מידע ושיש לה מתודת חיפוש וחקירה.
יחידת אית”ן הוקמה לאחר מלחמת יום-הכיפורים, לדעתי – בעיקר עקב לחץ מצד משפחות הנעדרים.
ב-1973 נחתם הסכם-שלום ביו ארה”ב וצפון-וויטנאם (הסכם-פריז). למרות שלאמריקאים היו למעלה מ-2,000 נעדרים, לא ידעו לי שהם הציגו דרישה לאפשר כניסת משלחות חיפוש-נעדרים לשטח של הצפון-ווטנאמים. לדעתי, הם לא עסקו בכך גם בשטח שהיה עדיין בשליטת דרום-וויטנאם. העניין האמריקאי בנעדרים שלהם התעורר בעיקר לאחר שנות התשעים.