מדור: 
תגובות: 
ככל שנה בעת הזאת, אנו עסוקים באופן אינטנסיבי (ויש יאמרו אובססיבי) במלחמת יום הכיפורים, אירוע שאירע לפני ארבעים שנים בדיוק. ה 14 באוקטובר הוא מבחינתנו יום מתקפת השיריון הגדולה המצרית, היום שמסמן את תחילת המפנה הטקטי בחזית הדרום.
השנה, ב 14 באוקטובר, אנו מציינים גם אירוע שאירע לפני שבעים שנים, בימים האפלים ההם. ביום זה, הראו קומץ יהודים כי את רוחם לא ניתן לשבור, גם בגיא צלמוות, באחד מן הנוראים שבמקומות שיצר האדם.
ב 14 באוקטובר, 1943 מרדו עובדי הכפיה שתחזקו את מחנה המוות סוביבור, חיסלו חלק מאנשי ה s.s. totenkopfverbande והשומרים האוקראיניים ונמלטו ליערות הסובבים.
לימוד השואה בארץ נעשה באופן פלסטי מאוד. כפועל יוצא מכך, הציבור אובד ביער הפרטים ולא מבין את התהליכים המרכזיים שאירעו בשואה.
האירוע של המרד בסוביבור אירע במהלך השלב הרצחני ביותר של השואה, מבצע ריינהרד (או ריינהרט). עד ל 1941 האלימות כלפי היהודים היתה ספוראדית ולא מאורגנת. היו רציחות של איינזצגרופן בפולין, אך הן היו חלק ממסע הדיכוי הכולל נגד הפולנים.
השלבים הקטלניים ביותר בשואה מתחילים למעשה עם תחילתו של מבצע ברברוסה ב 22 ביוני, 1941. מצוידים בכתב חנינה על כל פשעי המלחמה שיבוצעו במסגרת מלחמת השמד בקומוניזם, מבצעים הוורמאכט והאיינזצגרופן רציחות המוניות של קומיסרים וגברים יהודים בתחילה, מעודדים פוגרומים של האוכלוסיה המקומית ולבסוף מבצעים מבצעי רצח המוניים שהגדולים שבהם בוצעו בבאבי יאר, רומבולה, פונארי ועוד מקומות שאבדו בנבכי ההיסטוריה.
בשלב זה, מתחיל להתגבש מבצע ריינהרד (קיימת מחלוקת באשר לשם ובאשר לנכונות שם הקוד, אך זה דיון אחר). ההנהגה הנאצית תכננה, כנראה, לבצע את השואה לאחר הניצחון הסופי. העובדה כי ברית המועצות לא קרסה וכי מוסקבה לא נכבשה הביאו אותם להאצת התהליך. ב 20 בינואר, 1942 התכנסה הפקידות הנאצית הבכירה בוואנזה ובשעה וחצי חרצו גורלות.
במסגרת מבצע ריינהרד הוקמו שלושה מחנות מוות, בלזץ', טרבלינקה וסוביבור. קשה לנו להבין את המחנות הללו. יהודים הובאו אליהם למות. לא היתה כאן עבודת כפייה כמו באושוויץ או במיידנק. זה היה פס ייצור למוות. הגעה עם הרכבת, הפשטה, השמדה, קבורה או שריפה בתוך כשעתיים. בלזץ' למשל כמעט אינו ידוע, שכן לא נותרו ממנו כמעט ניצולים. במחנה הושמדו כנראה כחצי מיליון יהודים.
מיעוט מהמגיעים הושארו לשמש כעובדי כפיה לצרכי תחזוקה. מיעוט זה מרד ב 14 באוקטובר, 1943. מתוך 600 אסירים שהיו במחנה, כ 300 ברחו ליערות. מתוכם שרדו בין 50 ל 70 אנשים.
בעקבות המרד, נסגר המחנה.
מרידות נוספות היו בטרבלינקה ובאושוויץ. בנוסף, היו מקרים נוספים של מרי במחנות, כאשר צעירים התנגדו בעת הירידה מהרכבות ואף היו מקרים של שימוש בנשק חם ואולי אף זריקת רימון, אך קשה לאמת דיווחים אלו.
לאור ההתעסקות בצל"ש של פלוני או אלמוני, אני מציע לחזור ולעיין בגבורתם של גיבורים אלמוניים אלו. זה מכניס קצת לפרופורציה.
גיל,
כתבת יפה. בקשר לשורת הסיום שלך, אני חייב להעיר הערה.
כתבת: "לאור ההתעסקות בצל"ש של פלוני או אלמוני, אני מציע לחזור ולעיין בגבורתם של גיבורים אלמוניים אלו. זה מכניס קצת לפרופורציה"
אכן, נכון הדבר. אין להשוות את הקשיים של היהודים לשרוד בשואה עם הקשיים של הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, קשיים שנמשכו שעות או ימים אך לא שנים ארוכות.
העם היהודי הסיק מסקנה היסטורית נכונה מהשואה: לקחת את גורלנו בידינו, כך שלא נהיה תלויים תלות מוחלטת בחסדי גויים. ממסקנה זאת נגזרים הצורך להקים מדינה ולקיים בה צבא שיהיה מסוגל לעמוד מול האיומים מסביב. וכאן מתקשר עניין מלחמת יום כיפור. האם לאור תוצאות המלחמה, ובייחוד לאור התנהלות המלחמה אנחנו יכולים להיות רגועים שיש לנו צבא שיעשה את העבודה, או לא. אנחנו כולנו היינו חלק מהצבא הזה בתקופות כאלו ואחרות, וכעת מלווים את בנינו שגם הם יוצאים היום למילואים. בלבי, לפחות, מכרסם כל הזמן ספק האם הצבא שלנו מספיק מקצועי ומספיק טוב כדי "לספק את הסחורה". ביום הכיפורים הצבא נכשל בגדול, גם אם מוצאים לא מעט סיפורי גבורה, ומוצאים קרבות מוצלחים פה ושם, ומוצאים המון רצון טוב בכל הדרגים. המערכת כמערכת חרקה, וגם 33 שנים אחר כך התברר שהלקחים לא נלמדו, והצבא שלנו מנוהל בידי חבורת חובבנים שלא יודעת את מלאכתה.
עמיקם
עמיקם שלום
הנקודה שאתה מעלה היא רחבה יותר מיכולת (competence) של הצבא. השאלה שצריכה להשאל הינה, מהו הגורם שיקנה ביטחון לאורך שנים למדינת ישראל.
כפי שציינת, המדינה נוסדה מתוך אפר השואה. ראש הממשלה הראשון התחבט בשאלה ביטחון המדינה רבות וארוכות וטביעות אצבעותיו ניכרות בתורת הביטחון שלנו גם כיום. במקביל לניסוח עיקרי תורת הביטחון הקונבציונלית, פנה הזקן וצמד עוזריו (שמעון פרס וארנסט ברגמן) לכיוון אחר ומקביל. תוכנית הגרעין הישראלית שיצאה לדרך ב 1957 (אני מתעלם במתכוון ממה שנעשה לפני כן) נועדה למנוע שואה שניה ולהציל את מדינת ישראל בהתרחש "מקרה הכל". על פי אבנר כהן, על המתקן הראשון רותך הכיתוב "לעולם לא עוד".
היום כבר ברור, כי נעשה ניסיון ממשי להפעיל מתקן גרעיני בימי ההמתנה של ששת הימים (לתכלית לא ברורה). רצה הגורל וחיל האויר ייתר את ההבל הזה. שש שנים לאחר מכן, כאשר לא נשקפה כל סכנה קיומית ל"בית השלישי" כנראה ששוב נעשה ניסיון להפעיל או לאיים בתגובה גרעינית.
לאור שני האירועים , ראוי לבחון את תורת הביטחון של ישראל. האם קיומנו נשען על נשק גרעיני?
עשרות שנים לאחר ששתי מעצמות העל הבינו שלעולם לא יהיה שימוש בנשק גרעיני (זו טעות כלל להתייחס אליו כנשק, אין לו שימוש בשדה הקרב), תורת הביטחון של מדינת ישראל נשענת על עקרון ה Massive Retaliation ולאחר שאיראן תשיג פצצה על Mutually Assured Destruction? לאור שני האירועים שציינתי, כנראה שהתשובה לכך חיובית.
הצבא ומערכת הביטחון אכן לא "מספקים את הסחורה". אבל האם יש מערכת ביטחון יעילה באמת בעולם? האם יש צבא שלאורך שנים הביא הצלחות בלבד? אנו תמיד מהללים את הצבא האמריקאי. סליחה? אילו הצלחות היו לו מאז מלחמת העולם השניה?
ראיתי פעם סרט תיעודי על רוברט מקנמרה בשם "ערפל מלחמה" (the fog of war). באחד הראיונות הסביר מקנמרה את הביטוי, על פי הבנתו. כמות החלקים הנעים בקרב היא כה גדולה שהמוח האנושי אינו מסוגל לעבד אותה כראוי. עם כל חסרונותיו וכשלונותיו, רוברט מקנמרה היה איש חכם מאוד. אני ממליץ בחום על הסרט ועל התובנות של מקנמרה.
הצבא יכול להשיג מטרות לטווח קצר ולהעניק למדינאים נקודת פתיחה טובה יותר למשא ומתן. לא יותר מזה.
גיל
עמיקם,
בדפי ההיסטוריה יירשם שאתה היית המגיב הענייני הראשון באתר.
עודד
גיל,
כשבן גוריון ושימון פרס אירגנו לנו את ההרתעה הגרעינית אי שם בשנות החמישים, היה לה תפקיד חשוב. מדינת ישראל הייתה מדינה פצפונת, והערבים מסביב באמת סברו שיוכלו לחסל אותה בפלישה צבאית עם טנקים ומטוסים.
היום איש במדינות ערב כבר לא חושב כך. האיסארטגיה של הערבים כלפי מדינת ישראל (ובמאמר מוסגר, העניין הישראלי מעסיק את רוב הערבים פחות ופחות – יש להם בעיות אחרות) היא לפורר אותה ע"י כירסום הדרגתי. כמאמרם: "ההתנגדות [=הטרור, בשפתנו] זורעת, והתהליך המדיני קוצר". כנגד מתקפות טרור איש לא חושב לממש אופציה גרעינית. לכן כיום יכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל הופכת אט-אט לנטל במקום לנכס (ממש כמו היכולת הכימית של סוריה).
לעומת זאת, הצבא הקונוונציונאלי של ישראל עדיין נדרש למשימות ואתגרים אמיתיים, והוא לא מספיק טוב למשימות אלו.
אנחנו עדיין לא ממש התקבלנו במזרח התיכון למרות שיש לנו הסכמי שלום עם 2 מדינות. השלום הזה הוא קר, פורמאלי בלבד, ועל פי האמונה המוסלמית מותר להם להפר אותו ברגע שיצברו כוח. מי שמונע מהם לצאת שוב למלחמה נגדנו הוא צה"ל, מחד, וארה"ב מצד שני, ותמיכת ארה"ב מובטחת רק כל עוד אנחנו נוכל להסתדר בלעדיהם.
לכן אנחנו צריכים להמשיך ולשאול את עצמנו האם צה"ל מוכן למשימה – כן או לא. אם שאלת מהו הגורם ארוך הטווח שמקנה לישראל ביטחון – התשובה היא כוחו של צה"ל. עדיין. השלום עוד לא ממש פרץ. אולי בעוד 50 שנה זה יהיה אחרת, לא מבטיח לחיות עד אז.
עמיקם
עמיקם,
דבריך על המציאות במזרח התיכון הם נכונים, אך אני חולק על מסקנתך שהאופציה הגרעינית היא לנו נטל. אינני חולק על העובדה ששמירת האופציה הזו מהווה נטל מכביד ומתמיד מהבחינה התקציבית, אך לעניות דעתי אין לנו מנוס מלהמשיך ולהחזיק בה. גם החזקת חיל האוויר ושאר חילות צה"ל היא נטל, כפי שקניית מזון למשפחה היא נטל כספי המוטל על כל אחד מאיתנו. אך יש סוגי נטל שחייבים לשאת בהם בהתמדה וללא הפסקה, אם אין רצוננו לחדול מלהתקיים.
המסמכים המכונים בכזב "הסכמי השלום", שנחתמו בין ישראל ובין מצרים וירדן, הם הסדרים ארעיים בלבד, הניצבים על כרעי תרנגולת . מדינות אלו לא רצו בשלום איתנו, והן חתמו על ההסכמים "כמי שכפאו שד", כלומר בחוסר רצון בולט. שום צעד רציני לא נעשה במדינות אלו, להטמיע בלב הציבורים שלהן את ההכרה בנחיצות השלום עם ישראל ובצורך לנהל עימה יחסי שכנות. נהפוףך הוא: הציבור הערבי, בכל מדינו תערב ובמיוחד במדינות אלו, מגלה עוינות עצומה לישראל וההסתה הנעשית בהן נגד ישראל הולכת וגוברת, ובכלל זה במערכות החינוך שבהן סופגים הילדים את השנאה אלינו. השלטון בכל המדינות הללו צפוי בכל עת להתחלף בדרך אלימה, שבעקבותיה יתנער השלטון החדש מהסכמים כאלה שנעשו עם ה"האויב הציוני".
יתר על כן, יש כבר מדינה מוסלמית אחת, פקיסטאן, שבידיה נשק גרעיני שכבר נוסה והתברר כי הוא פעיל ואפקטיווי. גם בפקיסטאן צפויה החלפת השלטון בדרך אלימה, כפי שנרצחו ראש הממשלה לשעבר בנזיר בהוטו ואביה, ראש הממשלה לשעבר זולפיקר עלי בהוטו. יש סיכוי תמידי כי שלטון פנאטי, שיעלה בפקיסטאן, עלול להשתתף ב"הזלגת" חומרים גרעיניים וטכנולוגיה גרעינית למדינה ערבית כלשהי או ליותר מאחת כזו, או שמדענים פקיסטאניים יסייעו בפיתוח נשק גרעיני במדינה ערבית כזו.
אם כך יקרה, ונעמוד במצב שבו המתקנים הגרעיניים שלנו כבר הושבתו לפני שנים, הצוותים פוזרו, מערכות המידע, ההשתלמות, התחזוקה והפיתוח של האופציה הגרעינית כבר אינן בנמצא ובעצם כל מדעני הגרעין שלנו הגרו לחו"ל בשל היעדר תעסוקה – האם ניאלץ להתחיל הכל מחדש, שזה תהליך הנמשך שנים רבות?. הרי נושמד עשרים פעם בטרם תקבע הממשלה היכן יוקמו משרדי האופציה הגרעינית הזו.
הוא הדין בצבא הקונבנציונלי. כל עוד מדינות ערב מתחמשות ללא הפסק, מי בנשק אמריקני ומי בנשק רוסי, אין לנו מנוס מהלזקת צה"ל על נשקו הקונבנצינאלי, כדי שלא נופתע מהתחלפות השלטון במדינה ערבית כלשהי ורק ברגע כזה נתחיל בהקמת חטיבות וגדודים מחדש. במצרים התחלף כל מאגר הנשק, היא מחומשת כיום באמל"ח מתוצרת ארה"ב, וצבאה מאומן ומוכן למלחמה. אסור לנו בשום פנים ואופן לראות את המצב הקיים במדינה ערבית כלשהי כיציב ובטוח. לפני שנתיים, כשהחלו המהומות בכיכר תחריר בקאהיר, בינואר 2011, כתבה סמדר פרי – הפרשנית המצוינת של "ידיעות אחרונות" לעניינים ערביים – כי מובארק אינו הולך לשום מקום ויישאר על כסאו עוד זמן רב. אפילו היא לא יכלה לצפות כי בתוך ימים אחדים יובא מובארק אל בית המשפט מתא הכלא!. אילו מוסרי לא היה שפוי בדעתו אלא מין קדאפי מטורף, היה הצבא המצרי מתחיל לנוע לעבר ישראל, ואולי החוזק של צה"ל ושל שאר הזרועות הבטחוניות של ישראל הוא שהרתיעו מצעד כזה, ששולחיו האחים המוסלמים היו שמחים מאוד אילו ננקט.
ראוי להדגיש כי לא בהכרח מדובר בהתחלפות השלטון. ניקח לדוגמה את מצרים: כיום נראה לכאורה כי א-סיסי משתף עימנו פעולה ומתאם עימנו עניינים חשובים רבים, מאחורי הקלעים. מי יבטיח לנו כי אותו סיסי לא יקום מחר בבוקר, יראה את המצוקה ואת הלחף שבהם הוא נתון, ימא איזה תירוץ ויתחיל ב"תרגיל גדול" כפי שסאדאת עשה באוקטובר 1973?.
משה מ'
חברי
אמנם נאמר כאן שאין לדון על פוליטיקה ואין לדון על יש או אין אלוהים, אבל המלחמות נעשות על ידי בני אדם, שמערבים גם את הישות האלוהית מחד וגם את הפוליטיקה מאידך.
המלחמה הבאה תגרם לא רק ממלחמה בין דתית בין האסלאם ליהדות, אלא גם מפני שהפוליטיקאים לא יידעו ולא יודעים לפרק את הפצצה המתקתקת.
אין ספק שהמלחמה הבאה תהיה שונה תכלית שינוי מזו שלפניה, אני לא בטוח שיש מישהו שיודע לצייר מתאר של המלחמה הזו, מה שבטוח שהיא תהיה מלחמה מאוד בליסטית, הנתק המוחלט בין העורף לחזית לא יהיה כלל, כול המדינה נמצאת היום בטווח טילי, מהקאסם שעושים בכול מסגריה, ועד הסקאד, כול אמצעי המיגון הנפלאים שישראל מייצרת לא יוכלו לפגוע פגיעה של ממש בעורף הישראלי.
כאיש מד"א אני יכול לומר לכם, שכאשר אנחנו נמצאים בפיגוע עם 20 נפגעים זה נקרא אר"ן וצריך תגבור אמבולנסים מאזורים אחרים, אני מתקשה להבין כיצד מערך ההצלה של מדינת ישראל, שאיננו מערך מאוחד, דהיינו כול כוחות ההצלה עובדים ברשת קשר אחרת ואין רשת מאחדת, וגם הפיקוד אינו מאוחד.
לא ברור לי כלל גם אחרי עשרות תרגילים מה ייקרה כאן כאשר ייפלו טילים במאות על הערים ומספרי הנפגעים יעלו מעשרות לאלפים, מי יטפל, איך יטפלו, אני לא מניח שניתן יהיה (ראה לבנון השניה) לעצור את הטילים במשך מספר ימים, מה גם שחלקם אולי יגיע מרחוק מאוד (איראן או מזרח סוריה), עד שצה"ל יצליח (אם יצליח) לעצור את הטילים, המדינה תהיה ביאוס לא קטן.
אני את שלי כבר נתתי במלחמות, היום אני חלק מכוחות ההצלה כול עוד כוחי במותני, אבל ממה שאני רואה, גם אם יופעל כול מערך האמבולנסים (אמבולנס יכול לקחת מקסימום 2 בשכיבה), שיש היום במדינת ישראל, וזה אומר מד"א, הצלה, זק"א, חברא קדישא, הסער האדום הפלשתיני וצה"ל, עם הסבה של אוטובוסים לאמבולנסים (זה לוקח זמן) והפעלת כול מערך ההתנדבות והגיוס של מד"א, מדובר בכמות של מטפלים מיומנים שאיננה מספקת.
לכן אם יוזמים דיון, אז צריך לדון דיון של ממש באיחוד כוחות ההצלה, במערך שייתפקד בעת התקפה משולבת עם פגיעה קשה בעורף, צה"ל לאיכול לנצח, כאשר הבתים של החיילים נחרבו והמשפחות בכיאוס.
זה שווה דיון, אגב, לגבי אלוהים, אם הוא היה באמת, אז הדיון מיותר, שולחים לו יונה והכול מסתדר.
עוזי
חברים,
המאמר היפה של גיל עורר בי שני כיווני מחשבה, לכאורה שונים זה מזה, ואגיב בשניהם:
1. ברבות השנים, ככל שקראתי ושמעתי רבות על השואה, גברה בי ההערכה העצומה לגבורתם של היהודים בה. לאו-דווקא גבורה "צבאית", כמו הריגת חייל נאצי או הצטרפות לפרטיזנים, אלא העמידה בעומס הנפשי העצום שהוטל על כל הציבור היהודי באופן יומיומי. אני זוכר בזוועה את קבלת הפנים הצוננת, במקרה הטוב, והלעגנית-רודפת במקרה הרע, שבה התקבלו פליטי השואה בישראל, ע"י הצברים הזקופים והגאים, בעלי השיער הכחול והעיניים הבלונדיניות, שלעגו ל"גלותיות" של הניצולים. ברבות השנים, וככל שהתפרסמו פרשיות מבישות בישראל, ראינו שהגלותיות נותרה דווקא בלב היהודי הישראלי, שמחד גיסא אימץ את סממני הכיעור של הקיום היהודי הכפוי והמאולץ (נטיה לרמאות ולגניבה, שנאת כל ממסד באשר הוא, היעדר אסתטיות ושנאה לכל דבר הכרוך בטקס ובמשמעת), אך מאידך גיסא השליך במיאוס את הסממנים היפים של חיי היהודים בגולה: פיתוח תרבות ולמדנות, הנכונות להקריב הכל למען חינוך הילדים, והאומץ להמשיך ולחיות גם בנסיבות רצחניות.
בהיותי אב לילדים וסב לנכדים, אני מנסה לדמיין את תחושתם של הורים יהודים בשואה. את תחושתו של בחור צעיר, הרוצה בכל מאודו להימלט מהגטו או מהמחנה אך יודע כי בכך הוא עלול להמיט רצח מיידי על משפחתו. את הבנתו של אב צעיר כי ילדיו הרכים עלולים בכל רגע למות בידי רוצח נאצי. כשאני נזכר בלעג ליהודים אשר "הלכו כצאן לטבח", אני מתמלא זעם על אותם גורמים, שבימי השואה התחבאו בחוריהם ולא עזרו די הצורך, ואחריה ידעו לבוא אל הניצולים המעטים בטענות איומות כאלו. מי הלך כצאן לטבח, האב והאם שלא נטשו את ילדיהם עד הרגע האחרון, או האח שסירב לברוח מהגטו כדי להישאר עם אחיותיו ולנסות בכוחו הדל לסייע להן להימלט מרצח?. בימי מלחמת המפרץ הראשונה ראיתי את הגיבורים הגדולים, אלה שלעגו כך לניצולי השואה, נמלטים מתל-אביב מחמת הפחד מפני הפצצה. אני מקבל את הטענה של עמיקם, שגבורתוןשל חייל במי"כ היתה קצרת-טווח, וחלילה אינני מזלזל בה, אך היא לא הגיעה לקרסולי גכבורתם של מאות אלפי יהודים, שחיו במשך כ-6 שנים איומות את הידיעה שבכל שניה עלול מרצח אחר לרצוח, לפעמים בעינויים מזוויעים, אותך ואת משפחתך.
אני משוכנע כי הלחימה העזה שהפגינו חיילי צה"ל במי"כ, נבעה במידה רבה, גם אם לא באופן מודע ובמחשבה מלאה, מזכר השואה ומההבנה שהערבים יכולים להפסיד מאה פעמים ולמרות זאת להישאר בחיים ולהתגבר, אך לנו אין הזדמנות נוספת אפילו להפסד אחד, שכן בהפסד כזה יסתיים לגבינו הכל.
לפיכך, בלא שאפחית מאומה ממעשי הגבורה שנעשו במלחמות ישראל ובמיוחד במי"כ, אני מעריץ את גבורתם הרבה והיומיומית של היהודים בשואה, שרבים מהם הוסיפו על הגבורה, שבעצם היותם יהודים, גם מעשי גבורה פרטניים.
2. וכאן באה הנקודה השניה. זכרון השואה מתחבר בהכרתי אל ידיעת התנהגותם הרצחנית של הערבים כלפי היהודים, בארץ ישראל ובארצות ערב, לפני הקמת המדינה ולאחריה, ובשנים האחרונות אנו רואים את הרוצחים (ערבים וגם לא-ערבים) בשם האיסלאם, ברצחנותם המזוויעה שאינה יודעת רחם. בעצם, הרוצח של אל-קאעידה, שניסר בסכין את ראשו של דניאל פרל האומלל בעודו בחיים וצווח, כאילו חתך כיכר לחם, לנגד עיני המצלמה כדי להעביר את הזוועה הזו לאינטרנט, – הוא יורשו וממשיך דרכו של הערבי החברוני, ששרף בלהבת פרימוס את ראשו של הרב ב-1929, אשר העז להתחנן באוזניו שיחוס על חיי תלמידיו. ערבים ומוסלמים אלה לא ישלימו עם קיומנו, גם אם נמסור להם את כל רמת אביב, ואבו מאזן וחבר מרעיו אינם שונים מהם. השוני הוא רק בטקטיקה, בנכונות לספר סיפורי כזב לעולם במתק שפתיים ובכישורי המשחק של אנשים כמו רוחאני, ששומעיו התמימים המשתוקקים לקצת שקט מסרבים לשמוע כי רק לפני שנים מעטות כתב ספר, שבו התפאר כיצד הוליך שולל את המערב כדי לקדם את תוכנית הגרעין של איראן. גם סאדאת, שכביכול היה אציל נפש, איש מתקדם, הומאני ודוגל בשלום, שרק טפשותה של גולדה מנעה ממנו לכרות איתנו הסכם לשלום נצחי שכה השתוקק לו, לא הסתיר בדיבוריו אל שומעיו הערבים כי הוא מנסה ללכת בשיטת השלבים: תחילה נקבל מישראל את מה שאפשר לקבל ללא מלחמה, ולאחר-מכן ניקח את מה שנגזל מאיתנו, הערבים והמוסלמים.
לכן אני, יזראלסקי פרימיטיבסקי, דוגל בשיטה הפשוטה, הפרימיטיווית אך היחידה שתמנע מאיתנו את גורלו של דניאל פרל: אני מאמין ללא סייג לערבים ולמוסלמים, ודווקא לקיצונים שבהם, ויודע כי הם מתכוונים בכל הרצינות למימוש כל האיומים ולביצוע כל הזוועות שמוחותיהם מסוגלים להגות. ברור כי לא כל הערבים מתכוונים לרצוח ולא כולם ישתתפו ברצח, אך לנו די בהשתתפות הרוב. אנו רואים כיצד בסוריה נרצחו בשנתיים האחרונות כ-120 אלף ערבים, מכל העדות והזרמים הדתיים, בידי ערבים. חלק מהנרצחים לא מתו "סתם" בכדור רובה או בפיצוץ פגז, אלא מתו ברצחנות זוועתית שקשה לתפוס. המוסלמים מסומאליה, שחטפו בני ערובה בקניון לפני שבועיים, לאחר שגירשו את המוסלמים עברו לטפל בלא-מוסלמים. מעשי הזוועה שעשו הם מעבר לדמיון האנושי, והתקשורת נמנעת מפירוטם – אולי מטעמי "עדינות הנפש".
וכאן הגעתי לדיבורים על הכנת האופציה הגרעינית בימי מי"כ, ואולי גם בימי מש"י. אכן, בחזית הדרום היינו רחוקים מכיבוש ישראל, אם כי מאחורי הקו של האוגדות שלחמו באותה חזית, לא היו כוחות (חוץ מהג"א, מד"א וחברה קדישא) שיכלו לחסום כוח מצרי גדול, אילו הצליח כוח כזה לפרוץ ולנסוע צפונה. ברור לי שזוהי מחשבה פשטנית, המתעלמת מקשיי הלוגיסטיקה שהיו עומדים בפני המצרים במקרה כזה, ואף מקשיי התכנון האופרטיווי ומתכונתו של החייל המצרי, המתקשה לאלתר ולחרוג מהתוכנית המקורית. אך בחזית הצפונית, ההבדל בין בלימת הסורים באזור נאפח ובין התגברותם וגלישתם לגליל, היה הבדל קטן מאוד. לבטח היה קטן מנקודת ראותו של שר הביטחון, שלא שקע באשליות בדבר רצונות הערבים ומאווייהם. גלישת הכוחות הסוריים לגליל היתה תחילתה של שחיטה המונית, שהצבא הסורי הגיבור והאציל היה שוחט כפי שהוא יודע לעשות כיום באחיו הסורים, ובתוך ימים אחדים היינו מקבלים שם רבבות גופות של תושבים יהודיים, אם לא מאות אלפים. אפילו עוזי וגיבורי עמיעד לא יכלו לבלום אותם. בל נשכח שבגליל לא התגוררו רק יהודים, ולא צריך דמיון עשיר כדי לשער כיצד היו מגיבים הערבים בגליל למראה כוח של מדינה ערבית, העושה שפטים בשכניהם היהודים. והנה מתקרב סופה של המדינה היהודית, שיחסם אליה ידוע לנו היטב.
אני מתייחס איפוא בהבנה מלאה למחשבתו של דיין באותה שעה, כי הגיעה השעה לכל הפחות להתחיל בהכנות, שכן גם ההכנות גוזלות זמן. שמענו בימים אלה כי ישראל גלילי ויגאל אלון התנגדו לו וגולדה קבלה את דעתם, אך חוששני כי חלק נכבד מהתנגדותם נבעה מהרצון לומר "שחור" לכל מה ששנוא-נפשם זה אמר "לבן", ומתחרותם בו על נפשה של גולדה. למרבה המזל, האיום הסורי לא התממש, ולכן יכולים כיום יורשיהם להשתבח בגבורתם הרבה, אל מול פחדנותו של דיין והפאניקה שלו כביכול. לא בטוח שיש במה להשתבח, במקרה זה, שבו ההבדל לא היה סתם בין טר"ש לצל"ש, אלא אפילו בין ישראל חוזרת לעוצמתה ובין ישראל קוברת מאות אלפי מתים.
לכן, בכל הכבוד לרצון לשלום ולמחשבות על פעולות ישראליות שימנעו עימותים עם הערבים, ולביקורת על גולדה אשר כביכול אלמלא סרבנותה היינו חיים כיום בנחת ובשכנות נהדרת עם הערבים, אני משוכנע כי המפתח אינו בנו, ולמעשה המפתח נזרק לים זה-מכבר ע"י הערבים. שלא כמו בימי השואה, לא נינצל בזכות נצחונן של מעצמות אחרות על אויבינו, אלא רק בזכות כוחנו, ואסור לנו לשגות באשליות על ויתורים שיביאו שלום. זה בדיוק כמו במערבונים, ככל שזה נשמע מגוחך: אל העיירה הגיעה כנופיית שודדים, המתכוונת לשדוד ואולי גם לרצוח. התושבים הנפחדים דורשים לוותר להם, להיכנע במקצת, אולי למסור לידיהם את בתו של אחד מעניי העיירה, אך השריף יודע כי יש רק דרך אחת: להילחם בשודדים עד מותם. כל ויתור וכל עניעה רק יגבירו את תיאבונם ויחלישו את הכוח של הטובים.
משה
משה,
הרשה לי להוסיף לנקודה מספר 1 שלך. בנוסף לכל התנאים הנוראיים בהם הם חיו ומתו, הרגשתם היתה שאין להם כל "גב" בעולם. שמצבם ימשך לעד, או, ליתר דיוק עד אשר יסתיימו חייהם. לא היה מאחוריהם צבא שהם פעלו במסגרתו, לא היתה הרגשה שיש כוחות בעולם שפועלים כדי להפסיק את העינוי ואת ההרג וצריך היה להשלים עם כך שהדברים ימשכו בצורה זו עד הסוף. ועל אף זאת, הם המשיכו להתקיים, התנגדו כשניתן היה, וניסו להתמודד עם המצב.
ואוסיף עוד על זאת, חלק מצעירים בהם, כאשר יצאו מהתופת הזאת ואספו את שברי חייהם, יצאו לישראל, ומצאו עצמם תוך זמן קצר מתגייסים לצבאה ויוצאים למלחמה נוספת שמבחינתם התחברה למלחמה הנוראית שעברה עליהם. ולמרות, ואולי בגלל, זאת פעלו בהקרבה כדי להגן על חיי היקרים להם ועל זכותם להיות חופשיים. כבן לאנשים כאלה, אני משתאה עד היום על תעצומות הנפש שעמדו בהן – כולל ובלי להתעלם מהגישה של ההתישבות הותיקה לפליטים אלה.
רוני
רוני,
דבריך נכונים ויפים, וכמובן מקובלים עלי.
משה מ'