לאורך נתיב המים ההיסטורי – סיור בעקבות המלחמות של צפון אמריקה

סיורנו לוקח אותנו למסע לאורך נתיב המים –  הציר המרכזי שחיבר, או הפריד –  בהתאם לנקודת הראות, עד למאה ה-19 בין מוקדי השלטון של קנדה (או בשמה הקדום יותר צרפת החדשה –  Nouvelle France) – קוויבק ומונטריאול, לבין מוקדי הליבה של מדינת ניו יורק – הבירה השלטונית אולבני שבצפון המדינה, ובירת הסחר והספנות העיקרית של אמריקה –  ניו יורק. מדרום לצפון, הנתיב התבסס על נהר ההדסון, שבמאה ה-18 קראו לו הנהר הצפוני (North river), דרך אגם ג’ורג’ (או בשמו הקדום יותר, הצרפתי –  אגם הסקרמנט הקדוש –  Lac du Saint-Sacrement), דרך אגם שמפליין (Lake Champlain), לנהר הרישלייה (Riviere Richelieu), שמימיו נשפכים אל מימי נהר סנט לורנס (Fleuve S. Laurent –  St. Lawrence River) –  נתיב המים הגדול שעליו יושבות הבירה ההיסטורית של צרפת החדשה –  קוויבק, ומונטריאול. אנו לא ניסע לכל אורך נתיב המים –  טיולנו יביא אותנו רק עד למרכזו של אגם שמפליין, מרחק כ-500 ק”מ ממנהטן.

נתיב המים שימש לתעבורה של השבטים הילידים באיזור במשך אלפי שנים, ושימש את האירופיים מאז תחילת ההתיישבות האירופית בצפון אמריקה במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, שימש נתיב המים כציר האסטרטגי המרכזי להנעת כוחות ואספקה לצבאות שנלחמו במלחמות הגדולות שהתנהלו בצפון אמריקה –  מלחמת 7 השנים (שבצפון אמריקה נמשכה 9 שנים : 1763-1754, ואשר נקראת בהיסטוריוגרפיה האמריקנית The French & Indian war) ; מלחמת העצמאות האמריקנית (1782-1775) ; והמלחמה האנגלו-אמריקנית של 1815-1812.

באותה תקופה היה קל יותר להניע צבאות על פני נתיבי המים, מאשר להניעם ביבשה, בחבל הארץ הפראי, בעל הצמחייה העבותה ונטול הדרכים, שהוא היום המדינות המפותחות של ניו יורק, וורמונט, וניו ג’רסי. מבחינה אסטרטגית, מי שיכול היה לשלוט בציר המים לכל אורכו, שלט למעשה על כל האיזור המיושב של צפון אמריקה באותה תקופה, וגבולות השליטה של המעצמות הנלחמות לאורך ציר המים סימנו את גבולות השליטה הטריטוריאלית שלהן ביבשת צפון אמריקה המיושבת. במיוחד כשהמדובר במאה ה-18, יש לזכור שאנו עוסקים בתקופה שבה ההתיישבות האירופית באיזור שממערב לרכס האפלצ’ים היתה דלילה ביותר, למעט המושבה הצרפתית לואיזיאנה בדרום המיסיסיפי (שבירתה היתה ניו אורלינס).

את כל המלחמות שניטשו לאורך נתיב המים לאורך התקופה הנסקרת אפשר לראות כרצף היסטורי של אירועים שהם בראש ובראשונה תולדה של המאבק הגלובלי בין בריטניה לצרפת. מאבק זה הביא בסיומה של מלחמת 7 השנים לאבדן קנדה הצרפתית ולהעברת השליטה בכל צפון אמריקה המיושבת לידי בריטניה, וקיבל ביטויו בהמשך במלחמת העצמאות האמריקנית, שגם בה נמצאו בריטניה וצרפת משני צידי המתרס. גם מלחמת 1815-1812 קשורה קשר הדוק למלחמה בין שתי המעצמות האירופיות במסגרת המלחמות הנפוליאוניות המאוחרות, ויש הרואים בה את הפרק השני והסופי של מלחמת העצמאות האמריקנית.

כתבה זו היא מסלול לטיול, ולכן נבקר באתרים לא לפי סדר ההתרחשות ההיסטורי-כרונולוגי שלהם, אלא לפי התקדמות הנסיעה שלנו מדרום (מנהטן) לצפון, ולכן נצטרך לדלג קדימה ואחורה במכונת הזמן כדי לספר את סיפורם של האתרים שנבקר בהם.

יום ראשון : מצודות מלחמת העצמאות האמריקנית במעלה ההדסון התחתון

קטע מס’ 1  –  ממנהטן ל-Stony Point (כ-41 מייל –  65 ק”מ)

נצא ממנהטן לניו ג’רסי דרך גשר ג’ורג’ וושינגטון. מיד לאחר מעבר ההדסון נפנה צפונה ונעלה על ה-Palisades Interstate Parkway, דרך רגועה ונעימה יותר לנסיעה מה-87i המקבילה לה ממערב, שגם איננה כביש אגרה. אפשר לצאת לכמה דקות ביציאה מס’ 3 למצפור הנוף Stateline lookout  –  מצפור נוף מרהיב על המצוקים שמעל להדסון בקצה הפינה הצפון-מזרחית של ניו ג’רסי. המצוקים כאן הם בגובה של כ-200 מ’ מעל הנהר.

ביציאה מס’ 15 על ה- Palisades Interstate Parkway נצא לכיוון מזרח, ניסע בדרך מס’ 210 עד סופה, ונפנה צפונה בדרך W9. לאחר כ-0.85 מייל נגיע לפנייה ימינה, ל-Battlefield road, וניסע עד סוף הדרך, וכך נגיע ל-Stony Point State Historic Park. נחנה במגרש החנייה ונטפס ברגל אל האתר.

במלחמת העצמאות האמריקנית היה המאבק על השליטה על ההדסון אחד ממוקדי ההתגוששות הבריטית-אמריקנית. הבריטים הצליחו להשתלט על העיר ניו יורק כבר בשלב מוקדם של המלחמה (באוגוסט- ספטמבר 1776), והיא שימשה להם כבסיס הראשי לפעילות הצבאית בצפון אמריקה כל משך המלחמה. במהלך השנתיים הבאות אירעו התנגשויות צבאיות רבות בין 2 הצבאות לאורך ההדסון, כשהמטרה הבריטית היא לשלוט בציר המים לכל אורכו מניו יורק ועד קנדה, וע”י כך לנתק את הקשר בין מושבות הכתר (לשיטתם) או מדינות (לשיטת האמריקנים) ניו אינגלנד, לבין מושבות/מדינות המרכז (ניו ג’רסי, פנסילבניה, דלוואר ומרילנד) ומושבות/מדינות הדרום, והמטרה האמריקנית היא למנוע ניתוק כזה.

סטוני פוינט היתה אחד האתרים שחלשו על ההדסון, ולמרגלותיה פעל אחד המעברים העיקריים שחיברו בין מדינות המרכז והדרום למדינות ניו אינגלנד –  מעבורת ה-King’s Ferry. האתר ממוקם על רכס סלעי כ-50 מ’ מעל להדסון, במיקום מרהיב שמצדיק ביקור גם למי שאיננו מתעניין בהיסטוריה אמריקנית. במאי 1779 השתלטו הבריטים על המקום, ועל מוצב אמריקני שהיה בקצה השני של קו המעבורת, ב-Verplanck שממול, מעבר להדסון. תפיסת המוצבים האמריקנים והמעבורת אילצה את האמריקנים להעביר את מיקום המעבר העיקרי שלהם ממדינות הדרום והמרכז למדינות ניו אינגלנד עשרות קילומטרים צפונה. הבריטים השקיעו מאמץ רב בביצור סטוני פוינט, וקראו למקום “גיברלטר הקטנה”. בפשיטת לילה נועזת בפיקודו של גנרל אנתוני ויין, ב-15 ליולי 1779, כבשו האמריקנים את המערך הבריטי בסטוני פוינט. הקרב כאן לא היה אירוע מרכזי או בעל חשיבות אסטרטגית במהלכי המלחמה, אבל הוא היווה נצחון טקטי מוראלי לוושינגטון ולצבאו, שגם איפשר להקל בלחץ שהפעילו הבריטים על המעבר בהדסון ועל הקשר הפיזי והמעבר ממדינות ניו אינגלנד למדינות המרכז והדרום.

האתר פתוח למבקרים מאמצע אפריל עד סוף אוקטובר, בימים ד’-שבת, מ-1000 – 1630 (ימי א’ 1200 –  1630), ובחודשי החורף בימים ב’ – ו’ 1000 – 1600. באתר מוזיאון ובו תיאור מפורט של מהלכי הקרב שהתחולל כאן, ומוצגים הקשורים לקרב. המוזיאון פתוח בימי ד’ –  שבת בין 1000- 1630 ובימי א’ 1030 –  1630. במקום גם מגדלור שהוקם ב-1826. מומלץ לסייר באתר לפי מפת מסלול הסיור באתר שניתן לקבל במוזיאון, או בהתאם לשלטי ההכוונה המוצבים במסלול הסיור. אתר האינטרנט של המקום :

  www.nysparks.com/historic-sites/8/details.aspx.

קטע מס’ 2  –  מסטוני פוינט ל-Fort Montgomery  (8.5 מייל –  13.5 ק”מ)

נצא מסטוני פויינט בחזרה אל  ה-W9 ונמשיך צפונה. לאחר כרבע שעה נמצא מימין לדרך את האתר הבא –  פורט מונטגומרי.

מבחינה כרונולוגית, הקרב שהתנהל כאן שייך לפרק מוקדם יותר (ביחס לסטוני פוינט) של מלחמת העצמאות האמריקנית, והוא קשור למאמץ הבריטי ב-1777 להכריע את האמריקנים המורדים ע”י ניתוק מושבות ניו אינגלנד ממושבות המרכז והדרום, וזאת באמצעות תנועת מלקחיים לאורך ציר המים, מקנדה דרומה, ומניו יורק צפונה. שתי זרועות המלקחיים הבריטיות היו אמורות להיפגש באיזור אולבני, ובכך להשלים את הניתוק, שלפי התכניות הבריטיות היה אמור להביא לקריסת המרד האמריקני.

פורט מונטגומרי היה חלק ממערך הביצורים האמריקניים שהוקמו בשנה הראשונה של מלחמת העצמאות, כדי לשלוט על ההדסון מצפון לניו יורק (שנפלה כזכור בידי הבריטים), ולחסום את הנהר לתנועה ימית בריטית. סמוך מדרום היתה מערכת ביצורים נוספת שנקראה פורט קלינטון. לצורך חסימת התנועה בנהר הוצבו בפורט מונטגומרי סוללות תותחים כבדים, וכן נמתחה לאורך הנהר שרשרת של חוליות פלדה כבדות שנועדה לבלום פיזית תנועת ספינות בנהר. כדי להגן על סוללות התותחים והשרשרת נבנתה מסביבן ומעליהן מערכת ביצורים מאסיבית ובמרכזה מתחם בנוי עם מבני מגורים דו קומתיים לקצינים, לחיילים, ובונקר תחמושת, ובהיקף הוקם מערך של מצדים מבוצרים.

המאמץ העיקרי הבריטי ב-1777 היתה תנועת צבאו של הגנרל הבריטי ברגויין מקנדה דרומה לאורך ציר המים.  במטרה לסייע לברגויין נחת בסטוני פוינט באוקטובר 1777 כח בריטי ובו כ- 2,000 חיילים מניו יורק בפיקודו של הגנרל קלינטון. גם שמו של המפקד האמריקני של המתחם היה קלינטון (על שמו פורט קלינטון בבאטרי פארק בדרום מנהטן). במסע איגוף מעבר ל-Bear Mountain (כיום שמורת טבע שחלפנו על פניה בדרכנו לכאן) תקף קלינטון הבריטי ב-2 זרועות את מתחם 2 המבצרים (מונטגומרי וקלינטון) בסיוע ארטילריה מספינות מלחמה בריטיות שהתקדמו במעלה ההדסון וניהלו במקביל קרב ימי עם ספינות אמריקניות, וקרב תותחים עם סוללות התותחים של פורט מונטגומרי. הבריטים כבשו את 2 המבצרים בזכות כוחם העדיף, והשמידו לחלוטין את שניהם. בעקבות הנצחון הבריטי הועתק קו ההגנה האמריקני על ההדסון לווסט פוינט, שם הוקמה מערכת ביצורים חדשה. כמה ימים אחרי הנצחון הבריטי כאן בורגויין נכנע בסרטוגה (תחנה מס’ 4 בסיורנו), וקלינטון וצבאו פינו את האיזור.

מפורט קלינטון לא נותר זכר, אך בפורט מונטגומרי מרכז מבקרים הכולל מוזיאון המספר את תולדות הקרב וכולל מוצגים רבים מן התקופה, ביניהם מוצגים שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו כאן בשנות ה-60′ של המאה ה-20.  במרכז המבקרים מוצג סרט על המערכה שהתנהלה במקום.

האתר פתוח כל השנה. מרכז המבקרים פתוח מאמצע אפריל עד סוף אוקטובר בימים ד’- א’ בין השעות 0900- 1700. מומלץ לקחת את מפת מסלול הסיור באתר, ולסייר לפיה. מן האתר אפשר לצפות על גשר Bear Mountain החוצה את ההדסון, שהוקם בשנות ה-20′ של המאה שעברה, והיה בזמנו גשר התלייה (suspension bridge) הארוך בעולם. אתר האינטרנט של המקום :

  www.nysparks.com/historic-sites/28/details.aspx.

קטע מס’ 3  –  מפורט מונטגומרי ל-West Point  (כ-3.7 מייל –  6 ק”מ)

נחזור לדרך W9 ונמשיך צפונה עוד 2.3 מייל (כ-3.7 ק”מ), נפנה ימינה בדרך 218, לאחר 1.1 מייל (כ-1.8 ק”מ) נגיע לפיצול ל-West Point Highway,  ולאחר שליש מייל (כ-550 מ’) נוסף נגיע למגרש החנייה של מרכז המבקרים של ווסט פוינט.

לאחר כיבוש מתחם 2 המבצרים (פורט מונטגומרי ופורט קלינטון), הקימו האמריקנים מחדש בווסט פוינט, ועל האי Constitution Island שבתוך ההדסון מול ווסט פוינט, את מערך ההגנה וחסימת הנהר. כמו בפורט מונטגומרי, גם כאן הונחה שרשרת חוליות פלדה כבדות לחסימת הנהר, וגם כאן הוצבו סוללות תותחים שנועדו לחסום באש תנועת ספינות מלחמה בריטיות במעלה ההדסון. אולם לאחר המפלה בסרטוגה (תחנתנו הבאה), הבריטים לא ניסו עוד להתקדם בנתיב המים צפונה מסטוני פוינט, ולפיכך לא התחולל קרב בווסט פוינט. הפרשה המעניינת הנוגעת לווסט פוינט במלחמת העצמאות היא סיפורו של הגנרל האמריקני בנדיקט ארנולד, גיבור סרטוגה , שבשל חילוקי דעות עם מפקדיו, ומשום שלא קיבל את הכבוד שהגיע לו (ואכן הגיע), על גבורתו בקרבות השנתיים הראשונות של מלחמת העצמאות, ערק לשורות הבריטים לאחר שמונה למפקד המתחם בווסט פוינט ב-1780. ארנולד ניסה למסור את המתחם לידי הבריטים, אך המזימה נתגלתה וארנולד נחלץ לצד הבריטי ברגע האחרון לפני שנתפס ע”י האמריקנים.

מאז 1802 ווסט פוינט הוא ביתה של האקדמיה לקצינים של חילות היבשה של צבא ארה”ב. בווסט פוינט אפשר לבקר רק במסגרת סיור מאורגן שיוצא ממרכז המבקרים שבכניסה לבסיס. במסגרת הסיור, באיזור ה-Trophy Point, ניתן לראות את המיקום שבו היו הביצורים והשרשרת, לצפות על האי קונסטיטיושן, ולראות את אנדרטת “השרשרת הגדולה”, הכוללת חוליות משרשרת הפלדה המקורית. לוח הזמנים של הסיורים : www.westpointtours.com/individual_tours.htm .

מרכז המבקרים פתוח בכל יום בין השעות 0900 – 1645.

אתר מרכז המבקרים : www.usma.edu/visitors/SitePages/Home.aspx

מומלץ לבקר גם במוזיאון ווסט פוינט הסמוך למרכז המבקרים . המוזיאון פתוח כל יום בין השעות 1030 – 1615. אתר האינטרנט של המוזיאון : www.usma.edu/Museum .

אתר האינטרנט של ווסט פוינט : www.usma.edu.

הסיור בווסט פוינט מסיים את יום הסיור הראשון שלנו בנתיב המים. ניתן למצוא מספר B&Bs בעיירה שלידה נמצאת האקדמיה בווסט פוינט –  Highland Falls, או לחזור כמה קילומטרים לאחור –  לעיירה פורט מונטגומרי, שם ישנו מלון של רשת Holiday Inn Express. אפשר גם להמשיך ולהתקדם צפונה וללון באולבני, שהיא עיר הבירה של מדינת ניו יורק ובה אפשרויות רבות ומגוונות ללינה.

יום שני – סרטוגה ואגם ג’ורג’  –  ממלחמת העצמאות למלחמת 7 השנים

קטע מס’ 4  – מווסט פוינט ל-Saratoga  (כ-128 מייל  –  205 ק”מ)

מווסט פוינט נחזור לדרך W9 ונמשיך צפונה ונתחבר לדרך 87i, שאיתה נמשיך צפונה כ-80 מייל עד אולבני (בירת מדינת ניו יורק). באולבני נעלה על דרך 4 צפון, וניסע בה כ-16.5 מייל עד שנמצא משמאל לדרך את שלט הכניסה –  Saratoga National Historical Park. ניכנס בדרך הפנימית של הפארק ונגיע למרכז  המבקרים.

קרבות סרטוגה בסתיו 1777, היו נקודת המפנה במלחמת העצמאות האמריקנית. ראשית, זה היה נצחון אסטרטגי גדול של הצבא האמריקני, שבסופו צבא בריטי שלם הובס ונלקח בשבי. זו היתה מפלה צורבת ומשמעותית מאד לבריטים במאבקם נגד “המורדים” שעד כה זלזלו בהם. אבל מעבר לכך, הנצחון האמריקני המשמעותי בסרטוגה שכנע את הצרפתים שהמהפכה האמריקנית איננה אפיזודה של מרידה שתדוכא בקרוב ע”י הצבא הבריטי, אלא התפתחות גיאופוליטית משמעותית שצרפת יכולה לנצל לטובתה. בעקבות הנצחון האמריקני בסרטוגה צרפת “יצאה מהארון” בנושא תמיכתה באמריקנים, חתמה על ברית עם ארה”ב, הכריזה מלחמה על בריטניה (מאוחר יותר גם בת בריתה ספרד הצטרפה וגם זה תרם להחלשת הבריטים), ובהמשך גם שלחה לזירה האמריקנית כוחות צבא וצי גדולים שהם למעשה איפשרו את הנצחון האמריקני המכריע ביורקטאון ב-1781, שהביא לסיום מלחמת העצמאות ולפינוי הכוחות הבריטיים מתחום המדינה החדשה במסגרת הסכם השלום של פריז (ספטמבר 1783).

המערכה בסרטוגה היתה שיאו וסופו של המאמץ הבריטי ב-1777 להכריע את האמריקנים ע”י ניתוק מושבות ניו אינגלנד ממושבות המרכז והדרום, באמצעות תנועת מלקחיים לאורך ציר המים, מקנדה דרומה, ומניו יורק צפונה. שתי זרועות המלקחיים הבריטיות היו אמורות להיפגש באיזור אולבני, ובכך להשלים את הניתוק, שכאמור לפי התכניות הבריטיות היה אמור להביא לקריסת המרד האמריקני. המערכה בסרטוגה היתה בשלושה שלבים. הקרב הראשון, ב-19 לספטמבר הסתיים בנצחון טקטי בריטי, אבל במחיר של אבידות כבדות. הקרב השני, ב-7 לאוקטובר, הסתיים בתבוסה בריטית שבעקבותיה נאלץ הגנרל ברגויין לסגת עם צבאו המוכה לעיירה סרטוגה (כיום Schuylerville) ולהתבצר בה. גיבור 2 הקרבות האלה היה בנדיקט ארנולד, שבאחת מתחנות המסלול שנבקר בהן יש אנדרטה לזכרו. בשלב השלישי, לאחר מצור שנמשך 9 ימים נאלצו הבריטים להיכנע וברגויין וצבאו הלכו לשבי. אי אפשר להגזים בחשיבות האירוע הזה בתולדות ארה”ב ואולי העולם כולו.

את הסיור בסרטוגה מתחילים במרכז המבקרים, שם ניתן לצפות בתצוגות אינטראקטיביות ולראות סרט על קרבות סרטוגה. במרכז המבקרים מקבלים את מפת מסלול הסיור באתר, ונוסעים לפי תחנות המסלול. בכל תחנה לוחות המסבירים את מה שהתחולל באותו אתר, ואמצעי המחשה.

מרכז המבקרים בפארק סרטוגה פתוח למבקרים כל השנה בין השעות 0900 – 1700. מסלול הסיור פתוח מ-1 לאפריל ועד תחילת דצמבר, בין השעות 0900 – שקיעה. אתר האינטרנט של הפארק : www.nps.gov/sara.

להשלמת הסיור בסרטוגה אפשר לבקר ב-Saratoga Monument שב-Schuylerville, כ-9 מייל מצפון לפארק סרטוגה. זהו אובליסק ענק שהוקם ב-1877 לציון מאה שנה לנצחון הגדול בסרטוגה. אפשר לטפס בתוך האובליסק לתצפית על האיזור. שעות הפתיחה באתר הפארק.

קטע מס’ 5  –  מסרטוגה ל- Lake George  (36 מייל מהפארק או 27 מייל מהמונומנט –  58/43 ק”מ)

מפארק סרטוגה, או מסקיילרויל, נמשיך צפונה על דרך 4 צפון עד Hudson Falls, ומשם דרך Glen Falls (כביש 32) לכביש N9 בואכה לייק ג’ורג’.

בהגיענו ללייק ג’ורג’, אנחנו מתחברים לסיפורה של מלחמה אחרת, מלחמת 7 השנים, שהתנהלה כעשרים שנה לפני מלחמת העצמאות האמריקנית. זו היתה למעשה מלחמת העולם הראשונה, משום שהתנהלה, בין שתי היריבות העיקריות – בריטניה וצרפת, לא רק באירופה, אלא גם ביבשת אמריקה ובאסיה (הודו והפיליפינים). בהיסטוריוגרפיה האמריקנית המלחמה הזאת נקראת The French & Indian war. המלחמה בצפון אמריקה התנהלה על השליטה בשני נתיבי מים עיקריים – נתיב המים שאנו מסיירים לאורכו, ונתיב המים המקביל לו ממערב, לאורך נהר האוהיו אל האגמים אירי ואונטריו (Lakes Erie & Ontario). שני נתיבי המים מתחברים לנהר סט. לורנס שבקנדה, שהיה אז עורק החיים המרכזי, נתיב הסחר, האספקה והתיגבור הצבאי של קנדה הצרפתית.

במחצית המאה ה-18, היו איזורי צפון מדינת ניו יורק וורמונט דהיום חלק מ-Nouvelle France. עד לאותה עת התפיסה המקובלת היתה שהטריטוריה המשתרעת מקו פרשת המים שמתנקז צפונה לסנט לורנס שייכת לצרפתים, והטריטוריה שמשתרעת מקו פרשת המים שמתנקז דרומה להדסון שייכת לאימפריה הבריטית. לאגם ג’ורג’ עצמו היה שם צרפתי – Lac du Saint-Sacrement. כל זאת עד שהבריטים התחילו לערער על הקונבנציה הזאת ע”י הקמת מבצר על הגדה הדרומית של האגם שהם שינו את שמו לאגם ג’ורג’ (על שם המלך הבריטי, ג’ורג’ ה-3), מתוך כוונה לתקוף את ההתיישבות הצרפתית ואת המצודות הצרפתיות שבקצהו הרחוק, הצפוני, של האגם, שאליהן נגיע בהמשך מסענו.

באוגוסט 1757 החליטו הצרפתים להקדים מכה למכה, ותקפו בכח גדול שכלל גם כ-2,300 לוחמים אינדיאנים את פורט וויליאם הנרי, המבצר הבריטי שהוקם לחופו הדרומי של האגם. המבצר הבריטי החזיק מעמד במשך 6 ימים עד שנכנע. בין המפקד הבריטי של המבצר לבין המפקד הצרפתי, המארקיז דה מונטקאלם (Montcalm) נחתם הסכם ג’נטלמני בסגנון האירופי, לפיו יורשו כל חיילי המבצר ונספחיהם לעזוב את המבצר עם ציודם ונשקם האישי באבטחה של משמר צרפתי, בתמורה להתחייבות (parole = מילת כבוד, ומכאן המונח האנגלי לשחרור בערבות) לא לשוב להלחם כנגד הצרפתים במשך 18 חודשים. אלא שהאינדיאנים, שהיו חלק מהכח הצרפתי, לא היו שותפים להסדר האירופי כל כך, ולא הסכימו לו. על פי המסורת האינדיאנית, הלוחמים אדומי הפנים היו אמורים לחזור למאהליהם עם שלל, עם מזכרות המעידות על גבורתם בקרב (כגון קרקפות של לוחמי היריב), ועם שבויים שאמורים להחליף את אלה שנפלו בקרב, או להיסחר כנגד כופר נפש. לתדהמתו של מונטקאלם, האינדיאנים פשטו על בית החולים של המבצר הכבוש, ואחר כך גם על טורי הבריטים שהיו בדרכם דרומה לפורט אדווארד, טבחו בניצולים ולקחו מאות שבויים. סיפור המצור על פורט וויליאם הנרי, והטבח שבעקבותיו, שימש את ג’יימס פנימור קופר כרקע לכתיבת הרומן ההיסטורי שלו “המוהיקני האחרון”, שהיה רב מכר במשך 150 שנה, ושימש גם מקור להפקה של מספר סרטים בשם זה, האחרון שבהם סרטו של מיכאל מאן מ-1992, בהשתתפות דניאל דיי לואיס ומדליין סטו.

את מבצר וויליאם הנרי שרפו הצרפתים לאחר הכיבוש ב-1757, ובמיקומו המדוייק, על בסיס שרידי המרתפים ויסודות הביצורים שלו הוקם, בשנות ה-50′ של המאה ה-20, המבצר המשוחזר העומד כיום במקום, ובו מרכז מבקרים ומוזיאון. האתר פתוח כל יום ממאי עד אוקטובר (יש לבדוק תאריכים מדוייקים באתר האינטרנט של המקום : www.fwhmuseum.com ) בין השעות 0900 – 1800. במקום מוקרן סרט על הקרב שהתחולל כאן, ובכל שעה עגולה מתקיים סיור מודרך ע”י מדריכים במדי התקופה, הכולל הדגמות ירי בנשק התקופה לרבות תותחים, ויש גם הפעלות לילדים.

המבצר נמצא כיום בתחומה של Lake George, עיירה תיירותית על חופו הדרומי של האגם, שבה שפע של מקומות לינה. אפשר לטייל גם ב-Lake George battlefield park, ממזרח למבצר, שהיה זירת התנגשויות קודמות בין הצרפתים והבריטים שקדמו למצור על המבצר, וגם זירת ההתנפלות האינדיאנית על הבריטים הנסוגים לאחר כיבוש המבצר. כמו כן אפשר להצטרף לשיט מודרך באחת הספינות המסיירות באגם ג’ורג’. אתר האינטרנט של מפעילי הסיורים : www.lakegeorgesteamboat.com .  מומלץ לא לקחת את הסיור של 5 השעות שהוא ארוך מדי.

היום השלישי –  אגם שמפליין

קטע מס’ 6  –  מלייק ג’ורג’ ל-Ticonderoga  (כ-39 מייל –  כ-62 ק”מ)

נצא מלייק ג’ורג’ צפונה לאורך הגדה המערבית של האגם, כשאנו ממשיכים בנסיעתנו על דרך N9. הדרך מובילה אותנו לעיר טייקונדרוגה, ולאחר שנחצה אותה לאורכה נגיע לקצה המזרחי שלה, לצומת עם כביש 22. אנו נמשיך מזרחה על כביש 74, וכ-800 מ’ ממזרח לצומת נמצא את הכניסה למבצר טייקונדרוגה.

טייקונדרוגה, גולת הכותרת של סיורנו, הינו מבצר מרשים מכל בחינה שהיא. הוא ממוקם בנוף מדהים, ומיקומו גם מסביר את העמדה האסטרטגית המיוחדת שלו –  במקום שבו נמצא המעבר הקריטי בנתיב המים מאיזור ההדסון ולייק ג’ורג’ אל אגם שמפליין היפהפה. לא בכדי הוגדר המקום ע”י היסטוריונים כמפתח ליבשת צפון אמריקה.

אגם שמפליין התגלה לאירופים לראשונה ב-1609 ע”י סמואל דה שמפליין, צרפתי אשר מגלה ארצות, לוחם, ומייסד העיר קוויבק הם רק חלק מתאריו. כפי שכבר למדנו, האיזור כולו נחשב באמצע המאה ה-18 כטריטוריה בשליטה צרפתית, חלק מ”צרפת החדשה”. כבר באמצע המאה ה-17 הקימו הצרפתים בטייקונדרוגה תחנת מסחר, ועם פרוץ מלחמת 7 השנים הוקמה כאן מצודה צרפתית שנקראה Fort Carillon. לאחר כיבוש פורט וויליאם הנרי, התבצר המרקיז דה מונטקאלם בפורט קארייון, ביודעו שהתקפת הנגד הבריטית בוא תבוא. ואכן, בתחילת יולי 1758 הגיע צבא בריטי גדול במעלה אגם ג’ורג’, בפיקודו של הגנרל הבריטי הקשיש והכושל אברקרומבי. ב- 8 ליולי  1758 תקף אברקרומבי עם כח של כ-16,000 חיילים את חיל המצב הקטן של מונטקאלם, שמנה כרבע מכוחו של הגנרל הבריטי. בתום יום קרב עקוב מדם שהתנהל בשטח הרמה שמצפון מערב לחומות המבצר  –  אחת היחידות המובחרות הבריטיות,  הרגימנט הסקוטי ה-42 המכונה המשמר השחור (the Black Watch), ספגה 60% אבידות !  – נסוגו הבריטים חזרה במורד אגם ג’ורג’. זה היה הקרב עם שיעור האבידות הגבוה ביותר בהיסטוריה של המלחמות בצפון אמריקה, עד שהגיעו שוברי השיאים החדשים  –  הקרבות העקובים מדם של מלחמת האזרחים האמריקנית.

בשנה שלאחר מכן  –  1759, שוב הגיע לקרייון צבא בריטי חזק, הפעם בפיקודו של גנרל אמהרסט, והצרפתים שלעת הזאת החזיקו בקרייון כח קטן יחסית והיו טרודים בהגנה על המערך ההתיישבותי העיקרי שלהם לאורך נהר סנט לורנס מפני מאמצי מלחמה בריטיים מקבילים לזה של אמהרסט, נסוגו תוך שהם מפוצצים את המבצר. אמהרסט הורה לבנות אותו מחדש, ונתן למבצר גם שם חדש/ישן –  טייקונדרוגה, שמשמעותו בשפה אינדיאני מקומית –  בצומת נתיבי המים. המבצר מילא תפקיד גם במלחמת העצמאות –  הוא נכבש מידי הבריטים ע”י בנדיקט ארנולד רב הפעלים במאי 1775. בחורף 1776-1775 פורקו תותחי המבצר בטייקונדרוגה והובלו במסע הרואי שראשיתו על פני אגם ג’ורג’ והמשכו בדרכים לא דרכים משך כחודשיים חורפיים קשים לבוסטון, שם שימשו התותחים מטייקונדרוגה גורם מרכזי בהכרעת המצור על בוסטון לטובת האמריקנים. ב-1776 נסוג בנדיקט ארנולד לכאן לאחר קרב ואלקור. ב-1777 כבש ברגויין את טייקונדרוגה בדרכו לסרטוגה. הקרב הזה על טייקונדרוגה הוכרע כאשר ברגויין הצליח להביא ולהציב בראש ההר המתנשא מדרום מערב למבצר –  Mount Defiance, 2 תותחים, במבצע שנחשב עד אז בלתי אפשרי, ובעקבות זאת פינו המגינים האמריקנים את המבצר.

עם סיום מלחמת העצמאות החליט וושינגטון שאין עוד צורך צבאי במבצר טייקונדרוגה, והמקום נמסר למדינת ניו יורק, שמסרה אותו ל-2 אוניברסיטאות שלא ידעו מה לעשות איתו. תושבי האיזור, שהתחיל אז להתפתח, החלו לפרק את אבני המבצר לצורך בניית בתיהם, ומהר מאד המבצר הפך לחורבות, עד שקנה אותו בתחילת המאה ה-19 מיליונר ושמו פל. פל הקים כאן בית קיץ שלאחר מותו הפך למלון על שפת האגם, ואנשים היו באים במאה ה-19 לנפוש כאן ולבקר בחורבות המבצר. בתחילת המאה ה-20′ התחיל נינו של פל במלאכת שיחזור המבצר, ואשתו של הנין אף הקימה גן אנגלי יפהפה באחוזה שמתחת למבצר, וגם שיחזרה את גני הירק שבהם היו חיילי חיל המצב של המבצר מגדלים לעצמם מזון. האחוזה המקסימה והציורית הזאת, שנמצאת על גדת האגם מתחת למבצר, מהווה ניגוד לרושם הצבאי הנוקשה של מבני המבצר.

בכניסה למבצר מרכז מבקרים. במבצר פעילות רבה וכדאי לעקוב אחר תכניות הפעילות באתר האינטרנט של המקום : www.fort-ticonderoga.org . אפשר לבקר במבצר עצמו, שחלקו משמש כמוזיאון וחלקו כמרכז ובו תכניות הדרכה שונות, וכן באחוזת פל ובגן המלך היפהפה שלה, למרגלות המבצר. המקום פתוח כל יום ממאי עד אוקטובר (תאריכים מדוייקים יש לבדוק באתר האינטרנט) בין השעות 0900 – 1700. מומלץ לעלות גם ל-  Mount Defiance, שכאמור הצבתם של 2 תותחים בו הכריעה את הקרב על טייקונדרוגה ב-1777. הסיבה העיקרית לעלות למקום היא הנוף עוצר הנשימה הנשקף ממנו. כדי להגיע למאונט דיפאיינס נחזור לצומת הכבישים 22-74 ונמשיך מערבה ברחוב הראשי של טייקונדרוגה ששמו, איך לא, רחוב Montcalm, נפנה דרומה בשדרות Champlain שמהן מתפצל במזלג רחוב Portage, ונחפש את הפנייה מזרחה לרחוב Defiance, שבקצהו נמצא את הכניסה לדרך העולה אל ההר. הדרך להר נסגרת בשעה 1700.

קטע מס’ 7  –  מטייקונדרוגה ל-Crown Point  (כ- 15 מייל –  24 ק”מ)

ממבצר טייקונדרוגה נחזור עד לצומת הכבישים 22-74 שממזרח לעיר, נעלה צפונה על דרך 74 והדרך לשדה התעופה של טייקונדרוגה ונתחבר שוב לדרך N9. נעבור דרך העיר קראון פוינט, ומצפון לה נעלה על דרך האגם (Lake road), שתוביל אותנו לאורך האגם לדרך 903, בואכה גשר קראון פוינט, החוצה את האגם לוורמונט. כמה מאות מטרים לפני הגשר, משמאלנו, הכניסה לפארק ההיסטורי של קראון פוינט.

גם ראשיתה של קראון פוינט במצודה צרפתית, בשם פורט סן פרדריק (Fort St. Frederic), שהוקמה במיקום אסטרטגי זה כבר ב-1734. המקום נבחר משום שהוא הנקודה שבה האגם צר ביותר (לא במקרה הוקם כאן גשר), ולכן תותחים המוצבים בו יכלו למנוע בקלות מעבר ספינות באגם. לאחר כיבוש פורט קרייון ע”י אמהרסט ב- 1759, הצרפתים פינו גם את פורט סן פרדריק תוך שהם מחריבים את המצודה. אמהרסט, כשהגיע לכאן, הורה לבנות כאן מבצר גדול בהרבה מהמצודה הצרפתית ההרוסה, בשם קראון פוינט, ולמעשה הוקם כאן בסיס צבאי גדול ומבוצר, שנועד לשמש כבסיס לוגיסטי ואופרטיבי להתקפות על קנדה הצרפתית בשנים הבאות. המקום לא שימש כאתר קרבות. במלחמת העצמאות תפס אותו בנדיקט ארנולד מיודענו, וממנו יצא לקרב הימי במעלה אגם שמפליין – קרב ואלקור.

גם כאן נתחיל את הסיור במרכז המבקרים, שבו תצוגות שונות, ובו נקבל את מפת מסלול הסיור באתר. המסלול כולל את שרידי המבצר הבריטי הגדול והמרשים – אחד הגדולים שנבנו אי פעם בארה”ב (מרשימים במיוחד מבני מגורי החיילים והקצינים שהשתמרו בצורה טובה) , ואת שרידי המצודה הצרפתית הקטנה בהרבה של פורט סן פרדריק.

אתר האינטרנט של המקום www.nysparks.com/historic-sites/34/details.aspx . שעות הפתיחה ושעות הביקור במוזיאון שבמקום באתר הפארק.

קטע מס’ 8  –  מקראון פוינט  ל-Plattsburgh  (כ-58 מייל –  93 ק”מ)

מאתר קראון פוינט נחזור דרומה ומערבה על דרך 903  עד למפגש עם כביש N9. על ה-N9 נפנה צפונה ונתחבר ל-87i. שעליו נמשיך צפונה עד ליציאה מס’ 36. ביציאה זו נרד לדרך 22 העוקפת את שדה התעופה של פלאטסבורג ממערב ומצפון. ניסע בעקבות שילוט אל ה-Clinton County Historical Museum, הממוקם בשדרות אוהיו מס’ 98.

פלאטסבורג וסביבתה הימית היוו זירה ל-2 מערכות של קרבות בין האנגלים לאמריקנים. כבר הזכרנו את האסטרטגיה הבריטית לבתר את ברית 13 המדינות ע”י מהלך השתלטות לאורך ציר המים. הנסיון הראשון ליישם אסטרטגיה זו היה ב-1776. באוקטובר 1776 הצליח כח ימי מאולתר בפיקודו של מיודענו הותיק בנדיקט ארנולד לגרום לעצירת המהלך הבריטי בפיקודו של הגנרל קרלטון לנוע לאורך נתיב המים כדי להשתלט על עמק ההדסון, בקרב ימי שהתחולל באגם שמפליין לידValcour Island , כ-8 ק”מ מדרום לפלאטסבורג. הקרב הימי, שהתנהל בין כוחות בלתי שקולים בעליל, הסתיים בתבוסתו של הכח של ארנולד (ובהשמדת רובו), אולם הנחישות האמריקנית בקרב ולחימתו הנועזת של ארנולד גרמו לעצירת המומנטום של המתקפה הבריטית. הפיקוד הבריטי החליט שנוכח ההתנגדות אמריקנית הנחרצת אין טעם להמשיך את המהלך דרומה כשהחורף הולך ומתקרב, והמשך המסע דרומה נדחה לשנה הבאה. החלטה בריטית זו נתנה אורך נשימה קריטי לצבא האמריקני המתארגן, ואיפשרה להגיע לנצחון בסרטוגה בשנה לאחר מכן.

במלחמת 1815-1812 שוב ניסה כח בריטי להניע התקפה אל מרכזי מדינת ניו יורק בנתיב הקלאסי –  לאורך אגם שמפליין. מלחמה זו, שיש המכנים אותה בשם “המלחמה הנשכחת”, התחוללה על רקע קרבות מלחמת הקואליציה השישית נגד נפוליון (1814-1812) באירופה, שראשיתה בפלישת צבא נפוליון לרוסיה. במהלך המלחמה ניסתה בריטניה לכפות הסגר ימי על צרפת, שבמסגרתו עצר הצי הבריטי באוקיינוס האטלנטי ספינות סוחר אמריקניות, וגם הטיל סגר על נמלים אמריקניים. בנוסף לכך נהג הצי הבריטי לעצור ספינות אמריקניות בלב ים ולהוריד מהן בכח מלחים אמריקניים (לטענת הבריטים –  “עריקים”) ולגייסם בכפייה לצי הבריטי. בארה”ב התחזקה סיעת “ניצי המלחמה”, אשר ראו בהתנהלות הבריטית פגיעה קשה בריבונותה של ארה”ב, וגם סברו שהיותה של בריטניה מסובכת במלחמות הנפוליאוניות מהווה הזדמנות לצרף חלקים מקנדה הבריטית (קנדה עילית – בעיקר חבל אונטריו דהיום) לארה”ב. כתוצאה מכך פלשה ארה”ב בקיץ 1812 לקנדה, ופרצה מלחמה שנמשכה שנתיים וחצי, שבסופה (חוזה השלום של גנט) חזרו הצדדים פחות או יותר לעמדות המוצא שלהם מבלי שהשיגו דבר מלבד הקזת דם ממושכת.

בספטמבר 1814 הוביל מושל קנדה הבריטי, הגנרל פרבוסט, כח משולב יבשתי וימי לאורך החוף המערבי של אגם שמפליין. הכח היבשתי הבריטי היה מורכב בעיקרו מוותיקי צבאו של וולינגטון אשר זה עתה הביסו את כוחותיו של נפוליון במערכה האיברית. פלאטסבורג היתה המכשול הצבאי האמריקני היחיד שעמד בדרכו של פרבוסט. בפלאטסבורג התרכזו כוחות צבא ומיליציה אמריקניים בפיקודו של מאקומב, וצי אגם שמפליין האמריקני –  4 ספינות מלחמה ועוד מספר סירות תותחים, בפיקודו של מקדונו. בקרב ימי קצר אך עקוב מדם שהתנהל במפרץ פלאטסבורג בבוקר ה-11.9 (שימו לב לתאריך : September eleven !!) ניצח מקדונו את צי אגם שמפליין הבריטי בפיקוד של דאוני, שנהרג בקרב. הקרב הימי בפלאטסבורג התנהל במקביל להתקפה היבשתית על פלאטסבורג, אולם משנוכח המפקד הבריטי כי הצי שלו הובס, הגיע למסקנה שלא יוכל להמשיך במערכה, עצר את ההתקפה, ותוך ימים הסיג את כוחותיו בחזרה לקנדה.

את סיורנו נתחיל במוזיאון ההיסטורי של נפת קלינטון, המציג תערוכות ומידע על ההיסטוריה של האיזור החל מהמאה ה-17, לרבות 2 המערכות שהזכרנו. המוזיאון פתוח בימים ג’-ו’ בין השעות 1400-0900. אתר האינטרנט של המוזיאון : www.clintoncountyhistorical.org.  לאחר הביקור נבקר במוזיאון מלחמת 1812, הנמצא כ-200 מ’ מדרום למוזיאון ההיסטורי, הכולל את ה- Battle of Plattsburgh Interpretive Center –  תצוגה המתמקדת בקרב הימי והיבשתי של פלאטסבורג בספטמבר 1814. המוזיאון פתוח בימים ג’-שבת בין השעות 1500-0900. אתר האינטרנט של המוזיאון : www.battleofplattsburgh.org.

כאן מסתיים סיורנו ההיסטורי בציר הקרבות של נתיב המים. מכאן אפשר כמובן לחזור למנהטן, או להמשיך לטייל, כאשר האפשרויות הן : לחצות במעבורת ל-Grand Isle  בוורמונט, ולהמשיך את הטיול ב”מדינה הירוקה”, או לפנות דרום-מערבה ולטייל באיזור ההררי היפהפה של פארק האדירונדקס (Adirondacks Park), שלמעשה נכנסנו לתחומו כבר כשהגענו ללייק ג’ורג’. אם תקבלו את החלופה הזאת, מומלץ על העיירה Lake Placid, כבסיס לטיולים ולפעילות נופש בסביבתה.

והערה כללית : בכל אחד מהאתרים שנסקרו בכתבה זו, מתקיים בדרך כלל מדי שנה, בתאריכים ההיסטוריים שבהם התנהל במקום קרב, שיחזור של הקרב ההיסטורי. אירועי השיחזור (reenactment) הם חגיגה גדולה, שמשתתפים בה אלפי אמריקנים. אלה משתייכים למסגרות של יחידות צבא היסטוריות שמשתתפות כמה פעמים בשנה בשיחזורים של הקרבות השונים, ובין הזמנים גם מתאמנות על תיפעול היחידות לפי הטקטיקות, נהלי הקרב ותרגילי הסדר של התקופה. יש הקפדה גדולה על דיוק היסטורי בכל הנוגע לפרטי המדים, לנשק האישי ולציוד האישי, שחייבים להיות אותנטיים ונאמנים לתקופה. לקראת השיחזור מוקמים מאהלים של היחידות, אף הם תוך הקפדה על התאמה לתקופה, והמבקרים יכולים לבקר במאהלים ובתרגולי היחידות. לצד מאהלי היחידות מוקמים מאהלי הנלווים, שבמאה ה-18 ישבו בהם חלק מנשות (או פילגשי … – למשל אצל הקצינים הבריטיים, שאת הנשים החוקיות השאירו באנגליה) החיילים והקצינים, בישלו ואפו וכיבסו ותפרו והטליאו, ולעתים גם חלק מילדי החיילים והקצינים. הנשים והילדים במאהלי השחזור, כולם לבושים בבגדי התקופה, ועוסקים במלאכות העזר השונות. כן מוקמים מאהלי חילות העזר, לעתים שחורים (אפריקנים-אמריקנים) שתפקידם היה לתת סיוע ללוחמים בשעת הקרב ולאחריו. מוקם גם מאהל של sutlers, שהם רוכלים שגם הם לבושים בגדי התקופה ורשאים למכור רק פריטים של התקופה המשוחזרת. המשחזרים לוקחים את הענין ברצינות רבה, וכשרואים אותם רצים על הג’בלאות ביום חם, חלקם לא צעירים, זה בהחלט מעורר הערכה. בשיחזורים משתתפות תמיד גם תזמורות גדודיות, שהיו חלק חשוב מסדר הכוחות של הצבאות שיצאו אז לקרב –  הפעלת הנגנים הגדודיים היתה האמצעי העיקרי להעברת מידע ופקודות ליחידות בתוך שאון הקרב. המון משפחות של אמריקנים באות לצפות באירועי השיחזור –  הסבים ההורים והילדים, והילדים מקבלים שיעור חי בהיסטוריה אמריקנית, מארגנים להם פעילות מיוחדת. אלה ממש ימי הפנינג של חגיגה, ומומלץ מאד לנסות לתכנן את מועד הטיול כך שאפשר יהיה לכלול בו ביקור באירוע שיחזור כזה.