מדור: 
תגובות: 
השבוע פורסם כי כ-200 קצינים בכירים, שהשתפו במלחמת יום הכיפורים, פנו אל הממשלה במכתב, שבו בקשו לתקן את העוול שנגרם לרמטכ”ל המלחמה, רא”ל דוד אלעזר (דדו), ע”י ועדת אגרנט. הוועדה, כזכור, המליצה לממשלה להדיח את דדו מתפקידו. כעבור כ-3 שנים נפטר דדו מהתקף לב, ורבים סברו כי הוא “מת משברון לב”.
לפי עניות דעתי, ועדת אגרנט עשתה לעצמה חיים קלים בהימנעה מדיון בכל מהלכי המלחמה, ובכלל זה גם נמנעה לחלוטין מעיסוק במהלכי הצליחה והפעולות שקדמו לה ובפריצה אל תוך השטח הסורי. גם אם נכון שדדו נשא באחריות כוללת כרמטכ”ל לכשלים שהיו בצה”ל בפתיחת המלחמה, לרבות המודיעין, הלוגיסטיקה ונושאים חשובים אחרים – הצטברות העניינים הללו על כף החובה של המאזניים, ללא הנחת כל נקודות הזכות שדדו צבר בשל המשך המלחמה ותוצאותיה, על כף הזכות, היא שהביאה בהכרח להמלצה שלא ניתן להימנע ממנה באותן נסיבות, דהיינו הדחת הרמטכ”ל. אילו הונחו על כפות המאזניים כל הנקודות, לזכות ולחובה גם יחד, ספק אם הוועדה היתה ממליצה המלצה כה נחרצת וקשה, שבנסיבות אותה שעה בציבור היוו בעצם הטלת האשמה הבלעדית עליו במותם של ההרוגים הרבים. אילו בחנה הוועדה את כל המלחמה, סביר להניח שהיתה מושפעת עמוקות מהחלטות חשובות שלו, לרבות ההחלטה שלא לעסוק בצליחה כל עוד לא היו זמינים כל אמצעי הצליחה (לכך היה שותף גם חיים בר-לב). נראה לי כי לזכותו היתה עומדת גם עמידתו בקור-רוח בחזית ההסברה לעם ולחיילים, שלדבריו אליהם נודעה השפעה מרגיעה וחשובה.
הטלת אחריות על הרמטכ”ל – לא ע”י הוועדה אך ע”י רבים שהגיבו באתרי האינטרנט בנושא זה – בשל ההימנעות ממכה מקדימה ומגיוס מילואים, על פי דרישת הדרג המדיני, היא עוול שאין כדוגמתו. הרמטכ”ל חייב להישמע להוראות הדרג המדיני שמעליו, ואם נדחתה בקשתו לנקוט צעדים אלה – עליו לציית ולהמשיך בתפקידו, או לבקש לשחררו מהתפקיד. דדו ערער על הוראות דיין בפני גולדה, ובכך פעל כראוי ואף מעבר לחובתו הפורמאלית. אילו ביקש דדו להשתחרר, היתה זו מכה מוראלית קשה מאוד לציבור באותן נסיבות. בדיוק מאותם שיקולים נמנעו דדו ובר-לב מהדחת שרון, בשל מה שנראה להם באותה שעה כמעשים שלא ייעשו (השאלה בדבר צדקת סברתם זו אינה רלוונטית כאן).
יתר על כן, בשל אותה התעסקות חלקית-ללא-הצדקה של הוועדה במלחמה כה קשה וסבוכה, היא לא המליצה מאומה על מפקדים שללא ספק נשאו באחריות כבדה לכשלי צה”ל: סגן הרמטכ”ל טל, אלוף פיקוד הדרום שרון, מפקד גי”ש אדן, וככל הנראה גם ראש אג”א וראש מה”ד. סביר מאוד שהיו מצרפים לרשימה זו קצינים רבים נוספים. ככל שהמסקנות חמורות יותר ומתארות מחדל גדול ומקיף יותר, כן חייבים להגדיל את המעגל של הנושאים באחריות. העובדה שלא כך נעשה, מהווה הצדקה רבתי להיענות הממשלה למכתב הקצינים. האומנם יצאו נקיים וזכים אותם מפקדים בכירים, האשמים – רק כדוגמה – באי-הטמעתה של הלוחמה נגד טילי נ”ט או בכשלי תכנון בקשר למהלכים קידום פני האויב (אפילו היתה ניתנת התראה בת 48 שעות מראש, ולדעתי היתה התראה שלא היתה קצרה בהרבה מכך), ורק דדו ואנשי אמ”ן הם הנושאים באחריות?.
שמעתי טענה, כי הוועדה לא יכלה להמליץ המלצות לגבי אנשים שכבר פרשו מהשירות הצבאי, כמו למשל אריאל שרון. אין זה נכון. חוק השיפוט הצבאי חל על חייל שהשתחרר ובית הדין הצבאי מוסמך להענישו ואף לשלחו למאסר ממושך, בגין עבירות שעבר בעת השירות. כך גם לגבי מי שהשתחרר אך הוועדה מצאה לגביו ממצאים חמורים. אילו היו ממצאים כאלה לגבי איש כמו שרון, די הביה בהמלצה לממשלה להימנע מגיוסו מחדש לשירות מילואים או מלמנותו לתפקיד פיקודי כלשהו. הרי המטרה היתה להביע את חומרת הדברים ואת יחס הממשלה אליהם, ולהמלצה כזו היתה נודעת משמעות מפליגה – לבטח לגבי מי שהלך לפוליטיקה וביקש את אמון העם. חוששני כי הוועדה שקלה גם שיקולים פוליטיים שלא היו ראויים, ולדעתי היה מקום להמליץ המלצה חמורה כזו לגבי מי שכיהן כאלוף פיקוד הדרום עד כחודשיים וחצי לפני המלחמה. מחליפו, האלוף גונן לא היה מסוגל לקלקל פיקוד גדול כזה במשך פרק-זמן כה קצר, וברור כי בעיקר האחריות למה שהתגלה לנו, אנשי המילואים, בבואנו לסיני מוטלת לא על גונן אלא על שרון.
בהקימה את הוועדה, החליטה הממשלה להניח בידי הוועדה עצמה את קביעתם של נושאי חקירתה, את סדרי הדיון ואת שאר הדברים, לרבות משך הזמן שבו המסקנות והפרוטוקולים ישארו סודיים. אי אפשר לשנות בדיעבד את הדברים, אך לדעתי היה על הממשלה לקבל את עצתו של יצחק רבין, להחזיר את ההמלצות לוועדה ולהימנע מקבלתן. היה על הממשלה להורות לוועדה להוסיף ולחקור, כדי לכסות את כל הקשור למלחמה – לפניה, במהלכה ולאחריה. אילו טענו חברי הוועדה כי לא יוכלו לעמוד במשימה כה קשה, היה מקום להקים מספר ועדות-משנה או מנגנון אחר, לחקירת המלחמה כולה. עם זאת, הוועדה צדקה בהימנעה ממתן המלצות לגבי הדרג המדיני, מנימוקים משפטיים וחוקתיים נכונים. גם במצב קשה כמו מי”כ, המדינה חייבת להתנהל באופן תקין ולא בבלגאן או על פי תחושת הבטן של חלק מהאזרחים, שחשו כי הוועדה גזלה מפיהם את הטרף ששמו דיין וגולדה.
ככל הידוע לי, בצבאות אחרים הביטו תמיד על התוצאה הסופית בהתייחסות למסקנות לגבי מפקדים, במיוחד כשהיה זה ניצחון, ותוצאה זו האפילה על כשלונות ומחדלים שנעשו על-ידם בתחילת הדרך.
להלן תגובתי שנכתבה גם בפורום אחר בעניין זה.
1 – בכל אירוע יש ברדק שלא לדבר על מלחמה ועוד בהפתעה.
2 – לכן השאלה לגבי דדו היא עד כמה מגיעה אחריותו להפתעה.
לדעתי מגיעות לו בעיקר מחמאות. הוא היה זה שדרש להכניס את צה”ל לכוננות במאי 1973 בניגוד לעמדת דיין וזעירא ע”פ אותם נתונים ובכך גם השלים הקמתן של שתי אוגדות וגדס”רים.
גם באוקטובר עשה את המיטב בהתאם ליכולתו. העלה את חט’ 7 לרמה בניגוד לעמדת דיין ואמ”ן הכניס את צה”ל לכוננות. זה כל מה שבסמכותו של הרמטכ”ל בצה”ל לעשות.
בפיקוד צפון קיבלו את עמדותיו טוב יותר. בדרום לא.
כי אחרי ההפתעה הוא הביא את צה”ל לנצחון יפה למרות הקשיים שנבעו ממנה.
3 – אילו לא היתה הפתעה היינו יוצאים עם מקלעים (זה לא שינה הרבה שלא!) וצה”ל היה נערך לאורך התעלה באופן שלדעתי היה מונע את צליחת המצרים ומונע את המארבים לחט’ 14.
אינני מקבל את זה שטוב שחט’ 401 לא הונעה לקו. בראש וראשונה כי בגזרתה כמעט לא היו מארבים ואפילו כשהגיעה מאוחר מנעה הרבה מהצליחה שם.
אבל אילו היתה בקו, לא היו מארבים רבים כל-כך מגיעים לצד המערבי ובכך דיינו. אם דבריך נכונים, אז וודאי שדדו ראוי לתיקון העוול כי אחת ההאשמות החמורות בעיני וועדת אגרנט היתה שהוא לא ווידא הגעת החטיבות לקו בדרום.
4 – לעניין שת”פ חי”ר-השריון: זה לא שינה הרבה כי השיריון עשה את עבודתו היטב בלי החי”ר והחי”ר היה מאוד מוגבל בין כה. מכל מקום אני אישית מאשים בכך את החי”ר ובראש וראשונה הצנחנים ששחצונתם לא איפשרה להם לשתף פעולה אלא רק לנסות להוכיח שהם טובים יותר מהשריון. זה נכון גם כיום. השתתפתי בכמה תרגילים משולבים עם הצנחנים, אי-אפשר היה להוציא מהם שת”פ. רק סיפורי גבורה וביקורת על השיריון.
מכל מקום אבל גם בעניין זה לא האשימה וועדת אגרנט את דדו.
אבל כדי להסיר ספק, שת”פ החי”ר שריון חשוב צריך להשתפר הרבה.
5 – בעניין הסאגרים,:לרמטכ”ל בהחלט אחריות לכך שלא ידענו עליהם אבל לא עד כדי הדחה. תמיד יש הפתעות ולכן השאלה העיקרית היא מה אתה עושה כאשר אתה מזהה אותן. דדו היה מהראשונים שהבין את השינוי שבהופעת הסאגרים. ואילו שמעו לו בדרום היו לנו הצלחות רבות יותר וכשלונות מועטים יותר. גם בעניין הסאגרים לא האשימה אותו וועדת אגרנט.
אינני בטוח שהיה זה הרמטכ”ל שהיה צריך לדאוג להעביר המידע על הטילים לכל הכוחות במלחמה. את זה הייתי מצפה ממפקדי האוגדות והחטיבות וזה לא רק חבל אלא היה מחדל חמור שלא נעשה. אבל לא הייתי מאשים בכל את הרמטכ”ל. היה לו הרבה מה לעשות ומה להחליט מעבר לתרגולות נגד טילים והחלטותיו ברובן היו נכונות והביאו לנצחון למרות התקלות.
6 – בעניין הימ”חים: גם כאן השאלה היא מה בדיוק קרה לציוד ולאן נעלם. לא יודע מספיק כדי להאשים הרמטכ”ל בכך וועדת אגרנט לא עשתה זאת.
7 – את גולדה קשה להאשים אבל את דיין בהחלט. לעניות דעתי דווקא אותו צריך היה להדיח ביחד עם זעירא וגונן.
איציק אגם
איציק,
קצת מפריע שאתה מדבר על הרמטכ”ל במונחים של “אם שמעו לו, אז… ”
מדובר על רמטכ”ל, אם לא שומעים לו אז יש בעיה ניהולית. כיוון שהוא בראש המערכת זו בעיה קודם כל שלו.
כך גם בהתייחסך ליחסי אמ”ן/זעירא והרמטכ”ל. מי שלא מכיר את המונחים ראש מטה כללי וראש אמ”ן, עלול לחשוב מקריאת דבריך שהרמטכ”ל כפוף לאמ”ן:
“גם באוקטובר עשה את המיטב בהתאם ליכולתו. העלה את חט’ 7 לרמה בניגוד לעמדת דיין ואמ”ן הכניס את צה”ל לכוננות. זה כל מה שבסמכותו של הרמטכ”ל בצה”ל לעשות.” . האם לא בסמכות רמטכ”ל להודיע על הכנת כלים למלחמה? על ביטול חופשות ? גיוס מילואים חלקי בבוקר שבת לאחר שהתקבל אישור לכך ?
בלבלת אותי.
אם אתה קצין בכיר ומתחתיך קצין שהפר פקודותיך, אני מניח שתדיח את הקצין המפר ולא את עצמך על “בעיה ניהולית”. בצדק.
אם הרמטכ”ל עשה כל מה שהיה בסכמכותו לעשות למרות עמדת אמ”ן ולא חיכה, אז זה טוב או רע?
ראש אמ”ן כפוף לרמטכ”ל אבל הוא מדווח לשר הבטחון וראש הממשלה ישירות. לפעמים לא דרך הרמטכ”ל.
הרמטכ”ל עשה מעשה אמיץ מאוד כשבניגוד לדעת הדרג שאמור לדעת הפעיל אמצעים יעילים יותר להגנה. יש בכך הוצאות כסף ו”הכנסה לפניקה” ובעיה מדינית עם ארה”ב על “ליבוי המצב” כפי שהיה רק 6 חודשים לפני המלחמה במאי 1973. גם אז פעל הרמטכ”ל נכון וקיבל ביקורת קשה. גם אז טעה והיטעה ראש אמ”ן.
איציק אגם
איציק אגם
קריאה להרחיב האחריות לכשלי מלחמת יום כיפורים גם על הפיקוד הבכיר
בעקבות פרסום העצומה המבקשת לדחות את מסקנות ועדת אגרנט בנוגע לאחריות אישית של הרמטכ”ל, דוד אלעזר.
כמי שלחם במלחמת יום הכיפורים כמפקד מחלקה וכמי שמשרת עד היום כקצין בכיר במילואים, אני רואה בחומרה את הנסיונות להמעיט ממסקנות ועדת אגרנט אשר חקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. העצומה, שהוגשה על ידי מי שחלקם היו קצינים בכירים במלחמת יום כיפורים, מבקשת להטיל ספק במסקנות הועדה שהטילו האחריות למחדלים על הרמטכ”ל וראש אמ”ן באופן אישי והביאו להתפטרות רוה”מ ושר הביטחון. אני שייך לדור הצעירים בני 19- 24 ששילמו במלחמת יום הכיפורים את המחיר הכבד ביותר במספרי אבדות בגין אותם מחדלים עליהם הצביעה הועדה, סבור שבמקום לבטל את המסקנות יש להשיטם על שכבה גדולה של קצינים בכירים נוספים. זאת בניגוד לדעת החותמים על העצומה שחלקם היו במלחמה חברי סגל הפיקוד בכיר בעצמם וככאלה, הייתה להם אחריות לא מבוטלת יחד עם הרמטכ”ל על הכשלים עליהם הצביעה הועדה. אין חולק על תרומתו של רב-אלוף דוד אלעזר בפיקוד על המטה הכללי במהלך המלחמה, אולם אין בה כדי להמעיט מאחריותו ומאחריות מפקדי צה”ל בכירים למשימתם העיקרית על בנין הכח והכנת הצבא, וכאן כשלו כשלון חמור. מסקנות הועדה נגעו לרשלנות מקצועית בהכנת צה”ל למלחמה, להצטיידותו, לתוכניותיו והכשרתו מוכיחות, כי בנוסף לכשל הערכה מודיעיני, היתה רשלנות זו גורם עיקרי לכשלונות ולאבדות הרבות. יחידות לוחמות של צה”ל סבלו ממחסור בציוד ובתקנים, צה”ל לא היה ערוך ללחימת לילה וסבל מנחיתות בתחום זה מול צבאות סוריה ומצרים, צה”ל לא נערך אל מול איום הנ”ט בצורה ראויה ומספקת וסבל מאבידות קשות, היחידות המתמרנות לא תכננו, לא התאמנו ולא הצטיידו מול מתווה המלחמה, שהיה ידוע מראש, כשדה קרב רווי ח”ר ונ”ט. צה”ל התאמן על מודל המלחמה הקודמת (ששת הימים) ולא התאמן על מודל קרב הגנה. יותר מכך – היכן שהיו תכניות הגנה, הן שונו בהנחיית המטכ”ל בניגוד לתורות צבאיות מקובלות. צה”ל סבל מנחיתות מודיעין שדה ומתרבות ‘הסמוך’ שהביאה לעודף בטחון עצמי על חשבון הקפדה על תורות לחימה מסודרות, רשלנות זו הביאה לאסונות צבאיים של ממש (לדוגמא: התקפת הנגד בסיני, קרב החווה הסינית, קרב סואץ וכיבוש החרמון). יעילות מערכי ההגנה האווירית המצרית והסורית גרמה להורדת היכולת של חיל האויר בסיוע לכוחות קרקעיים ועלתה לחיל האויר באבדות רבות. הרמטכ”ל והמטכ”ל לא פעלו על מנת לפצות את כוחות היבשה בסיוע אש משמעותי. כתוצאה ממחדלים אלו בבנין הכח נאלצו לוחמי צה”ל ומפקדי השדה להילחם בתנאים קשים שהביאו להחמרת הקרבות ולקורבנות רבים. אני קובע כי הנצחון האדיר במלחמה הושג קודם כל בשל עוז רוחם והקרבתם של לוחמים ומפקדים בדרגי השדה, זאת למרות המחדלים הרבים בהכנת הצבא מצד הדרג הבכיר.
בשם חברי, לוחמים ומפקדים שאיבדו רבים מחבריהם בשדות הקרב, אני קורא לרוה”מ ולשר הביטחון לפעול ולהרחיב האחריות לכשלים עליהם הצביעה הועדה גם לקצונה הבכירה של צה”ל שהיתה שותפה למחדלים, מי באופן ישיר ומעשי ומי בדרך של שתיקה. שכבה גדולה של קצינים מדרגת מפקדי חטיבות ומעלה אשר הצליחה ללכת בין הטיפות והשאירו את הרמטכ”ל בודד כאחראי לתוצאותיה האיומות של המלחמה. יהי בכך גם מסר ערכי לקציני צה”ל היום כמחנכים ואחראים על בנינו ובנותינו.
שמעון תמיר (סיימון)
שמעון שלום,
במלאת 40 שנה למלחמת יום הכפורים מצא הרמטכ”ל לבקר את משפחת אלעזר דווקא בתאריך זה. אין לי ספק שיש אמירה בביקור הזה שעיקרה הוא מחילה למי שהיה רמטכ”ל אז ב 1973.
ביקור זה ממחיש לעניות דעתי את התהום הפעורה בינינו שלחמנו שם בדיונות ובחווה הסינית לבין דור המפקדים הנוכחי לרבות הרמטכ”ל. כך יכלו בקלות רבה לצמצם את צה”ל ואני מטה אזני לשמוע את דברי הביקורת של אלופים במי. שוב אלה שלחמו והיו בקו האש יחד איתנו בתפקידם אז. כנראה שלעולם לא נצליח להסביר וללמד מה קרה שם, מה משמעות של טנק ללא מקלעים ומשקפות, מה משמעות שטנקים לוחמים בלילה נגד חי”ר מצרי רווי בראיית לילה בעוד אנינו עורים. מי שלא חווה זאת לא יבין ואולי אי אפשר להבין.
מבלי להרבות בנימוקים, צבא אינו אירגון שבו מפקדים בדרג ביניים יכולים להפוך שולחן, יעשות זאת ואז אין צבא בכלל.
מציע להסתפק באשמים מפני 40 שנה, אשמים נוספים אם יש בכלל לא יעזורו ולא יקלו.
יאיר ליטביץ
נכבדי
הוויכוח האם “לטהר” את שמו של דדו או לא הוא וויכוח עקר ולא לעניין.
בעיני לפחות החפ”ש שהגיע ב 6 לאוקטובר למחסני חירום ריקים מרק”מ וציוד כולל כול האמל”ח, שיצא למלחמה עם המדים מהבית, והעוזים של בה”ד 12 שהגיעו אלינו בדרכנו הארוכה לבלוזה, וכמי שחווה ב 1400 את המיגים הסורים חולפים בגובה נמוך מעל קיבוצי, אין אחד במערכת הצבאית והפוליטית של אוקטובר 1973, שאיננו נושא באחריות, כול מי שהיה בעמדה פיקודית, וזה כולל דרגי פיקוד די נמוכים שראו את ההכנות ולא עלו על השולחן וצעקו גוועאלד, לכן אין מקום לטהר איש, דדו היה אחראי לחוסר המוכנות של הצבא, לחי”ר עם נשק עלוב שבעלובים, לטנקיסטים שלא היו מוכנים לטילי הסאגר, למחסני החירום הריקים, לזחל”מים המצ’וקמקים בעוד מגרשים שלמים בארה”ב מלאים ב 113-M משומשים שעמדו ללא שימוש, במחסור החמור בקני ארטילריה ובעוד אין סוף מחדלים מלבד הביטחון של “נשבור להם את העצמות”.
אני בשם חברי שוכני העפר, לא מוכן לסלוח לאיש, לא לדרג הצבאי מאל”מ ומעלה בסדיר, ולא לדרג המדיני.
נקודה.
אם מישהו מהם לא איבד את העשתונות ופעל “בסדר” אחרי הברוך של 6-8 לחודש, אז באמת נפלא, אבל את המלחמה נצחו החפ”שים מאל”מ ומטה ולא דדו, בר לב, חופי וגורודיש, וגם לא אריק
עוזי
לעוזי,
השיטה של “טיהור כללי” היא הגרועה ביותר לכל מערכת ולכן לא משתמשים בה למעט במישטרים טוטאליטאריים. זה לא רק עניין של צדק. זו שיטה שהוכיחה עצמה כטעות חמורה במקרה הטוב ואסון במקרים אחרים. שום מערכת ושום צבא לא נוהג כך. בצדק. להיפף. יש למקד את מקור הבעיה ולטפל בו. אחרת מאבדים אנשים טובים עם נסיון תמורת “הרגשה טובה” ומכניסים למערכת פחד משתק במקום יוזמה ופתרון בעיות.
אזכיר לך שלא רק אתה היית בחזית וסבלת מהמחדלים. אני לא בטוח שזה נותן לך את הזכות להיות צודק.
רא”ל דוד אלעזר היה קצין מוערך ומרשים. מלחמת יום הכיפורים לא החלה ולא התנהלה כפי שצה”ל חזה, תיכנן וכיוון. עובדות אלו מטילות אחריות כבידה על כתפי רמטכ”ל ואין לתת לסימפטיה האישית של כולנו לדמותו של דדו לסנוור את עיננו בטווח השנים.
הייתי מפקד מחלקת טנקים בקו התעלה, בזמן הלחימה וחשבתי שכך צריכה ועלולה להראות מלחמה ולא היו לי צפיות למלחמה של “כיף” . לאחר הקרבות הבנתי את הארועים וכמובן שעם השנים נפרשה בפני יריעה רחבה מאוד של ידע צבאי כללי מצד אחד ומידע על ארועי 1973 מצד שני. על סמך ידע זה אני משוכנע שהיה מקום להטיל את האחריות הצבאית על כתפי הרמטכ”ל.
אין ספק שלרמטכ”ל יש אחריות שלימה ומלאה על הכנת הצבא למלחמה, ניהול הלחימה ואף להבנת הארועים בטרם התרחשו. ולכן, עם כל ההערכה “לדדו”, אין אפשרות שלא להטיל עליו כפרט וכנושא המשרה את האחריות הישירה לכשלי המלחמה בצד ההערכה לדרך ניהול המלחמה בהמשך.
ארגון כמו שאתם כותבים עליו איננו קיים ואין זה מושכל להעניש מישהו בגלל חוסר אידיאליות.
בכל ארגון המופקד על מעשים מתגלות שגיאות והשאלה היא מה עושה הארגון במקרים אלו ולא רק האם אפשר היה למנוע אותן.
גם הדרישה שיהיו בארגון את כל האמצעים מכל הסוגים איננה מעשית. ישנם מגבלות תקציב וישנן מגבלות ראיה. אנחנו רק בני-אדם.
אם תפטרו את כל מי שתחתיו נעשו שגיאות, יישארו רק השלומיאלים וגם הארגון לא ידע הגיב לשינויים כי כל מה שמנהיגין יחשבו זה “איך לא לטעות” במקום איך לנצח.
זה שלא היו מקלעים זה היה גרוע אבל לא שינה הרבה.
אמצעי ראיית לילה חסרו. מחדל. לא היה תקציב.
חוסר ההבנה בקשר ליעילות הטילים. מחדל חמור. אבל לא מאלה הבלתי צפויים. המצרים למדו אותנו והפיקו לקחים והקימו לנו “מארב”. קורה. אבל בסוף גירשנו גם אותם.
בכל אלו השאלה היא כיצד הגיב צה”ל ובאיזו מידה היתה האחריות על הרמטכ”ל אישית. לא כללית.
על פי ההאשמות המופיעות כאן כל מפקד בצה”ל ראוי להיות מודח אחרי כל קרב ומלחמה.
את זה עושים רק צבאות חסרי יכולת או טוטאליטאלריים המעוניינים יותר לנצח במאבקי כח או להאשים אחרים במחדליהם הם מאשר צבאות מנצחים. צבאות וארגונים “נורמליים” יודעם שיהיו שגיאות ומלמדים את מפקדיהם איך להתגבר עליהן.
את זה עשה צה”ל ועשה הרמטכ”ל יפה מאוד ורבים באים ללמוד מאיתנו כיצד עושים זאת.
נכון שראוי לבחון אחרי כל קרב ומלחמנה במה היו שגיאות ואיך לתקנן.
אבל מה שלא נעשה ונתקן, תמיד יהיו שגיאות חדשות או שיהיה מי שיעשה משגיאות שוליות את מרכז העולם. זו טעות מחשבתית בסיסית. בהחלט חשוב מבחן התוצאה. אלא מה?
לכן אני מצטרף לדעתו של משה שאת דו”ח וועדת אגרנט צריך היה להחזיר לוועדה כבלתי מושלם.
איציק אגם
איציק שלום רב,
הדיון נסב לא על פרטים כאלה ואחרים הנוגעים לניהול המלחמה, אלא על נושא עקרוני שעניינו ‘אחריות המפקד הבכיר ותפקידו בבנין הכח והכנת הצבא למלחמה’. האדונים, המבקשים לערער על מסקנות ועדת אגרנט, מנסים לשנות את המשקלים השונים שייחסה הועדה לתפקידו ואחריותו של המפקד הבכיר. לטענתם, יש לתת משקל עיקרי לאופן תיפקודו של המפקד הבכיר בעת הקרב ולא לייחס משקל לתפקידו כאחראי על בנין הכחוהחלטות שעסקו במוכנות צה”ל אל מול צבאות מצרים וסוריה. כמפקד בכיר פעיל במילואים, אני סבור כמו חברי הועדה וכמו רבים מחבריי, כי קיים הבדל גדול ומשמעותי בין תפקידיו של המפקד הזוטר המנהל את הקרב בפועל, לבין אחריותו ותפקידו של המפקד הבכיר כמי שאחראי על יצירת התנאים האופטימליים שיאפשרו לכח הלוחם להשיג את משימתו. לדעתי, יש פחות חשיבות לתיפקודו של המפקד הבכיר בהשתתפותו הפעילה בקרב, אין להתרשם מתחבושת המעטרת את מצחו כתוצאה מעצירת פתאום של הנגמ”ש, אלא בראש ובראשונה יש לבחון את אופן הכנת הצבא למלחמה או היחידה באחריותו למשימתה.
במלחמת יום הכיפורים היו רוב הקצינים הבכירים מדרגת מג”ד ומעלה אנשי קבע. הם נבחרו לתפקידם לא על פי יכולתם למלא את ציווי מפקדיהם. הם נבחרו על סמך כישורים. מפקדים בכירים הם מי שהשכלתם הידע שלהם, הניסיון שלהם והכשרתם ארוכת השנים מחייבת אותם להסתכלות רחבה ומערכתית. הצלחתם תימדד בראש ובראשונה בבניית היחידות עליהם הם פיקדו, באחריותם על שמירת הכשירות, באחריותם המקצועית על הקניית תו”ל, באחריות להצטיידות והכשרת כ”א לוחמים ומפקדים, וכמובן בלימוד האויב ודרך פעולתו, בלימוד השטח ובתכנון טוב ומקצועי של התמרון כך שימעיט מהחסרונות, יבליט את היתרונות ויאתר את נקודות התורפה של האויב.
אני לא תמים, כולנו מכירים את השיקולים הזרים העלולים להטות החלטות ושיקול דעת, לגרום לריפיון ידיים והסכמה מול הממונים, להביא לפשרות בתקווה שהאחריות תזוז במעלה הסולם ההירארכי. אכן זו אמת מורכבת המאפשרת לבורחים מאחריות לתרץ חוסר תפקוד בטענה שיש לשמר מסגרת של “משמעת”, “סולם הירארכי”, “מילוי פקודות”, “ידי קצרות”, “חלוקת משאבים”, “עדיפויות”, “שתו לי – אכלו לי”, “החליטו אחרת” וכיו”ב תירוצים של מריחת גריז את הכתפיים. אבל חשוב לזכור כי בתפקידים בכירים נגמרת ההירארכיה וכשאומרים “בפסגה האוויר דליל” מתכוונים בדיוק לכך – אין לקצין הבכיר פריווילגיה על מי להפיל אחריות, אתה העומד בראש אחראי למטה כלפי הכפופים, למעלה כלפי הממונים ולרוחב כלפי המדינה והמשפחות שהפקידו בידך את המסגרת, האנשים הכלים והידע. לכן לא מקובלות עלי היללות הילדותיות של אלעזר וחבריו על כך שהדרג המדיני קשר את ידיו, קיצצו לו תקציבים, על כך שראש אמ”ן טעה, על כך שהזיזו את הטילים – הוא היה האוטוריטה הצבאית העליונה בישראל ואין בילתה. מתפקידו היה לגרום להחלטות לקרות על פי אמונתו ומקצועיותו ואם אין לו היכולת הזו הוא כנראה האדם הלא מתאים בתפקיד. הוא הדין בכל קצין בכיר אחר.
המלחמה אכן היא אירוע בלתי צפוי, ההפתעות, הטעויות, התקלות וקבלת החלטות הינן חלק אינטגרלי ממהלכה. לכן נתנה הועדה לטעויות לתקלות ושיקול דעת מוטעה משקל דומה להחלטות טובות ונבונות, אבל חבריה ראו את עיקר הדו”ח בביקורת וניתוח ההכנה הלקויה של צה”ל טרום המלחמה כגורם המשמעותי שהשפיע יותר מכל על התנהלותה. אני מציע לך לקרוא את דו”ח הועדה כפי שעשיתי אני. חברי הועדה בראשות השופט העליון אגרנט היו אנשים רציניים, מפוכחים, בעלי ניסיון ואחריות וכשרון יוצא דופן לדלות את העיקר מהתפל מחד, ומאידך – לשמור על איזונים נכונים ולא לגרום להתמוטטות צה”ל כתוצאה מהדו”ח. העובדה שבחרו להטיל האחריות על מעטים עשתה חסד גדול עם כל שרשרת הפיקוד הבכיר בצה”ל שהייתה כאמור מורכבת מס”אלים ואל”מים בשירות קבע.
אוסיף ואומר – לא בכדי בחרה הועדה להתמקד באירוע התקפת הנגד הכושלת של אוג’ 162 כמודל העיקרי לביקורתה על כשלי הצבא. היה זה פיאסקו צבאי וביזיון שמעטים דוגמתו בהיסטוריה הצבאית. את המהלך לא הוביל הרמטכ”ל אלא אלוף אדן ותחתיו שלושה אל”מים מפקדי החטיבות 217, 500 ו-460 (מיטב הצבא הסדיר). אתה באמת מאמין שלאותם מח”טים לא היה חלק באחריות למה שקרה? הם לא אחראים לאי הכרת האויב? הם לא אחראים לתכנון לקוי? הם לא אחראים להפתעה של הלוחמים מטילי הנ”ט? הם לא אחראים להצטיידות הלקויה? הם לא אחראים לאימון וגיבוש תו”ל לא מתאים? הם לא אחראים לתמרון הכושל האוגדתי והחטיבתי? הם לא אחראים לאי איסוף מודיעין שדה? הם לא אחראים להפתעת הירי מהרמפות? הם לא אחראים לאי הכרת השטח? הם לא אחראים לכך שלא היה להם סיוע אש כהלכה? ועוד ועוד.
ואתה יודע מה מעניין בכל הסיפור? דוקא מח”ט 500, שועדת אגרנט, מתוך אחריות לשלמות הצבא, עשתה עימו חסד ולא דנה אותו ואת חבריו לכף חובה על חלקם בכשל לאי הערכות הצבא ולביזיון הקולוסאלי שעלה לאוגדה 162 במאות נפגעים ולאובדן הביטחון העצמי של המטכ”ל ביכולות צה”ל – דווקא הוא זה שמוביל היום את העצומה לביטול החלטות הועדה. על החוצפה ועזות המצח הזו אני מבקש למחות ולכן אני מעלה את הדרישה להרחיב האחריות למפקדים בכירים שכמותו.
שמעון (סיימון) תמיר
איציק,
אני כותב תגובתי אחרי ניצן בתגובה 6 העוסקת בניהול הארועים בשבוע המוביל למלחמה, ואיני יכול או צריך להוסיף לה. אבל רציתי להתייחס להכנה הכללית של הצבא. בלי מחקר ממצה, אבחן כמה ״נושאים מזדמנים״ המוכרים לי אישית או שהעידו עליהם אנשים כאן ובמקורות רבים.
הצבא לא ידע להלחם בחושך. כוונתי שהיה בנחיתות מובהקת בלחימת לילה. זו לא בעיה של תקציב, זו בעיה של סדרי עדיפויות והבנה של שדה הקרב.
כמות הארטילריה, הסוגים של הכלים בה, סוגי התחמושת שעמדה לרשותה, ויכולות המינוע וניוד התחמושת שלה היו מתחת למה שנדרש לצבא. בעיה של תכנון, סדר עדיפות ושטחיות.
החזקה של רקם בימ״ח ללא מקלעים היא לא דבר של מה בכך כפי שאתה מציג אותו. ובמיוחד אחרי שהסתבר שאחד האיומים הקשים האויב יותר בו נתקלו הטנקים היה חיר מצויד ב- rpg.
ואם כבר מדברים עליהם, אז בא נדבר על החי״ר. אם הנשק האישי המדהים שנקרא fn ועוזי. עם הנשק המחלקתי שנקרא מקלעון fn ולא נדבר על הבזוקה – כן זו ממלחמת העולם השניה. והניוד על זחל״מי בנזין במקרה הטוב ואוטובוסים בפחות טוב.
ועל כך אוסיף שאפילו באוגדת העתודה המטכ״לית שבאחריותו לא היו מפות של גזרות הלחימה השונות ועותקי פקודות המבצע של הפיקודים השונים.
ובל נשכח את הצורה ה״מקצועית״״ בה הכין את הצבא לכל צורות הקרב כולל קרב הגנה ושילוב ותיאום בין שריון הנדסה חיר וארטילריה (אני מקווה שברור לך שמשפט זה נכתב באירוניה)
אז אם אני מסכם – ארוע אחד או שניים עוד הייתי מקבל את התיזה שלך שמפקד לא יכול להיות אחראי לכל בורג ביחידה שלו אבל אתה באמת סבור שרמטכ״ל יכול להסתפק בזה שהוא מורה לצבא להיות מוכן למלחמה והשאר אחריות של מישהו אחר?
אני זוכר עד היום, ועבר כבר הרבה זמן, את המדריך בקורס קצינים גוער בי ואומר ״עד שלא וידאת ביצוע לא גמרת את העבודה״. אתה באמת סבור שמה שנכון לסג״מ לא נכון לרא״ל?
נראה לי שכמות השגיאות שלו בהכנת הצבא ועצמו, בהבנה של הקורה סביבו, במיצוי האמצעים שעמדו לרשותו, במינויים שביצע ובאלה שלא ביצע, בהחלטות המבצעיות, במקצועיות נוהל הקרב ועבודת המטה אצלו, בעמידתו על דעתו, בפקודות שנתן ועוד. לא גרדתי בסקירה הקטנה הזאת אפילו את השכבה הדקה הראשונה של הנושא.
לא, איני מקבל את דעתך שהדברים לא שינו ושכל מי שעושה טועה כך. אני סבור שכל מי שטועה כך לא צריך להיות בתפקיד (כן, זה כולל גם את גונן).
ואשר לקצינים שדורשים ״לטהר״ אותו ייתכן וחלקם מתכוון לטוב, אבל חלקם גם יכול לעמוד לצידו של דדו במסדר הבושה.
דוד אלעזר היה רמטכ”ל כריזמטי, רהוט, יפה בלורית. אבל במבחן האולטימטיבי, מלחמה, הוא נכשל. לא ניתן להפריד את “תוצאות המלחמה” מהמחיר שנדרש כדי להשיג את אותן תוצאות. לא ניתן להפריד את “תוצאות המלחמה” מהצפיות המוקדמות וממטרות-המלחמה כפי שהוגדרו ע”י דדו עצמו. לא ניתן להפריד את “תוצאות המלחמה” מהדרך שבה הושגו התוצאות. הסיטואציה שבה המלחמה פרצה והמהלכים בימים הראשונים, הם הם שהגבילו מראש את “תוצאות המלחמה”. לדדו באופן אישי, הייתה תרומה משמעותית למצב שבו המלחמה “תפסה” את צה”ל. לא רק הצבא נתפס כלא מוכן, הרמטכ”ל עצמו לא היה מוכן.
וועדת אגרנט עשתה חסד עם דדו. היא אמנם חקרה את מהלכי המלחמה עד 9 לאוקטובר אבל בהקשר של הרמטכ”ל בחרה “להאשימו” בכשלים חמורים בדרך קבלת ההחלטות עד צהרי יום הכיפורים בלבד והתעלמה מהדרך (הקלוקלת, לדעתי) שבה ניהל את קרבות הבלימה.
בהמשך המלחמה היו לדדו כמה החלטות טובות. היו לו גם כמה החלטות לא-טובות. אלו ואלו לא איזנו את “מצב-הפתיחה” הכושל ולתרומתו של דדו לסיטואציה.
יש בי הרושם שאלו שחתמו על אותה עצומה או אלו שעדיין מאמינים ב”חפותו”, זיכויו המוחלט של דדו (ובאופן טבעי, אשמתו המוחלטת של דיין) לא קראו מעולם את דו”ח אגרנט או שקראו והספיקו לשכוח.
הוועדה מצאה את הרמטכ”ל “אשם” בשלושה סעיפים:
1. הימנעותו מלבצע “הערכת-מפקד” משלו
2. הימנעותו מלהמליץ על גיוס מילואים עד 6 לאוקטובר
3. נוהל הקרב ופריסת הכוחות ב-6 לאוקטובר
אני אישית, מצאתי כשלים נוספים בהתנהלותו של הרמנטכ”ל, הן בימים שקדמו למלחמה והן בתקופת קרבות הבלימה, כשלים שלכשעצמם ובמצטבר “שווים” הדחה. אבל למען אלו ששכחו את דו”ח הוועדה או לא הספיקו לעיין בו עד עצם היום הזה, להלן תזכורת “קצרה” (והתנצלותי הכנה על האורך)
* * * * *
לא שאני מנתח את הדברים אחרת מאשר אמ”ן, אומר הרמטכ”ל, אני מקבל שהסבירות למלחמה היא נמוכה. מאידך, הסבירות יותר גבוהה מאשר איזה פעם מאז 1967 ויש כאן הרבה דברים לא הגיוניים. כל המקורות הטובים שיש לנו מדברים על מלחמה, מתכוננים למלחמה, נערכים למלחמה. הם יכולים לתקוף אותנו אחר-הצהריים, לעשות התקפה על שדות התעופה שלנו ולעשות צליחה עם חשיכה לכן, צריך להעריך שאמנם יש להם כוונה להלחם.
את הדברים הללו אומר דדו באפריל 1973 למרות ובניגוד להערכת ראש אמ”ן אשר טוען שהסבירות למלחמה נמוכה עד למאוד. הערכת-המפקד של דדו באביב 73 גורסת ששיקלול סיכונים מול הסתברויות מחייבת את הצבא להתייחס אל המצב כאיל המצרים אכן עומדים לפתוח במלחמה (להלן “כוננות כחול-לבן”).
חצי שנה מאוחר יותר.
המצרים והסורים פרוסים בהערכות ובהיקף סד”כ גדול יותר מאשר באפריל 1973. מקורות טובים שוב מדברים על מלחמה. הסימנים בשטח, בתדירות הולכת וגוברת, מעידים על הכנות למלחמה אפשרית. עקרונית, המצרים יכולים לתקוף אחר-הצהריים ולעשות צליחה עם חשיכה. הסורים יכולים לצאת למתקפה תוך שעות. אמ”ן, כמו באפריל 1973, שולל אפשרות של מלחמה: התנאים במצרים עדיין לא הבשילו לכדי מלחמה. סוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים.
הפעם, הרמטכ”ל מקבל באופן מלא את תזת (השערת) אמ”ן למרות שאין “הסבר הגיוני” למערך הסורי. את התזה הזו הוא דואג ליחצ”ן בכל פורום אפשרי. כביטוח נגד טעות, הרמטכ”ל שם את כל יהבו על הצפייה שבכל מקרה “תינתן התראה של 48 שעות לפחות”. בנתיים, עד שתגיע או לא תגיע אותה התראה מיוחלת, הוא משדר “העסקים כמעט כרגיל”, ולמעט פעולות מינוריות (בעיקר בחזית הצפון עקב לחץ של שר-הביטחון) הצבא ממשיך להתנהל בשגרה. רצה או לא רצה, רוח-המפקד (“אין-דאגות”) מחלחלת מטה, אין שום תכונת דריכות מיוחדת בצבא ובעיקר ביח’ הקו הראשון.
הרמטכ”ל לא יוזם במהלך “השבוע הקובע” שום דיון או הערכת-מצב מיוחדת לאור ההתפתחויות. כל הדיונים בהם הרמטכ”ל מביע את דעתו (הלא-מודאגת בעליל) התקיימו ביוזמת שר-הבטחון. דיוני פורום מטכ”ל עסקו בנושאים שנקבעו זה מכבר. דיון מטכ”ל האחרון לפני המלחמה (4/10) הוקדש לנושא משמעת ולבוש בצה”ל ולא ניתנה בו אפילו סקירת-מודיעין…
ב-2/10 דיין מבקש מדדו להגיש לו את הערכת-המפקד. דדו מגיש את המסמך למחרת היום. למרות שהמסמך אמור לייצג את הערכתו שלו, דדו לא עושה שום מאמץ כדי לגבש לו הערכה עצמאית. הוא חוזר ומדקלם את תזת אמ”ן הנשענת כולה על הטענה שפני מצרים אינם למלחמה. הוא עצמו לא טורח לברר את הסוגייה הוא לא דורש לקבל חומר מודיעיני. חלק חשוב (כפי שהוברר בדיעבד) מהחומר המודיעיני אשר הגיע אל שולחנו הוא כלל לא קרא. הוא לא טורח לבקר בחזית הדרום ולו פעם אחת בכדי להתרשם באופן בלתי אמצעי (היה לי ביקור מתוכנן בלו”ז, הוא אומר, אבל זה לא יצא לפועל בגלל “המצב”). הוא לא נפגש עם הקמ”נים הפיקודיים (חשוב מאוד להיפגש איתם, הוא אומר, אבל לא יצא לי בגלל “המצב”). אפשר לומר בוודאות, הוא כותב שם, שבמצרים מתנהל תרגיל. לגבי המצב בסוריה אין לי הסבר מדוע הם פרוסים כך אולם הערכתי שאין הם מתכוונים לפתוח באש.
באותו יום (שלישי) דדו נפגש עם גולדה וגם לה הוא אומר: לא הכל אני יכול להוכיח, אבל אני חושב שאיננו עומדים בפני מתקפה מצרית-סורית למרות שטכנית הם יכולים לתקוף אותנו תוך התראה קצרה. בהמשך הדיון עולה שאלת גיוס המילואים. דדו מתנגד (אבל על כך בהמשך).
כאמור, גם באפריל וגם באוקטובר 1973, דדו קיבל באופן עקרוני את עמדת אמ”ן. אולם, בניגוד לאפריל, שם החליט שהאפשרות שעמדת אמ”ן תתברר כשגויה, מחייבת נקיטת צעדים כדי למזער את הסיכון, הרי שבאוקטובר הוא בחר להמר, תרתי משמע, לא נקט בשום צעדים מתחייבים ושם את ה”קופה” כולה על אמונה (לא מבוססת) שהתראה של 48 שעות תגיע בכל מקרה. ראוי להדגיש שצה”ל, כך לפי דברי דדו, לא התכונן ולא תרגל מצב שבו ה-“ק” (קריאה לגיוס) וה-“ש” (פתיחה באש) כמעט חופפים זה לזה, כפי שאכן ארע בפועל.
הליקוי החמור בהתנהלות הרמטכ”ל הוא לאו דווקא בנטילת הסיכון (קבלה מוחלטת וללא סייג של תזת אמ”ן) אלא הדרך שבה הוא גיבש לעצמו את הערכת-המפקד
תגבור רמת-הגולן
חלק מהאנשים סבורים או בטוחים, כך לפחות התרשמתי, שתגבור רמת-הגולן בימים שלפני המלחמה (44 צוותי טנקים, ללא טנקים, בשתי פעימות) היא עדות לצעדי מנע, מתחייבים מהערכות הסורית, שננקטו ביוזמת הרמטכ”ל. הנה “הוכחה” שמדובר ברמטכ”ל מודאג ואחראי. בפועל, לא כך התנהלו הדברים.
סוגיית הסכנה שבערכות החרום הסורית הועלתה לראשונה ע”י חופי, אלוף פצ”ן, בדיון מטכ”ל שנערך ב-24 לספטמבר ואשר עסק בתוכניות ארוכות טווח. חופי תיאר את הפריסה והסד”כ הסורי והדגיש שמרחב ההתראה בגולן הוא קטן. הרמטכ”ל שמע, הקשיב והמשיך את הדיון בנושא שלשמו הפורום התכנס. דיין, לקח את הדברים קצת אחרת. בסכמו את הדיון הדגיש: אם אלוף פיקוד צפון מעלה נקודה שכזו, המטכ”ל לא יכול לעבור עליה רק בשמיעה. אני מבקש למצות את הנושא הזה עד הסוף. אני לא מעריך שאפשר היום לעשות עלינו התקפת פתע מבלי שנדע אותה, משיב הרמטכ”ל, אני לא מקבל את ההנחה שהסורים מסוגלים היום לכבוש את רמת-הגולן […] מערך הטילים הסורי לא משנה את יכולות חיל-האוויר והוא יכול לגמור בחצי יום את הבעיה הסורית. שר-הביטחון אינו מרוצה: אם יש אפשרות שהסורים יכבשו שתיים או שלוש נקודות ישוב, זו תהיה ממש אי אחריות מצידנו לקיים את הישובים שם.
26 לספטמבר, ערב ראש השנה. דיין מקיים התייעצות עם דדו וזעירה בנוגע למצב בצפון. דדו עומד על שלו: אני לא חושב שהעניין רציני. שמעתי מה היה אתמול (פגישת חוסיין-גולדה) מילה במילה. נכון שהצבא הסורי נמצא במערך חרום וזה מערך שממנו אפשר לתקוף ולעשות כל מיני דברים, אבל אנחנו לא עומדים בפני מלחמה עם סוריה. לא יכול להיות דבר יותר אידיוטי מצד סוריה לתקוף אותנו לבדה. יש לנו את כל האינדיקציות שלא הולכת להיות מלחמה של שתיהן ולכן לא הייתי עושה הכנות כדי למנוע מלחמה ברמת-הגולן. דיין ממליץ ששניהם יבקרו ברמת-הגולן. דדו ממליץ שלא. דיין מתעקש ודדו מצטרף לביקור באיחור ובאי-שביעות רצון. צוותי טנקים של 2 פלוגות שריון (מגד’ 77) עולים לרמה, רק כדי שנהיה רגועים בראש-השנה, אומר דדו.
ב-1.10.73 מתקיים דיון מטכ”ל. ראש אמ”ן שב חוזר על העמדה שהסבירות למלחמה נמוכה למרות ש”כל המקורות החשובים שלנו” אומרים שהולכת להיות מלחמה. הוא אפילו מציין שחטיבה סורית צפונית הועברה באותו יום דרומה (מדובר על חט’ 47 שלפי מקורות המודיעין, הזזתה דרומה היא סימן מעיד למלחמה – נ.ש), הרמטכ”ל חוזר על דברי ראש אמ”ן ומדגיש שאין זה סביר שהסורים יצאו למלחמה מתוכננת לבדם אולם אם הסורים יחליטו לעשות משהו, זה יהיה “לא נעים” לנו בשלב הראשון, יהיו הרוגים בישובים ועל הגבול, אבל תוך 24-48 נשמיד את הצבא הסורי ובעניין הזה אין אשליות. דיין חוזר ומעיר שהבעיה ברמת-הגולן מדאיגה אותו ושלא ניתן להתעלם מכך שהסורים קידמו את מערך השריון. דדו אינו משיב להערה והדיון חוזר להתמקד בנושא שלשמו התכנס: “מדיניות הקצונה”. במהלך אותו יום מורה המטכ”ל לשגר אל רמה”ג צוותי טנקים של 2 פלוגות שריון נוספות. ב-3 לאוקטובר מטכ”ל מאשר לפצ”ן לבצע עבודות הנדסיות מוגבלות בחלק מתעלת הנ”ט ולעבות את המיקוש באזורים מסוימים. כזכור, באותו יום ממש דדו מגיש לדיין מסמך הטוען: “ להערכתי אין הסורים מתכוונים לפתוח באש”
* * * * *
במאמר מוסגר אציין שהאופן שבו בוצע התגבור (גד’ 77 עד 1/10 ושני גדודים נוספים ב-5/10) מצביע על שיקול דעת לקוי, הן במטכ”ל והן בפיקוד. בסך הכולל, חטיבה 7 שעלתה מהדרום לצפון, לא תגברה את סד”כ הפיקוד בטנקים או בצוותים. פצ”ן “שילם” בתמורה לחטיבה 7 הדרומית בחטיבה 164 הצפונית שנשלחה לסיני. אבל גרוע מכך – במהלך קיץ 73 קודמו ימ”חים והוקמה חטיבת “הגיוס המהיר” (179), זו שהייתה אמורה לתגבר את הסד”כ בגולן תוך פחות מ-24 שעות מקריאה. כל התוכנית החכמה הזו התפוגגה כאשר הוחלט להעלות את חט’ 7 צפונה ללא טנקים לעשות שימוש בטנקי חט’ 179 ובטנקי גד’ 39, השלמת המיל’ של חט’ 188.
והנה תסריט דימיוני לגמרי: גד’ 77 שעלה לגולן בשתי פעימות היה עולה עם הטנקים שלו או לחילופין הטנקים שלו היו עולים צפונה במהלך השבוע ומשחררים לפיקוד 44 טנקים. חט’ 7 אשר עלתה צפונה ביום שישי (5/10) הייתה עולה עם הטנקים שלה (ולא חסרו מובילי טנקים למשימה זו) או לחילופין מצוותים על טנקים של חט’ 164. בשבת בבוקר, באותו וויכוח מפורסם בין דיין לדדו על גיוס 2 אוג’ או 4 אוג’, דדו היה עומד על כך שלפחות ינתן אישור לגיוס חטיבת “הגיוס המהיר” של פצ”ן מה שהיה מעלה את סד”כ הטנקים בגולן ל-300 (ובהתאם לתוכנית “סלע”). אבל כאמור: דימיוני לחלוטין.
* * * * *
כאמור, בשום פורום או התייעצות שהתקיימו בימים 26 ספטמבר ועד 4 באוקטובר בלילה, הרמטכ”ל אינו מביע שום דאגה מיוחדת לחזית הצפונית ואף מבטל חשש לאפשרות שהסורים יפתחו באש. הוא עצמו אינו יוזם ביקור בצפון ואינו מקיים דיון שמוקדש כולו לבחינה מחדש של ההערכות בגולן לאור מערך החרום הסורי. מי שלוחץ על הרמטכ”ל להתייחס להשגותיו של אלוף פצ”ן ועומד על כך שיתקיים דיון בנושא הוא דיין, שעיקר דאגתו הייתה נתונה לאפשרות שהסורים ינסו לבצע מחטף מקומי ויפגעו או יכבשו ישוב או שניים. בחינה של מועדי תגבור הכוח בגולן (גד’ 77 בשתי פעימות) יגלה התאמה בין מועד התגבור ללחץ שמפעיל דיין על דדו.
תגבור הגולן במהלך שישי-שבת ביתרת חט’ 7 הוא חלק ממהלך כולל שבו תוגברו הפיקודים ביח’ השריון הסדירות ע”מ להגיע לסד”כ סדיר מקסימלי (בהתאמה, צוותי חט’ 460 הוטסו ביום שישי לביר-תמדה והצתותו שם על טנקים)
כך או אחרת, תגבור הגולן הוא לא “נקודת זכות” לטובת דדו.
גיוס המילואים
השיח הציבורי והתקשורת, נטו להתעסק בהרחבה באותו דיון של שבת, שעה שש בבוקר. האם דיין אישר או מנע גיוס מילואים (מלא או חלקי) כדרישת הרמטכ”ל – ומשום מה יחסו של הרמטכ”ל לעניין הגיוס ב”שבוע הקובע” נדחק אל קרן-זווית.
במהלך “השבוע הקובע” והן ביום שישי, 5 לאוקטובר, הרמטכ”ל פירט פעמיים באוזני רה”מ ופעם אחת באוזני השרים את הערכת-המצב שלו והסביר שהוא ממליץ על השארת השיטה הקיימת (התבססות על הסדיר בלבד). הכנות אלו בתוספת כוננות וביטוח חופשות, נראות לו כסבירות בהחלט. גיוס מילואים ואמצעים נוספים הוא שומר לאינדיקציות נוספות.
שיקולים של “נטל על המשק” אינם מעניינו של הרמטכ”ל (הרי גם דרישה לתוספת תקציב בטחון היא “נטל על המשק” והרמטכ”ל דורש גם דורש).
במאי 1973 הסביר הרמטכ”ל לגולדה את ה”דוקטרינה” שלו לעניין גיוס המילואים: איננו רוצים ואיננו מציעים לגייס מילואים בסדר גודל שעלול לדרדר למלחמה. העובדה שאנחנו מעיזים לא לגייס מילואים מוקדמים נובעת מזה שאנחנו מאמינים ביכולתו של חה”א לעצור בלימה אם תהיה מתקפה באחת משתי החזיתות. אגב, ה”דוקטרינה” הזו של דדו מתעלמת מהעובדה שחה”א טען שבמהלך 48 השעות למלחמה עתידית, אין הוא יוכל לסייע בבלימה לכוחות היבשה.
בימים האחרונים לפני המלחמה, מסביר הרמטכ”ל לגולדה את גישתו לנושא התיגבור: (3/10) אני ממליץ על השארת השיטה הקיימת מתוגברת במקצת, אני חושב שאילו אמצעים סבירים (5/10) בחג (כיפור) נעשה כוננות, נבטל חופשות, נעשה סידורים לתגבור והוספת כוח, אלו ההכנות. רואה אותן כסבירות. באף לא אחת מאותן התייעצויות עם הדרג-המדיני, דדו לא דורש גיוס מילואים, אפילו לא חלקי ואפילו לא מוקטן. השיטה הקיימת, “תגבור על בסיס הסדיר”, נראית לו כמספיקה.
בישיבת הממשלה, יום שישי, 5/10, דדו אומר לשרים: אינני מגייס מילואים. גיוס מילואים ואמצעים נוספים אנחנו שומרים לאינדיקציות נוספות.
כאמור, הרמטכ”ל לא דרש ולא המליץ על גיוס-מילואים ולו אף-חלקי (כגון השלמות מיל’ ליח’ הסדיר) בימים שקדמו למלחמה. הרמטכ”ל לא קיים הערכת-מצב בתוך הצבא כדי לבחון אם הכוח העומד לרשותו (סדיר בלבד) מספיק כדי לעמוד בבלימה לבדו עד להתארגנות המילואים ובהתחשב בעובדה, הידועה לו, שחה”א לא יוכל הן לשתק את מערך הטילים המצרי-סורי והן לסייע בבלימה במהלך 48 השעות הראשונות לפחות. הרמטכ”ל סמך את ידו על משאלת-לב בדבר “התראה של 48 שעות לפחות” שאמורה בהכרח להגיע.
בשבת, יום הכיפורים, שש בבוקר, נפגשו הרמטכ”ל ושר-הבטחון. הראשון דורש גיוס מלא של 4 אוגדות לפחות (כדי להספיק להתארגן להתקפת-נגד), השני מבקש להסתפק בגיוס 2 אוגדות בלבד הדרושות לבלימה. הדיון כידוע, לא הוכרע במקום אולם הסתיים באמירה מצידו של דיין: “וממני יש לך אישור לשתי אוגדות”.
דיין, כך לפי עדותו, “הבין” שהרמטכ”ל מתחיל לגייס את מה שכבר אושר לו. דדו, כך לפי עדותו, הבין שיש הסכמה עקרונית לגיוס 2 אוגדות אך לא אישור בפועל.
וועדת אגרנט ציינה (ולדעתי בצדק) שחובתו של הרמטכ”ל הייתה לברר נקודה זו (הסכמה עקרונית או אישור בפועל) עד תום ועל זה אני הייתי מוסיף – חובתו של הרמטכ”ל, שידע בוודאות שמלחמה עומדת לפרוץ תוך שעות, לעמוד ולהתעקש על גיוס מילואים מיידי, אף אם זה חלקי בלבד. חובתו הייתה לערב בעניין את גולדה (טלפונים היו) כבר באותן שעות, חובתו הייתה להבהיר את חומרת המצב במידה וגיוס מיידי לא יאושר כאן ועכשיו.
אגב, באופן עקרוני, אותו עיכוב של 3 שעות באישור גיוס המילואים לא שינה את תנאי הפתיחה או את קרב הבלימה. על הקרב בסיני לא הייתה השפעה מפאת המרחק ועל הקרב בגולן לא הייתה השפעה (משמעותית) מאחר וחטיבת “הגיוס המהיר”, למעט גדוד אחד, התפוגגה.
לניצן,
העובדות די נכונות. אבל אסור להתעלם ממה שקרה ומה שעשה דדו באפריל ולא רק באוקטובר. ואכן אתה מציין זאת לחיוב. באפריל דדו עשה מה שצריך ואמ”ן “ניצח”. על דדו ניתחו ביקורות רבות. כולל על בזבוז הכסף, ה”פניקה” ו”גרימת מתח פוליטי”. גם מארה”ב הגיעו ביקורות על כך. אילו אמר לו דיין באפריל “או-קיי. המצרים לא פתחו במלחמה אבל אתה עשית מה שהיה צריך וכך צריך להיות בעתיד”, היתה התמונה שונה מאוד באוקטובר. אבל דיין היה בין המבקרים של דדו והאפריל הוא זה ששינה הכל.
אתה גם מתעלם מהעובדה שבדיונים שאתה מציין אצל גולדה גם דיין טען שאין לגייס מילואים. כלומר דדו לא כל כך הביע את דעתו כמו שנמנע מלסתןר את דיין. זאת היתה המציאות אז. דדו לא היה נרמטכ”ל. דיין היה “רמטכ”ל-על” ובעצם יותר מזה. כיום קשה לתאר מצב כזה, אבל דיין היה כמעט כל-יכול בפולטיקיה הישראלית אז ולעמוד מולו או כנגדו היתה התאבדות פוליטית. אז הרמטכ”ל נתן לדיין חוות דעת שהוא ידע שדיין בין כה רוצה. כלומר את מה שאמר אמ”ן. עצם העובדה שדדו פנה לגולדה בעמדה שונה מזו של דיין היתה אומץ לב נדיר. העוקף את דיין אחת דתו לעוף החוצה. לכן אם מדברים על מה היה צריך המפקד של צה”ל לעשות, צריך לדבר על מה שהיה צריך דיין לעשות ולא דדו. מעשית, דיין היה המפקד של צה”ל.
איציק,
מה שאתה כותב, לא ממש מסתדר עם “המציאות”.
באביב 1973, דיין היה בדעה אחת עם דדו וזאת בניגוד לדעת ראש אמ”ן. אם תוכל למצוא לי סימוכין לכך שדיין ביקר את דדו על “הפאניקה” שעורר לכאורה באביב 1973, אשמח ללמוד.
אבל את הנקודה העיקרית את מפספס –
גם אם דיין, לכאורה, ביקר את דדו באביב 1973, הרי שאין ביקורת זו מורידה גרם אחד מאחריותו של הרמטכ”ל להכין את הצבא למלחמה ולהתכונן למלחמה, אם בהפתעה ואם תוך התארגנות.
דדו עצמו מעיד שהצבא לא הכין תוכניות, לא תירגל ולא נערך לאפשרות של מלחמה הנפתחת בהפתעה. דיין אמר לו לא להכין את הצבא לאפשרות שכזו?. בסקירה ה”קצרה” שנתתי למעלה לא נגעתי בנושא השלישי שבו אגרנט “האשימה” את דדו: נוהל-הקרב הלקוי ופריסת-הכוחות בשבת, 6 לאוקטובר. אגב, נוהל הקרב הלקוי הזה החל כבר ביום שישי. נניח שדדו “חשש” מביקורתו של דיין, מה מנע ממנו לפגוש ב”שבוע הקובע” את אלופי הפיקוד, אחד על אחד, לרענן פקודות, לתאם מהלכים, לבצע הערכת-מצב מחודשת לאור ההתפתחויות? מדוע הוא לא עשה כן ביום שישי? מדוע בשעות הקריטיות של שבת בבוקר, לא סגן-הרמטכ”ל, לא רמ”ח מבצעים או קצין אג”ם אחר היו איתו בשעות ש”תדרך” את אלופי הפיקוד כדי שהמטכ”ל יוכל להוציא בכתב פקודות מתאימות. מדוע בזמן הקריטי הזה הם היו עסוקים ב”לתלות מפות”? (פעולה שלפי הנהלים הם היו צריכים לעשות כבר ביום שישי).
כפי שהראיתי למעלה, דדו כלל לא היה מודאג מהמצב בחזית הצפון. לגבי חזית הדרום הוא עצמו מעיד: “מבחינתי, השבוע הזה בפיקוד דרום, היה נורמלי לחלוטין”. איך הנורמליות הזו והחוסר-דאגה הזה קשור לדיין?
תפקידו וחובתו של הרמטכ”ל להיות מודאג. תפקידו וחובתו של הרמטכ”ל לדרוש מהדרג הממונה עליו, את כל מה שהוא חושב כנחוץ לבטחונה של ישראל. הוא לא חייב לדרוש בגסות או להציב אולטימטום, הוא יכול גם להמליץ. אבל דדו לא עשה כלום מכל זה. הוא שידר זחיחות ובטחון-עצמי כלפי מעלה וכלפי מטה. ב”שבוע הקובע” הוא לא ביקש או המליץ לגייס ולו גדוד אחד. ב”שבוע הקובע” הוא לא כינס את פורום מטכ”ל והורה להם לעשות את כל ההכנות למקרה שתזת אמ”ן תכזיב ומלחמה בוא תבוא (בהפתעה או בהתראה של 48 שעות). הוא לא עשה עוד הרבה דברים אשר היה מחוייב להם במסגרת תפקידו.
ובכלל לא נגעתי לתיפקודו שלו בימים הראשונים של הבלימה (ותרומתו לכשלון התקפת הנגד בדרום ולתיזוז חיל-האוויר). לא נגעתי כלל באופן שבו הצבא הכין את עצמו, בעיקר בשנת 73 כולה (לאור ההתעצמות הגוברת במצרים וסוריה). רשימת הכשלים ארוכה, דדו חתום עליה באופו אישי. השאלה מה מידת אחריותו האישית של דיין מעניינית, אבל היא לא יכולה לשמש כאליבי לרמטכ”ל כושל שעיקר “הצלחתו” היא במבצעי קומנדו בביירות והשתלטות על מטוס חטוף.
איציק ידידי
רצונך הכן לטהר את שמו של דדו, וזאת 40 שנה לאחר אותה מלחמה שלקחה אותו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ברור ומובן, אנחנו היהודים ידועים כרחמנים בני רחמנים, ומה יותר רחום מלחון את המנוח?
מכיוון ששנינו היינו בשטח, חפ”שים בסך הכול יחסית לרמטכ”ל או אפילו למג”דים שלנו, אזי ראינו הכול בעיניים שלנו, מהימ”ח הריק והמוזנח, שנינו יצאנו למלחמה הזו על הזחלים, לא מוכנים ללא נשק אישי, ללא מקלעים, משקפות, מפות, מצפנים, ואפילו מדים, סרבלים, לא היו, אז מי אשם בכך, חודש לפני המלחמה כסיימנו את אימון ההקמה של הפלוגה והחזרנו נגמ”שים מתוקתקים לימ”ח מטופלים מגורזים, מתודלקים, עם הכול מותקן כמו שצריך, והחזרנו את הקיטבגים מסודרים למחסן, והחזרנו את הנשק האישי (עוזים ורובי FN ) לנשקייה, היו בה מקלעים לנגמ”שים לרוב, מקל”פים ומק”כים, כשהגענו בערה ה 6 לחודש, המחסנים היו פרוצים ולא היה בהם דבר חוץ מהמק”כים שהיו כנראה כבדים מדי ולא היו זקוקים להם בטנקים, לא היו נגמ”שים ולא היו קיטבגים, היה נאדה, כלום…
אז אני לא יודע מי אשם? אני בטוח לפחות בדבר אחד, אני לא….ומכיוון שבמקום עבודתי האחריות נעצרת במנכ”ל וביו”ר הדירקטוריון וכן גם בדירקטוריון כולו, אינני יכול אלא לקבוע שהאחריות נעצרת אצל הרמטכ”ל (מנכ”ל) אצל יו”ר הדירקטוריון (הממשלה) ואצל הדירקטוריון (המטכ”ל), אז מדוע לכול הרוחות צריך לטהר את מי שפיקד על צבא שאכל אותה.
אתה מבקש שנאמר שנכון שאיציק מרדכי נכנס לקרב ללא תצ”א עדכנית, ללא מודיעין, עם המח”ט שלו מאחור, ללא נשק אישי שיכול להתמודד עם הנשק התקני המצרי, ללא ארטילריה וללא טנקים, אבל זה לא אשמתו בכלל, גם מג”ד שמאבד 150 מחיליו תוך שעתיים בהרוגים ובפצועים, ראוי לכול הערכה, עובדה קיבל את אות העוז, על כך ש”אירגן את הגדוד לאחר הקרב והחזירו להיות גוף לוחם”, בשיטה הזו, אני מניח שלדדו צריך היה לתת את אות הגבורה לפחות.
אז ומכיוון ששרדנו את המלחמה ההיא, והבאנו נשקים מהגורן ומן היקב, יש לנו את הפריווילגיה לדון בעניין, יש לי המון חברים שכבר מנועים מכורח הנסיבות לדון בעניין, אבל הם, נשארו צעירים לנצח, ואנחנו כאן צריכים לדון על יוזמתו של אריה קרן שלא היה בדיוק מפקד תותח במלחמה לטהר את שמו של דדו…
מגוחך
עוזי
איציק ידידי ורעי,
פעולותיו של דדו מבטאות את היהירות, הזלזול והביטול של צבאות מצרים וסוריה. אין לי ספק שיוהרה זו חלחלה כלפי מטה עד לדרגי השטח. כשמזלזלים באויב אפשר לא להכין ימ”חים, לא ללהכין תו”ל יעילה, לא תכניות הגנה, כלום עם כלום. אין ויכוח שמדינת ישראל היתה בסכנה וזאת גם מפי רמטכ”ל העל כלשונך משה דיין. אל תשכח שדדו היה מפקד גייסות השריון והוא ידע פרק בהלכות ימ”ח ובלוחמת שריון ורק בהיותו רמכ”ל הוא שכח את הכל.
לא ייתכן שאין אחראי למחדל, משה דיין ודאי שיש לו אחריות אבל מפקד הצבא הוא הוא בכל זאת הכתובת הבכירה במקרה זה.
לא ראיתי את רשימת החותמים אלא רק חלקית ונדמה לי שרובם שרתו אז בקבע, וכנראה את מערך המילואים הם לא הכירו ולא ספרו, נאמנים ליוהרה שרווחה אז. לחמתי גם במסגרת גדוד סדיר – 79, לוחמים נפלאים ומסורים וראיתי את ההבדל בין הגדוד המקורי שיצאתי לבין הגדוד הסדיר. רק אניקדוטה קצרה, בכנס האחרון של גדוד 79 הצגנו תערוכה של פריטים מהמלחמה. בין היתר הצגתי מפת סיריוס ששימשה לי במלחמה וקבלתיה מנתן בן ארי מי שהחליף בהצלחה רבה את מצנע בפיקוד על גדוד 79. שאלתי אותו בכנס, אתה זוכר את המפה.והוא ענה לי בוודאי שכן ובהמשך אמר למי שעמד לידו, יאיר התפעל אבל כאן הוא פגש יחידה סדירה. זה הספור (למען הסר ספק, התפעלתי אז ואני מכיר לנתן תודה עד היום על אופן תפקודו).
לעניות דעתי איציק אגם חברי הוא מיעוט שבמיעוט וטוב שכך.
ניצן שפירא .
ציטוטיך אינם מדויקים בלשון המעטה כמו כן אין שום התייחסות שלך ל האמצעים המיוחדים ולידיעה הקריטית של ה5 באוקטובר בשעה 1720 עם הפענוח של ראובן ירדור מהשדר של השגריר העיראקי שמסביר את הפינוי של משפחות בכך שזו מלחמה לקט שעוכב 6 שעות ולא הופץ כמו כן שדדו לא קיבל מודיעין גולמי דיין כן..
ובנוגע לגיוס הרי דיין אפילו אמר בנוגע שאם הרמטכ”ל הבין מדבריי שאין אישור לגיוס מילואים לא אומר שהוא משקר .