סיפורה של פלוגת “יוק” – גדוד 79

פלוגת טנקי הפאטון י’ (“יוק”), הוקמה והתפרקה באמצע המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973. כמעט ולא הספקנו להכיר איש את רעהו. התקבצנו ממסגרות שונות שהתפרקו בימי הלחימה הראשונים והתמזגו מחדש לפלוגה במסגרת גדוד 79, חטיבה 14. הגענו מבית הספר לשריון, מבית הספר לקצינים (בה”ד 1) ומפלוגות הטנקים הסדירות של חטיבות 14 ו-401.

7 ימים לחמה הפלוגה במסגרת גדוד 79 והשתתפה בקרבות המכריעים של בלימת התקפת-הנגד המצרית ומבצע “אבירי-לב” לצליחת התעלה. אנשי פלוגה י’ חוו אירועי קרב קשים. קשים מנשוא. כל טנקי הפלוגה נפגעו, 6 מתוכם הושמדו. המחיר היה כבד: 15 מלוחמי הפלוגה נהרגו. רבים אחרים נפצעו ובכלל זה כל קציני הפלוגה. המעטים ששרדו ללא פגע, צוותו מחדש להמשך הלחימה עד להפסקת-האש.

שבעה מלוחמי הפלוגה קיבלו בעיקבות המלחמה עיטור על לחימתם:

יובל נריה – עיטור הגבורה.
אורי רוזנשיין – עיטור המופת.
דגי מור – צל”ש הרמטכ”ל.
ברוך ליסיצקי – צל”ש הרמטכ”ל.
נימרוד גזית – צל”ש הרמטכ”ל.
ישי בן דב – צל”ש הרמטכ”ל.
יורם גור – צל”ש הרמטכ”ל.

לאחר שוך הקרבות התפזרנו, איש איש למסלול חייו. הזיכרונות התעממו עם השנים אך תחושת התופת נחרתה בלבנו.

מסמך זה נכתב בקייץ 2013, 40 שנים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לידתו בצורך העז שלנו, הכותבים, למלא חלל היסטורי ורגשי הכרוך במשקעי המלחמה. שאפנו להתגבר על הרתיעה מהעסוק בתכנים כואבים. החלטנו לעשות זאת השנה ובשקיקה רבה. חשנו כי סיפור הפלוגה לא סופר במלואו ויש לעשות זאת בדחיפות, בטרם מאוחר מידי. אנו שניצלנו מתופת המלחמה, התקשינו במהלך השנים לחזור ולשחזרה. עשינו זאת השנה ובכוחות משותפים. אנו גאים על כך.

רקע – ימים ראשונים

גדוד 196 (חטיבה 460) בפיקודו של סא”ל עמרם מצנע, כלל 6 פלוגות טנקים שאוישו ע”י חניכים ומפקדים מבית-הספר לשיריון, קורסי פיקוד (קמ”ט, קק”ש) ומתקן האימונים 500 בצאלים. שתיים מפלוגות הגדוד, קיבלו פקודה בבוקר ה-6 באוקטובר להשלים את הציוות של גדודים אחרים: פלוגה ו’, “וולוו”, בפיקודו של של משה בדש עברה כפלוגה שלישית תחת פיקודו של גדוד 184/חטיבה 14. פל’ ז’, “זייתון”, בפיקודו של אברהם שמיר עברה כפלוגה שלישית תחת פיקודו של גדוד 79/חטיבה 401.

שאר גדוד 196 בהרכב שתי פלוגות (בפיקוד המ”פים: רמי מתן ונמרוד גאון), הועבר בשעות הערב המוקדמות ת”פ חטיבה 14 ונשלח לבלום את התקדמות המצרים בציר “חזיזית” לכיוון גזרת “זנגביל”. מדרום לגדוד 196, באזור “נוזל”, “צידני” מערבה ודרומה פעל גדוד 79, אשר הוכפף קודם לכן ת”פ חטיבה 14, ואשר אל תחת פיקודו, הועברה בשלב זה פלוגה ו’ (בדש).

במהלך קרב הבלימה בליל 7-6 באוקטובר וביום שלמחרת, רבו הנפגעים בקרב הגדודים 196 ו-79. בכלל זה כל שדרת הפיקוד של גדוד 79 כולל המג”ד והסמג”ד. למעשה – עד לשעות הצהריים התמזגו שרידי גדוד 79 ופלוגה ו’/184 עם המסגרת של גדוד 196.

בליל 8-7 באוקטובר, שהה גדוד 196 על רכס “נוזל” ומדרום לו. ביום ה-8 באוקטובר בבוקר, הגדוד המשיך במשימת בלימה באזור רכס “נוזל”. לקראת הצהריים נע הגדוד עשרות ק”מ דרומה ואחר כך שוב צפונה במסגרת הניסיון הפיקודי לבצע התקפת נגד.

לקראת ערב של ה-8 באוקטובר הגדוד נכנס לחניון לילה ב”יוקון” והמג”ד, מצנע, קיים שיחה ראשונה עם לוחמי הגדוד המאוחד. כוח צנחנים אשר הגיע בכדי לאבטח את החניון, אפשר לצוותי הטנקים לילה ראשון של שינה. סד”כ הגדוד: 16 טנקים. פלוגת חרמ”ש (“מקנס”) מבית-ספר למ”כים ושתי פלוגות טנקים: האחת (ז’) בפיקודו של רמי מתן, והשנייה (ח’) בפיקודו של חגי תור.

יום שלישי, 9 באוקטובר 1973 – היום הרביעי למלחמה – הקמת הפלוגה

בשעות הלילה חבר אל הגדוד יובל נריה, סמ”פ מגדוד 9 אשר הספיק גם להלחם בשורות גדוד 198, ועימו 3 טנקים שאיתר בטסה. על אחד מהטנקים הללו מפקד יצחק שאקי אשר הצליח להיחלץ עם הטנק, ללא פגע, מקרב קטלני בלילה הראשון של המלחמה באזור צומת “לכסיקון”-“אושה”.

לפני עלות-השחר הגדוד נע צפונה במסגרת חטיבתית תוך חציית שטח חולי וקשה לתנועה, עד “טליסמן” 39. בשעות הבוקר, לאחר סיום חילוץ לוחמי מעוז “פורקן” ע”י כוח בפיקודו של המח”ט, הגדוד חזר ל”יוקון”.

בשעה 11:55 זימן המח”ט, אמנון רשף, את מצנע, מג”ד 196, והבהיר לו כי יש חשיבות רבה לשימור מורשתו של גדוד 79, גדוד בעל מסורת מפוארת אשר הוקם במאי 1948 והיה גדוד טנקי הפאטון הראשון בצה”ל. מן הראוי, הסביר המח”ט, לשנות את מספרו של גדוד 196 לגדוד 79, מה עוד שלוחמי גדוד 79 הסתפחו לגדוד 196 לאחר פציעתו של המג”ד, מוני ניצני. מצנע הסכים ללא היסוס והחל מהשעה 12:00 גדוד 196 שינה את מספרו לגדוד 79.

יובל נריה: “הטנק שעליו פיקדתי ב-8 באוקטובר נפגע בהתקפה על ‘חמוטל’, פעמיים, ועלה באש. כולנו נחלצים. אחר כך מתפנים למפקדת החטיבה בטסה. ברחבת מפקדת החטיבה, סמוך לשער, חונים להם במנוחה שלושה טנקים תקינים על אנשי צוותם. היסכימו לבוא איתי? …הסכימו. אני נע מערבה בחסות החושך, מעביר תדרי קשר, מתעכב ופונה בקשר לקול חדש. לילה. נצנוץ פנסים, חבירה. המג”ד עמרם מצנע, איש שקט וסמכותי. זקן עבות. עיניים נבונות מתבוננות נכוחה. אנו משוחחים קצרות. האם תסכים להיות כאן מ”פ הוא שואל? כן אני עונה. מסכים. ברצון מסכים. מתמנה למפקד פלוגה י ‘יוק’.”

צביקה פירון: “הגעתי לביר תמדה בצהרי יום כיפור וקבלתי מחלקה שלא הכרתי, וצוות שלא הכרתי. המלחמה התחילה מיד לאחר מכן. אחרי לילה סוער ומבלבל נותקתי מהיחידה לה צוותתי, חזרתי לטסה, ועם שחר אירגנתי עוד שני טנקים, כשבאחד מהם חסר היה טען קשר. עצרנו ליד קבוצת חיילים המומים מליל הדמים שעברו. שאלתי אם יש בהם טען קשר, שמוכן לצאת אתי חזרה לקרב. קוקוש, אותו הכרתי מהמסלול שעברנו, התנדב. יכול היה להשאר במקומו, ללא מפקד וללא יחידה. נסענו לכיוון התעלה דרך ארץ שוממה וריקה מאדם. בסביבות ציר חת”ם ראיתי שלושה טנקים בעמדות תצפית. פיקד עליהם חגי תור. הצטרפתי אליו וכך עמדנו עד שירדנו לחניון הלילה בו צוותתי לפלוגה י׳. אני זוכר היטב את ההכרה כי אנחנו היחידים העומדים בין הצבא המצרי, שהתפרש לפנינו באלפי חייליו ורכבו המשוריין, לבין טסה.”

בשעות הצהריים המוקדמות הגדוד מתארגן מחדש. מוקמת פלוגה חדשה, פלוגה י’, “יוק”, בפיקודו של יובל נריה. אל שלושת הטנקים שיובל מביא עימו מטסה מצורפים ארבעה טנקים מפלוגות אחרות והפלוגה המונה כעת 7 טנקים, מתארגנת בשתי מחלקות: מחלקה 1, בפיקוד צביקה פירון, עם טנקי הגור יהודה שרם ויונתן זילברברג ומחלקה 2, בפיקוד אורי רוזנשיין, עם טנקי הגור יצחק שאקי ויורם גור.

דידי זהבי: “היינו פלוגה (מוקטנת) ללא מ”פ, עדר ללא רועה. קבלנו הוראה בקשר להגיע לדיונה קטנה ממזרח ל”חמדיה”. על הדיונה עמד טנק, “לנסלוט” על סוס אציל, עם רומח בידו. זה היה יובל נריה שלחם עד כה בגזרה הצפונית, ניפגע ומצא את הגדוד שלנו להצטרף אליו. הוא פיקד על הפלוגה מרגע זה ועד שניפגע ופונה.”

בשעות הצהריים הגדוד עולה לרכס “חמדיה” כדי להחליף את גדוד 409 מחטיבה 600. פלוגה ז’ מתקדמת מערבה ומחליפה כוח מגדוד 407 ב”סגול” 194, דרומית לתעוז “טלויזיה”. כשעה מאוחר יותר מצטרפת גם פלוגה י’ אל הכוח ב”סגול” 194. השטח מופגז ואל הכוח נורים טילי סאגר מאזור “טלויזיה”. בשעות אחר-הצהריים הכוח מתקדם צפונה במטרה לכבוש את תעוז “טלויזיה”. מספר טנקים מפל’ ז’ אף מגיעים עד גדרות התעוז ממש, אך בהוראת המח”ט הכוח מפסיק את ההתקפה וחוזר לאחור.

גיורא אנגלהרט: “אני זוכר כי במסגרת ההתקפה על “טלוויזיה”, נסענו ובדרך נעצרנו. לאחר מכן חזרנו לאחור. בדרך חזרה נתקלנו בחייל מצרי פצוע ששכב על החול. עצרנו לידו לראות מה אפשר לעזור. ככל שזכור לי השארנו לו מים ומשהו לאכול ולקחנו לו את האקדח. זה היה אקדח תופי, כנראה ‘סמית & ווסון’.”

שעה מאוחר יותר, בטרם שקיעה, תוקף גדוד 184 את “טלויזיה” ממזרח כאשר גדוד 79 הממוקם מדרום לתעוז, מספק לו חיפוי. התעוז נכבש אך במהלך ההסתערות התברר כי מג”ד 184 שאול שלו נהרג, ומ”פ ח’ אליעזר כספי, תופס פיקוד עד גמר ההסתערות.

בשעות הלילה הגדוד התמקם ב”חמדיה” באבטחה מערבה והלילה עבר ללא אירועים מיוחדים.

מתוך מכתב של ברוך ליסיצקי ז”ל (9.10.73) – המכתב נכתב בשעה שהטנק נוסע ולכן הכתב קצת רועד: “מה נשמע אצלכם? אצלי כמו שאמרתי הכל בסדר. אני מקווה לחזור מוקדם הביתה. אתם בוודאי מתארים לעצמכם איפה אני נמצא ודווקא זו הסיבה שאתם לא צריכים לדאוג. כדאי שתדעו שבטנק איתי נמצאים יחד נימי, בן-דב, גור ואני וזהו צוות לא רע. ושוב מקווה לחזור מוקדם, בכל זאת לא יודע מתי. אל תדאגו!”

יום רביעי, 10 באוקטובר – היום החמישי למלחמה – יציאה להתארגנות

בשעות הבוקר תפסה חטיבה 600 את רכס “חמדיה” והגדוד יצא להתארגנות באזור “יוקון”. האזור הופגז קשות והחטיבה קיבלה אישור לדלג מזרחה לאזור “מבדיל” 71. הפלוגה מגיעה לאזור ההתארגנות החדש בשעות אחר-הצהריים.

ביום זה הגיע לגדוד קצין מנוסה ומוערך, ישראל (אייבר) בן ארי, ומקבל את הפיקוד על פלוגה ח’. חגי תור חוזר לתפקיד סמ”פ.

יום חמישי, 11 באוקטובר – היום השישי למלחמה – התארגנות ומנוחה

הגדוד תחת רשתות הסוואה. עוסקים בהתארגנות ומנוחה. שיחת מג”ד ואפילו הופעה של להקת פיקוד דרום. הפלוגה מקבלת נ”נ לצרכי מנהלה ויהודה שרם מתמנה כרס”פ ודואג להשלמות ציוד. הזדמנות ראשונה להכרות עם אנשי הצוות והצוותים האחרים.

דידי: ‘אחרי מספר ימים של לחימה נייחת ואכילת מנת-קרב (אחד אוכל את הסוכריות החמוצות, שני סוכריות מנטה, שלישי סוכר… ובנוסף כולנו מתחלקים במציות), קבלנו פקודה לצאת לאזור התארגנות. בתנועה מזרחה חלפנו על-פני הג’יפים של פלוגת הסיור. הם עצרו ושוחחתי עם דני, קצין בפלס”ר, שהכרתי לפני הצבא. הוא עבר את מסלולו הצבאי עם נמרוד (בן כיתתי מקריית-ענבים), שהיה סמ”פ של פלוגת הסיור בחטיבה השנייה. לפי מיטב ידיעתו פלוגה זו הושמדה בהפצצה מהאוויר, בדקות הראשונות למלחמה, וגם נמרוד נהרג.

המשכנו לנסוע. דיוּנה. אורי (המפקד) אומר לי לפנות ימינה ואני מושך את ההגה. העברתי ל”אדיש” (את הקשר, בקסדה) שלא ישמעו את ההתייפחויות (פעם ראשונה שבכיתי במלחמה). המפקד שוב אומר לי ‘ימינה’ ואני מושך את ההגה יותר חזק ומאוד כועס עליו כי אני יודע שסיבוב חד בחול עלול לגרום לפריסת זחל, ו’בכלל מה הוא (“שוטניק”) מבין…’, כשהוא אומר לי, בפעם השלישית ובחוסר סבלנות ‘ימינה’ אני שם לב, סוף-סוף, שכל הזמן הזה משכתי שמאלה.”

אורי רוזנשיין: “בחניון הלילה, שמועות על קומנדו מצרי ואנחנו מאד דרוכים. חי”ר מאבטח את החניון. בשלב מסוים המתח עולה לאחר שחניון גדודי שכן יורה באמצע הלילה ונותבים עפים לכיווננו. בחניון ‘מבדיל’ התארגנו, קיבלנו ציוד, מעילים, לבנים גרביים הייתה מקלחת בפעם הראשונה. בערב הופיעה להקת פיקוד דרום אך אני נשארתי עם המחלקה שלי כמח’ כוננות מיידית והמחלקה של צביקה החליפה אותנו לצרכי מקלחת. כאשר הוחלפנו כבר לא יכולתי ללכת לישון והכנתי תה ליד הטנק. צביקה שרם ושאקי הצטרפו אלי ופטפטנו כמה שעות.

למחרת היום התארגנו. הייתה שיחה גדודית עם מצנע. אני לא זוכר על מה הוא דיבר. אני זוכר רק שראיתי את פיני ודגי בסרבלים חדשים ויפים והלכתי לחפש סרבלים לי וליובל כדי להחליף את המטונפים שהיו לנו. לא הצלחתי למרות ש’המאפיה’ הייתה מצוידת בהם ואני זוכר שהדבר חרה לי מאוד. קיבלנו נ”נ לפלוגה ושרם נתמנה לרס”פ. הוא התאמץ קשות לווסת את הציוד שקיבלנו בין כולם, שלא יהיו חוסרים בפלוגה וכל הזמן התרוצץ עם פירון שקיבל מינוי של סמ”פ. יותר מאוחר נסענו בנ”נ לנסותו באם הוא טוב. עשינו מרדף אחר ירבוע והייתי מוקסם מהחיה המקסימה שכמובן לא הצלחנו לתפוס אותה. לפני רדת החשיכה התאספנו כל הפלוגה וישבנו ודיברנו וסה”כ זה הקל מאוד על כולם (ההבדל בין לוחמים ללא) ומוזר שבאמצע המלחמה כשבקושי מכירים, נקשרים מאוד ויכולים לשבת לצחוק לדבר..”

אהוד: “תחושה די אבסורדית של להקה המנסה להצחיק כאשר אנחנו תחת הרושם הקשה של הימים הראשונים. חוסר הלימה מוחלט בין התכנים הבידוריים לבין מצב הרוח הכללי.”

אורי רוזנשיין: “עם ערב, כשישבנו כולם ביחד, לפתע החלו יריות בגדוד השכן וכמה ריקושטים חלפו לידנו. רצנו במהירות לטנקים. עד מהרה ראינו לפי כיווני הירי כי ‘הסמטוחה’ גדולה והיריות הן לכל הכיוונים. אכן התברר בהמשך כי פרצה שם פאניקה ללא אויב ‘אמיתי’ והחלו יריות לכל הכיוונים. בלילה חששנו שקומנדו מצריים יתקפו ולפיכך הזיזו את כל הכוחות. אני ועוד כלי, עלינו למעלה במעלה הגבעה. השטח היה לבן לאור הירח עם כתמים שחורים. במשך כל זמן השמירה שלי, הסתכלתי במשקפת על גזרה זו והייתי בטוח שאני מזהה קומנדו מצרי…”

יום שישי, 12 באוקטובר – היום השביעי למלחמה – “חמדיה”

תקופת המנוחה הסתיימה. עם שחר הגדוד חוזר לאזור “יוקון” ומשם עולה שוב לרכס “חמדיה” ומחליף גדוד מחטיבה 600.

ביומיים הבאים שיגרה של אבטחה בעמדות והטרדה של הארטילריה המצרית המפילה קרבנות. המראה הנשקף מרכס “חמדיה” די מדהים: כל מישור התעלה מוצף ברק”מ ורכב מצרי.

יובל: “כבר בשלב הזה התרשמתי כי זהו גדוד שמתפקד טוב, גם ברמה הקרבית וגם ברמה הלוגיסטית.”

דידי: “אנחנו על רכס ‘חמדיה’. מסביב הפגזות כבדות ואני מנמנם בתא הנהג. עם שחר מעירים אותי ואורי פוקד עלי: ‘סע אחורה מהר!’ אני מניע ומתלבש ותוך כדי כך משלב להילוך אחורי ומתחיל לנוע. אני רואה מבעד לאפיסקופים שנופל פגז ארטילרי – בדיוק במקום בו עמד הטנק שניות קודם לכן.”

אורי: “יש ביטחון בפיקוד הגדודי. מצנע שקט ומשרה ביטחון בקולו הנשמע בקשר ובהתנהלותו. מתחילים להכיר את יובל וכן אחד את השני בפלוגה ולצבור בטחון הדדי. נוצרת מידה של אדישות להפגזות. הצוות מצחצח שיניים בתוך הטנק כאשר מסביב נופלים פגזי ארטילריה. הייתה עלינו כל הזמן ארטילריה והאוויר רטט ללא הרף מהדף התפוצצויות. לא נפגעו לנו כמעט טנקים. מדי פעם היינו נוסעים לאחור לתדלק ולתחמש פלוגה אחר פלוגה וכשהגיע תורנו נסענו לאחור בערך כ- 2-3 ק”מ. באחת הפעמים ירדה קצת ארטילריה באזור החימוש והתדלוק וכולם רצו לצדדים ונשכבו. אני זוכר שהמשכתי ללכת ורק כששמעתי פגז יורד עברתי למעין כריעה. כעבור כמה זמן שמעתי צעקות ‘חובש’. אח”כ פגשתי את דגי שסיפר לי שהנהג שלו נפצע והוא נשאר בלי נהג. שאלתי אותו מי הנהג והוא סיפר לי שזה אבישי ( אבוש) – הסתבר שהוא לא היה פצוע קשה.”

יובל: “אני לא חושב שהייתה אדישות אלא סוג של ירידת מתח והסתגלות, וכמובן סוג של צבירת כוחות לאחר המנוחה באזור ‘מבדיל’. במקביל הפלוגה כבר פועלת מספר ימים והתחיל להיבנות אמון הדדי.”

יום שבת, 13 באוקטובר – היום השמיני למלחמה – “חמדיה”

במהלך היום, הגדוד ממשיך לתפוס עמדות על רכס “חמדיה”. יש ניפגעים במהלך הלחימה בעיקר מארטילריה וטילי סאגר.

גיורא: “נודע לי כי רענן קולר מפלוגה ז’ נהרג. רענן היה מבוגר ממני בשנה, למד בגימנסיה שנה מעלי, יפה תואר, תלמיד מצטיין בבית הספר וכפי שהבנתי גם בקורס קצינים. הוריו היו החברים הטובים של הורי וגם אנחנו היינו חברים טובים. הידיעה כי נהרג הביאה אותי לשבת בתא התותחן ולמרר בבכי.”

יום ראשון, 14 באוקטובר – היום התשיעי למלחמה – בלימת התקפת-הנגד

עם שחר, הפגזה ארטילרית מאסיבית על עמדות הגדוד ברכס “חמדיה”. שעה מאוחר יותר מתחיל להיתמר ענן אבק גדול במערב ומתוכו צצים עשרות טנקים ומאות נגמ”שים ורק”ם אחר המתקדמים מכיוון “מיסורי” אל עבר עמדות הגדוד.

הגדוד עולה לעמדות ופותח באש בטווחים ארוכים על נחיל הטנקים המצרים המתקדם עם מדפים סגורים וכמעט שאינו יורה, או שיורה תוך כדי תנועה. דיווחים ברשת הקשר על פגיעות רבות בטנקים המצרים. חלק מהטנקים המצרים מצליח להגיע עד לשיפולי “חמדיה” ומושמד בטווחים קצרים.

יובל: “אנו ניצבים בעמדות בלימה. עליה לעמדות לפי התרגולת. אש והחלפת עמדה. טנק צופה. טנק יורה. הביטחון חוזר בהדרגה. גם השליטה העצמית גוברת. ב-14 באוקטובר מתנהל קרב שריון קלסי, במימדים מונומנטלים. מאות טנקים ונגמ”שים מצריים נעים מזרחה לכיווננו. עדר רב של כלים נעים ממערב למזרח. אנו מוכנים בעמדות שולטות ויורים בכל מה שנכנס לטווח היעיל. אנו מזהים פגיעות רבות אך ההתקפה נמשכת. המתח גובר.”

חמי: “אורי העלה לעמדות על ‘חמדיה’. מצנע ניהל חילופי עמדות. ראינו באופק כמויות אדירות של טנקים. ענני אבק. בקשר שומעים דיון לחכות או לירות. שאלתי את אורי: ‘למה לא לירות מעיך לטווח ארוך?’ לבסוף ירינו לטווחי 3000 מ’. תחושה של לחץ מהכמות העצומה של הטנקים המצריים המתקיפים.”

אהוד: “הירי היה בטווחים שונים וזיהיתי פגיעות בטנקים וברק”מ אחר. זה היה די דומה למטווח טנקים.”

בשעה 06:30 הורה המח”ט לגדס”ר 87, אשר היה ממוקם ברכס “כישוף” ומחוץ לטווח היעיל, לנוע צפונה ולזנב בעורף הכוח המצרי אשר היה בתהליך נסיגה ולכבוש את “סגול” 104. בשעה 07:00 המח”ט הורה למג”ד 79 להכפיף את פלוגה י’, שהייתה הדרומית ברכס “חמדיה”, אל גדס”ר 87 לצורך ביצוע התקפת הנגד.

הפלוגה גלשה מעמדותיה מערבה והשתלבה באגף הימני של הגדס”ר כאשר משמאלה פלוגה א’ בפיקודו של רפי מצפון. מערבית ל”טרטור” 39-38 נפגעים מספר טנקים בפל’ א’, ביניהם הטנק של רפי מצפון. רפי עוצר את הטנק של יונתן זילברברג מפל’ י’, מוריד ממנו את יונתן המט”ק ואת הטען הנרי סרור ומעלה במקומם את אנשי צוותו. יונתן והנרי שהושארו בשטח, נאספים ע”י צביקה פירון ומוכנסים לתוך צריח הטנק.

הכוח ממשיך להתקדם צפונה תוך שהוא מנהל אש עם טנקים ונגמ”שים בטווח של כ-1,000 מ’ ועם חיילים מצרים אשר נטשו את הכלים הפגועים והסתובבו בשטח. באזור שבין “סגול” 194 – “טרטור” 38 לערך, נפתחה על הפלוגה אש טילי נ”ט מכיוון צפון וצפון-מערב.

יובל: “אני מקבל פקודה לרדת מן העמדות ולחבור אל גד’ 87 להתקפה בתנועה מדרום לצפון אל תוככי הכוח המצרי הנע מזרחה. הפלוגה דוהרת, כולה כאחד. אנו יורים תוך כדי תנועה, פוגעים ונפגעים. הטווחים קצרים. קרב ממטרים. התרחשות אלימה ביותר. דורסים בשרשראות וזורקים רימונים.”

דידי: “ראיתי במהלך ההתקפה דרך האפיסקופ, קוליס שבתוכו שוכבים 4-5 מצרים. שאלתי את אורי:’ לדרוס אותם?’.”

אהוד: “ראיתי את המצרים שוכבים בקוליס. נראו מסכנים וללא נשק. לא רציתי לירות בהם. חמי ביקש ממני מחסניות לעוזי. אני בדילמה: לתת או לא לתת?”

חמי: “נעצרנו כ-30 מ’ מהמצרים השוכבים בקוליס. הטנק של יובל עבר מולנו עמוס פצועים. ביקשתי מאהוד לירות עליהם במקביל. אהוד אמר: ‘לא רוצה לירות בהם אני רואה את העיניים שלהם.’ אז יריתי בהם בעוזי.”

אורי: “במהלך ההתקפה היו המון טילי סאגר באוויר. אני זוכר את הטילים מתעופפים ואת כבלי הכיוון השחורים נשרכים אחריהם.”

הראשון להיפגע היה הטנק של מ”מ 1, צביקה פירון, שהיו בו 6 אנשי צוות. יובל אוסף את הלוחמים הפצועים אל הטנק שלו, אך כעת, כששישה פצועים במצב קל נמצאים על הסיפון, הטנק אינו כשיר ללחימה. יובל קורא אליו את יהודה שרם ומורה לו לפנות את הפצועים אל תאג”ד הגדוד ב”חמדיה”.

ששת הפצועים עולים על טנק שרם וזה מתחיל לעשות דרכו מזרחה. עוד בטרם הוא מספיק להתרחק כמאה מטר וטיל “סאגר” פוגע בצריח הטנק וזה עולה באש. מעוצמת הפגיעה נהרגים במקום קוקוש שמואל ומיכאל בנון מצוות הטנק וכן שלושה מבין ששת הפצועים שהיו מחוץ לצריח: יונתן זילברברג, הנרי (אריה) סרור ואורי אבישר. יובל נחפז אל הטנק ואוסף את חמשת הפצועים ששרדו: פירון, שרם, לוי, אנגלהרט וברנפלד.

ארבעת הטנקים שנותרו בפלוגה ועליהם הפצועים, מקבלים אישור לחזור לגדוד 79 והפצועים מועברים לתאג”ד. ברנפלד חיים, נפטר למחרת היום בבית-החולים.

במקביל, סופג הטנק שעליו מפקד רפי מצפון, גם הוא פגיעה. רפי נפצע ואנשי הצריח נוטשים את הטנק ובתוכו הנהג, יואל פרידמן, אשר ככל הנראה איבד הכרתו ולכן חשבוהו למת. לאחר זמן יואל מתעורר מעלפונו, מתניע את הטנק ומתחיל לנסוע צפונה. נתקל בחיילים מצרים למרגלות “טלויזיה”, מצליח לסוב על עקבותיו ולבסוף חובר אל כוחותינו, מזועזע אך בריא ושלם.

גיורא: “את יום ראשון ה-14 באוקטובר שנת 1973 אני זוכר בפרטי פרטים וסביר כי לא אשכח אותו עד סוף ימי. היום התחיל כיום ‘עבודה’ רגיל במלחמה. התעוררנו בבוקר עם הזריחה במדרון האחורי שבו ישנו בטנקים ועלינו לדיונה של ‘חמדיה’ למשימות הרגילות, איתור טנקים וירי. זמן קצר לאחר מכן הסתבר כי הבוקר הזה שונה לחלוטין. מבעד לעדשת הפריטלסקופ הבחנתי בעשרות טנקים נעים לכיוון מזרח.

מבעד לעדשה זה נראה מרשים ומפחיד, הגרון התייבש, הידיים החלו לרעוד. מפקד הטנק צביקה פירון נתן פקודת ירי, אורי טען ואני איכשהו כיוונתי עם הידיים הרועדות, לחצתי על ההדקים. הפגז עף לכיוון שאינו קשור למטרה, תיקון ירי לא עזר, תיקון נוסף גם לא עזר. לא הבנתי מה קורה. זה לא היום הראשון למלחמה, זה לא הטנק הראשון שירינו עליו. כבר ירינו ופגענו.

צביקה זעם, בעיטה מדויקת בגב ונשימתי נעתקה מהכאב, אבל הידיים הפסיקו לרעוד והשליטה חזרה. פגז נוסף קרוב למטרה, תיקון והטנק הממוקם במרכז הצלב נפגע. איתרנו טנק נוסף וההליך חזר על עצמו. עוד צוות טנק מצרי נפרד לשלום מהכלי שלו ואולי גם מחייו.

3 או 4 טנקים הושמדו ואז התקבלה פקודת תנועה מהמ”פ יובל נריה. גלשנו במדרון ‘חמדיה’ לכיוון מערב והיעד הינו תעוז ‘טלויזיה’ אשר היה לנו כבר את הכבוד לפני מספר ימים לנסות לכבוש אותו. תוך כדי נסיעה ירינו מדי פעם במקלעים, לא זוכר שראינו טנקים וירינו עליהם.

לפתע צביקה נתן הוראה לנהג לעצור ושמעתי אותו מנהל שיחה עם מישהו מבחוץ. שמעתי קולות של אנשים עולים ותא הצריח התמלא פתאום בעוד 3 חיילים, שניים מוכרים יוני זילברברג והנרי סרור והשלישי כפי שלמדתי מאוחר יותר הינו אבנר אורן. המשכנו לנוע עם 7 לוחמים הדחוסים בצריח ותוך כדי כך מתבררים הפרטים. למ”פ בשם רפי מצפון הייתה בעיה עם הטנק שלו, במסגרת המסורת של מפקד קדימה עצר את הטנק של יוני, הוריד את אנשי הצריח, עלה עם אנשיו והמשיך להילחם עם הנהג המקורי יואל פרידמן. ההנחה הייתה כי הלוחמים שנשארו בשטח יסתדרו.

המשכנו להסתער. העין צמודה לעדשה, הידיים על הבקרים ולוחצות תוך כדי נסיעה על הדק המקביל. אנשי חי”ר מצריים מסתובבים, חלק נפגעים מהירי. אני זוכר חייל מצרי אחד ששכב וירה. ראיתי בבירור את פניו דרך העדשה, הכדורים הסתובבו סביבו ולא פגעו. עברנו אותו, יתכן והוא זה שפגע בנו.

לפתע חשתי זעזוע בטנק, רעש אדיר וכל הצריח אפוף עשן ואש. מצאתי את עצמי לבד בצריח, אין אף אחד, שכחו אותי בבית. בזינוק אדיר עזבתי את כסא התותחן ומצאתי את עצמי מחוץ לטנק עם כל הצוות המתוגבר. הנשק האישי, הציוד הכול נשאר בטנק, אבל בשלב זה כולנו חיים.

יובל נריה העלה אותנו על הטנק שלו וקרא במקביל לטנק של יהודה שרם לפנות אותנו לאחור. עלינו לטנק של יהודה והסתדרנו כדלקמן: אורי אבישר, שאול לוי ואני יושבים על הסיפון, כאשר אני במרכז בין שניהם. צביקה פירון שנפצע ברגליו שכב על הצריח על רשת ההסוואה מאחורי המט”ק. יוני זילברברג והנרי סרור נכנסו לתוך הצריח. לא יודע היכן היה הלוחם הנוסף אבנר אורן . סה”כ 11 לוחמים בתוך הצריח ומבחוץ המורכבים מ-4 אנשי צוות ו-7 מפונים.

הטנק של יהודה סב לאחור והחל בנסיעה. התחלתי לטפל בצביקה פירון, הוא זב דם בין רגליו, ניסיתי להוריד את מכנסיו ואז זעזוע נוסף מלווה ברעש אדיר ומצאתי את עצמי שרוע על הקרקע מביט על הטנק של יהודה עולה באש. לידי ראיתי את צביקה ושאול. לפתע הגיח ראשו של יהודה שרם מהטנק, שחור כולו. טיפסתי במהירות על הטנק ומשכתי אותו החוצה עד למטה. זכרתי שבצריח היו עוד לוחמים ולא ראיתי אותם בחוץ ולכן עליתי פעם נוספת לנסות לעזור להם. באותו רגע פרצה להבה אדירה מהצריח ונפלתי בחזרה לקרקע.

מהצד השני של הטנק ראיתי את אורי שוכב עם פניו לתוך החול, ניסיתי לדבר עימו הוא לא הגיב. מאוחר יותר למדתי כי הוא כבר לא היה בין החיים. הגיע נגמ”ש ופינה אותנו לטסה, תוך כדי הנסיעה הסבו את תשומת ליבי לכך כי הגב שלי מלא בדם. לא הרגשתי כלום, הסתבר כי כל גבי מלא ברסיסים. המקור היה כנראה הפגיעה הראשונה, צביקה נפגע ברגליו וחלק מהרסיסים שגופו לא ספג נעצרו בגבי.”

צביקה פירון: “למרות פציעתי סייעתי לאורי אבישר ז״ל לצאת מהטנק הבוער של יהודה שרם. אורי היה שרוף כולו וסבל מאוד. פוניתי על ידי טנק של חטיבה 500. בנפרד מאורי.”

גיורא: ‘אני זוכר את הדברים אחרת לגבי ה-14 לחודש. אורי לא נכנס לטנק אלא היה על הסיפון לידי, משמאלי, ומהפגיעה עף. הוא שכב על החול ונראה שלם לחלוטין. כאשר הגיע הנגמ”ש לפנות אותנו קראתי לו לבוא איתנו והוא לא הגיב. שאול הנהג שלנו דחף אותי בכוח לנגמ”ש ואמר כי אורי יגיע אחרי זה.

בטסה אחרי שקיבלתי טיפול ברסיסים בגב חיפשתי אותו. בתאג”ד ביררתי היכן מאושפז פצוע בשם אורי אבישר, הם חיפשו ואמרו כי אין להם ברשימה פצוע בשם הזה. אז הבריקה בראשי מחשבה ושאלתי אולי הוא במקרה ברשימת החללים בדקו ואישרו כי אכן נהרג.”

יובל: “הנחיתי את שרם להגיע עם הטנק שלו לטנק שלי. העברנו את הפצועים והבריאים אליו. כולם הצטופפו מאחורי סל צריח של יהודה שרם. הטנק שלו החל לנוע לכיוון התאג”ד-מזרחה, כשאחוריו לכיוון ‘טלוויזיה’. ולפתע מגיע טיל סאגר, ופוגע בטנק ישירות. הטיל נכנס בקבוצת הניצולים המצטופפת על הסיפון. המחזה נורא. אני מתקרב ומחלץ (שוב) את החיים הנותרים אל הטנק שלי, ומוציא את הפלוגה החוצה. חזרנו 4 טנקים בלבד לגדוד שהיה ב’חמדיה’. אני מרגיש בדידות. כאב. פלוגה י’ התחילה להתגבש ונלחמה כראוי אך הפלוגה חטפה מכה קשה בקרב. איבדנו שם 6 אנשי צוות הרוגים, 4 פצועים ו-3 טנקים. התחלתי לחשוב שאנחנו הולכים ונגמרים, גזירת גורל, משהו פטאלי. חוזר חמוץ פנים וכואב לגדוד שחוגג ניצחון . מחביא את רגשותיי וממשיך הלאה.”

בעוד הפלוגה עושה דרכה ל”חמדיה”, מגיחים צמד מטוסי סקייהוק ומנחיתים פצצות על כוחותינו. אחת הפצצות מפספסת את הטנק של אורי אך דואגת למלא את הצריח בחול.

בשעות אחה”צ הגדוד מוחלף ע”י יח’ מחטיבה 600 והגדוד עושה דרכו ל”עכביש” 64, שם הוא נכנס לחניון לילה ולהתארגנות. שולחים גלויות, חלק מהלוחמים מצליחים אפילו לטלפן הביתה.

יום שני ושלישי, 15-16 באוקטובר – היום העשירי והאחד-עשר למלחמה – “אבירי-לב”

צהריים. המג”ד מכנס את קציני הגדוד לקבוצת-פקודות ונותן תדריך מפורט על משימות הגדוד במסגרת ההתקפה החטיבתית לכיבוש הגדה הקרובה באזור הצליחה,פתיחת צירים “עכביש”, “נחלה” ו”טירטור”. על פי הפקודה החטיבתית, הגדוד ינוע שני בסדר תנועה אחרי גדס”ר 87, יעלה על ציר “לכסיקון”, יוביל את החטיבה צפונה מציר “שיק”, ויפרוץ צפונה כ-16 ק”מ עד לאזור ציר “אושה”, יבקיע דרך המרחב העורפי של דיוויזיה 16 וינסה להשתלט על גשר-מצרי באזור “אושה”.

סד”כ הגדוד: 22 טנקים. סדר תנועה: פלוגה ח’ (7 טנקים) ראשונה. אחריה פלוגה ז’ (6 טנקים) וסוגרת את השדרה הגדודית, פלוגה י’ (6 טנקים).

יציאה לשטחי-היערכות ב”כספי” 56 מתוכננת לשעה 16:00. את הזמן מנצלים צוותי הטנקים להתארגנות.

הפלוגה מתארגנת בציוות חדש:

יצחק שאקי עוזב את הפלוגה וחוזר לגדוד 184 (כל צוותו למעט הנהג, נהרגו בהמשך הלילה מדרום לצומת “טרטור” בשעה 21:00). אבנר אורן מקבל פיקוד על הטנק של יונתן זילברברג ואל הפלוגה מצטרפים שני טנקי קצינים: אהרון בונה ודגי מור שהגיע מטסה לאחר שהטנק שלו נפגע ביום הקודם.

יובל: “הרגשתי שהמשימה היא מטורפת. תחושה שהולכים למשהו שלא חוזרים ממנו. חשתי גם ממצנע סוג של דריכות מיוחדת. והנה מתקיימת כבר קבוצת פקודות אצל המג”ד, והנה נולד (רק אצלי?) חשש גדול. וגם השלמה בצידה. אז הבנתי בכאב גדול שאינני יכול, גם אם ארצה, לצאת חי מכאן. זהו גורלי. אינני היחיד. איתי אורי, ודגי ושאר החיילים, שסרים לפקודותיי ללא שהכרנו מראש. כולנו בסירה אחת על פני אוקינוס מוטרף. יהיה מה שיהיה. בלאו הכי חיים של ניצול מלחמה אינם דבר שאשתוקק אליו. יותר מידי דברים קרו לי. יותר מדי. אדם אחר אני. אדם שאיננו שולט על גורלו. אלו מחשבות מקילות. מרגיעות במשהו את האימה המשתקת.”

אורי: “ראינו מ’חמדיה’ את כל הצבא המצרי על גדות התעלה. הרגשתי שזאת משימה שלא בטוח שחוזרים ממנה.”

חמי: “הרגשתי מתח אך גם התרוממות רוח מהכוח שהצטבר.”

אהוד: “מתח אך גם התרוממות רוח: צה”ל חוזר לעצמו. בשטח הכינוס ממוקמות פינות של מקלחות, דאר טלפונים. חיילים מתפללים. תחושה של התכוננות לאירוע מיוחד.”

בדמדומים אחרונים הגדוד מגיע לשטחי ההיערכות של החטיבה ב”כספי” 56 וממתין בשדרות לתחילת תנועה. גדודי הטנקים 184, 407 ויח’ החי”ר על זחל”מים, כוח “שקד” וכוח “שמוליק” מצטרפים זה אחר זה. בשעה 18:30, כרבע שעה לאחר יציאת גדוד הסיור לדרכו, מתחיל גם גדוד 79 בתנועה מערבה דרך אזור החולות לכיוון כביש התעלה, “לכסיקון”.

קצת אחרי השעה 20:00 הגדוד עולה על כביש התעלה ומתקדם צפונה. לפניו: גדוד הסיור וחפ”ק המח”ט. התנועה בחשיכה קשה והנהגים חייבים לגלות ערנות כדי שהטנקים המתקדמים לא יתנגשו זה בזה.

בשעה 20:45 לערך הגדוד חולף על-פני חפ”ק המח”ט בצומת “נחלה”-“לכסיקון”, הגדס”ר שנע לפנים כבר פותח באש לאורך הצירים המובילים אל התעלה, שם נעים פלוגותיו. המח”ט מורה גם לגד’ 79 לפתוח באש אך המג”ד משיב שאינו מזהה אוייב.

בשעה 20:50 לערך עולה הטנק של המ”פ, יובל נריה, על מוקש בסמוך לכביש וטנקי הפלוגה חולפים על פניו. מיד לאחר מכן, הטנק של אורי רוזנשיין סופג פגיעה בצידו הימני, הטנק נעצר, בודקים נזקים, אין פגיעה חמורה. בנתיים נוצר נתק בין טנקי הפלוגה והגדוד השועט קדימה.

יובל: “לילה. טור שריון ענקי נע חרישית במסתרי החשכה מערבה, אל ‘החווה הסינית’. הפלוגה שקטה. דממת קשר. אין קול ואין עונה. כל החטיבה הענקית הזו המדממת וכואבת מכל מה שקרה לה קודם מתלכדת כעדר שקט. סקרנות חרישית מובילה את כולנו. איפה הם (לעזאזל). איפה המצרים הללו שרק לפני יום מילאו באלפיהם את כל השטח שאליו אנו נכנסים. על יחידות הקומנדו, והארטילריה והאספקה. היכן הוא כוח האויב הזה, הגדול, הצפוף המחופר כהלכה.

ואז מתוך השקט הנהדר הזה. מתוך השלווה הזו קסומת הלילה, שלנו ושלהם. התפרץ לו ובא רעש איום ונורא מתחת לטנק שלי. מרים את כל 50 הטונה שלו באוויר, מחריש את אזני, מכבה באחת את כל היופי הלילי במזימה נוראה. הטנק נוחת קרוע על שרשרות מנותקות. ואז, לפתע מתחילות להם יריות. מכל עבר. נותבים צבעוניים ירוקים, צהובים, אדומים. אש ועשן ואבק מתערבבים זה בזה למשהו סמיך, חונק, ממית.”

הגדוד, ללא פלוגה י’, חולף בשעה 21:10 לערך על פני צומת “שיק” (כאשר פל’ ח’ ממערב ל”לכסיקון” ופל’ ז’ ממזרח לו) ונתקל במערך צפוף של מאות משאיות, מצבורי דלק ותחמושת, סוללות ארטילריה ונ”מ, המרחב כולו שזור במאות שוחות ומחפורות של אנשי הדרגים המצרים המתרוצצים בבהלה אנה ואנה. טנקי הגדוד ממשיכים להתקדם תוך ירי מהיר של פגזים ומקלעים אל עבר כל מטרה הסמוכה לנתיב ההתקדמות ונתקלים בטנקים מצרים. טנקים רבים מפל’ ז, ו-ח’ נפגעים ומ”פ ח’ ישראל בן-ארי ומי שתפס את הפיקוד לאחר היפגעותו – אשי סידרר – נהרגים.

בתנועה צפונה, טנק 2 א’ מפל’ ז’ ונגמ”ש ש.כ. נפלו למחפורת בלי יכולת להיחלץ וביקשו חילוץ. המענה של רמי מתן: “הישארו במקומותיכם, נחלץ אתכם בהמשך הלילה.”

בשלב מסוים נילחמים שארית הטנקים של י’ באופן עצמאי, כל אחד לעצמו ככל הנראה באזור צומת “שיק”. הצוות של אורי רוזנשיין זוכר לחימה מטווחים קצרים במתחם רווי אש, עשן, כלי רק”מ, רכב ואנשים מתרוצצים מכל הכיוונים. התחושה היא של לחימת הישרדות. לא רואים מסביב טנקים של כוחותינו. יורים מכל מקום לכל מקום.

אהוד: “בשלב מסוים, על ציר ‘לכסיקון’ פורץ הגהינום. מבעד לעדשות הכינון של התותח אני מזהה כלים בוערים, דמויות חולפות. פקודות מהירות בקשר. ריח העשן ממלא את הצריח. ריח של ירי תותח ומקלע וריח השריפות הבוערות בחוץ. אורי וחמי עומדים בצריח ומשתוללים. זורקים רימונים ויורים ב-0.3 ובעוזים. אני מספק לחמי מחסניות לעוזי וחושב מה יקרה אם ניפגע ואשאר בלי מחסניות. אני יורה כמו מטורף, בתותח ובמקלע המקביל. אנחנו חוטפים מכה בזחל ימין, כנראה פצצת ר.פי.גי…. הזחל משקשק כל הלילה, האפיסקופ הימני התרסק לתוך תא הנהג.

טנק מצרי ממלא את כל פני העדשה ומתחיל לצודד לכיווננו. אורי צורח עלי לירות. אני מכוון כמו בספר עם צידוד משמאל לימין והגבהה ואורי משתגע ומוסיף בעיטה. יוצא פגז והמצרי נדלק. עשרים מטר מאיתנו. דמויות בוערות קופצות ממנו. אנחנו נילחמים לעצמנו. אין כרגע מסגרת. יובל המ”פ ניפגע ואין קשר איתו. ברשת הקשר צעקות ופקודות מקוטעות. עשן סמיך מכסה את כל הסביבה. אש. ריח עז של ברזל, גומי, אבק שריפה ובשר חרוך. אנחנו לבד, נלחמים לעצמנו ולגורלנו.”

חמי: “אנחנו נלחמים לבדנו. מסביב הכל בוער. יורים כמו מטורפים ב-0.3 ובעוזי. על הצריח ערימות של רימוני רסס שהכנו לקראת הקרב. אני ואורי מטילים רימונים לכל עבר, נישמע פיצוץ חזק והמצרים בשוחות כאילו לא ניפגעים. בבקר בדקתי וראיתי כי נתנו לנו רימוני הלם בקופסאות של רימוני רסס.”

דידי: “לילה. ראיתי באפיסקופ השמאלי (ימני כבר לא היה) צללית של טנק, T-55 (לפי חבית הדלק מעל מכסה המנוע). הטנק המצרי נראה נטוש, צלליתו ממלאת את רוב שדה הראייה שלי, קנהו מתחיל להתרומם (כאילו שהוא מתייחם) – והצָריח מתחיל להצטדד (כמו רקדנית, על קצות האצבעות), לכיווננו. לפי מיקום ‘ארגז השפנפן’, בצריח מאחורי, הערכתי מה כיוון הקנה. העזתי להפריע לאנשי הצריח ולכוון את התותחן (‘תותחן טנק, ימינה סוב, על, אש!’), והטנק מולנו התלקח. אחרי נֶצָח (שארך מספר שניות) יצאו ממנו 4 אנשים בסרבלים לבנים וקפצו למטה, להתערב בחיילים ההולכים (ובעקר זוחלים או גוויות) בחושך, המואר ע”י מדורות הטנקים, הנגמ”שים ועמדות האויב המחופרות שבערו שם. הם לא הספיקו לירות בנו.”

אורי מצליח בהמשך לאסוף את ארבעת הטנקים שנותרו מפלוגה י’ (רוזנשיין, מור, אורן, גור) ולהוביל אותם צפונה. הטנק של אהרון בונה, שהיה אחרון בשדרה, מתנתק ופורס זחל באזור צומת “שיק”. אורי מבקש מהמג”ד הכוונה וזה יורה זיקוק המוביל את ארבעת הטנקים אל הגדוד הפרוס להגנה מדרום ל”אושה”. הטנק של יורם גור (2א’, “טנק הצוערים”) נפגע ככל הנראה ב”סיבוב-אבידן” ואל הגדוד חוברים רק שלושה מטנקי הפלוגה.

אורי מקבל פקודה לאבטח את האגף הדרומי והוא שולח לשם את דגי מור ואת אבנר אורן. הטנק של דגי מור נפגע ודגי נהרג. הטנק של אבנר אורן נפגע מיד אחריו, הצוות מצליח להיחלץ אך הנהג, יואל פרידמן, נותר הרוג בטנק.

מאחור, גדוד 184 הנע בעקבות גדוד 79, נתקל באש נ”ט מדרום לצומת “טרטור”. חלק מהטנקים נפגע מיד, אחרים עולים על מיקוש ונותרים לצד הדרך. מחצית מהגדוד מצליחה להיחלץ צפונה ויובל, הנמצא עם צוות הטנק שלו בסמוך לכביש, מנסה לעצור את אחד הטנקים החולפים על פניו. לבסוף, אחד מהטנקים עוצר, יובל וצוותו עולים עליו. הטנק ועליו שמונה אנשי צוות מגיע אל עמדות גדוד 184 מצפון ל”בתי המשאבות”, אך הצפיפות בצריח גדולה ומקשה על תפקוד הטנק. יובל יורד מהטנק ומחפש לו טנק אחד. לבסוף הוא מוצא את מקומו בעמדת התותחן בטנק מ”פ ז’ בגדוד 184.

יובל: “אני מחלץ את הצוות לטנק אחר ושולחם לאחור. ברגל אני אומר לעצמי. לך ברגל. הולך הצידה. לצד ימין. מתרחק כך מדרך האש. מתבונן סביב, רגוע יותר. מסביבי מהלכים אנשים נוספים. חלקם יושבים ומשוחחים חרישית. מצרים? בטוח מצרים. הם לא מזהים.. מסתיר את העוזי בצד של הגוף ונעלם לדרכי בעלטה. משמאלי טנקים ונגמשים עולים באש. כולם יורים בכולם. יודע שאסור להתקרב לשם עדיין…..לחשוב נקי, אני פוקד על מה שנשאר ממני….לחשוב ברור. כחצי קילומטר לפני, שדרת טנקים שלמה….פרושה בקו…צלליות מושלמות של פטונים. חלק מהטנקים יורים במטרות אויב מצפונם. ורובם לא. בהפסקה. אני מתקרב, בחשאי. מנסה לעלות על הטנק הראשון וחוטף צעקה נוראית. רד מכאן. מה אתה עושה כאן. ירדתי. לא רוצים לא צריך.. אין בעיה. אעלה לי על טנק אחר. מנסה עוד טנק ומתקבל בברכה. טנק מ”פ מזוקן, פעיל ומתבדח. יורה ללא הפוגה. כאן מקומי אני אומר. כאן אהיה. לעכשיו, עד שאמצע דרך לחבור לפלוגה. מציע את שרותי כתותחן. ופוגע בכל מה שאפשר. נהנה. מצליח להתקשר למג”ד (עמרם נפצע. נתן החליפו) ולפלוגה שלי (מעטים ענו לי) ומבין שמשהו נורא קורה. לקראת שחר מתבהרת התמונה עוד יותר…..מתוך הגדוד כולו נותרו כלים בודדים. שישה או שבעה במספר. ורק טנק אחד שלם נותר מפלוגתי…..הטנק של אורי. המחזה מסביב קשה. גיהנום של פגרי טנקים נגמשים ומשאיות עולים באש ובעשן במשך שעות. ריח של בשר ודלק שרוף. זעקות של אנשים הקוראים לעזרה ולבסוף חדלים.”

אהרון בונה, שהטנק שלו פרס זחל באזור צומת “שיק”, מוצא לא הרחק ממנו את טנק מ”פ ח’, גדוד 184, ובתוכו את אליעזר כספי, המ”פ ההרוג. אהרון מנסה לגרור את הטנק שלו בעזרת הטנק של כספי, אך לבסוף מקבל אישור לנטוש את הטנק שלו, עולה על הטנק של כספי ומנסה לחבור לגדוד.

צפונה משם, הלחץ על גדוד 79, שאיבד כבר למעלה ממחצית הטנקים שלו – כבד. השטח זרוע מדורות ומטרות עשנות, כלי רכב וטנקים מצרים צצים כמעט מכל כיוון ומושמדים בטווח קצר. 40 דקות לאחר שהגדוד חצה את צומת “שיק” צפונה והגיע מדרום לציר “אושה”, מיצנע המג”ד מבקש אישור לדלג לאחור: “הלחץ עלי כבד” הוא מדווח למח”ט, “יש לי מעט כלים ואני נלחץ. יורים עלי אש שטוחת מסלול מטווח קרוב”.

הגדוד מתארגן ומתחיל לנוע דרומה תוך כדי ירי. התנועה קשה. מחצית השעה מאוחר יותר הגדוד נתקל בשלושה טנקים מצרים בטווח קצר. המג”ד מצליח לפגוע באחד מהם בטרם נפגע בעצמו. אורי משמיד את הטנק המצרי שפגע בטנק המג”ד ומחלץ את נהג הטנק. מצנע עצמו נפצע ומחולץ ע”י יואב שרייבר, המט”ק של “10 וחצי”, הטנק השלישי של המפג”ד.

הסמג”ד, נתן בן ארי תופס פיקוד ואוסף אליו את הטנקים שהתפזרו, להמשך תנועה דרומה. מהפיקוד הבכיר של הגדוד נותרים המג”ד בפועל נתן בן ארי ומ”פ ז’ רמי מתן.

אורי: “בזמן התנועה לאחור נענו במקביל לטנק המג”ד. זוכר שזיהיתי את הטנק שירה במצנע מטווח של כ-50 מ’ ויריתי בו עם בקר מפקד. לאחר שמצנע ניפגע, נתן בן ארי לקח פיקוד ותיפקד מצוין במהלך כל הלילה.”

בשעה 23:00 לערך, קצת צפון-מערבה מצומת “שיק”, מתרכזת שארית הגדוד (טנקים מפל’ י’, ח’ ו-ז’) לבלימה כלפי צפון. הגדוד מונה בשלב זה בסך הכל תשעה טנקים כשירים לקרב. קצת מאחור, סמוך לתאג”ד, עוד 3-2 טנקים ללא פיקוד, חלקם ללא יכולת ירי. המח”ט מורה לנתן בן ארי להתארגן ולצוות את הגדוד בשתי יחידות משנה.

אבדות הגדוד קשות. בתוך שעתיים של לחימה נפלו חלל 15 לוחמים, 13 טנקים הושמדו או נפגעו. פצועים רבים גודשים את שני נגמ”שי התאג”ד והלחימה עוד לא תמה.

בקשר עולים קולותיהם של צוותים שנותרו מאחור ומבקשים שיבואו לחלצם. טנק 2א’ (“טנק הצוערים”) מפלוגה י’, טנק 2א’ (שי ליפשיץ) ונגמ”ש השרות-כללי (מחלב) מפלוגה ז’. מתברר שהטנק והנגמ”ש מפלוגה ז’ נמצאים כ-1000 מ’ צפונה לגדוד, בתוך מחפורת הסמוכה למכ”ם סוללת טק”א הבולטת בשטח. במהלך השעה הבאה מתבצע חילוץ בהובלת רמי מ”פ ז’, אליו מצטרף זאב מינדז’יגורסקי, סמ”פ ח’. במהלך החילוץ נפגעים שניים מהטנקים המחלצים וחמישה מהלוחמים נהרגים.

לקראת השעה אחת בלילה, מתקדם הגדוד כולו צפונה (בפועל – 6 הטנקים שנותרו), אל מעבר לאזור החילוץ, על-מנת לוודא שלא נותרו לוחמים פגועים בשטח. תוך כדי פעולת איתור הנפגעים, בולם הגדוד התקפת טנקים מצרית הבאה אליו מצפון.

“יוק, תיזהרו מהמדורות” קורא נתן בן ארי ברשת הקשר החטיבתית בשעה 01:15, “לא לעמוד ליד מדורות.”

טנק “הצוערים” לא אותר למרות הנסיונות להבין היכן הוא ממוקם. קולות הלוחמים המבקשים סיוע הולכים ונחלשים והקשר עימו אובד. לאחר המלחמה נמצא הטנק בסמוך לכביש לכסיקון ב”סיבוב-אבידן”. גופות אנשי הצוות (יורם גור, ברוך ליסיצקי, ישי בן-דב, נמרוד גזית) אותרו רק בחודש מרץ 1974 לא הרחק מתעלת-סואץ.

אהוד: “לפתע אני שומע מבעד לבליל הדיבור בקשר את קולו של אחד מחברי מטנק הצוערים: ‘כאן 2א’, נפצענו מבקשים לחלץ אותנו…’ אינני מזהה בדיוק מי מהם דיבר בקשר: גור? בן דב? ושוב אחרי כמה דקות קריאה נוספת לחילוץ. מתחיל דיבור בקשר, נסיון לאתר את המקום, רמי המ”פ מנסה תוך כדי הלחימה לאתר טנקים שנפגעו. את החברים שלי מטנק הצוערים לא מצליחים לאתר. הקולות שלהם בקשר הולכים ונמוגים ולבסוף שתיקה.”

בהמשך הלילה הגדוד המוקטן ממשיך לבלום התקפות אויב ומשמיד טנקים וחיילי חי”ר המנסים לתקוף אותו מצפון וממערב. לקראת שחר, הגדוד מדלג לאחור, אל דיונה (“סגול” 111) דרומית ל”שיק”. ערפל כבד אופף את האזור והגדוד מקבל הנחייה לנוע דרומה, לאזור “לקקן” להתארגנות, לשם הוא מגיע בסביבות 08:00 בבוקר, חבוט ומותש. הפצועים הרבים מפונים אל תאג”ד סמוך ומשם מפונים בהמשך אל תאג”דים רחוקים יותר ובתי-חולים.

פלוגת “יוק” חדלה מלתפקד כמסגרת פלוגתית בסמוך לשעה עשר בלילה, לאחר שלמעט הטנקים של בונה ורוזנשיין, נפגעו כל השאר. אולם אלו שנותרו, המשיכו להיקרא “יוק” ברשת-הגדודית, לפחות עד לשעות הבוקר המאוחרות של ה-16 באוקטובר.

“תחנות זוגי, תחנות זמיר”, קורא נתן בן ארי בשעה 05:49, “כאן 11, תפסיקו את הברדק. ‘יוק’ במקומו. ‘זוגי’ אתה תארגן את ‘יוק’. תיקון. ‘זוגי’ תארגן את הכוח שלך על הרכס שאתה עומד עליו.” ובשעה 07:08 קורא נתן בקשר: “יוק כאן 11, נוע יותר מהר”.

יום רביעי, 16 באוקטובר

עם בוקר, לאחר התארגנות קצרה באזור “לקקן”, קיבל גד’ 79, שכלל 6 טנקים כשירים בלבד, בפיקוד נתן בן ארי כמג”ד ורמי מתן מ”פ ז’ – הנחייה לאבטח כלפי דרום באזור “לכסיקון” 263. במהלך היום הוכפפו לגדוד שתי פלוגות נוספות. פלוגה (“חורש”) בפיקוד יאיר ליטוויץ שכללה את שרידי פלוגות א’ ו-ג’ של גדס”ר 87 ופלוגה (“אהבה”) בפיקוד של אהוד גרוס שכללה את שרידי פלוגות א’ ו-ב’ של גדוד 407. בהמשך היום קיבל הגדוד, כעת בהרכב של שלוש פלוגות, הוראה להיערך ב”לכסיקון” 265 ,איזור “גרפיט” – כלפי דרום, כאשר מצב הדלק והחימוש בכי רע.

יום חמישי, 17 באוקטובר

גד’ 79 מקבל פקודה לנוע לאזור “לקקן” לצורך התארגנות חימוש ותידלוק. לאחר מכן הגדוד נע לאבטחת הצמתים “טרטור”-“לכסיקון” ו”נחלה”-“לכסיקון”. פל’ א’ נשארה באזור “גרפיט” כדי לסייע בגיזרת התקיפה הצפויה של חט’ 25 המצרית מכיוון דרום. לאחר מכן הצטרפה פל’ ח’, בפיקוד יאיר ליטביץ לפל’ א’ להגנת הגיזרה הדרומית ופל’ ז’ התיצבה באזור “סגול” 113 לאבטחה כלפי צפון. בשעות הלילה נערך הגדוד לחניון לילה באזור “לקקן”.

במהלך היום מפנה הצוות של אורי את גופתו של זאב מינדז’יגורסקי אשר ניפגע מרסיס ארטילריה באיזור ממוקש ליד צומת “טרטור”-“לכסיקון”.

במהלך יום זה חוזר יובל נריה לגד’ 79. הטנקים שנשארו מפל’ י’ (יובל ואורי) מסופחים להמשך לחימה לפלוגה ז’.

יום שישי, 18 באוקטובר

גד’ 79 מבצע הכנות להתקפה צפונה להרחיב את ראש הגשר באזור “החווה הסינית”. הגדוד מונה בשלב זה 17 טנקים. פל’ ח’ נשארת בגיזרה הדרומית של החטיבה ומאבטחת כלפי דרום ומזרח. שאר הגדוד (פל’ ז’ ו-א’) נערך לתקיפה. בשעה 14:00, החלה תקיפה משולבת של גד’ 79 וגד’ 184 על אזור “סגול” 134 ו”לכסיקון” 252 באזור “החווה הסינית”. כל השטח היה רווי ברק”מ ורכב מצרי בחלקו שרוף ומעלה עשן, בחלקו נטוש ובחלקו מאויש ופעיל. בין השוחות בצבצו קסדות של חיילים מצריים. תותחי נ”ט מפוזרים בכל מקום. שדה קטל עצום.

פל’ ז’ בהרכב של 5 טנקים (רמי מתן, יובל נריה, אורי רוזנשיין, נימרוד הררי ויזהר דקל) הסתערה כאשר פל’ א’ עם 5 טנקים ניצבת בחיפוי. פל’ ז’ נתקלה במערך אויב באזור “לכסיקון” 252, “סגול” 134. הטנק של רמי מתן ניפגע ראשון אך ללא נזק משבית. הטנק של יובל נפגע שני באזור הצריח מפגז נ”ט. הטען קשר רחמים שמחון נהרג וכל אנשי הצוות האחרים חולצו על ידי הטנק של רמי. הטנק של אורי ניפגע לאחר מכן גם הוא מפגז נ”ט. אורי נפגע בפניו ופונה לאחור על ידי הצוות. לבסוף ניפגע גם הטנק של נימרוד הררי אשר ניפצע בראשו וניפטר לאחר מכן בבית החולים.

יובל: “באותו רגע בלתי נתפס, שעה שהטנק שעליו פקדתי נפגע ועלה באש כמדורת ל”ג בעומר, באש כחולה, מרוכזת, אופפת כל, הפורצת לה בעוצמה מתוך תא התותחן ועולה לה למעלה אל החמצן של תא המפקד היכן שאני ניצב אז ברגע הפגיעה, ועומד שם מתפלא משהו, עם רגל מרוסקת, נשרף לאיטי, נשרף ומדמם ומשתהה, ולוקח לי את הזמן, עוד קצת, עד שאי אפשר יותר, ויאללה החוצה. ומתגלגל לי וקופץ לי איכשהו מן הטנק, למטה, ופוגש שלושה אנשי צוות פצועים, ואנו שם, איפה שאין כבר את כל מה שהיה שם, את כל מה שהיה קודם, וכל שיש עכשיו זה פינוי, ואינפוזיות, כאב של רגל מרוסקת, צורחת אלי באלף צרחות, ופנים שרופים, וגם יש סוף עכשיו למלחמה, וזהו, טסים לבית החולים.”

אורי: “בפגיעה בשלב הראשון לא הרגשתי את הגוף. חשתי שמחה בפינוי. זוכר כשהיגענו לרפידים: ריח בושם של אשה”‘

אהוד: “לא היה הרבה זמן להתאושש. אנחנו נערכים להסתערות על “החווה הסינית”. היינו ליד “החווה” לפני יומיים ושוב אנו כאן. אני יורה על בית המשאבות פגזי מעיך. מולי אני מזהה שדה קטל שקשה לתארו: מאות טנקים, כלי רק”מ ורכב שרועים כפגרים על פני המישור. חלקם עוד מעלה עשן. פה ושם מבצבץ ראש עם קסדה מצרית מבין קפלי הקרקע.

אנחנו מקבלים פקודת הסתערות ושוב ירי מטורף בתותח ובמקלע המקביל. אחרי כמה עשרות מטרים אני מזהה הבזק של נותב טס לכיווננו. מכה חזקה , עשן ממלא את פנים הטנק וריח חריכה חריף. אורי נופל לרצפת הצריח ופניו מדממות. חמי רוכן עליו ומתחיל לטפל בו. אני מזנק לעמדת המט”ק ומנסה לכוון את דידי לאחור. בצריח עשן ואין קשר פנים. אני מתחיל לכוון בצעקות, בטוח שעוד שנייה אנחנו חוטפים פגז נוסף. דידי לא שומע. אני מפרק אנטנת מקלט עזר ומנסה לכוון את דידי תוך חבטות על האפיסקופים- כמו בתירגולת בקמ”ט. אני ממוקד בכיוון הנהג ולא שם לב למה שקורה מסביב. איך שהוא אנחנו מצליחים להגיע לנקודת פינוי רפואי ומפנים את אורי. הוא לא צועק וכמעט שלא מדבר. זגוגית המשקפיים שלו מרוסקת ופניו מכוסות בדם, אבק ופיח. אנחנו ניפרדים כמעט ללא מילים ואורי מפונה. דקה לאחר מכן מגיע טנק נוסף- מורידים ממנו פצוע. זהו נימרוד הררי, חברי לפנימייה הצבאית בתל אביב השוכב על האלונקה. הוא חובש עדיין כובע וי.ר.סי. ועיניו עצומות. חתך מדמם במצחו והוא שקט. נימרוד מועמס על רכב הפינוי ומפונה גם הוא.”

19- 23 באוקטובר

למעשה מהשיבוץ הקרבי של פל’ י’ ב-9 באוקטובר נותר הטנק של אורי רוזנשיין כצוות האחרון שמתפקד בלחימה (אורי עצמו, פונה לבי”ח לאחר פציעתו ב-18 באוקטובר). הצוות של אורי נע לתיקון הטנק באזור ה”חצר”. ב-19 באוקטובר חוצה הטנק את תעלת סואץ ואת מקומו של אורי תופס אהרון בונה. הצוות מצטרף ללחימת הגדוד במסגרת פל’ ז’ בצד המערבי של התעלה באזור מתחם “אורחה”.

כחודש לאחר סיום הקרבות נשלחים אנשי הצוות להשלמת קק”ש, הראשון לאחר המלחמה, אשר מתקיים באזור ה”בוקע” שממזרח למעלה אדומים. אנשי הצוות מתפקדים כקציני שריון ונפגשים לראשונה ביחד עם אורי רק לאחר 38 שנה. אורי בקשר עם יובל מאז “בילו” השניים בשיקום לאחר הפציעה. כולנו מתכנסים לקראת ציון שנת הארבעים למלחמה לכתיבת קורות פל’ י’.

סוף דבר

40 שנה לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גמלה בליבנו ההחלטה להעלות את קורות הפלוגה על הכתב. לחבר את הזיכרונות האישיים על גבי ציר-הזמן ובהקשר ההיסטורי הנכון. עמדו לרשותנו מספר מסמכים שנכתבו מיד לאחר המלחמה וכן דו”חות הגדוד והחטיבה. נעזרנו במקורות נוספים שקיימים לאור המחקר העדכני והשלמנו במספר עדויות מהזמן האחרון. כללנו במסגרת החיבור גם תיאור כללי של מהלכי הגדוד וזאת, על מנת לסייע בהבנת ההקשר הנכון. ככל שהשתדלנו לדייק, ייתכן כי עדיין נפלו שגיאות עובדתיות ואנו כמובן נעמול על תיקונן במידה וייתבררו בפנינו בעתיד.

זהו סיפורה של פלוגתנו, פלוגת טנקים י’ – “יוק”. קורותיה קצרים היו, אך אינטנסיביים. אנו מודים לכל חברינו שלחמו בפלוגה זו. לאלו שחיים ולאלו שאיבדנו. מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמת אין ברירה, שלידתה בהפתעה וסיומה בניצחון. איבדנו במלחמה זאת את טובי חברינו. אלו שנותרו בחיים נוצרים את כאב המלחמה לעולמי עד. אנחנו תקווה שילדינו לא יחשפו לחוויות דומות וילדי ילדינו יגדלו לחיי שלום.

נכתב על ידי:
אהוד רותם (טורוק) ,אורי רוזנשיין, חמי נורקין, דידי זהבי, ויובל נריה.

סיוע רב בכתיבה, אימות ובקרת עובדות: ניצן שפירא.

עדויות:
יובל נריה, אורי רוזנשיין, דידי זהבי,חמי ניר (נורקין), אהוד רותם (טורוק), גיורא אנגלהרט, צביקה פירון,

לוחמי פלוגת טנקים י’, גדוד 79, חטיבה 14, אשר נהרגו במלחמת יום הכיפורים:

אבישר אורי
אלטיט דודו
בן דב ישי
בנון מיכאל
ברנפלד חיים
גור יורם
גזית נימרוד (נימי)
זילברברג יהונתן (יוני)
ליסיצקי ברוך (ברי)
מור דגי
סרור אריה (הנרי)
פרידמן יואל
קוקוש שמואל
רוקטלי יעקב
שאקי יצחק

יהי זיכרם ברוך!