מדור: 
תגובות: 
בתחילת יולי האחרון השתתפתי באירועי יום השנה ה-150 למערכת גטיסבורג.
מערכת גטיסבורג היתה סדרת קרבות שהתנהלו בין 1.7.1863 – 3.7.1863, בגבעות, בשדות ובמטעים שסביב העיירה גטיסבורג בפנסילבניה, בין הארמיה של צפון וירג’יניה (הצבא העיקרי של הקונפדרציה של הדרום) בפיקודו של רוברט אי לי, לבין הארמיה של הפוטומק (הצבא העיקרי של הצפון), בפיקודו של ג’ורג’ מיד. זו היתה המערכה העקובה ביותר מדם במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1861), אם כי גם היא לא הגיעה לשיא של קרב אנטיטם (17.9.1862), שבו נהרגו ונפצעו קרוב ל-23,000 חיילים משני הצדדים, ביום קרב אחד. בשלושת ימי מערכת גטיסבורג נהרגו ונפצעו כ-46,000 לוחמים משני הצדדים. המערכה בגטיסבורג הסתיימה בנצחון של הצפון, ומקובל לראות בה את נקודת המפנה במלחמת האזרחים, שממנה ואילך החלה להסתמן יכולתו של הצפון לתרגם את עליונותו במשאבי כח אדם ובמשאבים כלכליים להכרעה במלחמה, אם כי נדרשו עוד 21 חודשים כדי להביא את הדרום לכניעה.
תחילת השלב הזה של העימות היתה בפלישה של צבא הדרום לשטחי הצפון במרילנד ופנסילבניה ביוני 1863, במטרה לאיים על מרכזי האוכלוסין של הצפון ולהביא אותו להסתלק מהמלחמה, וע”י כך להגיע להכרת הצפון דה פקטו בפרישת מדינות הדרום. זו היתה אסטרטגיה, לא בלתי מוכרת לישראלים, של העברת המלחמה לשטחי היריב. דיבידנדים נוספים וחשובים שהמהלך היה אמור להניב היו הקלת הלחץ על וירג’יניה (שרוב קרבות מלחמת האזרחים עד אז התנהלו בשטחה), והשגת אספקה – דגנים, בקר, סוסים, ושאר אלמנטים חיוניים לצבא הדרום דל האמצעים – במרחבי הצפון העשיר.
גטיסבורג היתה צומת דרכים מרכזית במערב פנסילבניה, שדרכים רבות מכל רוחות השמיים הובילו אליה. וכך קרה ששני הצבאות – הארמיה של וירג’יניה והארמיה של הפוטומק נמשכו זה בעקבות זה לאיזור גטיסבורג, מבלי שמי מהצדדים בחר בו מראש כדי לנהל בו את הקרב המכריע.
עם תחילת המערכה היו לי וצבאו הפייבוריטים לנצח בה. לרשות לי עמד צבא קטן יותר אך עטור נצחונות, מחושל, מנוסה בקרבות ובעל מורל גבוה, ולי עצמו נחשב, גם בעיני הצד השני, כמצביא יוצא הדופן והמזהיר של התקופה. לרשותו עמדו 9 דיביזיות חי”ר מאוגדות ב-3 גייסות (קורפוסים), ועוד דיביזיית פרשים, ובסה”כ כ-72,000 איש. הסיוע הארטילרי של הדרום כלל כ-280 תותחים מאורגנים בכ-70 סוללות. מול לי עמד הגנרל מיד, שזה עתה מונה למפקד הארמיה, שלרשותו עמדו 19 דיביזיות חי”ר דלילות משמעותית מאלה של לי, מאוגדות ב-7 גייסות, ועוד גייס פרשים, ובסה”כ כ-94,000 איש. הסיוע הארטילרי של הצפון כלל כ-370 תותחים, מאורגנים ב-65 סוללות.
היום הראשון של מערכת גטיסבורג התנהל על הרכסים שמצפון ומצפון-מערב לעיירה, והסתיים בנצחון של הארמיה של הדרום, ובנסיגה של כוחות הצפון לרכסים שמדרום ומדרום-מזרח לעיירה. נראה היה שכאן עומדת להיות עוד אחת מסדרת התבוסות של צבא הצפון. ביום השני נאחזו כוחות הצפון במערך דמוי פרסה בגבעות שמדרום לעיירה, ששמות כמה מהן – Cemetery Ridge, Little Round Top, “זכו” להיות מהמפורסמים שבאתרי הקרבות בהיסטוריה הצבאית. לי הטיל את מיטב כוחותיו מול המערך של הצפון, אך הצליח לכרסם רק בשוליו, במחיר כבד. ביום השלישי עשה לי מהלך נואש כאשר הטיל כ-12,000 מלוחמיו דרך קילומטר וחצי של שטח פתוח על מרכז המערך של מיד, בהתקפת מצח שנודעה בשם “ההסתערות של פיקט” (על שם גו’רג’ פיקט, מפקד הדיביזיה שהובילה את ההתקפה). ההסתערות נהדפה במחיר של יותר מ-50% אבידות לכח התוקף. בכך נשברה התקפת הדרום, והארמיה של צפון וירג’יניה ניתקה מגע ויצאה למסע נסיגה קשה אל שטחי וירג’יניה שנמשך 10 ימים.
זירת ההסתערות של פיקט
4 חודשים מאוחר יותר, בא אברהם לינקולן לטקס הקדשת בית העלמין הלאומי לחללי מערכת גטיסבורג, ונשא שם את נאום גטיסבורג המפורסם (“…ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תאבד מן הארץ”).
מהלכי הקרבות ב-3 ימי המערכה
הפארק הלאומי הצבאי בגטיסבורג
מרחב הקרבות של מערכת גטיסבורג, שטח בן כ-16 קמ”ר המקיף את העיירה גטיסבורג כמעט מכל צדדיה, הוכרז כפארק לאומי צבאי כבר ב-1895. הפארק מנע את התפתחותה של העיר וגרם לכך שהעיירה תישאר במידה רבה כפי שהיתה במחצית השנייה של המאה ה-19′. הפארק הלאומי בגטיסבורג הוא אחד הפארקים המתויירים ביותר בארה”ב, ומספר המבקרים השנתי בו היה בעשור האחרון כ-1.2-1.1 מיליון מבקרים בשנה. יש להניח שבשנה זו, שנת ה-150 לקרב, ביקר בגטיסבורג מספר מבקרים גדול בהרבה.
במרכז הפארק מרכז מבקרים גדול ובו תערוכה, סרטים ותצוגות אינטראקטיביות על המערכה, וסייקלורמה – דיורמה ענקית של הסתערות פיקט המקיפה את כל פנים הכיפה של מבנה מרכז המבקרים, הממחישה את הקרב בחזיון אורקולי. ממרכז המבקרים אפשר לצאת לסיורים מודרכים ע”י ריינג’רים של רשות הגנים הלאומית, או ע”י מדריכים אזרחיים המורשים להדרכה בגטיסבורג רק לאחר שהם עוברים הדרכה ובחינות ע”י מינהלת הפארק (אפשרות מעניינת היא סיור ברכיבה על סוסים) או לסיורים מודרכים עצמית באמצעות אודיו-דיסק המוביל את המבקר דרך התחנות החשובות של המערכה. בכל תחנה שלטי הסבר מפורטים עם תרשימי קרב ותמונות (אגב – מלחמת האזרחים היתה המלחמה המצולמת הראשונה בהיסטוריה). כבישי האתר בסוף השבוע של יום השנה ה-150 היו עמוסים באלפי אמריקנים עם משפחותיהם, שנסעו בשיירות איטיות מתחנה לתחנה בהתאם למדריך האודיו-דיסק. במרחב הפארק הלאומי מפוזרים למעלה מ-1300 מונומנטים שונים ליחידות ולמפקדים שנטלו חלק במערכה. זה מתחיל מציוני היחידות – לכל יחידה מרמת סוללת ארטילריה או גדוד או רגימנט חי”ר, של שני הצדדים, באיזור הקרב העיקרי שבו השתתפה היחידה, מוצב לוח ציון עם פירוט שם היחידה, מה מוצאה, מי היו מפקדיה, מה עיקר פעילותה במערכת גטיסבורג, ופירוט נפגעיה. במקרים רבים מפורטים כל חיילי היחידה.
יש לזכור שבתקופת מלחמת האזרחים, היחידות בשני הצדדים היריבים היו מגוייסות מקרב בני עיירה או איזור כפרי מסויים. כאשר יחידה מסויימת נקלעה לביש מזל בשדה הקרב והיה לה שיעור גבוה של נפגעים, ההשלכה המיידית של הדבר היתה הכרתת חלק משמעותי של דור ההמשך של העיירה או של האיזור הכפרי שממנו באו לוחמיה. ראו את הסטטסיטיקה המבעיתה של נפגעי הרגימנט ה-11 של מיסיסיפי, להלן :
בפארק מפוזרות בפארק אנדרטות רבות, החל מפסלים מרשימים מאד של טובי פסלי אמריקה במאה ה-19 המייצגים את המדינות ששלחו את יחידותיהן למערכה וגבורת חייליהן,
טרומפלדור היה כאן?
דרך פסלי מפקדים בסגנון המוכר – ע”ג סוס או בשליפת חרב, וכלה במאוזוליאומים גדולים לזכר הנופלים ממדינות מסויימות – הגדול ביותר הוא כמובן של המדינה המארחת -פנסילבניה.
המאוזוליאום של פנסילבניה – על הלוחות העוטפים את בסיס המבנה מפורטים שמותיהם של כ-34,000 חיילי פנסילבניה שהשתתפו במערכה, לפי יחידות
בשטח הפארק פזורים כשני שליש מהתותחים שהשתתפו במערכה – כ-410 תותחים, מאוגדים בסוללות, ובדרך כלל הם ממוקמים במיקום ההיסטורי שבו השתתפה אותה סוללה בקרב.
שיחזור קרב גטיסבורג
גולת הכותרת של ציון יום השנה למערכת גטיסבורג היה שיחזור המערכה – ה-reenactment. במשך ארבעה ימים התנהלו קטעי קרבות שנבחרו מתוך מכלול ההתנגשויות של מערכת גטיסבורג, באיזור חקלאי נרחב מצפון לגטיסבורג שתנאיו הטופוגרפיים דומים לאיזור בו התנהלה הלחימה. השנה השתתפו בשיחזור כ-12,000 (!) משחזרי חי”ר, ועוד כ-350 פרשים על סוסיהם. כן השתתפו בשיחזור כ-150 תותחים מקוריים, כולם עם עגלות הגרירה שלהם, כולם במצב ירי וכולם ירו כמויות של תחמושת אינרטית בשיחזור הקרבות.
המשחזרים הם אמריקנים מכל הגילים, נשים וגברים, המשתייכים בהתנדבות לקבוצות אזרחיות מקומיות במדינות השונות, שכל אחת מהן מייצגת רגימנט מסויים שהשתתף במלחמת האזרחים. אנשים אלה נפגשים אחת לכמה חודשים לאימון, כאשר הם מתייצבים לאימון במדי היחידה האותנטיים, עם נשק תקופתי שיורה, ועם תחמושת מתאימה. ה”יחידות” משתתפות בשחזורים השנתיים שנערכים לקרבות בהן השתתפו אותן יחידות, כמה פעמים בשנה.
התותחים בני התקופה מוחזקים בגרג’ים הפרטיים של בעליהם, מתוחזקים באופן שוטף ע”י בעליהם ומובאים לשחזורים בידי ועל חשבון בעליהם.
תחום מעניין נוסף המיוצג במאהל הוא בית חולים שדה מלא על ציודו וציוותו. לא למותר לציין שאחד מהכלים הבולטים ביותר והשכיחים ביותר בתצוגת הכלים והציוד הרפואי היה המסור.
אלמנט מושך במיוחד הן תזמורות הרגימנטים. לכל רגימנט היתה חבורת נגנים שהיו לה שתי מטרות : המטרה הפחות חשובה היתה ללוות את הצעדות הרגליות הארוכות שביצעו היחידות בדרך אל שדה הקרב או ממנו. המטרה היותר חשובה היתה התקשורת בשדה הקרב. הנגן החשוב ביותר היה החצוצרן. אפשר לראות בחצוצרנים הגדודיים את אבותיו של חיל הקשר והאלקטרוניקה המודרני. בעידן שבו לא היו מכשירי קשר, הדרך היחידה לשלוט בחיילים ולהעביר פקודות בשאון הקרב היתה ע”י תקיעה בחצוצרה.
בהפסקות שבין שיחזורי הקרבות ניתנו הרצאות בנושא המערכה ע”י הגנרלים והקולונלים המשחזרים (ראו להלן), והתקיימו הופעות של כמה מהתזמורות הרגימנטליות. עלי לציין שהרגשתי משונה מאד כאשר ישבתי באוהל ההופעות וצפיתי בהופעתה של תזמורת הרגימנט ה-2 של דרום קרולינה. בין הקטעים שניגנה, בהם כמובן המנון דיקסי, היה גם קטע שנקרא – I’ll kill that Yankee Soldier. בתום הקטע הריע הקהל, שמן הסתם הורכב ברובו מינקים, במחיאות כפיים נלהבות לתזמורת. אני לא.
המשחזרים לנו בשבוע השיחזור במאהלים לפי יחידות ההשתייכות. כמו המדים, כל הציוד במאהל, החל מהאוהלים עצמם, דרך ציוד הלינה וכלה בכלי הבישול – היו כלים אותנטיים עשויים מחומרי התקופה. כלי מפלסטיק או מהתרכובות המתוחכמות של המאות 21-20 בל יימצא. מאהל נוסף היה שדרת הרוכלים – ה”קניון” של האירוע, שהמוכרים בו גם הם היו לבושים בבגדי התקופה והיו רשאים למכור רק פריטים של התקופה המשוחזרת. לצד כל אלה הוקם מאהל המפקדים. בכל אחד מהאוהלים ישב אדם המגלם תפקיד של קולונל או גנרל של אחד מהצדדים במערכה. אלה עשרות אנשים שמקדישים חלק ניכר משעות הפנאי שלהם ללימוד תולדות חייה של דמות מסויימת ולגילומה כ-living history, כולל מדי הקצין, והשפם ו/או הזקן, הכל על פי תמונות שנשארו מן הדמות המקורית. המבקרים במאהל זה הוזמנו להרצאות של המפקדים על מהלכי המערכה – מה עשו בקרבות קודמים, מה תכניותיהם לקרב הקרוב, כולל שיקולי קרקע ודפ”א אויב א’ וב’, הכל כמוכר לנו מהפקל”צ של בה”ד 1…
נא להכיר – גנרל דניאל סיקלס – מפקד הגייס השלישי של הצפון
ולסיום, כמה לקחים שהפקתי תוך כדי סיור בשדות הקרב של גטיסבורג, וצפייה בקרבות המשוחזרים :
- הלקח הראשון : ערכה של הגנה נחושה, גם מול תוקף נחוש, ובעל נסיון עשיר, מוראל גבוה, ורמה גבוהה של חיילות ופיקוד.
- הלקח השני : היתרון שבקווים קצרים בהגנה להנעת תגבורות וסתימת פרצות, וכנגד זה ההשקעה העודפת הנדרשת מהתוקף מול מגן בקווים קצרים בהנעת כוחות מזירת התקפה לזירה אחרת.
- הלקח השלישי והמרכזי : אין מפקדים שאינם טועים, ובמלחמה מנצח המפקד שעושה פחות שגיאות מהאחרים. לי עשה לא מעט שגיאות קרדינליות במערכה, ואפשר לומר שג”ורג’ מיד ה”אפור” ניצח במערכה משום שעשה פחות שגיאות. הדוגמא הקיצונית לאבדן מוחלט של שיקול דעת אצל מי שנחשב לגנרל מבריק היתה ההסתערות של פיקט – התקפה מטורפת של כח בעצמה של גייס (כ-12,000 איש) דרך שדה פתוח לעומק של קילומטר ורבע מול אויב מחופר בשטח שולט עם שפע של ארטילריה זמינה. כיצד חשב לי שאפשר לצאת מנצח מהסתערות כזאת ? על קטסטרופה כזאת מפקד אחר היה משלם בתפקידו וזוכה לדראון עולם, אך לי נשאר המנהיג הצבאי הבלי מעורער של הדרום.
ג’ורג’ מיד (מימין) ורוברט אי לי (משמאל)
אגב, סגנו של לי – לונגסטריט, התנגד להתקפה החזיתית של לי. לונגסטריט סבר שעדיף למשוך את הצפון לתקוף את הצבא של לי, אבל ציית לפקודות, תקף חזיתית, וניגף עם הגייס שפקד עליו (שהכח העיקרי בו היתה הדיביזיה של פיקט).
- עוד כשלון של לי היה אבדן השליטה על כח הסיור שלו – דיביזיית הפרשים של סטיוארט שהרחיקה עצמאית למחוזות אחרים, והגיעה לזירת המערכה בגטיסבורג רק אחה”צ ביום השני של המערכה מבלי לדעת מה קורה במערכה, מותשת ממסעות אחרים, כאשר לי נותר ללא כח הסיור המרכזי שלו שהיה אמור לאפשר לו לאתר את האויב ולקבל עליו מודיעין חיוני בזמן אמת.
- הכמות המדהימה של מפקדים בכירים שנהרגו – מפקד גייס, מפקד דיביזיה, 8 מח”טים בדרגת בריגדיר-ג’נרל ועשרות מג”דים.
- כיצד התאחה הקרע הקשה הזה בתולדותיה של האומה האמריקנית ? מקימי ועורכי התוכן של מוצגי מרכז המבקרים והמוזיאון, הריינג’רים של רשות הגנים הלאומית המדריכים במוזיאון, בסייקלורמה ובפארק הלאומי, ומנחי השיחזור, משתדלים להציג את הדברים בצורה האובייקטיבית ביותר, מבלי להעדיף בהצגת הדברים צד זה או אחר במלחמה. הדגש הוא על הלוחמים וגבורתם, על הלחימה וההקרבה, ולא על הסיבות הפוליטיות שגרמו למלחמה. המלחמה מוצגת כתקלה קשה בהיסטוריה האמריקנית שבדיעבד פעלה באופן דיאלקטי לאיחוד האומה. יתכן. עם זאת אפשר לראות במגרשי החנייה של האירועים בגטיסבורג לא מעט מכוניות ממדינות הדרום שעליהן, או על לוחית הרישוי שלהן, מתנוסס דגל הקונפדרציה. ראיתי גם את הסטיקר הבא :
- אפשר ללמוד הרבה מההתעניינות העצומה של האמריקנים במערכת גטיסבורג (כמו גם במערכות אחרות של מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים, שנוכחתי בהם באירועים דומים שביקרתי בהם בעבר). בשיחזור המרכזי השנה (אחד מ- 2 פרוייקטים כאלה), שנמשך 4 ימים, השתתפו עשרות אלפי צופים בכל יום. מלחמת האזרחים בכלל, ומערכת גטיסבורג בפרט, ממשיכים לעניין ציבורים גדולים בארה”ב. קרב גטיסבורג הוא אחד הנושאים בהיסטוריה האמריקנית שנכתבו עליו הכי הרבה ספרים, ועשרות ספרים חדשים – ספרי מחקר, רומנים על המערכה, ספרי ילדים – רואים אור מדי שנה. זה מעודד מבחינתנו – אלה שעדין חופרים את מלחמת יו”כ – בקנה המידה הקטן שלנו.
אתרים :
המערכה בגטיסברג היא מערכה שזכתה למחקר רב כמעט על כל היבט שלה. בהיותה היסטוריה קרובה, יחסית, עדיין משפיעים על החוקרים ועל העוסקים בנושא תחושות עמוקות והקשרים עכשוויים כולל רגשות בקרב שכבות אוכלוסייה לא מבוטלות שעדיין מתיחסות למלחמת האזרחים האמריקאית התיחסות פוליטית אקטואלית.
לא נראה לי שמטרת הדיון כאן יכולה להיות להגיע לתובנות חדשות מבחינה היסטורית או מדעית ונראה לי שעודד רצה יותר לשתף בחוויות של המבקר בשדה הקרב הזה.
אוסיף לכך חוויות שלי כמבקר אחר. כאשר מסיירים בשטח ומנסים לדמיין את מספרי האנשים ואת אשר קרה (ויש גם צילומים) בתא שטח לא גדול, יחסית, ואת כמות האנשים שנהרגו בסדרת הקרבות של גטיסברג מרגישים ניגוד גדול עם המראה הפסטוראלי שמאפיין את העיירה ואת סביבתה היום.
אחד הארועים המנותחים בקרב זה והמוזכרים גם על ידי עודד הוא ה”הסתערות של פיקט”. ההסתערות נערכה בשטח ללא מחסה, במסלול של כ – 1200 מטרים מול מרכז קו העמדות של צבא ה”צפון”. בהסתערות השתתפו כ- 12,500 חיילי רגלים בשבע חטיבות ובסיוע ארטילרי. תוצאת הקרב הייתה כ- 50% אבדות לכוח התוקף, כשלון בהשגת המשימה שלו – עמדות צבא הצפון לא נכבשו, ולמעשה בכך, במדה רבה, הוכרעה המערכה. התקפה זו היא מאפיינת של התקפות שבוצעו במלחמת האזרחים.
בהתחשב בכך שהיחס המספרי של הכוח התוקף מול המגן היה שהתוקף היה קטן מן המגן (גם אם מנוסה יותר), ושבשיטת הלחימה של הצבא באותם הזמנים הנטייה הייתה להתקפה חזיתית תוך תנועה במבנה צפוף של היחידה לקראת מגע, איך סבר מי שפקד על ההתקפה שיש לה יכולת להצליח?
יש לכך הסברים רבים. ושוב אזכיר שנותר תעוד רב מתקופה זו לרבות רישומים של חלק מהדיונים ב”מועצות המלחמה” (קבוצות הפקודות) של הצדדים. למשל, מיד – מפקד צבא הפוטומק (“הצפוני”) צפה שביום הלחימה השלישי יתקוף לי את מרכז ההערכות שלו בהתקפה שנועדה להכריע את המערכה.
אחד הדברים המאפיינים את מלחמת האזרחים האמריקאית הוא מספר האבדות הגבוה ביחס למספר הלוחמים. אחד הגורמים המשפיעים על מספר זה במלחמה זו היה הנשק בו נעשה שמוש – ולמעשה שני כלי נשק באופן ספציפי. איני מחדש כאן דבר אלא רק משלים את הדיון לקורא שאינו מכיר מלחמה זו.
בלשונם של היסטוריונים צבאיים של אותה תקופה – תורת הלחימה ומדע הרפואה התקדמו לאט יותר מהמצאת הנשק ובעיקר התחמושת ששימשה באותה מלחמה.
אבחן את נושא הנשק האישי של חיילי שני הצבאות מול תורת הלחימה של חיל הרגלים שהרכיב את רב היחידות שהשתתפו בקרבות גטיסברג.
הבה נבחן את ההגיון שבשיטת ההתקפה שתארנו באותם הימים. צריך לזכור שקציני שני הצבאות התחנכו בבתי ספק לקצינים ששרתו לפני כן את צבא ארה”ב ופעלו לפי תכנית לימודים ותורת לחימה אחידה. שיטת הלחימה הטקטית של שני הצדדים זהה. מלחמת האזרחים האמריקאית קורית בעיצומו של מעבר של צבא ארצות הברית (וגם הצבא הבריטי שהחלטותיו משפיעות במדה רבה על החלטות ההצטיידות של הצבא האמריקאי) מרובים חלקי קדח (smoothbore) לרובים חרוקי קדח (rifled). הרבה מזכירים את כניסה הרובים בעלי המחסנית שטעינתם אחורית (רובי ההנרי והספנסר) כגורם משפיע אולם האמת היא שמספרם במערכה היה קטן, רק שתי יחידות פרשים בצבא הצפון היו מצויידות בהם ולא השתתפו בקרבות העקריים של העימות, ומעט חיילים שרכשו אותם בכספם הפרטי.
הרובים נטעני הלוע וחרוקי הקנה (rifled musket) התחילו להכנס לצבא האמריקאי מספר שנים קטן לפני מלחמת האזרחים ומלחמה זו נתנה דחיפה להצטיידות המהירה יותר בהם כך שבשתי השנים הראשונות למלחמה החליפו הצבאות בהדרגה את הרובים חלקי הקנה ברובים אלה. טכניקות הקרב כמעט ולא השתנו בתקופה זו בעקבות החלפת סוג הנשק ובעיקר סוג התחמושת.
הבה נבחן מספר מאפיינים של רובים אלה ותחמושתם (אני משתמש בנתונים ממוצעים של שני הרובים הנפוצים ביותר בשני הצבאות – Pattern 1853 Enfield rifled musket הבריטי ו- Springfield Model 1861 rifled musket ).
הרובים חלקי הקנה היו בעלי קצב טעינה של 2 – 3 כדורים לדקה לחייל מיומן. גם הרובים חרוקי הקנה נטענו בקצב דומה אם כי רמת המיומנות שנדרשה כדי לבצע טעינה נכונה הייתה נמוכה יותר. בשניהם נעשתה טעינה הקליע דרך הלוע אם כי ברובים חרוקי הקנה נעשה שימוש במנגנון הצתה מבוסס על תחל שרגיש פחות לרוח ולחות בעת הירי. חייבים להדגיש שקצב ירי של 3 כדורים לדקה דרש רמת מיומנות ומקצועיות גבוהה. שמירה על קצב זה בעת לחימה הייתה קשה. אתייחס לנושא זה עוד בהמשך הכתיבה.
אחד החידושים של הרובים החדשים היה השימוש בכדור שהומצא על ידי קצין בצבא הצרפתי בשנת 1847 ונכנס לשמוש בצבא הצרפתי שנתיים מאוחר יותר ונקרא על שם אותו קצין “כדור מינייה” (Miniè Ball). כדור זה בקוטר של 0.58″ (15מ”מ) היה עשוי מעופרת רכה, וצורתו הייתה דומה לקליע מודרני בעוד שבחלקו התחתון הייתה מגרעת חרוטית שהתרחבה בעת הירי ואטמה את הקנה. הכדור היה נארז באריזת נייר משומן שהכילה הן את הכדור והן את מנת אבק השרפה השחור ששימש להדיפתו. כדי לירות את הכדור היה היורה מבצע סדרה של 9 פעולות ביניהם קריעת אריזת הנייר בשיניו, שפיכת אבק השרפה לקנה, הכנסת הכדור, דחיקתו לכיוון בית הבליעה על ידי מוט טעינה והרכבת התחל על חריר ההצתה.
הרובים חלקי הקדח של מלחמת האזרחים היו ברובם בעלי טווח יעיל שנע בין 70 – 90 מטרים (80 – 100 יארד) ובמקרים של רובים יקרים יותר ומשופרים 90 – 180 מטרים (100 – 200 יארד).
תורת הלחימה הרגלית של אותה תקופה הייתה תורת לחימה שכונתה “נפוליאונית” שכן מקורה בצבאו של נפוליאון. תורה זו גרסה הפעלה של יחידות רגליים צפופות הנעות כגוש אחד שאנשיו צועדים או רצים כתף לכתף. אחת הסיבות לריכוז זה הייתה הצורך לשמוע את פקודות הקצינים שניתנו בקול בתוך המולת הקרב והאחרת, תיאום בין ירי החיילים. חיילים רגליים שהותקפו, מתחילים לירות כאשר התוקף היה במרחק של 180 מטרים לכל היותר. ברב המקרים התרגולת קבעה התחלת ירי במטח במרחק של 100 מטרים לערך. מכיוון שחייל מסתער במבנה עובר 100 מטרים בערך בפחות מדקה, נתן הדבר שהות לירות כדור נוסף אחד בלבד לפני שהקרב הפך להיות קרב בנשק קר. נתונים אלה השפיעו על תורת הלחימה שגרסה תנועה מסודרת של הכח התוקף עד לטווח הרובה ואז ירי כדור אחד על ידי התוקף (לפעמים ויתרו הקצינים על ירי זה לטובת המהירות) ומעבר לתקיפה מהירה בריצה תוך שימוש בכידון הרובה כנשק קר. גם המגן כיוון לירות כשני כדורים ואז לעבור ללחימה קרה.
לפי יומני קצינים וחיילים מהמלחמה היה רב הירי נעשה בירי “חופשי” כלומר, ממתן פקודת הירי היה כל חייל טוען ויורה כפי יכולתו. ירי זה היה נעשה עד אשר ניתנה הפקודה לעבור ללחימה “קרה” או שהנסיבות חייבו זאת.
ההצטיידות רחבת ההיקף ברובים חרוקי הקנה התחילה בשנת 1861 אולם רק תוך כדי שנת 1863 (השנה בה ארעו קרבות גטיסבורג) היה כל צבא הצפון מצוייד בהם. רובים אלה שינו את נתוני השימוש בנשק הקל. הטווח של הרובים חרוקי הקנה היה מעל 1000 מטרים אולם טווח יעיל היה 300 יארד (270 מ)מטרים כאשר בצבא הבריטי הכשרת צלפים כללה פגיעה במטרה שהקוטר שלה כמטר ממרחק של 400 יארד (360 מטרים) ו-600 יארד (540 מ’).
הטווח הגדול יותר של הרובה חרוק הקנה, והיכולת של חיילים בעלי מיומנות פחותה לטעון אותו בקצב גבוה, הביאו לכך שהמגן יכול היה להספיק ולירות 6 – 10 יריות מכוונות לכיוון התוקף. בהשוואה ליריה אחת ביעילות נמוכה ברובים חלקי הקנה. שינוי זה במשוואת הכוח בין התוקף למגן ומאפייני התחמושת (על כך בהמשך) היה אחד הגורמים העקריים לכמות האבדות הגדולה בקרבות אלה ולכשלון ההתקפות החזיתיות למעט מקרים בהם יחס הכוח בין התוקף למגן היה משמעותי או ההבדל באימון החיילים היה משמעותי.
להיקף האבידות הגדול במלחמה תרמה גם התחמושת בה נעשה שימוש. בכדור המינייה היה שילוב בין מהירות איטית (בעיניים מודרניות) של תנועת הכדור, הקוטר הגדול שלו והיותו עשוי ממתכת רכה שגרמה להתרחבות הכדור בפגיעה והעברה של כל האנרגיה שלו לרקמות הנפגעות. צרוף של זיהומים שבאו בעקבות הפגיעה והטיפול אחריה הביאו לכך שפגיעה בגף חייבה, כמעט תמיד, קטיעה של הגף ופגיע בגוף או בראש נתפסה כפגיעה שאי אפשר להחלים ממנה ואין טעם להשקיע מאמץ בנסיון להציל חייו של חייל שנפגע באזורים אלה.
היו לשימוש ברובים אלה, בעיקר על ידי צבאות מתנדבים שלא עברו הכשרה מלאה, גם חסרונות.
היה הצורך לאמן את היורים בפגיעה במטרות. הצבאות האמריקאים ובמיוחד הצפוני התאפיינו בגיוס אנשים שלא היו מיומנים והשקעת עיקר המאמץ באימון המגוייסים החדשים ליכולת לבצע את הפעולה המורכבת של טעינת הרובה תחת לחץ הקרב במהירות וללא שגיאות כך שיוכלו להשיג את קצב הירי של 2 – 3 כדורים בדקה. פחות זמן הושקע בפגיעה במטרות. אימונים אלה השיגו את מטרתם במדה חלקית בלבד. בסוף מערכת גטיסברג נאספו בשדה הקרב כ- 37,000 רובים, מתוכם למעלה מ- 20,000 היו טעונים בצורה שגויה. השגיאה העקרית הייתה שכחה של החייל להרכיב את התחל לפני הירי ובמהומת הקרב, לעתים קרובות לא שם לב לכך שהרובה לא ירה וטען אותו שנית ואף שלישית. טעינות נוספות אלה הביאו לעתים לפיצוץ הקנה כאשר החייל זכר לשים את התחל לפני היריה.
הקושי בפגיעה במטרה יהיה ברור יותר לקורא המודרני אם נשים ליבנו למאפייני הבליסטיקה החיצונית של רובים אלה (אני משתמש בנתוני הרובה הבריטי שהם דומים לנתוני הרובה האמריקאי). החומר ההודף ברובים אלה היה אבקת שרפה שחורה (אבש”ש) שכושר ההדיפה שלו וקצב הבעירה שלו נמוכים מאלה של חומר נפץ הודף המשמש בכלי ירי מודרניים. הרובה נבנה עם קנה ארוך (1400 מ”מ) משלש סיבות. האחת – הרצון לנצל את כוח ההדף של האבש”ש לאורך מסלול ארוך יותר כדי לקבל מהירות לוע גבוהה, השניה – הרובה שימש גם כנשק קר לאחר הרכבת הכידון לירי ואורכו אפשר להשתמש בו ככידון גם נגד גייסות רכובים והשלישית – שתי שורות חיילים ירו בעת ובעונה אחת והיה צורך ברובה שהשורה השנייה של החיילים יכולה להושיט מעל כתפי השורה הראשונה בעת הירי.
הרובה ירה כדור שמשקלו כ- 34 גרם (530 גריין) במהירות לוע של כ- 360 מ/ש. אם נשווה אותו לכדורים שבאו אחריו (אשתמש בנתוני הכדורים הנפוצים לכל כלי) רבה המאוזר הגרמני דגם 1898 (המכונה במקומותינו “רובה צ’כי”) ירה קליע בקוטר 7.92 מ”מ שמשקלו 9.9 גר’ (154 גריין) במהירות לוע של 878 מ/ש, רובה מ-16 יורה קליע בקוטר 5.56 מ”מ שמשקלו כ- 4גר’ (62 גריין) במהירות לוע של 940 מ/ש, בתחמושת מסחרית של אקדח גלוק 9מ”מ הקליע הוא במשקל של 7.54 גר’ (115 גריין) ונורה במהירות לוע של 390 מ/ש. המהירות של כלי יריה מודרני הקרובה למהירות הלוע של הרובה ממלחמת האזרחים היא מהירות הלוע של אקדח, הגורמים העקריים שמבדילים בין כלים אלה הם משקל הכדור וקוטרו. ככלל, מסלול הירי של רובה ממלחמת האזרחים היה תלול יותר מזה של אקדח מודרני. החיילים הונחו לירות לכיוון החלק התחתון של שורת התוקפים כדי להבטיח שהכדור לא יעבור מעל ראשיהם.
מובן שהרובה לא היה האחראי היחיד לכמות הנפגעים ולחוסר ההצלחה של התקפות החזית במערכת זו. שילוב נשק ותחמושת נוסף שהשפיע מאד על תוצאת הקרב היה תותח השדה עם התחמושת מרובת הקליעים שלו אולם על כך לא בתגובה זו.
בקרתי בשדה הקרב בגטיסבורג. סיירתי שם, ילד בן 10, ותהיתי. התרשמתי מהכניסה המדוקדקת לפרטים – מי הסתער? איפה חנה? מי הרג? מי נהרג? התרשמתי עוד יותר מחוסר המודעות או אולי מחוסר הבושה. מלחמת אחים שנוהלה בין וע”י מפקדים שלמדו יחד בווסט פוינט, אכלו מאותו מסטינג וקיללו יחד את אותו רס”ר. אינני זוכר בשום מקום אנדרטה ללקח המתבקש: לעולם לא עוד. רק גאווה על גבורתם בלהרוג את אחיהם. כאילו התייחסו לקרב כדו”צ באש חיה.
בואו נלמד מהאמריקאים ונעביר את פארק השעשועים אלינו. נציף את אלטלנה אל מול התותח הקדוש. נעמיד על סיפונה ועל החוף, צוותי שחזור, שישחקו לפני המבקרים ודוכני המזכרות “בגין בשקל”.
יתכן שגם נזכה ליום שבו לא נתפאר גם במלחמות מול אויבים מבחוץ. בינתיים חזון ישעיה התקיים רק בגן החיות התנכ”י הישן ברוממה. שם נמר רבץ עם גדי. כל יום עם גדי חדש.
.
אודה ואבוש: עד עתה לא קראתי את המאמר של עודד על קרב גטיסברג, אולי בשל הסברה שמדובר בעניין ישן, לא-רלוונטי וככל הנראה לא-מעניין, לעומת הקרבות שברומו-של-עולם שאנו עוסקים בהם בכובד-ראש אדיר ובתשומת-לב נוקדנית לכל טנק בודד. הייתי בגטיסברג לפני 32 שנה, ונותרו בי זכרונות מעטים מאוד מאותו ביקור, אולי בשלח העובדה שזה היה לאחר יום השנה לקרב. אך כבר באותה עת התרשמתי מאוד מהיחס הרציני והמכובד, ממש יחס של קדושה, שהעניין כולו נעטף בו ע”י הציבור האמריקני.
אך כשראיתי את התגובות למאמר, במיוחד את תגובתו הפרטנית, המעניינת והמלאה פרטים טכניים של רוני, קראתי את החומר כולו בשקיקה. עודד כתב כאן כתבה עיתונאית מרתקת ומלאת פרטים, ונוכחתי בפעם האלף לדעת שאסור להתייס לשום דבר כאל מקור-שעמום.
למאמר ולתגובות ברצוני להעיר ולשאול:
1. עודד מספר על דיביזיית הסיור של צבא הגנראל לי, שהיתה כוח בן אלפי חיילים. מוזרה בעיני הפעלתו של כוח כה גדול, שמטבע הדברים מטרתו היא לגלות את האויב ורצוי שהוא-עצמו לא יתגלה – אך הסיכוי להיעלמותו מעיי האויב קטן מאוד. והרי עצם גילוי סיירי האויב יניע את הכוח שהתגלה לשנות את היערכותו.
2. לא בטוח שמוצדקת הביקורת הקשה על התקפת פיקט. לפי המסופר, היתה זו התקפת יאוש, לאחר שצבא הדרום ספג אבידות כבדות באזור שנמצא בשטח האויב שלו והרחק מבסיסיו. יתכן שזהו מעשה של “צלש או טרש”, שכן כאשר שני הצבאות קרובים לשבירה בשל אבידותיהם הכבדות ובשל תשישות החיילים ואולי גם היותם קרובים לשבירה מוראלית, השאלה היא מי ימצמץ ראשון. אולי לי סבר כי דווקא הסתערות כזו תביא לנטישת האויב את עמדותיו, ולאו דווקא המתנתו בסבלנות כדי “לקצור” בכוח המתקרב.
3. עודד כתב על תנועת כוחות במבנה מלוכד, כדי שהחיילים יוכלו לשמוע את פקודות הקצינים, ואילו רוני כותב על שתי שורות של חיילים, המתאמות ביניהן את טעינת הרובים ואת הירי. ראשית, מדוע אין די בתרועות חצוצרה, בתנאי קרב פשוטים-יחסית וללא התחכום הקיים בימינו?. שנית, קשה להבין כיצד דוחסים רבבות חיילים למבנה בן שתי שורות, שכן כאשר מדובר בכוחות הגדולים שהיו באותם קרבות אין מנוס מהמסקנה שהגושים מנו יותר משתי שורות, ונשאלת השאלה כיצד הצליחו לנוע, לטעון (באופן המסובך של אותם ימים) ולירות ללא פגיעה בשורות שלפניהם.
4. במפות שהציג עודד רואים תופעה מוזרה: בכל שלושת ימי הקרב, כוחות הדרום באו מכיוון הצפון ואילו כוחות הצפון באו מכיוון דרום.
5. אי אפשר להגזים בעומק וברצינות שבהם הציבור האמריקני מתייחס לשימור מסורת כזו. ראיתי שם טקסים שבהם מתייחסים בחרדת-קודש לאנשים הלובשים מדים מהתקופה הישנה הזו, עם כובעים משולשים שאצלנו היו מגחכים למראם. הטקס כולו מצטיין בשקט גמור ובהדרת כבוד, ללא דחיפות ודחיקות וללא הבלגאן השורר אצלנו תמיד. יש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מהעם האמריקני בתחום זה. בעצם, לא רק מהאמריקנים, שכן כמעט בכל העולם מתייחסים לנושאי מסורת, לבוח מסורת צבאית, ולטקסים בכלל, בכבוד וברצינות. זאב ז’בוטינסקי אמר כי “מותר האדם מן הבהמה הוא הטקס”, ובכך צדק (שוטים משיבים מיד שגם בעלי החיים מקיימים טקסים, כגון טקסי חיזור, אך התשובה היא שהחיות עושות את טקסיהן בשל אינסטינקט ובלא שבחרו בכך, ואילו האדם יצר את הטקסים והוא משנה אותם כרצונו). למראה הטקסים האמריקניים והיחס המכובד אליהם, נשאלת לפעמים השאלה מהו מותר הפרוע הישראלי מן הבהמה.
אנסה להשיב על כמה מהשאלות וההערות של משה.
דיביזיית הפרשים של ג’ב סטיוארט (JEB Stuart – אלה ראשי תיבות של שלושת שמותיו הפרטיים של סטיוארט – James Ewell Brown)
JEB Stuart
היתה כח אדיר שמנה 6 חטיבות פרשים ובסה”כ כ-12,000 רוכבים, ועוד יחידות סיוע. משימותיה של הדיביזיה, כפי שעולה מגודלה, היו הרבה מעבר לסיור ברמה של “פלס”ר” או “גדמ”ן”. בתקופה שבה המאסה העיקרית של הצבא התנייעה רגלית (היה שימוש מאסיבי ברכבות, בעיקר ע”י הצפון, אבל זה בעיקר למטרות של אספקה ולוגיסטיקה), יחידות הפרשים של שני הצדדים היו כח התימרון המהיר היחיד שעמד לרשות מפקדי הצבא. הן שימשו לפשיטות ארוכות טווח על עורף הצד השני לזריעת אנדרלמוסיה ולפגיעה בקווי ובריכוזי אספקה, לאבטחת אגפים, אך גם למשימות סיור קלאסיות.
סטיוארט, מנהיג פרשים כריזמטי וצבעוני, סיים זה עתה התכתשות מביכה עם גייס הפרשים של הצפון בפיקודו של אלפרד פלזונטון בקרב Brandy Station (6 ליוני 1863) – קרב הפרשים הגדול במלחמת האזרחים, שהסתיים בתיקו מביך מבחינתו, שפגם בהילת מצביא הפרשים הבלתי מנוצח שלו. סטיוארט, שהיה לו מעמד מיוחד בצבא הדרום, פירש באופן חופשי למדי את הנחיותיו של לי בעת הפלישה לפנסילבניה. לי התכוון שהדיביזיה תהווה אבטחת האגף המזרחי של צבאו, תוך שמירת קשר פיזי עם האגף הרגלי המזרחי של צבאו המתקדם צפונה. סטיוארט תפס יוזמה ודהר עם כוחותיו עמוק לתוך שטחי מרילנד ופנסילבניה, תוך שהוא פותח פער של עשרות קילומטרים בינו לבין הכח הרגלי של הדרום. לא מן הנמנע שחלק נכבד במניעיו היתה השאיפה לתקן את הכתם של ברנדי סטיישן (ללמדך ששיקולי יוקרה בקרב אינם נחלתם של מפקדים מסויימים בצבא מסויים בלבד…). פרשיו של סטיוארט הגיעו עד לפאתי וושינגטון, משם המשיכו צפונה עד לקרבת בלטימור, ואח”כ לפאתי הריסבורג, שבכל אחת מהערים האלה הם גורמים לפניקה קטנה. אלא שבינתיים התחילה המערכה בגטיסבורג, והדיביזיה החיונית הזאת לא היתה שם. (ראה למטה – מפת התקבצות הכוחות למערכה בגטיסבורג)
סטיוארט וכוחותיו הגיעו לגזרת גטיסבורג רק בשעות אחר הצהריים של היום השני למערכה, כשפרשיו וסוסיו מותשים מהמסע הארוך. קבלת הפנים מצידו של לי היתה קרירה ונוזפת, ובצדק. ביום המערכה השלישי הוטל על סטיוארט לתקוף את עורף המערך של הצפון ולשבש את קווי התקשורת והאספקה שלו במקביל להסתערות פיקט, אבל הדיביזיה נבלמה ע”י דיביזיית הפרשים של גרג וחטיבת הפרשים בפיקודו של קאסטר (ג’ורג’ ארמסטרונג קאסטר, המפקד שהובס ע”י לוחמיו האינדיאנים של Sitting Bull ונפל עם כל לוחמיו בקרב Little Big Horn במונטנה, 25.6.1876).
התשובה לשאלה כיצד לא פגעה השורה האחורית בשורה הקדמית היא פשוטה – השורה הקדמית היתה כורעת ברך, והשורה האחורית היתה יורה בעמידה מעל לראשי השורה הקדמית.
אשר לכיווני ההגעה של שני הצדדים, משה צודק. אכן, הארמיה של צפון וירג’יניה פלשה לשטחי פנסילבניה, והארמיה של הפוטומק, אשר גם היא היתה קודם לכן בשטחי צפון וירג’יניה, היתה במעין מרדף אחריה, וכך קרה שכאשר התנגשו הכוחות בגטיסבורג, עיקר הכח של הדרום הגיע מצפון וממערב, ועיקר הכח של הצפון הגיע מדרום.
התקבצות הכוחות למערכה בגטיסבורג
אדום – הארמיה של צפון וירג’יניה
כחול – הארמיה של הפוטומק
אדום מקווקו – דיביזיית הפרשים של סטיוארט
תודה לעודד.
השאלה בדבר אפשרות הירי מתוך גוש החיילים, לא היתה “מבצעית” אלא ממש מספרית. ברור כי, כאשר החיילים מסודרים בשתי שורות, הראשונה כורעת ובכך נפתרת הבעיה. אך כשמדובר באלפי חיילים, במספרים שנמסרו, קשה להניח שהיה אפשר לסדרם בשתי שורות, שבהכרח יצרו חזית רחבה ביותר שתא השטח הקטן-יחסית יכול להכיל ואשר שני קצותיה יכולים לשמוע את הפקודות. הדעת נותנת כי, כשמדובר במספר גדול כל כך של חיילים, הם יצרו גוש בן שורות אחדות, והשאלה התייחסה לאפשרות הפעולה של החייל הבודד מתוך גוש כזה, ללא פגיעה בחבריו.
הציור של החיילים היורים מעלה תמיהה נוספת, למראה כובעיהם הגבוהים. ברי אלה הם חיילים רגליים, שתפקידם מחייב הליכה ממושכת ולעיתים קרובות גם ריצה. קשה לדמין אדם רץ, ריצה קרבית שבה הוא לא רק מנסה להימלט ממוות אלא גם נושא רובה שאורכו כמעט מטר וחצי. כובע כה גבוה בהכרח מהווה עבורו מטרד קשה ביותר, ורצועת סנטר אינה משנה זאת. במקום לעסוק ברובהו ובטעינתו, לפעמים תוך כדי ריצה, הוא נאלץ להקדיש כל הזמן יד אחת להשארת הכובע על הראש ולמניעת נפילתו. קשה להבין מדוע העמיסו על החיילים המסכנים מטרד כזה, במקום לנפק להם כובעים פשוטים, שטוחים ונוחים.
לכאורה זהו עיסוק מגוחך בנקודה זניחה, אך אפשר לדמיין גוש של אלפי חיילים, המתקדם תוך כדי התעסקות פרטיו כל הזמן בייצוב הכובעים על ראשיהם. ריצה בזיג-זג במצב כזה היא חלום בלהות. מתכון לא-רע לתבוסה, ואולי כך נולד השיר “הכל בגלל מסמר קטן”.
משה מ’
אשר לתמונה, הבאתי אותה להמחשה בלבד. לא מצאתי תמונה מתאימה מהצבאות האמריקניים של מלחמת האזרחים. התמונה היא של הצבא הפולני, וכידוע בצבא הפולני הכבוד חשוב יותר מנוחות הריצה עם הכובע…
משה,
תשובה (והסבר) מוחשית לשאלות שלך תוכל למצוא בקישור הבא:
4 דקות על טקטיקת הרגלים במלחמת האזרחים האמריקאית