מדור: 
תגובות: 
הדיונים שמתקיימים לאורך שנים בציבוריות הישראלית, בפורומים השונים, וגם כאן בבמה שהקמנו לא מזמן, דנים כולם בטקטיקה של המלחמה, מנסים לנתח כול יום קרבות, איזו חטיבה הגיעה לחזית, היכן התחילה לחימתה, ומה קרה לה בהמשך והרזולוציות משתנות מרמת האוגדה עד לרמת החייל הבודד (ראה ספרו של מעוזיה סגל:”עדויות מגובה החול”).
כול הספרים הרבים – אני מניח שיש יותר מ 100 כותרים רק למלחמה הזו – מנתחים את המהלכים, את הסיבות, את המודיעין, חיל האויר, שריון, חי”ר ומה לא, הספרים מתבססים על הקלטות הקשר, על יומני הקרבות, על חומר רב שנצבר במחלקת היסטוריה, האמת היא שיש באמת ים של חומר, וקצת קשה להגיע לדיוק במהלכים, עד כמה שזה חשוב, ארבעים שנה אחרי.
אני מנסה לחשוב לרגע מחוץ לקופסא, ומדוע?
מרגע שהסתיימה מלחמת ששת הימים, ומצאה אותנו יושבים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, אחד מנתיבי המים החשובים בעולם בתנועת האוניות מהמזרח הקרוב והרחוק לאירופה, במין רפלקס מותנה, ישראלי כול כך, ראינו אותה נסגרת ומושבתת, וממש לא עשינו דבר, האוניות נאלצו מעתה להפליג מסביב לאפריקה ולהאריך משמעותית את זמני ההפלגה והעלויות עלו בהתאם.
סגירת תעלת סואץ שהייתה ועודנה מקור הכנסה עיקרי של מצרים, העמידה את מצרים בסיטואציה בלתי אפשרית, מילא הביזיון שבתבוסה, סגירת תעלת סואץ, יחד עם אובדן שדות הנפט, גרמו למצרים לחשוב תכף ומייד על עריכת המערכה הבאה. מלחמת ההתשה שהתחילה כמעט מייד לאחר מלחמת ששת הימים, הבהירה הבהר היטב את המצוקה המצרית. אבל אנחנו, עם הארוגנטיות הישראלית הטיפוסית, לא עשינו את מה שמתבקש היה, לזוז אחורה לקו המעברים, ולאפשר למצרים לפתוח את התעלה. במקום זה הקמנו את קו מז’ינו הישראלי, לא למדנו כלום מביצורי קו מז’ינו הצרפתיים, וגם לא מהחומה המערבית שבנו הגרמנים מנורווגיה בצפון ועד ספרד בדרום, ביצורים שלידם נראה קו בר-לב כבדיחה גרועה. כל קו בר-לב, מבוצר בדרום ועד בודפשט בצפון, עם 13-14 מוצבים שבהתחלה היו מאוישים כולם עם כ 30 לוחמים, לא תמיד מהדרג הראשון, מעולם לא עבר הקו הראשון, קו המגע עם המצרים, את 300-400 לוחמים. כאשר אריק מתמנה לאלוף הפיקוד, הוא מדלל עוד יותר את הקו, ובעצם משאיר כ 150 לוחמים מול המצרים.
לקרוא לקו המעוזים קו מבוצר, כאשר ראו מטה את המרחקים בין מעוז למעוז, גם כאשר היו מאוישים במלואם, אפשרו למצרים לטייל בחופשיות בשטחנו, לעבור בלילות כמעט מדי לילה, ומדי פעם כשהתחשק להם, גם לעקוץ.
כמובן שההיגיון הבריא ממש לא עבד כאן. צמרת צה”ל, נחה על זרי הדפנה של מלחמת ששת ועל תפיסתה את הלוחם המצרי, מול כל הצבא המצרי שנערך מולנו, עם הארמיה השנייה והשלישית, והארמיה הראשונה מאחור, נערך צה”ל עם המעוזים, כמה תותחים (ראה נברונים), ואוגדת סיני, עם חטיבות המגח של צה”ל. תוכנית “שובך יונים” היתה לדעת מפקדי צה”ל הפתרון המושלם לתקיפה מצרית, שהרי לא באמת תקרה, יש לנו הרי את “אש יקרות” שתהפוך כל מצרי שמנסה לחצות לאומצה מטוגנת.
הזלזול הנוראי הזה, הביא לתבוסתנו בחלקה הראשון של המלחמה, המצרים שצלחו עם שתי ארמיות (ובכל ארמיה יש שלוש דוויזיות), עם משוואה של מכפיל כוח של לפחות פי 20 מהכוח הישראלי שעמד מולם, צלחו את התעלה בקלות, עם מספר אבדות אפסי, אפילו הפיקוד המצרי לא האמין כמה שזה יהיה קל.
הרעיונות שהועלו בצה”ל לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, לנטוש את קו המעוזים ולסגת לקו המעברים או לפחות לקו כביש הרוחב, בלוזה-טסה, נדחו על ידי גבהות הלב שפשתה במערך הפיקוד ובמערכת הפוליטית.
כולם דיברו על ה”עומק האסטרטגי” של מרחבי סיני, אבל לא הבינו שבכך שאנחנו יושבים על קו המים, מונעים פתיחתה של התעלה, אנחנו מבטלים כליל את אותו “עומק אסטרטגי”, ישיבה על קו המים נתנה לנו בפועל אפס עומק אסטרטגי.
כל זה הביא כמובן לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים, שש שנים בסך הכול לאחר שכבשנו את כול סיני, חגגנו, השתכרנו, את הנפט המצרי, לקחנו לנו. אחרי הכול, כל השטח על כל האוצרות שבו, שלנו הוא (ראו מה זה עושה לנו בשטחי יהודה ושומרון). המלחמה פרצה בהפתעה, על כל זה דברנו, נתפסנו עם המכנסיים למטה, “אור יקרות” היה בדיחה תפלה, והפריסה לפי “שובך יונים” הפכה לדהירת מחלקות לחבירה לקו התעלה, דהירה מיותרת שרק עלתה בהרבה חיים, הפקודה למעוזים, להתפנות חמש דקות לאחר שהמתקפה התחילה, מעולם לא הגיעה, והמעוזים נפלו אחד אחרי השני, כאשר ניסיונות החילוץ מתנפצים שוב ושוב.
האם כל זה הביא למחשבה מחדש? לאיזה רעיון יצירתי אצל הפוליטיקאים או בצמרת הצבא? מה פתאום? מייד נזכרנו שהחייל המצרי הוא הרי מוריד נעליים סדרתי, ורק שיראה את הברק בעיניים (צריך היה להגיע קרוב כי משקפות לא היו לנו) של לוחמינו האמיצים, מיד יברחו.
מה שקרה ביומיים הראשונים, כולל ה 8 לחודש, צריך היה להבהיר שהחשיבה הישנה לא עובדת, אבל בראש של אלוף הפיקוד וכול מי שמעליו ומתחתיו היתה רק מחשבה אחת:”לנפנף את המצרים” תיכף ומייד, ולהחזיר עטרה ליושנה.
אף אחד לא עצר לרגע ואמר, יש לנו “עומק אסטרטגי” בואו נעשה בו שימוש, אבל איש לא אמר את זה, אולי משה דיין במר מחשבתו חשב על זה, אבל איש לא לקח את זה ברצינות.
אני שואל עצמי, מה היה קורה, אם בשמיני לחודש, לאחר ההתקפה הכושלת של אוגדה 162, והתנועה המיותרת של אוגדה 143 (עוד איזה מחשבה “מבריקה” של אלוף הפיקוד, לאגוף את ארמיה שלוש מדרום), היה מישהו מבריק, דורש ועומד על שלו, ומסיג את צה”ל כולו לאחור, מעבר לקו בלוזה – טסה, כמה דם היה נחסך, מה אחרי הכול היה ההישג הגדול של הצליחה, מאות ההרוגים שנפלו במהלכים בין השמיני לחודש לסיומה של המלחמה, כמה מטובי חברינו עדיין היו עמנו. נכון היו הרבה פחות גיבורים אמיתיים ומדומים, אבל בקו התחתון, האם המצב היה אחרת מזה שבו מצאנו עצמנו לאחר הסכם ההפרדה הראשון? אני מכיר את קו הנסיגה מצויין, ממזרח לכביש הרוחב, ההוא, שבכדי להגן על המרחב בינו לתעלה, הקרבנו את מיטב בנינו.
אז מדוע אם כך איש לא מרים את הכפפה, ושואל מדוע זה לא קרה, למה לא עושים על זה וועדת חקירה?
מעוזי קו בר לב ופריסת הכוחות – אוקטובר 1973
לעוזי,
אתחיל מהסוף, מעצם דרישתך(?) להקמת ועדת-חקירה על “זה”.
ראשית, לא ברור לי מה הוא אותו “זה” שהועדה אמורה, לאחר חקירה רצינית, להוציא עליו מסקנות שיש להן ערך כלשהו דהיום ואם הערך הנ”ל הוא היסטורי בלבד או שיש לו גם משמעויות אופרטיביות. ועדת-חקירה ממלכתית משרתת בדר”כ צורך פוליטי. איזה צורך פוליטי יש היום בועדה שתוציא מסקנות לגבי ארועים מהעבר הרחוק? מה גם שהעדים העיקריים והרלוונטים, או מתים או סנילים.
* * * *
אני מסכים איתך שצריך לנתח או “להביט” על מאורעות היסטוריים גם ברמת המקרו. אבל אם אתה בוחר לשלב פרטים קטנים בתוך התמונה הגדולה, כדאי להקפיד לפחות שאותם פרטים יהיו מדוייקים, אחרת התמונה הגדולה יוצאת קצת מסולפת – והמסקנות בהתאם. לפיכך, אני מרגיש צורך להתייחס תחילה למספר פרטים קטנים ששילבת בתוך הטקסט שלך –
ביום הכיפורים היו 18 מעוזים (ולא 13-14) ובהם כ-450 חייל (ולא 150). תפקידם העיקרי של המעוזים היה בזמן בט”ש, לשמש עיניים למודיעין ולקיים נוכחות (דגל) על קו-התעלה. הם לא היו אמורים היו לתפוס חלק משמעותי בבלימת צליחה מצרית ולו רק מהטעם שהם לא כיסו באש ובתצפית את כל שטח התעלה. לפיכך, לקרוא למעוזי קו בר-לב “קו מז’ינו” זה קצת מופרך. גם ברמה”ג היה קו-מעוזים, צפוף מזה שבתעלה – ואף אחד לא העלה בדעתו ברצינות שהם, המוצבים, יבלמו מתקפה סורית.
לאחר המלחמה, הציבור העניק למעוזי התעלה משימות שלא יועדו להם מלכתחילה. חוליות מודיעין וחבלה אכן עברו מדי פעם את התעלה, אבל אין קו גבול (לפחות בשנות ה-70) שחוליות קטנות לא יכולות היו לעבור. בגולן, שם קו המוצבים היה כאמור צפוף יותר, היו עשרות חדירות עויינות בתקופה המקבילה. השאלה היא לא אם חוליית מודיעין חדרה לסיני אלא אם גדוד מצרי היה מצליח לחדור לסיני מבלי להתגלות. אגב, ראוי להזכיר – צה”ל הצליח לא פעם לחדור את הגבול המצרי לאפריקה בסד”כ גדול יותר מחולייה.
“שובך יונים” היתה תוכנית פריסה של אוגדת סיני. אכן, היו לא מעט שהאמינו ש-300 טנקים פלוס סיוע צמוד של חה”א יכולים לבלום צליחה מצרית גדולה. מאידך, כ-ו-ל-ם, מבלי יוצא מהכלל, האמינו שאמ”ן יספק התראה של 48 שעות לפחות. בהינתן התראה שכזו, לא “שובך-יונים” היא זו שאמורה לקדם 5 דויזיות מצריות אלא “סלע”, פריסה של 3 אוגדות בסיני. כידוע, ברגע האמת, התראה של 48 שעות לא היתה. פריסה מלאה של “שובך-יונים”, לא בוצעה. חיל-האוויר לא סיפק סיוע צמוד וכן הלאה. חסרונה העיקרי של “שובך-יונים” נעוץ בכך שזו היתה תוכנית סכמתית וידועה למצרים. ועוד אגב, “הסדיר יבלום” אין פירושו “יבלום בקלי קלות” או “ללא נפגעים רבים”.
“אור יקרות” לא היתה מערכת מבצעית לטיגון חיילים מצרים אלא רעיון בלבד, שנוסה פעם אחת ונזנח משיקולי תועלת. זה לא היה ישים. כל מה שנותר מ”אור יקרות” היו 2 נקודות הצתה שכיסו באש, כל אחת, 100 מטר מתוך 100 הק”מ של תעלת-סואץ. לומר שמישהו חשב ש”אור יקרות” תסייע בבלימת צליחה זה לא רציני.
* * * *
ועכשיו למקרו –
אתה טוען שנסיגה ישראלית לתוך סיני, טרם 1973, ומתן אפשרות למצרים לפתוח את התעלה לשיט, היה בה כדי למנוע את המלחמה. טענה שכזו בהכרח נשענת על ההנחה שהסיבה העיקרית למלחמה היא ההפסד הכלכלי שנגרם למצרים מחסימת התעלה. סיבות אחרות, אם ישנן, לא משמעותיות. ובכן, אני כופר בהנחה שכזו. אם כך היה הדבר, אז אפשר היה לכאורה למנוע את המלחמה ע”י מתן פיצוי כספי למצרים, פיצוי שיכסה את עלות ההפסד הכלכלי שנגרם עקב סגירת התעלה.
במהלך 19 השנים טרם מלחמת ששת-הימים, מצרים סיפקה שלוש פעמים עילות ברורות למלחמה וזאת מבלי שלצדדים היה סיכסוך טריטוריאלי כלל. ב-1948 מצרים פלשה לשטח מדינת ישראל שזו עתה קמה, ב-1956 וב-1967 היא חסמה את נתיבי השיט הבינלאומיים לנמל אילת. בקיצור, המצרים לא היו נחמדים בעליל. עכשיו אתה מציע למחוק את העבר (הקרוב) ולהתייחס לסיכסוך כאילו תחילתו ביוני 1967. נאפשר למצרים לפתוח את התעלה ואולי להשתמש בנפט שלהם בראס-סודר וחלאס מלחמות. לדעתי – אתה מפספס פה משהו.
המדיניות המצרית, כפי שהתווה נאצר בנובמבר 1967 גרסה ש”מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח”. העיקרון הזה היה נכון גם ל-1973. כלכלתה של מצרים היא עניין חשוב אבל מעמדה של מצרים בעולם (וזה הערבי במיוחד) היא עניין חשוב לא פחות. אנחנו נוטים להמעיט בעניין ה”כבוד”, כאילו שזה אישיו אוריינטלי ושוכחים ש”כבוד” הוא נדבך רציני במדיניות החוץ (ולפעמים הפנים) של כל מדינות העולם. “כבוד” פירושו הערכה וההפך מ”כבוד” פירושו זילזול. רוב בני-האדם רוצים לזכות בהערכה, לא בזילזול. ישות שמאגדת בתוכה בני-אדם (ר”ע “מדינה”) גם רוצה לזכות בהערכה. מדובר בעניין הישרדותי. בני-אדם שמזדהים עם המדינה בה הם חיים, חשים שחוסר-כבוד (או הערכה) כלפי המדינה שלהם, מופנה אליהם באופן אישי.
אני מניח שאין חולק על כך, שמצרים, זו שהפסידה בשלוש מערכות צבאיות מול ישראל, חשה עצמה (ובצדק) כמי שמזלזלים בה. מי שראתה עצמה כמדינה מובילה בעולם הערבי, לא יכולה היתה לשאת מצב שכזה ללא גבול.
לפיכך, קשה לי להאמין שאת מצרים ניתן היה “לקנות” ע”י תמורה כלכלית בלבד. יהיה זה פתיחת התעלה לשייט או פיצוי כספי. מצרים היתה זקוקה ל”ניצחון”. מהבחינה הזו, גם מצב של “תיקו” הוא ניצחון לכל דבר. מאידך, ישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה “ניצחון” מצרי בלבד ללא מיצג נגדי של “ניצחון” ישראלי. ל”ניצחון” מצרי חד-צדדי יכולה היתה להיות השפעה שלילית על דימויה הבטחוני של מדינת ישראל כלפי חוץ (ראיה להלן “כבוד”), וחוץ ממצרים, בל נשכח, היו לישראל עוד כמה אוייבים. להבנתי, השלום (ויהיה זה קר) בין מצרים לישראל הוא תוצר של הבנה בדבר מגבלות-הכוח. בעולם רציונלי, אפשר היה להגיע ל”הבנה” הזו גם ללא שפיכות דמים. אבל אנחנו חיים בעולם האי-רציונלי. אולי צריך ועדת-חקירה על “זה”. על האי-רציוניליזציה של החיים עלי-אדמות…
אגב, ההרפתקה בלבנון, היא אולי “הוכחה” לכך שישראל לא הבינה את השיעור עד תום.
לסיכום: טיעון הנסיגה-חד-צדדית-תמנע-מלחמה היא עניין לספקולציה. אני כלל לא בטוח שהקו-האחורי, בעומק סיני, נוח יותר להגנה. אני כלל לא בטוח שהוא היה מונע מלחמה במועד עתידי קרוב כלשהו. אני כלל לא בטוח שמצרים היתה מוכנה להפסיק את מרוץ החימוש כתנאי להחזרת התעלה וכאמור – אני מפקפק בטענה שפתרון כלכלי (ופתיחת התעלה הוא עניין כלכלי) ורק הוא, היה מונע מלחמה בשנות השבעים.
* * * *
אתה טוען שהצליחה לאפריקה היתה מיותרת, הגיוני יותר היה לסגת לקו טסה-בלוזה, היינו חוסכים בחיי אדם והרי זה הקו אליו הגענו תוך זמן קצר בעקבות הסכם ההפרדה. אפשר לפי אותה מיתודה לטעון שמיותר היה לכבוש מובלעת בתוך סוריה, הרי תוך חצי שנה נסוגנו מערבה לקו הסגול ואם כך – לשם מה שילמנו במחיר אנוש גבוהה כל-כך?
ניצן,
אני חש תסכול רציני למקרא דבריך, משום ששנינו – אתה ואני – נמצאים משני עברי המפה הפוליטית העכשווית בישראל, ואף על פי כן אני שותף כמעט לכל דבריך כאן, למעט אולי נקודה אחת.
מאז המלחמה (מי”כ) התקוממתי לשמע הלעג לקו בר-לב. קו זה הוקם בסערת מלחמת ההתשה, שהחלה בפועל כבר ביולי 1967. לעניות דעתי, למטכ”ל לא היתה ברירה אלא להקים קו של מוצבים מבוצרים, שכן בניגוד למעצמות שלחמו במלחמת העולם הראשונה, שנפתחה לפני 100 שנה – ישראל לא יכלה להרשות לעצמה ניהול מלחמת חפירות, שבה מוקז דם בכמויות ענק וללא התקדמות. לא ניתן להשאיר את קו התעלה ללא תצפיות וסיורים, שכן התוצאה הוודאית היתה במקרה כזה חדירת כוחות מצריים גדולים לסיני, אל תוך הוואקום. אך אי אפשר להושיב חיילים במבנה המחייב לוגיסטיקה, סיורים, משמרות, תחלופה וכדומה, בלא שמספקים להם ביצורים להגנה בפני הארטילריה המצרית. זה היה המניע להקמתו של קו בר-לב, ואני מסכים לחלוטין לדבריך.
אתמול ראיתי בערוץ 8 (דוקו) תוכנית שבה נראתה שולמית אלוני בשני מקומות: במפגש עם חנאן עשראווי שבו היו רק שתיהן, ובמפגש של משלחת אנשי השמאל (מרצ?) עם ערפאת, בהשתתפות חברי הכנסת אחמד טיבי ומוחמד בארכה. אלוני שתקה כמעט כל הזמן, למעט רגעים שבהם הביעה הסכמה להטפת המוסר של עשראווי וערפאת, ואזי פנה אחד המשתתפים היהודיים אל ערפאת ושאל: איך נוכל אנו, הישראלים (הוא התכוון לומר “אנו היהודים”) לזכות בסליחתכם על העוול שאנו עושים לכם זה חמישים שנה. התחושה של אורח ממאדים, למראה שני המפגשים הללו, היתה כי יש צד (הערבי) הרודף שלום, המטיף מוסר לצד האחר ואילו הוא-עצמו עוסק אך ורק במעשי צדקה וחסד, וחלילה לו מלשפוך טיפת-דם של הצד האחר. לעומתו יש צד (היהודי) המתעלל במשנהו, השופך את דמו ועושה לו עוולות כה נוראות, עד כי קשה להבין כיצד אותו צד נפגע יוכל לסלוח לו אי-פעם על פשעיו. השקפה זו דומה להשקפה האומרת, כי אילו רק נסוגונו מעט מקו התעלה, או מכל סיני, היתה האהבה בינינו ובין מצרים פורחת. אך הם לא זזו עד היום אף במעט מרצונם לסלק אותנו מכאן, וסירובם לאפשר ישיבתו אף של יהודי אחד ביניהם מסמלת את סירובם לסבול כאן את הימצאנו. עובדה היא כי השנאה לישראל, וההסתה נגדה, לא פחתו גם בעקבות “חוזי השלום” שנחתמו, במיוחד במצרים אך גם בירדן.
נקודת המחלוקת שבינינו היא מלחמת לבנון הראשונה. שונאיו של שרון, שאינני נמנה עם נעריציו ואוהביו, מדביקים לו ולראש הממשלה בגין מגאלומניה של הרצון להכתיב למדינה שכנה מי ישלוט בה. לדעתי, זוהי ראיה שגויה. כמו בימים אלה ממש, כן גם באתה תקופה בנה אש”ף בלבנון מדינה-בתוך-מדינה, אימן כוחות והתכונן ליום שבו יכה בישראל. העובדה שבמשך השנה שקדמה להתנקשות בשגרירנו בלונדון שלמה ארגוב, לא היו פעולות מלבנון, היא מקסם-שווא. הדבר מזכיר את המנטרה שנאמרה לפני מלחמת לבנון השניה, כי “מעולם לא היה כאן שקט כמו בשש השנים האחרונות”. זה אינו שקט אלא מתן הזדמנות לאויב להתחמש, להתעצם, לאמן את כוחותיו ולהכתיב מתי תנחת עלינו המהלומה, בשעה הנוחה לו ולא לנו. כך גם כיום, כאשר ראש אמ”ן מספר לנו על 70,000 טילים הנמצאים ברשות האויב שבלבנון ובעזה, ואנו מוןסיפים לעשות איתו עסקאות של שקט, שהוא מפר כרצונו אל מול השתיקה שלנו, ובינתיים מוסיף להתעצם.
לדעתי, היתה זו זכותה של הממשלה לנסות לשנות את המצב, להביא לסילוק ערפאת ומחבליו מלבנון ולנהל מו”מ על כריתת חוזה שלום עם המדינה שתמיד אמרו עליה כי תהא השניה לחתום על חוזה שלום עם ישראל, משום שהיא שקטה ואינה רוצה מלחמות. אינני מתווכח על יעילות הביצוע של צה”ל בשל”ג, כי הנושא אינו זה אלא שאלת זכותה, ואולי אף חובתה, של ממשלת ישראל לעשות כל מאמץ סביר לשנות את האיום המתמיד על חיי אזרחיה. על פי השקפה זו, ממשלת ישראל זכאית גם כיום, ונראה לי כי גם חייבת – אינני מצויד במידע עדכני מפורט בדבר המתרחש בחזית המדינית והצבאית, למתן תשובה לשאלה זו – לפעול בכוח ככדי להשמיד את הטילים בשעה הנוחה לנו, ולא להתעורר בוקר אחד למראה מאות אלפים המתרוצצים ומחפשים את המקלט שנסתם באופניים ובמכונת הכביסה הישנה של משפחת ברקוביץ. יתכן כי הם יבחרו דווקא בבוקר של חג או משהו אחר, שיבטיח להם מהומה רבתי ואנדרלמוסיה קטלנית בישראל. סביר מאוד כי בהנחתת מכה יזומה-מראש כזו ע”י צה”ל, בעוצמה רבה, מספר האבידות שלנו יהיה אחוז קטן ממספר האבידות שנחווה אם נסראללה ומחמוד א-זהאר יתאמו ביניהם מטח של כמה עשרות אלפי טילים, ברגע הנוח להם ביותר.
במהלך השנים שקדמו למלחמת העולם השניה התנגד בתוקף, כמעט לבדו ולקול הלעג של התקשורת הבריטית של החברה ההדוניסטית שם, למהלכי הפיוס ורדיפת השלום של צ’מברליין. ב-1938 חתם צ’מברליין על פיסת הנייר שלטענתו בשרה “שלום בימינו”, במחיר הפקרתה של צ’כוסלובקיה לציפורני הנאצים, אך כעבור פחות משנה נאלץ להכריז מלחמה על גרמניה, בשל פלישתה לפולין. על כך אמר צ’רצ’יל משפט, המתאים גם לימינו, הן לממשלת ישראל והן לנשיא אובמה: “רציתם שלום במחיר של בושה?. תקבלו גם בושה וגם מלחמה”.
עוזי בן-צבי קורא “לחשוב מחוץ לקופסה”, ואני מסכים איתו. נותר רק לקבוע ולהסכים מהי הקופסה ומה מחוץ לה.
משה מ’
ניצן ידידי,
אני חותם על כל מילה בתגובה המנומקת שלך לעוזי.
יחד עם זאת חשוב להדגיש כי צה”ל של טרום מלחמת יו הכיפורים אומנם בנה על התראה אבל האמין, באמונה שלמה, שבמצב “קטסטרופה” (התראה מכווצת מ-48 שעות שלא תאפשר למילואים להתייצב בחזיתות, בדרכם צ’יקצאק להתקפה…) – גם הסדיר לבדו יבלום. או בלשונו של דדו “אם יהיו לנו 100 טנקים ברמת הגולן שישמור אותם (את הסורים) אלוהים”.
ועוד משהו. כל נושא שיתופו של חליל האוויר בלחימת היבשה במקרה של “קטסטרופה” התראתית (להלן פחות מ-48 שעות התראה) קיבל ניתוח מפורט בספרו של עמנואל סאקל “הסדיר יבלום”.
גם נושא זה ראוי לו להיחקר ביסודיות. איך ישבו להם כל “חכמי הדור” של חיל האוויר, צמרת צה”ל ומשרד הביטחון ובלבלו את המוח לעצמם, ולאחרים, ובעיקר הוציאו את כ ו ל ם מבולבלים מה באמת אמור להיות תפקידו של חיל האוויר בתרחיש קטסטרופה, ועד כמה הוא יוכל לתרום ובאיזה לוח זמנים.
לקרוא ולא להאמין. בעצם אחרי כל “סיפורי” מלחמת יום הכיפורים צריך לומר – לקרוא ולצרף עוד חרוז למחרוזת הכשלים הבלתי נתפסת.
אבירם ברקאי
חברים שלום
ניצן הזכיר את נושא חסימת נתיבי המים (מיצרי טיראן) ב 1956 ו 1967 כקזוס בלי שהביא את ישראל לצאת למלחמה על מנת להגן על זכותה לנתיב שיט חופשי לאילת ועל ריבונותה.
אחד הפרקים הנשכחים במלחמת יום הכיפורים הוא המצור הימי שהטילה מצרים על ישראל על ידי חסימת באב אל מנדב, ללא יכולת תגובה ישראלית (לא היו סטי”לים בזי”ס).
מצור זה הוסר רק בנובמבר, 1973. מדוע הוסר המצור, אם לצה”ל לא היתה יכולת אופרטיבית? התשובה מאוד פשוטה. המלחמה הסתיימה שארמיה שלמה נתונה לשבטו או חסדו של צה”ל. המצרים היו אנוסים להסכים להסרת המצור.
פרי ניצחון נוסף של המצור על הארמיה הינה הסכמת המצרים להחל בחילופי השבויים כבר ב 15 בנובמבר, 1973, בניגוד לסורים אשר קיבלו את קונייטרה בתמורה לשבויינו.
ולכן, אין ספק שהאסטרטגיה של צה”ל, לצלוח את התעלה ולחתור להכרעה היתה נכונה. מלחמות לא מנצחים בהגנה. הכיתור של הארמיה שכנע את המצרים שאין תוחלת במלחמות.
אני מסכים עם כל מילה שכתב משה בנושא הויתורים החד צדדיים. חולשה מביאה לתוקפנות. מישהו מתאר לעצמו שניקיטה כרושצ’וב היה מציב טילים בקובה אילו היה נשיא חזק יותר בבית הלבן? אמר תדי רוזובלט “דבר דברי נועם והחזק מקל גדול”.
שבת שלום,
גיל
נכבדי, קראתי את התגובות שכולן, איך ללומר, בתוך הקופסה, כולן חכמות והיה ברור לי שאקבל בראש, הן מניצן והן מחברים נוספים.
בספרו של סקל “הסדיר יבלום” הוא חוזר שוב שוב על “מה היה קורא אם…”.
אני לא מתרשם מכול הטיעונים, של מה היה קורה אם לא היינו צולחים ומאגפים את ארמיה 3,
מה היה קורה חברים? האם הצבא המצרי היה מוכן להתקדם מעבר למעטפת הטילים? הרי כול התקדמות (ראו ואדי מבעוק) ללא החיפוי הזה משמעותו הייתה השמדה של המתקפה.
הדיון שלי היה לנסות ולהפעיל אצלכם קצת את הבלוטות של מחשבות מה היה קורה אם צה”ל לא היה יוצא לעשות משהו שתמיד ידע לעשות, רפלקס מותנה, ששולח מאות טנקים בקבוצות קטנות, ישר לטילאים שמחכים רק לזה, כי מישהו למד מצויין את צה”ל מתוך צפייה מהטריבונה על התרגילים של פריסות “שובך יונים”, אני מניח שבשטח הסתובבו לא מעט קציני מודיעין מצריים, מה גם שכול היה מסומן בחביות שלא נפספס חס ושלום, וכן, הם לא פיספסו.
אז הנסיון שלי כשל, מודה, לא ניתן לומר לחילים ותיקים שלקחו חלק בפעולות ובצליחה, ובהרגשת הנצחון בקרב, שמע, כול הרעיון לצלוח היה קצת מטורף, והמרחק בין הצלחה לכישלון היה כחוט השערה, אז אם נתעלם לרגע מתאוריות הקונספירציה ששבות לנבוט מעת לעת, נראה שאם צה”ל היה מסיג את המעוזים במיידי עם תחילת התקיפה, לא מבצע את “שובך יונים” כמו שבוצע, היה יכול לגייס ולהוריד את אוגדות המילואים בצורה מסודרת, מטפל עם חיל האוויר רק במצרים שיוצאים מחגורת ההגנה האווירית (משהו כמו 10-15 ק”מ מהתעלה מזרחה) , נותן למדבר הזה להכיל את שתי הארמיות, מה לדעתכם היה קורה? בסורים היו מטפלים פחות בלחץ, וחיל האוויר לא היה מאבד כ”כ הרבה מטוסים מטילי נ”מ בתעלה.
מעבר לכך, אני מניח שמעט מאוד חיילים שלנו היו נופלים בשבי, מספר ההרוגים היה קטן בוודאי באלף או יותר, אבל מי סופר, העיקר שניצחנו, לא?
הרי אני ב 1975 במילואים קסומים שנמשכו 45 יום סימנתי מימת ברדאוייל דרומה בדיוק את הקו הזה, קו הנסיגה הראשונה, פרק א’ בהסכם השלום עם מצריים, אז על מה בידוק לחמנו? את מי בדיוק ניצחנו.
עצם העובדה שארבעים שנה אחרי, חברי כאן מתקשים לחשוב קצת אחרת, ויש אפילו הטוען (משה) שאסור לסגת ולפנות שטחים, אני מניח שהוא מתכוון בזאת לאיו”ש, הרי מסיני נסוגנו מזמן, עד הסנטימטר האחרון.
אז נכבדים יקרים, תמשיכו להתאמץ קצת יותר, ולהציב מול הרעיון הזה משהו קצת יותר רציני, עם מפות, ולשחק את המשחק של “מה היה קורה אם” אני מכיר כמה מטובי חברי שעדיין היו טובי חבריי אם היינו מתנהגים לא כמצופה מאתנו.
עוזי,
העובדה שאתה משוכנע כי חשיבתך היא מחוץ לקופסה, וכי חשיבתם של אחרים היא בתוך הקופסה, אינה אומרת שאתה צודק. הביטוי ,חשיבה מחוץ לקופסה” מצביע על קו מחשבה חדשני ורענן, שאיש לא נקט בו לפני-כן ואשר יש בו משום עדות על בעליו כי הוא מהסוג המהפכני, המסוגל לראות מזווית שונה לחלוטין את שכל האחרים רואים באופן הישן והעבש.
אך “קופסת החשיבה” שלך מוצגת בראש חוצות זה יותר מ-40 שנה, עוד מימי מלחמת ההתשה, ואין בה כל חידוש. הטענה כי אילו נסוגונו מסיני – לדעת חלק מהאנשים עד קו המעברים ולדעת אחרים עד גבול הנגב – היתה נמנעת מלחמה עם מצרים ובעצם היה מושג שלום, היא טענה שכבר נלעסה עד דק. עשינו כן בימי הסכם קמפ דייויד, ונסוגונו מסיני עד המטר האחרון כבר ב-1982, אך שלום לא הושג. נחתם נייר הנחזה כהסכם שלום, אך מדינות ששורר ביניהן שלום אינן נזקקות לנפנוף בהסכמים אלא נוהגות זו בזו כמו בין ידידים: אין משמיצים, אין מטפחים שנאה, אין מקבלים בשנאה את הידידים הבאים לבקר, אין מלמדים את הנוער לשנוא את הידי, אין מטפחים צבא שכל-כולו מיועד ומתאמן ומתעצם למטרה הברורה היחידה שהיא השמדת אותו “ידיד”, וכן הלאה. בימים אלה שוררים כביכול יחסים מצוינים בין זרועות המודיעין שךנו וצה”ל ובין מקביליהם במצרים, אך זה אינו בשל הידידות המופלאה אלא משום שזה רצוי ונוח כעת לשלטון המצרי. מחר או כעבור שנה יחתם אולי הסכם בין מצרים ובין חמאס, להכות את כל אנשי האיסלאם המיליטנטי שבסיני, ואזי נחזור לקריאות השנאה והתיעוב מתוצרת הממשלה המצרית וזרועותיה. הרי הסכמים כאלה בין ערבים ובין מוסלמים נחתמו כבר באלפיהם, עד ההפרה הבאה המגיעה כעבור שבועיים, ובינתיים הם מאוחדים בשנאה לישראל ובשאיפה העזה להשמידה.
אם תחשוב באמת מחוץ לקופסה, תבין שלא היה סיכוי כי העניין שבינינו ובין המצרים יסתיים בהסכם כתוב ובדרך דיפלומטית, אלא רק בהתנגשות צבאית. המכה לכבודה של מצרים במש”י היתה כה עזה, עד כי חתימת הסכם עם ישראל, במיוחד אילו התיימר ההסכם לסיים את הסכסוך, היתה הופכת כל נשיא מצרי לבוגד בעיני כל הערבים. סאדאת הפיקח אומנם דיבר בעולם על שלום, אך מטרתו – שאותה לא הסתיר מעולם מעמו ומכל העולם הערבי – היתה לקבל מישראל את שאפשר לקבל בדרכי דיבור והסכמים, ולאחר-מכן להמשיך. אצלנו, כרגיל, התייחסו לדיבוריו אלה כאל “דיבורים לתצרוכת פנימית”, כפי שהתייחסו לאמרותיו כי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצריים על שחרור סיני. אנו מאמינים תמיד למה שאנו רואים כמה שטוב לאויב בעיניו, ונוהגים בכך בהתנשאות מעל הערבים הנחותים הללו, כביכול. להאמין לאויב שכוונתו היא בדיוק מה שהוא אומר? זה מתאים לעמים “רציניים” כמו שבדיה ונורבגיה, שחבל כי אינן שכנותינו. לעולם איננו מפנימים את הלקח שהיה על כל מדינאי עד סוף הימים ללמוד ממה שקרה לצ’מברליין במגעיו עם היטלר, שגם את דבריו ראה כדיבורים לתצרוכת פנימית. תואנות ותירוצים לא היו חסרים לסאדאת לתקיפת ישראל לאחר הנסיגה מסיני, במטרה להשיג לבסוף את השמדתה, וזוהי “תורת השלבים” על רגל אחת. כך בדיוק, בדיוק נמרץ, נוהג “ידידנו” אבו מאזן, וזה הבסיס לסירובו לחתום על הכרה במדינת ישראל – בתחום שייקבע בהסכם – כבמדינה יהודית, כדי להמשיך לאחר-מכן ולהציג את “דרישותיהם הצודקות” של ערביי הגליל, המשולש, הנגב ומה שאתה רוצה לקבל אוטונומיה ולבסוף מדינה. מדוע אפשר לסבול מדינות זעירות כמו “נסיכויות” המפרץ, ואי אפשר לסבול מדינה ערבית זעירה נוספת בגליל או בנגב?. הרי אלה הם בני העם הערבי הגלילי/הנגבי/המשולשי, שזוהי מולדתו מאז ימי אברהם אבינו!. בדיוק כפי שעריקאת טוען כיום כי הוא מצאצאיהם של רחב הזונה מיריחו, וכי המלך שלמה היה מוסלמי. זו גם הסיבה לכך שאבו מאזן אינו מוכן להסכים למגוריו של יהודי כלשהו – אף לא אחד ויחיד!- בתחומי המדינה שהוא רוצה להקים. ואנו ממשיכים להצטדק ולהתגונן וללחוש נימוקי ביטחון מטומטמים, בעוד הערבים אינם זזים מעמדותיהם אף מילימטר אחד. בצדק!. אצלם אינך מוצא אפילו איש רציני אחד הקורא לאחיו לכרות סוף-סוף שלום עם היהודים, כי איש כזה חייב לפני-כן למצוא עורך-דין טוב לכתיבת צוואתו ולהיפרד מראשו. הם מדברים שלום באוזני העולם, לרוב באנגלית, אך לעולם לא באופן רציני בינם ובין עצמם.
והם בהחלט חושבים בתוך הקופסה, כי אין צורך בנועזות מחשבתית כדי לתת לאויב את שהוא דורש. ואצלם אין עוזים המטיפים ל”חשיבה מחוץ לקופסה”, באופן המכוון תמיד, אבלך תמיד, לוויתורים לאויב.
אציע לך, עוזי, חשיבה אמיתית מחוץ לקופסה. חשוב על הערבים המחזיקים בתעודות זהות ישראליות כעל ערבים הנתונים תחת כיבוש ישראלי. הרי כך מתייחסים רוב-רובם למדינת ישראל, שעל טובה ועל יתרונותיה לפרט הערבי ולחירותו אינם מוכנים לוותר – ראה את צעקות ה”גזענות” שבר-דעת אינו יכול לקבלן, לנוכח ההצעה להעביר את אום אל פחם לתחום המדינה של אבו מאזן ללא הזזת איש מהם ממקומו – אך עדיין לא מצאתי ערבי ישראלי אחד שפרסם פומבית בתקשורת הערבית, ואולי אף שבת רעב או הפגין בראש חוצות, בקריאה לאחיו מארגוני המחבלים לחדול מרצח יהודים באשר הם יהודים. הרי כך נוהגים יהודים בישראל כשמדובר בפעולה למען עניין ערבי כלשהו, צודק או לא-צודק, והם משוכנעים תמיד כי חשיבתם היא “מחוץ לקופסה”.