מדור: 
תגובות: 
שנת 1954 הינה אחת השנים הסוערות שעברו על מדינת ישראל, למרות שלא נתקבעה ככזו בזיכרון הציבורי. בחודש דצמבר, 1953 מתפטר האב המייסד של המדינה הצעירה, דוד בן גוריון מתפקידו הכפול כראש ממשלה ושר הביטחון. כמחליפיו מתמנים משה שרת כראש הממשלה ופנחס לבון כשר ביטחון. בטרם עזב הזקן את תפקידו, השאיר למחליפו כשר ביטחון ירושה. ביומו האחרון בתפקיד (7 בדצמבר, 1953) הוא ממנה את משה דיין לרמטכ”ל.
בחודש מרץ 1954 מתמנה בנימין גיבלי לתפקיד ראש אמ”ן ובכך משלים את השילוש הבעייתי משהו: לבון – דיין – גיבלי.
פנחס לבון, אשר נחשב כיונה בדעותיו המדיניות ניסה, ככל הנראה, להתנתק מתדמית זו והמשיך באקטיביזם הביטחוני של קודמו בתפקיד (בניגוד לדימוי המקובל בציבור, ה 101 קמה בתקופתו של מרדכי מקלף כרמטכ”ל ולא בתקופתו של דיין והיא במידה רבה יציר כפיו של מדיניותו של בן גוריון) וכנראה ניסה לעלות עליו.
בשנה סוערת זו, אירעו שתי תקלות ביטחוניות אשר לאחת מהן תהיה השלכות בין לאומיות ולאומיות מרחיקות לכת. תקלות אלו נובעות מראשיתן ועד סופן בפזיזות ובחוסר מקצועיות של מקבלי ההחלטות.
לקראת חודש יולי, 1954 רבו הידיעות המודיעיניות כי הבריטים והמצרים קרובים להסכם על הסגת הכוחות הבריטיים ממצרים ובכלל זה מתעלת סואץ. ידיעות אלו נתקבלו בדאגה בקרב הצמרת המדינית ביטחונית. ללא כל עבודת מטה מסודרת ומתוך רצון לעשות “משהו”, נופלת ההחלטה: לפעול!
החל מנקודת זמן מסויימת בחודש מאי, 1954 התיעוד ההיסטורי מתערפל והופך לרשומון הסבוך ביותר בתולדות המדינה. בראשית שנות החמישים גויסו צעירים יהודיים מצריים ליחידה 131 באמ”ן. מטרת שני התאים שהוקמו (אלכסנדריה וקהיר) היתה איסוף מודיעין (מטלה שכלל לא הוכשרו אליה) וחבלה ולוחמה פסיכולוגית בעת מלחמה (למטלה זו עברו חלק מהחברים הכשרה קצרה בארץ). התאים היו רדומים עד חודש מאי 1954 כאשר נחת במצרים סוכן אמ”ן אברי אלעד והפעיל שוב את התאים. אברי קיבל את הוראת ההפעלה ממפקד היחידה, מוטקה בן צור. מטרת הפעולה (מבצע סוזאנה) היתה ביצוע חבלות במתקנים בריטיים ואמריקאיים במטרה להציג תמונה כאילו שלטון הקצינים אינו יציב ואל לה לבריטניה לסגת בעת הזו. רעיון מופרך מאין כמוהו.
כאן נעצור ונשאל: האם הרעיון עבר אישור של הדרג המדיני? ראש הממשלה, משה שרת כלל לא היה מודע לרעיון המבצעי אלא רק לאחר המעשה. יוצא איפוא, כי רק שר הביטחון היה בסוד העניינים מהדרג המדיני. השאלה שתמיד נשאלת בהקשר זה הינה “מי נתן את ההוראה”. נחזור לשאלה זו מאוחר יותר.
גורם נוסף שתמיד נעלם כאשר דנים במבצע סוזאנה הוא משה דיין, הרמטכ”ל. חילופי ההאשמות באשר לגורם אשר נתן את ההוראה הינם בין שר הביטחון לראש אמ”ן. להיכן נעלם הרמטכ״ל? בתקופה המבצע עצמו שהה הרמטכ”ל בביקור בארצות הברית. אך ההוראה ניתנה בחודש מאי, 1954. האמנם הרמטכ”ל לא היה שותף סוד למבצע?
נחזור שוב לביצוע הפעולה. תא אלכנסדריה ביצע פעולה ראשונה בסניף דואר ב 2 ביולי, 1954. הפעולה הבאה בוצעה על ידי שני התאים במרכזי תרבות אמריקאיים במקביל ב 14 ביולי, 1954. הפעולה הבאה בוצעה ב 23 ביולי, 1954 יום השנה השני להפיכת הקצינים החופשיים בבתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. בכניסה לקולנוע ריו באלכנדריה התלקח המטען בכיסו של פיליפ נתנזון, חבר התא האלכנסדרוני והוא נתפס. מנקודה זו החלה התמוטטות הרשת שהמשיכה במעצרים ועינויים של חברי התאים, משפט ראווה (משפט קהיר), הוצאתם להורג של מפקדי התאים ד”ר משה מרזוק ושמואל עזר הי”ד, מאסרם הממושך של חברי התאים עד לשחרורם ב 1968 של נידוני קהיר.
הפעולות בוצעו באופן חובבני וחברי התאים לא הקפידו על מידור ולכן ההתמוטטות הרשת היתה מהירה. כמו כן, קיים חשד (שלא הוכח מעולם) כי מפקד הרשת, אברי אלעד הסגיר את הרשת למצרים. לעניות דעתי, הראיות הנסיבתיות מוכיחות מעבר לכל ספק סביר כי אברי בגד והסגיר את הרשת.
התמוטטות הרשת היתה אות הפתיחה למחול שדים בארץ הידוע בכינויו “הפרשה”. אין בכוונתי לדון בפרשה וספיחיה. השאלות הכבדות, שאליהן לא ניתן מענה מספק מעולם הינן:
v האם היה היגיון מבצעי מאחורי הפעלת הרשת במצרים? האם היה לפעולה כלל סיכוי להניא את בריטניה מהחלטתה?
v כיצד מבוצעת פעולה כזו, ללא הסכמת או יידוע של ראש הממשלה?
v האם נשקלה כלל האפשרות של נפילת הרשת, הכנת נתיב מילוט או מתן סיפורי כיסוי?
v האם נשקלו ההשלכות במקרה של נפילת הרשת?
לשאלה זו מצטרפת כמובן, השאלה הגדולה מכולן והיא “מי נתן את ההוראה”. לטעמי, השאלה אינה מנוסחת נכון. השאלה האמיתית הינה “מתי ניתנה ההוראה”. גם על פי גירסת גיבלי הוא קיבל את ההוראה מלבון ב 16 ביולי, 1954, הווה אומר לאחר שתי הפעולות הראשונות שבצעה הרשת במצרים. הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך כי הצבא יצא לפעולה על דעת עצמו ולבון אישר את ההוראה בדיעבד, למרות שכנראה היה שותף לתכנון המבצעי. את האמת לקח עמו גיבלי אל קברו.
בשנת 1954 אירעה עוד תקלה ביטחונית, אשר התקבעה באתוס הציוני בשל אחד מגיבוריה, אורי אילן הי”ד. מדינת ישראל היתה צמאה מאז ותמיד למידע מודיעיני. כבר אז, הובנה חשיבותו של מודיעין האותות (סיגינט) והושקע מאמץ באיסופו ממדינות ערב. אחת הדרכים היתה מתקן האזנה שחובר לקו הטלפונים הסורי סמוך למוצב תל פאחר. תחזוקת המתקן היתה באחריות סיירת הצנחנים. לקראת סוף 1954 הוחלט להעביר את האחריות לתחזוקת המתקן לסיירת גולני. סגן מאיר מוזס מסיירת גולני נלווה לאחת מן החדירות של החוליה בפיקודו של סמל מאיר יעקובי מן הצנחנים על מנת ללמוד את התורה. ב 8 בדצמבר נלווה לחוליה גם סמל אורי אילן מסיירת גולני לקראת “החלפת חתימות” עם הצנחנים. החוליה חדרה לרמת הגולן מאיזור קיבוץ דן ונפלה למארב סורי. חמשת חברי החוליה הובלו לכלא אל מאזה לחקירות ועינויים. במהלך החקירות, התאבד אורי אילן וגופתו הוחזרה בו ביום לישראל. הסורים החמיצו את הפתקים שהחביא בבגדיו, שהמפורסם בהם הוא הפתק “לא בגדתי, התאבדתי”. מאיר מוזס נשבר בחקירה, לאחר שהופגש עם סוכן סורי ששהה בארץ וזיהה אותו. הוא ומאיר יעקובי החליטו לגלות לסורים את מקום המתקן על מנת להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית של המתקן. לרוע המזל, חומר הנפץ לא פעל והמתקן נפל לידי הסורים. החמישה חזרו לארץ במרץ 1956 במסגרת חילופי שבויים עם הסורים.
הערת אגב, השבויים הסורים נפלו לידינו בסדרה של מבצעים יזומים של הצנחנים שלא רצו להפקיר את חבריהם בשבי, מה שאי אפשר לומר על נידוני הפרשה אשר צה”ל לא דרש אותם ב 1956, למרות 6,000 השבויים שנפלו בידיו, לרבות מושל עזה, הגנראל דיגאווי אשר שימש כאב בית הדין במשפטי קהיר.
ארבעת חברי החוליה חזרו מן השבי הסורי לסיוט: מאיר מוזס ומאיר יעקובי הואשמו במורך לב ובמסירת ידיעות לאויב. ההוראה לשפוט אותם הגיעה מן המטכ”ל. מוזס נידון להורדה לדרגת טוראי. יעקובי והורד בדרגה אחת. רק ב 1969 הוחזרו להם דרגותיהם, לאחר שנתפסו מסמכים סוריים שהוכיחו כי השניים ניסו להפעיל את המתקן. למאיר יעקובי זה כבר לא עזר. הוא נפל במיתלה.
בתחקיר של ערוץ 2 שפורסם לפני כשנה עולה כי לאמ”ן היה ידוע כי המתקן נחשף והסורים מכינים מארב לחוליה. למרות זאת, החליט הצבא לשלוח את החמישה לגורלם והגדיל לעשות ושפט אותם על האשמות מופרכות כאשר מדובר בחיילים אשר נופלים בשבי.
שתי פרשיות שנשכחו מעט בנבכי ההיסטוריה, אך עדיין יכולות ללמד אותנו מה גורלה של פזיזות בנושאים מדיניים – ביטחוניים ואת החשיבות בביצוע עבודת מטה מסודרת ותכנון ארוך טווח. דומני, כי הלקחים של שתי פרשיות אלו לא נלמדו גם היום.
ג’יבלי כתב את סיפור חיו עם סופר צללים [לא אלמוני] ואחרי סיום הספא החליט לא לפרסמו ושמר אותו בכספת. אני מניח ששם כנראה כתוב יותר ממה שפורסם עד היום על הפרשה.