“חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – קרבות “חמוטל” ו”מכשיר” במלחמת יום הכיפורים

פיענוח תצ”א ועריכת תרשימים  –  ניצן שפירא

פרק ב’

8.10.73  בין 1200 – 1730  –  חטיבה 500

את גזרת פתחת “פוטון” תפס בשעות הבוקר של ה-8.10 גדוד 184 מחטיבה 14. הגדוד נערך משני צידי ציר “טליסמן”, כאשר המג”ד עם 2 פלוגות מוקטנות על “סגול 204″ מצפון ל”מכשיר”, והסמג”ד עם פלוגה מוקטנת בחלק של “חמוטל” שמצפון ל”טליסמן” –  “סגול 205” (1). המצרים לא התקדמו בגזרה זו בשעות הבוקר של ה-8.10, אך הפעילו על יחידות חטיבה 14 אש ארטילרית. בשעה 1045 קיבלה חטיבה 14, כמו שאר יחידות אוגדה 143, פקודה לעזוב את עמדותיה בגזרה המרכזית ולרוץ לגזרה הדרומית.

לפני יציאתם מגזרת ציר “טליסמן” הבחינו מפקדי גדוד 184, וגם מח”ט 14 ומג”ד 196 (שהיו באיזור “נוזל”), בריכוז כוחות גדול בצפון “מיסורי” (2).

על הרצת הסרק של כל אוגדה 143 לגזרה הדרומית ובחזרה ב-8.10 – “המרדף אחרי אווזי הבר” כלשונו של סגן מפקד אוגדה 143 (3), כבר נכתב רבות. ראשיתה של הפקודה לנוע לגזרה הדרומית היתה במסגרת מימוש שלב ב’ של תכנית התקפת הנגד הפיקודית של ה-8.10, תוך חוסר מודעות או התעלמות של אלוף הפיקוד מכך שהשלב הראשון של תכנית ההתקפה הפיקודית –  התקפת אוגדה 162, נחל כשלון חרוץ. בהמשך התפתחה ברשתות הקשר תחושה כי המשימה היא להזדרז ולהציל את הגזרה הדרומית מקריסה עקב חדירה של דיביזיה 4 המשוריינת בגזרה הדרומית, שלא היתה כלל. כך למשל, ראה את הדברים מח”ט 14 –  “התחושה שלי היתה שמשהו חמור אירע בגזרה הדרומית, משהו קטסטרופלי, וכי יש לתגבר את הגזרה הדרומית בבהילות. חששתי שדיביזיה 4 פרצה מזרחה ואוגדה 252 קרסה תחתיה” (4), ומח”ט 421 דיווח באופן דומה : “הרושם שהיה לי אז….שיש שם קטסטרופה במיתלה, ואני הבנתי מרשתות הקשר שדיביזיה 4 המצרית כנראה פרצה שם ורצה לכיוון המיתלה” (5). לתחושה זו תרם הלחץ של הפיקוד, לרבות אלוף הפיקוד, כפי שהשתקף ברשתות הקשר. כך למשל, בשעה 1309 דחק אלוף הפיקוד באוגדה 143 :”..מהר למטה בהול. יש למטה התקפות נגד כבדות…” (6). קצת לפני כן מדווח אלוף הפיקוד ישירות לשר הבטחון כי “…יש שם [בגזרה הדרומית – ע.מ.] פריצה גדולה של שריון מצרי” (7). יצויין כי רמ”ט אוגדה 143, שקיבל מאלוף הפיקוד את פקודת התזוזה לגזרה הדרומית, הציע כי הגזרה תועבר בצורה מסודרת לכוחות אוגדה 162 : “..שיקבלו בצורה מסודרת אצלנו את ‘כישוף-חמדיה-מכשיר'”. תגובת אלוף הפיקוד היתה : “הכוח שיש לו מגע עם ‘מיסורי’, אותו תזיז אחרון. זה הכל”. (8). ואכן, יחידות חטיבה 14 פינו את העמדות שהחזיקו בהן לאורך ציר “טליסמן” ללא החלפה וללא חפיפה עם יחידות אוגדה 162.

לגזרת חטיבה 14 לאורך ציר “טליסמן” נכנסה בסביבות השעה 1100 חטיבה 500 מאוגדה 162, עם שניים מגדודיה – 429 ו-433. לא התבצע תיאום בין האוגדות, וגם לא בין החטיבות, ומח”ט 14 ביציאתו על ציר “טליסמן” אף חשש מהיתקלות בין שני הכוחות. מח”ט 14 ניסה להקים קשר עם הכוח הנכנס בערוץ חירום חש”ן, ללא הצלחה. בהמשך זיהה מח”ט 14 את מח”ט 500 הנכנס עם כוחותיו בציר “טליסמן” (9).

חטיבה 500 היתה חטיבה מעורבת סדיר-מילואים של טנקי “שוט” (סנטוריון) בפיקודו של אל”מ אריה קרן, שהתבססה על מתקן האימונים ליחידות שדה בצאלים (שנקרא אז “מתקן 500”). לאחר הגיוס וההתארגנות עם פרוץ המלחמה, ירדה החטיבה על זחלים לגזרה הצפונית של התעלה. בבוקר ה- 8.10 ירדה החטיבה דרומה במסגרת הערכות אוגדה 162 להתקפת הנגד, והתרכזה על ציר הרוחב מצפון לטסה כחטיבת עתודה אוגדתית. בין השעות 1030-0800 קיבלה החטיבה סדרת פקודות לנוע מערבה בצירי “ספונטני” ו”טליסמן”, לעבור את יחידות אוגדה 143 הנמצאות במגע עם האויב, ולהיות בכוננות לירידה דרום-מערבה דרך “חלוץ-חמוטל-מיסורי” לכיוון “מצמד”, ובהמשך (בשעות הצהריים) גם להיות בכוננות לחבור למעוז “פורקן” (10).

גדוד 433 היה הגדוד הסדיר של חטיבה 500, שהורכב מהסגל הסדיר ומהטנקים של מתקן 500 בצאלים. בפיקודו של סא”ל נחום זקן. הגדוד נכנס ראשון בציר “טליסמן”, תפס עמדות שאותן עזב גדוד 196 מחטיבה 14 באיזור “נוזל”, וניהל אש עם כוחות מצריים במתחם “צידני”, בצומת “טליסמן-לכסיקון” וסביב מעוז “פורקן”. גדוד 429, גדוד מילואים בפיקודו של סא”ל דן ספיר, נכנס בעקבות גדוד 433, ותפס את “חמוטל” עם כוח קטן מאד, שמנה בשיאו 11 טנקים. פלוגת הסיור החטיבתית (ג’יפים) עלתה לתצפיות בקו “ציונה”, ולדברי המח”ט חלקה אף עלה לתצפיות בצפון “מכשיר” (12). המח”ט, שלא היה על טנק אלא בזחל”מ, התמקם “בין שני הגדודים”, בקרבת גדוד 433 (13). גדוד 430 של החטיבה נכנס לציר “ספונטני” שמצפון לגזרה, ובהמשך הבוקר הועבר ת.פ. חטיבה 460. פרישת החטיבה בשלב זה היתה אמורה לאפשר לה לצאת למשימותיה החלופיות –  על בסיס “פוטון” לכיוון “מיסורי” ו”מצמד”, או על בסיס “טליסמן” לכיוון “פורקן”.

החל מהשעה 1330, הבחינו מח”ט 500 ממקומו באיזור “נוזל”, ומג”ד 429 מעמדותיו ב”חמוטל”, כי המצרים מתקדמים ממרחב “מיסורי” לעבר “חמוטל”. הכוח המצרי מנה, לדברי מח”ט 500, כ-40 טנקים, כמה עשרות נגמ”שים וכ-1500 חיילי חי”ר (14). למעשה היו אלה שני הגדודים הקדמיים של חטיבה 112, כל אחד מהם עם פלוגת הטנקים המוקצית לו מגדוד הטנקים החטיבתי. מח”ט 112 העיד בספרו: “…החלטתי לשנות את העיקרון הטקטי ולתקוף קודם עם החי”ר, כשאחריהם מתקדמים הטנקים” (15).  גדוד 429 השמיד בשלב זה מספר טנקים מצריים בטווחים של 3000-1500 מ’ (16). בתחילה סבר מח”ט 500, עדיין שבוי בפרדיגמה של התייחסות מזלזלת לחי”ר המצרי פרי מלחמת ששת הימים, כי החי”ר המצרי הוא טרף קל לטנקים שלו, וכך העיד בועדת אגרנט: “….בתחילה לא הייתי מוטרד…עניתי לו [למג”ד 429 – ע.מ.] שחי”ר ברגל, בטווחים כאלה רחוקים….זה ממש לחם לטנקים..” (17). אולם עד מהרה הסתבר שזהו איום של ממש. הכח המצרי המשיך להתקדם על בסיס ציר “פוטון”, והירי של הכוח הקטן של גדוד 429, וירי ארטילרי שהפעיל מח”ט 500, לא עצרו את ההתקדמות המצרית, אם כי נגרמו לכח המצרי אבידות – שניים ממפקדי הפלוגות המצריים נהרגו (ראה פרק א’). הכוח המצרי המתקדם קיצר טווח אל טנקי הגדוד. תחת הלחץ המצרי, נסוגה אחת מפלוגות הגדוד בניגוד להוראת המג”ד, והמג”ד נשאר על היעד עם 4 טנקים. בין 1530-1515 נסוג מג”ד 429 עם הכוח הקטן שלו מעמדותיו בשטח הגבוה של “חמוטל” אל מרגלות הדיונה, קרוב לציר “טליסמן” (לתיאור הקרב של גדוד 429 – ראה להלן).

מח”ט 500 חשש כי המצרים יאגפו אותו במרחב “חמוטל-ציונה” וינתקו את הכח שלו שבאיזור “חזיזית-נוזל” מטסה. בשעה 1515 אף דיווח מח”ט 500 למפקד האוגדה כי החי”ר המצרי כבר מתקרב לצומת “פוטון-טליסמן” (18). המח”ט הגיע למסקנה שיש לבצע התקפת נגד כדי לחזור ולהשתלט על “חמוטל”. המח”ט דיווח על המצב למפקד אוגדה 162 וביקש לשחרר אותו ממשימת גדוד 433 ב”נוזל” כדי לבצע התקפה על “חמוטל”. כמו כן ביקש מח”ט 500 סיוע אווירי, שלא קיבל. בכוונת המח”ט היה לתקוף עם גדוד 433 ממערב למזרח. בשלב זה התערב בשיחה מח”ט 460 והציע לשלוח לחטיבה 500 חלק מגדוד 198 שבחטיבתו, שסיים מילוי מחדש באיזור “ספונטני 34″, ממזרח ל”הברגה”. מח”ט 460, שהחזיק באותה עת בעמדות במרחב “הברגה-זנגביל”, חשש שהתמוטטות אחיזת חטיבה 500 בשטחים השולטים שמדרום לו תסכן את חטיבתו באגפה הדרומי. בתחילה הציע מח”ט 460 לשלוח 7 טנקים, ובסופו של דבר נשלח הגדוד במלואו  –  15-14 טנקים (19).

עתה, כאשר עמדו לרשותו 3 מסגרות גדודיות, תכנן מח”ט 500 לתקוף את “חמוטל” בהתקפת נגד חטיבתית, כאשר בשלב הראשון גדוד 433 בחיפוי מעמדות מצפון, באיזור צומת “חזיזית-טליסמן”, וגדודים 198 ו-429 תוקפים מצפון-מזרח לדרום-מערב. בשלב שני היה גדוד 433 אמור להצטרף להתקפה על “חמוטל”. “מכשיר” לא עלתה בשלב זה למודעותו של המח”ט כיעד רלבנטי (20).

וכך תיאר מח”ט 500 את תכנית ההתקפה שלו בעדותו בתחקיר פיקוד הדרום – ” התכנית שלי היתה לעלות על ‘חמוטל’ חזרה כאשר נחום זקן [גדוד 433 – ע.מ.] …בחיפוי. פלוגת טנקים שהיתה מתוך דן ספיר [גדוד 429] על ‘ציונה’, נשארה ב’ציונה’ בחיפוי ודן ספיר וארצי [צ”ל עמיר יפה – גדוד 198] שיוצאים מכיוון ‘חזיזית’ לעלות כשנדמה לי שגבול הגזרות היה בערך המשך קו ‘חזיזית’. עמיר מצד שמאל דן ספיר מימין….לפני ההסתערות קיבלתי שוב ארטילריה והפעם יותר והורדתי אותו על ‘חמוטל’ על החי”ר והם נשכבו….” (21).

תיאור זה שבדיעבד, של התקפה חטיבתית סדורה ומנוהלת, מייפה את המציאות שהיתה בשטח, הן מבחינת השליטה בכוחות והן מבחינת פרישתם בשטח, כפי שיפורט להלן. ההתקפה החטיבתית לא נוהלה, ולמעשה כל מסגרת גדודית ניהלה קרב עצמאי, תוך דילול המסגרות הגדודיות המדוללות ממילא לצורך חיפוי פנים גדודי, ללא הסתייעות ביחידות השכנות, וללא שליטה ותיאום חטיבתיים. אף אחד משלושת הגדודים לא הצליח לבצע את המשימה, ושלושתם נסוגו מן הזירה כשגדוד אחד מוכה קשות, גדוד שני איבד את מפקדו, והגדוד השלישי נעצר בפקודה תוך כדי מילוי משימתו, כשכבר לא היה טעם להמשיך ולבצעה.

קרבות גדוד 429 – הניסיון לעצירת התקפת חטיבה 112 והתקפת הנגד של הגדוד

גדוד 429 היה גדוד מילואים של חטיבה 500 בפיקודו של סא”ל דן ספיר. הגדוד הגיע לגזרה הצפונית בלילה הקודם, וכאשר העבירה אוגדה 162 את האחריות לגזרה הצפונית של  התעלה לידי “כח נמר” בפיקודו של קלמן מגן, קיבל המג”ד הוראה להשאיר את פלוגה ב’ בגזרה הצפונית (22), כך שהגדוד הגיע לגזרת “טליסמן” כשהוא חסר פלוגה. בסה”כ מנה הגדוד עם כניסתו לציר “טליסמן” לקראת צהרי היום 16 טנקים. בהגיע הגדוד לאיזור טסה, דיווח מ”פ א’, סגן מנחם לוי, כי הטנקים שלו ריקים מדלק, והיה צורך “להילחם” על הזכות לתידלוק ממיכליות דלק שנועדו לתדלק את טנקי אוגדה 143 לקראת מרוצתם דרומה. המג”ד החליט שלא להתעכב, ויצא ל”חמוטל” עם 5 טנקים – 4 של פלוגה ג’, בפיקודו של סרן ליאור בן-חור וטנק המג”ד. בהמשך הצטרף למג”ד מ”פ א’, סגן מנחם לוי עם 3 טנקים. המג”ד פרס את הכוח הקטן על “חמוטל” כאשר הוא ופלוגה א’ המוקטנת מתמקמים מצפון בעמדות באיזור קו גובה 100, כ-1000 מ’ מזרחית לאיזור הגבוה של ראש “חמוטל” (“אדום 6725”), ופלוגה ג’ המוקטנת מדרום בעמדות קדמיות יותר על ציר “פוטון”, מצפון לציר, ובשליטה עליו.

בשלב זה החל הכוח לזהות את התקדמות חטיבה 112 בטווחים שהחלו ב-4000 מ’ והלכו והתקצרו. טנקי הגדוד ניהלו אש עם הטנקים המצריים המתקדמים והדליקו את חלקם. בטנק המג”ד נגמרה בטן התחמושת הכבדה. כמו כן הופעלה אש ארטילרית על הכוח המצרי המתקדם. אולם ההתקדמות המצרית לא נעצרה. בינתיים חבר לגדוד כוח סמ”פ א’ שסיים את התידלוק בטסה (3 טנקים), והמג”ד החליט לצרף אותו לפלוגה ג’ הדרומית. לאחר הצטרפות טנקי סמ”פ א’ מנה הכוח הגדודי על “חמוטל” 11 טנקים.

בשלב מסויים נוצר נתק בתוך הגדוד בין הכוח הצפוני (המג”ד וטנקי מ”פ א’) לדרומי (פלוגה ג’, שכללה עתה את טנקי סמ”פ א’). הגדוד המצרי המוביל (גדוד 335 – ראה פרק א’), התקרב מאד לעמדות פלוגה ג’, והתפתח קרב בטווחים קצרים. שני טנקים נפגעו, אך לא יצאו מכלל פעולה. המג”ד בעמדתו מצפון לא ראה קרב זה ולא היה מודע לו, והיה תחת הרושם שההתקפה המצרית נשברה, כל הטנקים התוקפים הושמדו, ואפשר לצאת להתקפת נגד. המג”ד נתן פקודה להתקפה, ובמסגרת הפקודה אף הורה למ”פ החרמ”ש, סרן יוסי מינרב, שפלוגתו המתינה בצומת “טליסמן-פוטון”, להיכנס עם הזחל”מים על ציר “פוטון” כדי לסייע בהסתערות על החי”ר המצרי. בעודו פוקד על ההסתערות הגדודית, ראה המג”ד את טנקי פלוגה ג’ נוסעים לאחור, וכשהורה למ”פ לעצור, השיב לו המ”פ כי הטנקים שלו נסוגו ללא אישור והוא נשאר לבדו ולכן גם הוא נסוג (23). הכוח האחרון בגזרה הדרומית שנסוג היה של סמ”פ א’, עם 2 טנקים, וגם הוא נסוג לאחר שהחי”ר המצרי הגיע למרחק של כ-50 מ’ מהטנקים שלו. במקביל, זחל”מי פלוגת החרמ”ש נעצרו בהתקדמותם לאחר שירדו לשטח מציר “פוטון” כקילומטר מדרום לצומת “טליסמן-פוטון”, וחלקם נתקעו בחול.

המג”ד, שנותר לבדו על היעד עם שלושת טנקי מ”פ א’, ירד עם הכוח שלו לשטח הנמוך של “חמוטל” מדרום לציר “טליסמן”. במקביל ארגן הסמג”ד, רס”ן אריה ארצי, את הכוחות הנסוגים מפלוגות א’ וג’ בעמדות לאורך ציר “טליסמן” בין “ציונה” לצומת “טליסמן-פוטון”, ופלוגת החרמ”ש חילצה את עצמה. בכך הסתיים השלב הראשון של הלחימה בין גדוד 429 לחטיבה 112 המתקדמת בנסיגה של הגדוד (24).

התקפת הנגד של הגדוד

להסתערות במסגרת התקפת הנגד החטיבתית יצא גדוד 429 עם 4 טנקים בלבד – טנק המג”ד עם חלק מפלוגה א’, בפיקודו של מנחם לוי, שמנה 3 טנקי קצינים. לא ברור מדוע לא הצטרפו להתקפה הטנקים שנסוגו מהאגף הדרומי של העמדות בעת ניסיון עצירת התקדמות חטיבה 112. לדברי כמה מקציני הגדוד, פלוגה ג’ של הגדוד, פלוגת בן-חור, לא הצטרפה להתקפה, כשהמ”פ טוען שהטנקים שלו ללא תחמושת וללא דלק. גם כוח סמ”פ א’, שצורף לפלוגה ג’ ונסוג עימה, לא השתתף בהתקפה. הכוח ב”ציונה”, שכלל עתה את פלוגה ג’ וכמחצית מטנקי פלוגה א’ (ויש להניח שבינתיים הצטרפו טנקים נוספים שהתעכבו בתידלוק בטסה), ירה בחיפוי להתקפת כוח המג”ד. כוח החיפוי היה בפיקודו של הסמג”ד. מח”ט 421 העיד בתחקיר פיקוד הדרום כי כאשר הגיע לאיזור “ציונה”, לקראת השעה 1700 – “..ראינו באיזור ‘ציונה’ עומדים כ-11-10 טנקים יורים לכיוון ‘חמוטל – מכשיר’ בטווחים של 2500 מ’, ויורים עליהם מכיוון ‘מכשיר-חמוטל'” (25). בחוכמה שלאחר מעשה, יש מקום לתהות מה היתה יעילותו של החיפוי מטווח כזה, כאשר הסיכון העיקרי לכוח המסתער היה החי”ר המצרי המצוייד בנשק נ”טי. שאלה נוספת היא כיצד נמצאה לטנקי פלוגה ג’ תחמושת לירי לחיפוי, עתה משנערכו על רכס “ציונה” ? שאלות אלה יישארו ככל הנראה ללא מענה.

האם הורה המג”ד לשלושת רבעי הכוח שבפיקודו להישאר בחיפוי, כאשר החליט לצאת להתקפה רק עם רבע מטנקי הגדוד – ארבעה טנקים ? לדברי מ”פ א’, סגנו ביקש אישור לחזור לפלוגה עם שלושת הכלים שלו ולהצטרף לכוח המג”ד, אך המג”ד הורה לו להמתין. לשאלת חוקר ועדת אגרנט מדוע, השיב המ”פ : “יתכן שהוא [המג”ד] חשש שהוא לא [יודע] בדיוק את המיקום של האויב, וחשב שהם יגיעו אלינו בשטח חשוף, אני לא יודע בדיוק מה היתה מערכת השיקולים שלו, יתכן שהוא העדיף להשאיר אותם עם הסמג”ד” (26). אשר לפלוגה ג’ – לפי עדויות אנשי הגדוד, בשלב זה ניתק הקשר בין המג”ד לבין מ”פ ג’, ולמעשה מאז הנסיגה ללא אישור של פלוגה ג’, לא היה קשר בין המג”ד למ”פ. מכל מקום, אין דרך להבין לאשורה את החלטת המג”ד לצאת להתקפה גדודית עם ארבעה כלים.

לפי הפקודה החטיבתית החיפוי להתקפה היה אמור להינתן ע”י גדוד 433. ספק אם החיפוי של גדוד 433, מעמדותיו באיזור צומת “חזיזית-טליסמן”, היה יעיל להתקפת מג”ד 429 עם כוחו הקטן. קציני גדוד 429 לא היו מודעים לחיפוי של גדוד 433.

לפי עדות מ”פ א’ שיצא עם המג”ד להתקפה, עליית הכוח על היעד התנהלה במקביל לכוח “מגחים” (טנקי פטון), וזה תיאור מתאים לפלוגת ה”מגח” (4 טנקים) שגדוד 198 הגיע איתה לזירה (ראה להלן). הכוח הגדודי הקטן עלה לעמדות באיזור נ.ג. 103, במרחק של כ-2000 מ’ ממזרח לאיזור הגבוה של “חמוטל”, כשלצידו הכוח של גדוד 198 (ראה איור מס’ 9). כאשר גלש כוח המג”ד מן העמדות במדרון שלפניו כדי להתקדם לכיוון ראש “חמוטל”, נתקל בטנקים מצרים שהיו בעמדות ברכס שממנו נסוג כשעה לפני כן, והתפתח קרב טנקים בטווחים קצרים. לדברי קצין הקשר הגדודי, שהיה טען קשר בטנק המג”ד, הצידוד החשמלי בטנק המג”ד היה תקול, ומשום כך לא הספיק התותחן לצודד את הצריח בצידוד ידני לכיוון טנק מצרי שהיה ממולו, וירי הטנק המצרי הקדים את ירי טנק המג”ד. הטנק נפגע בצריח מצד ימין, המג”ד דן ספיר נהרג מיד והתותחן נפצע. אנשי הצוות נחלצו מהטנק ורצו בשטח עד שחולצו ע”י טנק של גדוד 198. באותו זמן ראה מ”פ א’ את ה”מגחים” של גדוד 198 נדלקים. פלוגה א’ (3 טנקים) נחלצה מהשטח הנחות וירדה לציר “פוטון”, ומשם לריכוז הגדודי באיזור “ציונה”. בכך הסתיים חלקו של גדוד 429 בהתקפת הנגד של חטיבה 500 (27).

האם ידע מח”ט 500 כי כאשר נתן פקודה לגדוד 429 לתקוף את “חמוטל”, הכח התוקף בפועל היה בגודל של מחלקה מוגברת – 4 טנקים ? מסתבר שכן. בשיחה בין מח”ט 500 למפקד האוגדה בשעה 1625, אמר המח”ט : “1 [גדוד 429] עם 5-4 כלים נמצא באיזור ‘חמוטל 27′” [הכוונה ככל הנראה ל”טליסמן 27″ – ע.מ.]. יתכן שאפשר להסיק מכך כי המח”ט פגש את דן ספיר וכוחו הקטן על ציר “טליסמן”, בדרכו מ”נוזל” מזרחה (ראה להלן). מפקד האוגדה לא הפנים מידע זה, ואפילו כאשר הוציא לאור את ספר זכרונותיו ב-1979, עדין סבר שגדוד דן ספיר בהסתערותו כלל 15 טנקים (29).

התקפת גדוד 198

גדוד 198, שבמקורו הורכב מפלוגות קורס מפקדי טנקי “שוט”, ופלוגת מגמת “שוט” בקורס קציני שריון, בפיקודו של סא”ל עמיר יפה, השתייך לחטיבת בית הספר לשריון – חטיבה 460. הגדוד התרכז בצהרי ה-8.10 למילוי מחדש באיזור “הברגה”, לאחר שהשתתף בקרבות הבוקר במסגרת התקפת הנגד של אוגדה 162 שנכשלה. בסביבות השעה 1530 קיבל המג”ד הוראה לחבור לחטיבה 500. הגדוד כלל בשלב זה 2 פלוגות אורגניות מוקטנות –  פלוגת קמ”ט (קורס מפקדי טנקים) “שוט” כ’ בפיקודו של יקי ודמני, פלוגת קק”ש (קורס קציני שריון) “שוט” ס’ בפיקודו של דני רביב, ופלוגה מוקטנת של טנקי “מגח”, פלוגה ל’, בפיקודו של יורם אופיר, שהורכבה ברובה משרידי גדוד 9 של חטיבה 14 שנשחק כליל עוד ב-6.10 בגזרה הצפונית של התעלה. בסה”כ מנה הגדוד 10 טנקי “שוט” ו-4 “מגח” (30).

הגדוד החל לנוע מאיזור “הברגה” דרומה על ציר “חזיזית”. בשלב ראשון הורה מח”ט 500 למג”ד, בתיווכו של מח”ט 460, לתפוס את איזור “חלוץ”, כדי לחפות על יציאת גדוד 433 מ”נוזל” (31). בהתאם לכך ירד הגדוד מציר “חזיזית” מזרחה, ותפס עמדות במרחב הדיונות שממזרח ל”חלוץ”. מעמדות אלה ביצע המג”ד זיהוי יעדים, זיהה את גדוד 429 בשטחים שמדרום לו, זיהה בטעות את האיזור הגבוה של צפון “מכשיר” כראש “חמוטל”, ובהתאם לכך כיוון בהמשך את התקפת הגדוד. עד שלב מאוחר מאד, לפחות עד 1628, לא נוצר קשר ישיר בין מג”ד 198 למח”ט 500 (32).

לאחר 1630 קיבל מג”ד 198 ממח”ט 500 את הפקודה להתקפה ב”חמוטל”. לדברי המג”ד לא היתה פקודה מסודרת של המח”ט להתקפה החטיבתית. המג”ד לא קיבל מידע על האויב ב”חמוטל”, למרות שמידע כזה היה בידי המח”ט מאז הצהריים, וגם לא חלוקת גזרות בין הכוחות התוקפים. לדברי המג”ד –  “..הגדרתי לי את השטח החיוני, את השטח השולט והחלטתי שאותו אני כובש. לא זכור לי, אני אומר את זה בוודאות עכשיו, שניתנה שם איזושהיא פקודה מפורשת…לא זכור לי שנאמר שאיזשהוא כוח יחפה” (33). עם זאת המג”ד ראה את הכוח המפוצל של גדוד 429, כוח המג”ד והכוח שב”ציונה”, והעריך בטעות שאלה שני גדודים נפרדים של חטיבה 500.

התקדמות הגדוד מאיזור “חלוץ” לכיוון “חמוטל” נעשתה במגמות לפי תאי השטח. לדעת אחד מקציני הגדוד הירי לכיוון “מכשיר” התחיל עוד מעמדות שמצפון לציר “טליסמן”, בין כת’יב עיפן ל”טליסמן 26″ (ראה מפה מס’ 11), בטווח של כ-4000 מ’ (34). הגדוד חצה את ציר “טליסמן”, ככל הנראה מדרום מזרח למתג 26, ותפס עמדות במרכז “חמוטל”, ככל הנראה באיזור נ.ג. 103, כאשר פלוגת ה”מגח” ל’ מימין (מערבית), פלוגה כ’ במרכז ופלוגה ס’ משמאל (המזרחית ביותר). מעמדות אלה ניהל הגדוד אש למטרות בצפון “מכשיר”, שעדיין זוהה על ידי המג”ד כ”חמוטל” (יתכן שהבלבול נבע מציר “פוטון” שנמצא מתחת לעמדות מדרום, ומכך שמפקדי הגדוד זיהו אותו בטעות כ”טליסמן”). לדברי המג”ד כל המרחב שאותו זיהה מאוחר יותר כ”מכשיר” היה מלא בחי”ר – “כמויות חי”ר…טנקים, רכב, המון, כמויות גדולות מאד” (35). לעומת זאת, יש לציין שהגדוד לא נתקל בשלב זה באויב כלשהו באיזור עמדותיו במרכז “חמוטל”, שמהן ניהל אש לכיוון צפון “מכשיר”.

לאחר פרק של ניהול אש שנמשך לדברי המג”ד כעשרים דקות, במהלכו הושמדו מספר טנקים מצריים על צפון “מכשיר”, המג”ד השאיר בעמדות את פלוגה ס’ ככוח חיפוי, ויצא עם שתי הפלוגות האחרות להסתערות על צפון “מכשיר”, במחשבה שהוא תוקף את ראש “חמוטל”. המג”ד עם הכוח המסתער ירדו מעמדות ניהול האש באיגוף מימין אל עבר ציר “פוטון”, ונעו כשהמג”ד ופלוגה ל’ פרושים מלפנים ופלוגה כ’ מאחור. המג”ד ביקש ממח”ט 500 להודיע לגדוד 429 שהוא נע מתחת לכלים שלו, מבלי לדעת ששרידי גדוד 429 כבר נמצאים בנסיגה בשלב זה. באיזור “פוטון 30″ זיהה המג”ד גדר שחשד כי היא גדר של שדה מוקשים (37), ומעבר לה זיהה דיונה בלתי עבירה (הדיונה המתמשכת צפונה מ”סגול 204”). המג”ד הורה לפלוגה ל’ למשוך ימינה (דרום מערבה) לאורך ציר “פוטון” כדי לאפשר פרישת שתי הפלוגות בקו הסתערות, ולאחר תנועה של כמה מאות מטרים לאורך הציר הורה המג”ד לפלוגה ל’ לפנות שמאלה וליישר קו עם פלוגה כ’ בהסתערות על השטחים הגבוהים בצפון “מכשיר”, כאשר פלוגת ה”מגח” מימין ופלוגת ה”שוט” משמאל (ראה מפה מס’ 11).

בשלב זה החלו טנקי ה”מגח” להיפגע בזה אחר זה, ובתוך דקות ספורות נפגעו כל הארבעה. ככל הנראה נפגעו הטנקים מהמערך של גדוד 334 שכבר הספיק להתמקם בשטח שבין ציר “פוטון” לדיונת כת’יב אל חיל בצפון “מכשיר”, וגם מהאיזור הגבוה של “חמוטל” (גדוד 335). הראשון להיפגע היה טנק נריה, שציוותו נחלץ בשלום, נאסף בהמשך ע”י טנק מט מפלוגה ס’, ועבר אחר כך לטנק מגדוד 429 (38). אחריו נפגע טנק הקצינים (טנק משרידי גדוד 9 שהתקבצו בו מ”פ כ’ מגדוד 9 – נועם דביר, קמב”ץ הגדוד – יורם אופיר, ו-2 מ”מים – מרדכי רטר ומרדכי פיין), שכל אנשיו נפגעו ונהרגו. בסמוך לכך נפגע טנק עמיר כהן. אנשי הצריח קפצו מן הטנק. המט”ק עמיר כהן והתותחן שאול פלק, ניסו ככל הנראה להסתער על עמדה מצרית סמוכה, נורו ונהרגו. הטען איתן מזרחי נתפס ונפל בשבי. הנהג אבי חיון ניסה לצאת מהשטח עם הטנק, אך הטנק נפגע שוב והוא נטש את הטנק. הוא נאסף בהמשך ע”י מ”פ ס’ (39).

הטנק הרביעי – טנק משה יפה, נפגע אף הוא. המפקד משה יפה והתותחן זוהר בן זאב נהרגו. הנהג נהג את הטנק צפונה לאורך ציר “פוטון”, והגיע עד לנקודה קרובה כ-300 מ’ לצומת “פוטון-טליסמן”, ושם ננטש הטנק. יתכן שהטנק נפגע שוב בנקודה זו, מירי כוחותינו (ראה להלן פרק ג’). הנהג והטען-קשר התפנו עם כוחות גדוד 198.

גם טנק המג”ד נפגע בשלב זה במספר פגיעות והתותח שלו קוצץ. המג”ד המשיך בהסתערות עם פלוגה כ’, וקרא לכוח החיפוי שנשאר בעמדות במרכז “חמוטל”, לחבור אליו להסתערות. חלק מכוח החיפוי, 3-2 טנקים שכבר היו בדרכם להצטרף להסתערות עם המג”ד (כוח וקסלר-חודק), זיהו שאש טנקים וטילי נ”ט נורית על הכוח המסתער מעורפו, מהאיזור הגבוה של “חמוטל”, ויצאו להתקפה במעלה “חמוטל”. הם פגשו בעלייתם אל היעד את טנקי גדוד 429 הנסוגים ואף ראו את טנק מג”ד 429 הפגוע, ואת אנשיו שרצו בשטח –  “מילואימניקים עם בגדי ג’ינס” (40) –  עד שנאספו ע”י טנק מגדוד 198. הכוח זיהה 2 טנקים מצריים במעלה “חמוטל”, בטווח של כ-600-500 מ’. ירה והשמיד אותם. יתכן שהיו אלה הטנקים שגדוד 429 נתקל בהם ושפגעו בדן ספיר, ובכל מקרה הם השתייכו לפלוגת הטנקים שסופחה לגדוד 335.

המג”ד המשיך ועלה עם 7 טנקי “שוט” על צפון “מכשיר”, והכוח המסתער התפצל. המג”ד עם טנק אחד (טנק זיוביש) המשיך לנוע לעומק “מכשיר”, ובהמשך איבד המג”ד גם את קשר העין עם טנק זיוביש, וכל אחד מהם נותר בודד בהתקפתו. לדברי המג”ד הוא התקרב לאיזור “סגול 289” בדרום “מכשיר” (בקצה הצפון מזרחי של כת’יב אבו טרבוש), משם נתקל במטח טילי נ”ט, ונסוג לתפיסת עמדות במרכז “מכשיר”, באיזור נ.ג. 135. בשלב זה חברה אליו פלוגה כ’, ועוד טנק אחד מפלוגה ס’. יתר טנקי פלוגת החיפוי לא הגיעו אל המג”ד. אחד מטנקי כ’ (טנק רפאלי) נדלק תוך זמן קצר מטיל נ”ט. המט”ק נפצע והצוות נחלץ מהטנק. הטנק מפלוגה ס’ (טנק מטות). נפגע גם הוא. גם בטנק זה נפצע המט”ק, והטען-קשר רן ארגוב נהרג. הנהג מתי קרס קפץ ככל הנראה מהטנק וכנראה ניסה לברוח לכיוון ציר “פוטון” אך נורה ונהרג. גופתו נמצאה ליד טנקי ה”מגח”. בהמשך נפגע גם טנק זיוביש. המט”ק ניסה להיחלץ צפונה עם הטנק שפרצה בו שריפה, ואסף בדרכו את המט”ק מטות הפצוע. טנק זיוביש נפגע שוב בקצה הצפוני של “מכשיר”, ושם ננטש. הצוות יצא למסע החלצות רגלי כשהוא נושא את מטות באלונקה. טנק נוסף (עדיני) ננטש בשל תקלה טכנית. בשלב זה קיבל המג”ד פקודה מהמח”ט לפנות את היעד. המג”ד הורה למ”פ כ’ לאסוף את הפצועים והנחלצים מהטנקים שנפגעו. מ”פ כ’ פינה על הטנק שלו 9 אנשי צוות – צוותי עדיני ורפאלי ואיש צוות של מטות, בהם 2 פצועים קשה. בעוד הגדוד נסוג מן היעד, ראה המג”ד כי על ציר “טליסמן” עומדים טנקי “מגח” ויורים על “מכשיר”. אלה היו טנקי גדוד 599 של חטיבה 421, שהגיעו לגזרה. המג”ד חשש מירי על כוחותיו, ובתיווכו של מח”ט 500 הופסק הירי של חטיבה 421 (41).

בעדותו לאחר המלחמה ציין מג”ד 198 את התרשמותו ממהירות ההתארגנות המצרית להגנה על היעד, למרות שלא עבר זמן רב מאז הגיעו המצרים לגזרה. וכך מתאר מח”ט 112 המצרי עאדל יוסרי את ההתקפה מנקודת ראותו – “מולנו שתי פלוגות טנקים, היורות אלינו אש חזקה, ואלה הם הפגזים הנופלים סביבנו. 6 טנקים של האויב איגפו אותנו מצד ימין, ו-10 טנקים משמאלנו… טנקי האויב הצליחו לאגף מימין ומשמאל, בטרם הספקנו לארגן את ההגנה, ובטרם התחפרנו”. קו ההגנה הראשון שלו נפרץ, אך כוחותיו הצליחו לפגוע בטנקים הישראלים החודרים ולהדליק חלק מהם. המח”ט עצמו, שהיה ככל הנראה בצפון “מכשיר” עם כוחות גדוד 334 ופלוגת הטנקים שהוקצתה לגדוד זה, נפצע מכדור ח”ש ישראלי ואיבד את רגלו  (42).

רק 6 מטנקי גדוד 198, בהם טנק המג”ד שחלק מהקנה שלו נכרת, הצליחו לצאת מאיזור הקרב ולהגיע לציר “טליסמן”. בכך הסתיימה התקפת חטיבה 500. בהתקפת גדוד 198 נהרגו 10 מלוחמי הגדוד, ובתוכם מחצית מאנשי פלוגת ה”מגח” (בהם 4 אנשי “טנק הקצינים”). 8 טנקים נשארו בשטח. כל החללים היו נעדרים עד לאיתור גופותיהם בסוף 1973 ובתחילת 1974. איש צוות אחד נפל בשבי. כמו כן נפצעו 5 אנשי צוות. 5 מאנשי הצוות בטנקים שנפגעו נחלצו בכוחות עצמם והגיעו בשעות הלילה אל גדוד 257 מחטיבה 421 על ציר “טליסמן”. (43).

גדוד 433 –  חיפוי והתקפה שנקטעה

גדוד 433 בפיקודו של סא”ל נחום זקן, שהיה כאמור הגדוד הסדיר של חטיבה 500, כלל 2 פלוגות טנקים ומנה בשלב זה, לאחר הקרבות שניהל משעות הצהריים באיזור “נוזל”, 18 טנקים. לקראת ההתקפה על “חמוטל” יצא הגדוד מעמדותיו באיזור “נוזל”, תפס עמדות מדרום לצומת “חזיזית-טליסמן” (“טליסמן 23”) והתחיל לנהל אש עם החלק המערבי של “חמוטל”, שם זוהה חי”ר, מספר נגמ”שים ויתכן שגם טנקים בודדים. בשלב ראשון פקודת המח”ט היתה להתקפה דו-גדודית, של הגדודים האורגניים 429 ו-433. לדברי מג”ד 433 הוא ניסה לתאם את ההתקפה עם מג”ד 429, אך השיחה עם סא”ל ספיר נקטעה, ורק אח”כ הבין שנהרג. את הכוח של גדוד 429 לא זיהה בשטח. בתוך כך הגיע לגזרה גם גדוד 198. מג”ד 433 זיהה את גדוד 198 בדרכו להתקפה (44), אך קשר עם מג”ד 198 נוצר רק כשכבר היה גדוד זה בלחימה על “חמוטל”, כאשר מג”ד 198 דיווח שהוא נתקל בהתנגדות קשה. אחד המ”פים בגדוד דיווח כי הוא מזהה כוחות של החטיבה מעורבים עם כוחות אויב ב”חמוטל”, דבר שהיקשה מאוד על ביצוע החיפוי (45).

לעבר טנקי גדוד 433 נורו מ”חמוטל” טילי “סאגר”, אך לא היו פגיעות בכוח. לא היה ירי טנקים על הגדוד. לאחר זמן מה קיבל הגדוד פקודה לתקוף את “חמוטל” מכיוון עמדות ניהול האש שלו. הגדוד יצא להסתערות על “חמוטל” כאשר הוא משאיר כוח חיפוי בעמדות ניהול האש. בעליה על “חמוטל” התריע מג”ד 198 בפני מג”ד 433  כי העלייה על היעד מהכיוון שממנו הוא תוקף קשה, ואכן הכוח נתקל בבעיית עבירות בדיונה המרכזית של “חמוטל”. לדברי המג”ד בשלב זה החל לחטוף אש מאחור, והוא אינו שולל אפשרות שכוח החיפוי שלו ירה עליו, בשל תנאי הראות הגרועים בדמדומים. תוך כדי נסיון לאגף את הדיונה המרכזית ולמצוא ציר עלייה לכיוון ראש “חמוטל”, קיבל מהמח”ט פקודת עצירה. בהמשך התקפל הגדוד דרך ציר “טליסמן” מזרחה (46).

גם לדברי מג”ד 433 לא היתה התקפה חטיבתית מתואמת ונשלטת, וכל גדוד נלחם לנפשו. המג”ד לא ידע היכן המח”ט בשלב ההתקפה, והוא הניח שהמח”ט נמצא עם גדוד 429 (47).

הדרג החטיבתי והאוגדתי

בעוד הגדודים 429 ו-198 נלחמים כל אחד בנפרד על “חמוטל” וצפון “מכשיר”, התמונה שהצטיירה אצל מפקד החטיבה, והועברה על ידו למפקדת האוגדה, היתה כי האויב השתלט על רכס “ציונה”, השולט מצפון מזרח על “חמוטל” וצפון “מכשיר”, ועל הכביש לטסה. בשעה 1642 דיווח מח”ט 500 למפקד האוגדה כי כוח בעצמה של חטיבת חי”ר עם גדוד טנקים הגיע מ”מיסורי” דרך “מכשיר” אל “ציונה”, אך כוחותיו שלו פרושים מעבר ל”ציונה” –  גדוד 429 ב”חלקים המערביים של ‘חמוטל'”, גדוד 433 ב”חגית”, וגדוד 198 ליד “חלוץ”. הוא עצמו נמצא על “טליסמן” ממזרח ל”ציונה”, בין “יאלטה” (מחנה חטיבה 14) ל”טליסמן 39″. מפקד האוגדה העביר דיווח זה בשעה 1659 לאלוף הפיקוד (48). באותה עת כבר הגיעו הכוחות הראשונים של חטיבה 421 ל”ציונה”, ומפקד אוגדה 143 הודיע לאלוף הפיקוד כי “ציונה” בידיו (49). יתכן כי לאור דיווחים סותרים אלה הביע אלוף הפיקוד בשעה 1712 חשש שהמצרים ימשיכו לעבר טסה, והורה למפקד אוגדה 143 לבלום ב”ציונה”, ולהחזיק בידיו עתודה באיזור טסה, תוך שהוא מביע את חששו כי “הם עלולים לשטוף את טסה” (!) (50).

תמונת המצב במפקדת אוגדה 162 לגבי המצב בכל גזרת חטיבה 500 היתה מבולבלת למדי. קצין אג”מ 162, שנשאל בועדת אגרנט האם ידעה מפקדת האוגדה שדן ספיר [מג”ד 429] נהדף מ”חמוטל”, השיב : “ידענו שהוא עומד על איזור ‘חמוטל’ ושיש נפגעים. אבל בין זה לבין נהדף – לא” (51). מפקד אוגדה 162 העיד בועדת אגרנט כי כבר בשעה 1635 דיווח לו מח”ט 500 כי “חמוטל” נכבשה בידי גדוד 198 (זאת בשעה שגדוד 198 טרם החל בהתקפתו !) (52). לקראת 1700 הבין מפקד האוגדה כאמור ממח”ט 500 כי “ציונה” בידי האויב, אך “חמוטל” בידי כוחותינו. בשעה 1730 הודיע קצין אג”מ 162 לתחנותיו כי “ציונה”, שהאויב כלל לא הגיע אליה, נכבשה ע”י חטיבה 500 – “2 הצליח להתגבר על ‘ציונה'” (53). בשעה 1731 דיווח מפקד האוגדה למח”ט 460 כי גם “נוזל” ואפילו “צידני” (כ-2.5 ק”מ ממערב ל”נוזל”) מוחזקים ע”י חטיבה 500, ומשום כך אין לו סיבה לדאוג לאגפו השמאלי. “נוזל” הוחזק כזכור במשך השעות הקודמות ע”י גדוד 433, ונעזב לצורך ההתקפה על “חמוטל”, באישורו של מפקד האוגדה עצמו. באותה שיחה גם הודיע מפקד האוגדה למח”ט 460 כי “תפסנו את ‘ציונה’ ואת ‘חמוטל'” (54). בשעה 1738 התנהלה עוד שיחה בין מפקד האוגדה לבין מח”ט 460. לאחר שבמשך כ-20 דקות לא הצליחה מפקדת האוגדה ליצור קשר עם מח”ט 500, ביקשו מפקד האוגדה וקצין האג”מ שלו ממח”ט 460, שהיה הקרוב ביותר לגזרת חטיבה 500, לנסות להקים עימה קשר. מח”ט 460 לא הצליח ליצור קשר עם מח”ט 500, אבל הצליח ליצור קשר עם מג”ד 198, והבין ממנו שהגדוד נמצא בקרב קשה מאד : “…עלה על ‘חמוטל’ ועכשיו הוא יורד ממנה…יש להם… פגיעות רציניות גם בהם וגם בנו”. מפקד האוגדה איננו מפנים את הדיווח ומשיב למח”ט 460 –  “אני חושב ש-2 [חטיבה 500] לקח את ‘חמוטל'” (55). מפקדת האוגדה, שנמצאה בעיצומו של קרב עם 2 החטיבות האחרות של האוגדה במרחב “זרקור-הברגה-זנגביל”, ניזונה במקוטע מדיווחי מח”ט 500, אשר הוא עצמו לא היה בשליטה על הקרב החטיבתי, לא נמצא בקרב כוחותיו, וכמסתבר גם לא בעמדות המאפשרות תצפית אליהם.

בדיון שהתקיים אור ל-9.10 בחפ”ק הפיקוד ב”דבלה”, בהשתתפות שר הבטחון והרמטכ”ל, אלוף הפיקוד ומפקדי האוגדות, תיאר מפקד אוגדה 162 את האירועים בגזרת “טליסמן” לפי תמונת המצב השגויה שקיבל ממח”ט 500, ושהצטיירה אצלו. אדן דיווח בדיון כי המצרים תפסו את “ציונה”, והאוגדה שלחה לאיזור כוח שסיים לתדלק [הכוונה ככל הנראה לגדוד 198], וכוח זה הוא שהדף את הטנקים המצריים מ”ציונה” (56).

הערות על התקפת חטיבה 500

השתלשלות התקפת חטיבה 500 נראתה לועדת אגרנט כאוטית עד כדי כך שהועדה מצאה לנכון לקבוע את הדברים החמורים הבאים : “התמונה המצטיירת על התקפה זו…..היא תמונה של התקפה חטיבתית שלא הונחתה במרוכז, ולקתה בחוסר תיאום בין היחידות התוקפות. נדמה, לכאורה, שלא בוצע כל נוהל קרב לקראת ההתקפה. מפקדי כוחות המשנה לא ידעו במדויק על קיומם ומהלכיהם של הכוחות השכנים להם, שלא לדבר על איזה שהם נתונים על האויב…כן יש ספק ביחס לזיהוי הנכון של היעדים בשטח. רבות כאן הבעיות החייבות להחקר מבחינה מקצועית, כדי לקבוע האם וכיצד יושמו נוהלי הקרב, תורות  הלחימה, שיטות התכנון וניהול הלחימה של צה”ל, בכל הרמות. מן הראוי לבדוק אף באם נשמרו ע”י כל הדרגים ערכי לחימה חשובים כגון דבקות במטרה, פינוי נפגעים, ודיווחים מדוייקים” (57). יתכן שדווקא בנושא ערך הדבקות במטרה שגתה הועדה בהכללה, משום שהכוחות התוקפים נלחמו במסירות ובדבקות במשימה. קשה לייחס חוסר דבקות במטרה למג”ד שאיננו מוותר על משימה ויוצא לקרב עם 4 טנקים בלבד (פרשת המ”פ שלא השתתף בהתקפה היא ענין נפרד שיידון להלן), ואין לבקר את שרידי גדוד 429 על כך שלאחר שהמג”ד נפגע ונהרג, ונותרו רק 3 טנקים מהגדוד התוקף, הם ירדו מן היעד. גדוד 198 ביצע את משימת ההתקפה ושילם בכך מחיר יקר מאד. מג”ד 198 הגיע בסוף ההסתערות אל קצה המתחם של צפון “מכשיר”, והתחיל לספוג אש מדרום “מכשיר”. אפילו האלוף שרון, מפקד אוגדה 143, שבדרך כלל לא הירבה לשבח מפקדים מאוגדה 162, דיבר בתחקיר פיקוד הדרום על התקפה “…מאד נועזת של עמיר יפה על ‘מכשיר'” (58). מג”ד 433 יצא להתקפה על “חמוטל” ונעצר בפקודה, וזאת בסיומו של יום קרבות ארוך ומתיש בגזרת “נוזל-צידני”.

לעומת מפקדים אלה, בדרג המג”ד, עולה שאלת תיפקודו של המח”ט בכלל, ושאלת מיקומו של המח”ט במהלך ההתקפה בפרט. בשעה 1625 דיווח המח”ט למפקד האוגדה כי הוא נמצא מצפון ל”טליסמן 39″, בין “סגול 302″ ל”אדום 6728”, כלומר כ-4-3 ק”מ מזרחה מכוחותיו המזרחיים ביותר הנמצאים ברכס “ציונה”, וכ-7-6 ק”מ משני הגדודים התוקפים ב”חמוטל”. משיחות בין מח”ט 500 למפקד האוגדה כ-20 דקות מאוחר יותר, עולה כי כאשר כוחותיו נכנסו להתקפה הלא מתואמת על “חמוטל”, דילג המח”ט עוד אחורה לקרבת טסה – “בין ‘יאלטה’ [טסה] ל[טליסמן] 39”, והוא “מארגן שם כוח וכלים” (59). לא ברור איזה כוח בדיוק עמד המח”ט לארגן בנקודה מרוחקת זו, ובכל מקרה מדוע זה תפקידו של המח”ט לארגן יחידות מאחור, אמיתיות או מדומות, כאשר כל יחידותיו נלחמות מלפנים. מיקומו של המח”ט כל כך רחוק מ”ציונה” לכיוון מזרח, גרם לו לדווח למפקד האוגדה כי “ציונה”, שעליה עמד באותה עת כוח של גדוד 429 שניהל אש לכיוון “חמוטל”, נמצאת בידי האויב. מג”ד 198 דיווח שפגש את המח”ט לראשונה כשיצא מהשטח, “בין טסה תחתון [“יאלטה” –  מחנה חטיבה 14] וטסה עליון [מחנה גדוד 184] – יושב בג’יפ” (60). מעדויות המפקדים שהשתתפו בהתקפה עולה בבירור כי לא היתה שליטה חטיבתית בהתקפה, וכל כוח נלחם על חייו בנפרד. כזכור, בשעות אחה”צ המוקדמות היה המח”ט בקרבת גדוד 433, שנלחם באיזור “נוזל”. אולם גדוד 433 יצא מעמדותיו ב”נוזל” כדי לתפוס עמדות אש בצומת “חזיזית-טליסמן” כגדוד חיפוי להתקפה החטיבתית על “חמוטל”. המח”ט המשיך מזרחה. בשעה 1625 דיווח המח”ט למפקד האוגדה כי גדוד 433 נמצא בעמדות באיזור “חגית”, ומשם הוא מנהל אש ל”חמוטל” (61). מ”חגית” אין קו ראייה ל”חמוטל”, והיא מרוחקת מראש “חמוטל” (“אדום 6725″) 6.5 ק”מ. לא ניתן היה כלל לנהל אש מ”חגית” ל”חמוטל”. המח”ט חזר על מיקום שגוי זה של חיפוי גדוד 433 בעדותו בועדת אגרנט (62). לגבי גדוד 198, העיד מח”ט 500 כי הגדוד הגיע לגזרה ותקף מכיוון “חזיזית”, אלא שכאמור גדוד 198 נכנס לגזרה דרך “חלוץ”. תיאור ההתקפה הדו-גדודית מכיוון “חזיזית” ע”י המח”ט, כשגבול הגזרות בין הגדודים הוא “בערך המשך קו ‘חזיזית’, עמיר [198] מצד שמאל דן ספיר [429] מימין” – היה תיאור מרשים, אלא שלא היה לו כל אחיזה במציאות, וספק אם ניתן היה לצפות בהתקפה זאת מהרכסים שבין “טליסמן 39” לבין טסה, שם נמצא המח”ט לפי הדיווח שלו בעת ההתקפה.

בסיכום הדיון על התקפת חטיבה 500 על “חמוטל” ו”מכשיר” ב-8.10, המליצה ועדת אגרנט כי ההתקפה תיחקר ע”י צה”ל גם מן ההיבט של הפיקוד על החטיבה, כאשר היא מפנה לדיון אחר במקרה דומה, שבו הועדה ציינה שתי גישות בפיקוד על גייסות –  פיקוד אישי פנים אל פנים, לעומת “פיקוד על ידי הליכים”, ודי לחכימא. לא ידוע למחבר אם המלצת הועדה לקיים תחקיר על התקפת חטיבה 500 באור הבחנה זו התקיימה.

בענין התקפת גדוד 429 יש להעיר שמג”ד 429 הראה בפעילותו האישית אומץ לב רב ודבקות במשימה, ושילם על כך בחייו. עם זאת, הוא תיפקד בהתקפת הנגד על “חמוטל” כמ”מ, יצא להתקפה גדודית עם 4 טנקים, ולא הצליח להביא לידי ביטוי את מלוא הכוח שהיה לו בגדוד – 16-15 טנקים ועוד פלוגת חרמ”ש. אין הסבר סביר להחלטתו של המג”ד לצאת להתקפה גדודית עם ארבעה טנקים.

פרשה נוספת שמן הסתם גם בגינה העירה ועדת אגרנט את ההערה בנושא “דבקות במטרה”, היא פרשת פלוגה ג’ מגדוד 429, אשר לא השתתפה בהתקפת הגדוד על “חמוטל”, ואשר נסוגה מ”חמוטל” ללא אישור בעת ההתקפה המצרית. העדויות הקיימות בידינו על מהלכי גדוד 429, של מ”פ א’, של קצין הקשר הגדודי (ששימש גם כקמב”ץ המג”ד והיה בטנק שלו) ושל הקמ”ן הגדודי, הן הבסיס למידע זה, וכנגד אלה עומדת גרסתו של המ”פ (ראה הערה 23). ואולם, גם לו נקבל את טענתו של המ”פ כי הוא אישית המשיך לבדו להילחם מטנק במהלך ההתקפה, גם על פי גרסה זו, שהיא תמוהה, בלשון המעטה, יתר הפלוגה הסתלקה מן היעד ולא השתתפה עוד בלחימה עליו. יש לציין שחלק מהכוח של פלוגה ג’ בשלב עצירת החטיבה המצרית, 3 טנקים, היה מפלוגה א’ – כוח סמ”פ א’, שהועבר ת.פ. פלוגה ג’ בשלב מוקדם של הקרב. גם כוח זה לא השתתף בהתקפת המג”ד ומ”פ א’ בניסיון לכבוש מידי המצרים את השטח שתפסו ב”חמוטל”.

כאמור, גדוד 429 תפס עמדות ב”חמוטל” עם 11 טנקים. כוח מ”פ ג’, 7 טנקים משתי הפלוגות א’ וג’, נטש את העמדות ב”חמוטל” כאשר התקרב הכוח המצרי בסביבות השעה 1500, והותיר את המג”ד על היעד עם 4 טנקים – טנק המג”ד ו-3 טנקי פלוגה א’. כתוצאה מכך נאלץ גם המג”ד לסגת עם כוחו הקטן. האם הישארות 7 הטנקים של פלוגה ג’ בשלבים הקריטיים של ההסתערות המצרית, היתה מאפשרת החזקה עיקשת של “חמוטל” נוכח ההתקדמות המצרית ?

גדוד 429 וגדוד 198 הגיעו במסגרת התקפת הנגד החטיבתית לעמדות בנ.ג. 103, במרכז “חמוטל”. שני הגדודים פעלו בשלב זה על אותו יעד, ללא כל תיאום ביניהם. לו נוהלה ההתקפה כהתקפה חטיבתית מתואמת בשליטת המח”ט – גדוד מחפה ושני גדודים מסתערים, כאשר גדוד 429 במלוא כוחו הפוטנציאלי – 16 טנקים (ככל הנראה בשלב זה כבר הגיעו כל הטנקים שהתעכבו בתדלוק בטסה), יתכן שהתקפת גדוד 429 לא היתה נשברת גם כאשר המג”ד נהרג, ואפשר היה לנתב את גדוד 198 ליעד הנכון ולמנוע מגדוד 198 “לשבור שמאלה” ולהסתער על “מכשיר”, שלא לפי הפקודה. בכך היתה התקפת 2 הגדודים, כ-30 טנקים, מתנתבת אל ראש “חמוטל” – “אדום 6725”. כזכור גדוד 433, עם 18 טנקים, היה צריך לעלות על יעד זה כגל שני מצפון. הנה כי כן, מיצוי מושכל של כוחה של החטיבה, בשליטה של מח”ט הנמצא בקו כוחותיו, רואה את המתרחש ושולט בהתקפה החטיבתית, עשוי היה לאפשר את החזרת השליטה על “חמוטל” לידי כוחותינו.

עם זאת, יש להדגיש כי השתלטות על “חמוטל” לבדה, והחזקתה, לא היו חוסכות לכוחותינו בהמשך את ההכרח לעקור את המערך המצרי שכבר נאחז בפתחת “פוטון” וב”מכשיר”. כפי שיוכח ביום המחרת, השתלטותה של חטיבה 421 על ראש “חמוטל” בבוקר ה-9.10 לא הביאה להשתלטות על מרחב פתחת “פוטון”, ובסופו של דבר נעזבה “חמוטל” ע”י כוחותינו, והשטח החיוני של “אדום 6725” נשאר בידי המצרים עד תום המלחמה. האם היתה התקפה של חטיבה 421 מאוגדה 143 על מערך פתחת “פוטון” – צפון “מכשיר”, הנשענת על סדן של חטיבה 500 המחזיקה בשטחים החיוניים של “חמוטל”, מצליחה לעקור את חטיבה 112 המצרית ממאחזיה?  יתכן שכן, אך לשם כך היו צריכים להתקיים שני תנאים : ראשית, תובנה על ההערכות המצרית בגזרה. שנית, גורם פיקודי שיתאם בין שתי החטיבות לביצוע התקפה כזאת ויפקד עליה. שני תנאים אלה לא התקיימו ב-8.10 בשעות אחה”צ המאוחרות.

סוגייה נוספת היא האם המשך החזקת חטיבה 14 במערכי פתחת “פוטון”, ואוגדה 143 בגזרה כולה, אילולא נקראה לצאת לגזרה הדרומית, היה מונע את ההשתלטות המצרית על מערך פתחת “פוטון”. הסוגייה טעונה בירור בשל טענתו של האלוף שרון כי יציאת האוגדה לגזרה הדרומית היא שגרמה לנפילת השטחים השולטים על ציר החת”ם בגזרת ציר “טליסמן” (וראה לעיל פרק א’). אמנם, גם הנסיון להשיב על שאלה זו שייך לקטגוריית השאלות “מה היה אילו…”. ובכל זאת, הסוגייה ראויה לדיון. יש לציין כי שני גדודי חטיבה 14 היו מדוללים ב-8.10, לא פחות מגדודי חטיבה 500 שהחליפו אותם (63). מאידך, בגזרת “חמדיה-כישוף”, גדוד הסיור האוגדתי של אוגדה 143 – גדס”ר 87 – גדוד מוקטן אף הוא (כ-20 טנקים), שלא יצא לגזרה הדרומית, הצליח לבלום ולהדוף את התקפת חטיבה ממוכנת 3 (ראה להלן פרק ג’). אילו נשארה אוגדה 143 אחראית על הגזרה, ניתן היה לתגבר את חטיבה 14 ביחידות מחטיבה 421, שאפשר היה לפנותן מגזרת “הברגה” עם הגעת אוגדה 162 לאותה גזרה, או ביחידות מחטיבה 500, או ביחידות מחטיבה 600 שהיתה ערוכה בבוקר ה-8.10 לפני היציאה מהגזרה מדרום ל”מכשיר”. יש מקום להניח כי איגוד כוחות כזה היה עשוי לבלום את ההתקדמות המצרית ולמנוע את ההשתלטות של חטיבה 112 על מערך פתחת “פוטון”.

 

מראי מקום והערות לפרק ב’

(1)         בספרו של מח”ט 14 מתוארת פרישת החטיבה בבוקר ה-8.10, ולגבי גדוד 184 נאמר כדלקמן :”…גדוד 184 היה ערוך על השטחים השולטים ‘חמוטל’-‘אדום’ 6725 ו’מכשיר'” (עמ’ 199). כך גם במפה ה’2 (שם עמ’ 198), ובתיאור פרישת החטיבה במסגרת האוגדה (רשף, לא נחדל, עמ’ 197).

ואכן, בדו”ח החטיבה דיווח סמג”ד 184 כי המג”ד עם פלוגות ו’ וח’ תפס את “מכשיר”, ו”אני עם פלוגה ז’ תפסתי את רכס ‘חמוטל'”. (דו”ח חטיבה 14, עמ’ 63).

אולם, בעדותו של סמג”ד 184 בועדת אגרנט, כאשר חוקר הועדה ביקש ממנו לפרט במדויק היכן תפסו 2 הכוחות, העיד הסמג”ד כי בבוקר ה-8.10 תפס המג”ד באיזור “סגול” 204, מצפון ל”מכשיר”, ולא על “מכשיר”, והוא עצמו תפס עמדות על “חמוטל” בחלק של “חמוטל” שמצפון לציר “טליסמן” (כתיב עיפן –  “סגול” 205), ולא באיזור “אדום” 6725 (אגרנט, עמ’ 751-750).

(2)          אגרנט כרך שלישי, עמ’ 751-750. דו”ח חטיבה 14 עמ’ 58 ; 63. יומן אירועים חטיבה 14, עמ’  206-205. רשף, עמ’ 199.

(3)          אלוף (מיל.) יעקב אבן ואל”מ (מיל.) שמחה מעוז, בנקודת הכובד (2013), עמ’ 48. אלוף הפיקוד ציפה שאוגדה ובה כ-230 טנקים תבצע בתוך כשמונה שעות את המשימות הבאות : תנתק לקראת הצהריים מגע מהאויב בגזרה המרכזית, תרוץ כ-80 ק”מ לגזרה הדרומית, תחסל בשעות אחר הצהריים כוח דיביזיוני של הארמיה השלישית המצרית באיזור ה”כפר”, תצלח לפנות ערב את התעלה על גשר מצרי (שלא היה קיים בפועל) ותתייצב על כביש קהיר- סואץ כ-10 ק”מ מצפון מערב לעיר סואץ בשעות הערב המוקדמות.

(4)          רשף, שם, עמ’ 201.

(5)          אגרנט כרך שלישי, עמ’  779.

(6)          הקלטת רשת קשר “עמיר” של אוגדה 143 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(7)          אגרנט כרך שני, עמ’ 403.

(8)          אגרנט כרך שני, עמ’ 378.

(9)          רשף, שם, עמ’ 201.  אגרנט כרך שלישי  עמ’  787-785.

(10)     אגרנט כרך שני, עמ’ 555, 564-563, 619-615.  עדות אריה קרן בתחקיר פיקוד דרום, 5.3.74, עמ’  93-92. הרצאה של אריה קרן בפו”מ, 6.8.75, תיק חטיבה 500, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(11)     מבוטל.

(12)     סיכום תחקיר חטיבה 500, תיק חטיבה 500, ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון. עדות אריה קרן בתחקיר פיקוד דרום 5.3.74, עמ’ 93.

(13)     עדות אריה קרן בתחקירי פיקוד דרום 5.3.74, עמ’ 93. תחקיר פיקוד דרום, 19.3.74, עמ’ 32. סיכום תחקיר חטיבה 500, תיק חטיבה 500, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(14)     עדות אריה קרן בתחקירי פיקוד דרום, 3.3.74 , עמ’ 62 ; 5.3.74, עמ’ 93. 3.7.74, עמ’ 24. אגרנט כרך שני עמ’ 712. ראיון עם אריה קרן – 7.4.13. ראיונות עם מ”פ א, מנחם לוי. עדות אהוד לקס, קצין הקשר הגדודי ששימש גם כקמב”ץ וכטען-קשר בטנק המג”ד, בפני חוקר ועדת אגרנט.

(15)     יוסרי, עמ’ 174.

(16)     עדות אהוד לקס בפני חוקר ועדת אגרנט. ראיון עם אהוד לקס, (2.5.13). ראיונות עם ערן בראון (2.6.13), ועם יגאל קימלמן (6.5.13) – מ”מים בפלוגה א’.

(17)     אגרנט כרך שני, עמ’ 712.

(18)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון. אגרנט כרך שני, עמ’ 714.

(19)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון. אגרנט כרך שני, עמ’ 713, 720. עדות אריה קרן בתחקיר פיקוד דרום, 3.3.74, עמ’  63. עדות גבי עמיר בועדת אגרנט, עמ’ 71.  אדן, עמ’ 108-107. ישי וקסלר ויהודה טל, גדוד טנקים 198 במלחמת יום הכיפורים (2011), עמ’ 78.

(20)     בשעה 1626 הודיע מפקד האוגדה למח”ט 500 כי הוא יכול לקפל את הכוח שלו הנמצא ב”מכשיר” (זאת בעקבות הודעה מקצין אג”מ הפיקוד כי אפשר להוציא את הכוח של אוגדה 162 מ”מכשיר”, משום שאוגדה 143 עומדת לשוב ולהיכנס בחזרה לגזרה). קרן מגיב כי איננו יודע “מה זה ‘מכשיר'”, ורק בהמשך הוא נזכר כי היה לו שם כוח סיור בתצפית. הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(21)     עדות אריה קרן בתחקירי פיקוד דרום 5.3.74, עמ’ 94.

(22)     פד”מ 3.3.74 עמ’ 62 ; 5.3.74 עמ’ 93. ראיון עם קרן –  7.4.13.

(23)    לפי עדותו של מ”פ א’, מנחם לוי, בועדת אגרנט, מ”פ ג’ ליאור בן חור, התחיל לרדת מ”חמוטל” ללא אישור ממפקדו, וכאשר ניסה המג”ד לעצור אותו, השיב – “המצרים עולים עלי ממש פיזית והמט”קים שלי לא שאלו אותי וביזמתם פנו לאחור והתחילו לסגת. אני לא נשאר פה לבד” (אגרנט כרך שני, עמ’ 713). מ”פ א’ וקצין הקשר הגדודי אישרו מידע זה בראיונות עם המחבר.

כנגד זה טוען מ”פ ג’ כי לא ירד מהיעד, אלא הטנק שלו נפגע והוא אישית פעל מטנק אחר של הפלוגה עד לשלב מאוחר של הקרב. הטנקים האחרים שהיו איתו ירדו מהיעד כאשר מפקדיהם טענו כי גמרו את בטן התחמושת בטנקים, ועם שאר הפלוגה איבד את הקשר. ראיון עם ליאור בן חור 5.3.14.

דברי המ”פ עומדים בסתירה לקטע מוקלט של הרשת הגדודית שבו נשמע המ”פ אומר למג”ד כי עזב את העמדות וכי האויב תפס אותן – קטע 505-1 , הקלטות כתבים מהשטח, מלחמת יום הכיפורים, ארכיון המדינה :

www.youtube.com/watch?v=YYryZNo1MM0&list=PLfGUD39jUthqIEBNwIcGkL_vuWJnWQzUD&index

(24)  לתיאור קרב העצירה של גדוד 429 – עדויות מ”פ א’ מנחם לוי וקמ”ן הגדוד רוני רוזנבלט בפני חוקר ועדת אגרנט. עדויות מנחם לוי, סמ”פ א’ יצחק סימון וקצין הקשר הגדודי אהוד לקס (שהיה בטנק המג”ד) ביומן גדוד 429 . ראיונות עם מנחם לוי 29.4.13 ; 26.2.14, מ”פ ג’ – ליאור בן חור 5.3.14, ואהוד לקס – 2.5.13

(25)     עדות חיים ארז בתחקיר פיקוד דרום, 5.3.74, עמ’ 77. מ”פ ז’ מגדוד 599 חטיבה 421 העיד בועדת אגרנט כי כשהגיע ל”ציונה” פגש שם את יצחק סימון, סמ”פ א’ מגדוד 429. עדות מיקי שחר, אגרנט כרך שלישי, עמ’ 828.

(26)   עדות מנחם לוי בפני יעקב חסדאי, חוקר ועדת אגרנט.

(27)   לתיאור התקפת גדוד 429 – עדויות מ”פ א’ מנחם לוי וקמ”ן הגדוד רוני רוזנבלט בפני חוקר ועדת אגרנט. עדויות מנחם לוי, סמ”פ א’ יצחק סימון וקצין הקשר הגדודי אהוד לקס ביומן גדוד 429 . ראיונות עם מנחם לוי, אהוד לקס ועם ערן בראון, מ”מ בפלוגה א’.

מ”פ ג’ טוען כי לא היתה כלל התקפה שנייה, והוא עצמו נשאר על היעד עד לירידה הסופית של כוחות הגדוד מ”חמוטל” לאחר הפגיעה במג”ד דן ספיר. ראה לעיל הערה 23. ראיון עם ליאור בן חור.

(29)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון. אדן, עמ’ 110.

(30)     תחקיר עמוס דביר. ראה להלן הערה 42. בספר תולדות הגדוד מונים ומפרטים וקסלר וטל 13 טנקים בגדוד בשלב זה (עמ’ 78), אולם הם לא כוללים ברשימתם את טנק עדיני שהשתתף בהתקפה ואף נשאר בשטח בצפון “מכשיר”.

(31)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(32)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(33)     עדות עמיר יפה בפני חוקר ועדת אגרנט, עמ’ 22 לעדות, מצוטט בעמ’ 715 בדו”ח הועדה, כרך שני.

(34)     ראיון עם ישי וקסלר, מ”מ מפג”ד ומחבר ספר הגדוד, 16.3.14.

(35)     עדות עמיר יפה בפני חוקר ועדת אגרנט, עמ’ 21.

(36)     צולם ע”י אנשי גדוד 198 בעת סיור במקום בשנת 1996.

(37)     יתכן שגדרות התיל באיזור זה היו שרידים של המחנה הטורקי שישב באיזור זה בעת התקפת הנפל לצליחת תעלת סואץ בתחילת פברואר 1915. ראה פרק א’.

(38)    עדות ירון מט בתחקיר אית”ן, תאריך לא ידוע ; יגאל קימלמן, מ”מ בפלוגה א’ גדוד 429, מסר למחבר כי הוא חילץ את יובל נריה וציוותו (ראיון עם יגאל קימלמן 6.5.13).

(39)     תחקיר אית”ן, תאריך לא ידוע.

(40)     ראיון עם ישי וקסלר, 16.3.14.

(41)     עדות עמיר יפה בפני חוקר ועדת אגרנט, עמ’ 25-22. עדות עמיר יפה בתחקיר פיקוד דרום, 5.3.374, עמ’ 75-74. עדות עמיר יפה ביחידה לאיתור נעדרים.  וקסלר וטל, עמ’ 83-79. עדות עמיר יפה בתחקיר פיקוד דרום 5.3.74, עמ’ 75-74.

(42)     יוסרי, עמ’ 184-183.

(43)     לבד מעדות המג”ד עמיר יפה ז”ל, שניתנה בפני חוקר ועדת אגרנט יעקב חסדאי, והעדויות הנוספות שמסר המג”ד כמפורט בהערה 39, מבוסס פרק זה העוסק בהתקפת גדוד 198 על תיקי חומר שהותיר אחריו עמוס דביר ז”ל, אביו של נועם דביר ז”ל מטנק הקצינים. בחודשים שמתום המלחמה ועד לאיתור טנק הקצינים ע”י יח’ אית”ן במרץ 1974, וגם לאחר מכן, לא נח עמוס דביר ולא חסך כל מאמץ להגיע אל כל מפקד ואיש צוות, בריא או פצוע, ששרד מפלוגתו של נועם בגדוד 9 ומהתקפת גדוד 198 על “חמוטל” וצפון “מכשיר” ב-8.10, ולראיין אותו.

כמו כן מכילים תיקי עמוס דביר את רוב עדויותיהם של אנשי גדוד 198 בפני חוקרי אית”ן.

המחבר מודה למשפחת דביר על שהעמידה את החומר לעיונו.

תיאור הקרב של גדוד 198 המובא כאן שונה במספר נקודות מהותיות מהתיאור בספר תולדות הגדוד.

(44)     בועדת אגרנט העיד מג”ד 433 כי זיהה את הכוח של גדוד 198 שעבר מאחורי קו עמדותיו בדרכו להתקפה (אגרנט כרך שני, עמ’ 717-716), אולם דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם ציר התנועה של גדוד 198 ממזרח ל”חלוץ”. בראיון עם המחבר העיד כי אין וודאות שגדוד 198 עבר מאחורי עמדותיו בצומת “חזיזית- טליסמן”, אך הוא ראה את טנקי גדוד 198 בדרכם להתקפה (ראיונות עם נחום זקן, 3.6.13, 27.2.14).

(45)     דואל ממ”פ מ’ , מנשה גולדבלט, למחבר, 7.3.14.

(46)     פרק זה מבוסס על עדות נחום זקן בתחקיר פיקוד דרום, 5.3.74, עמ’ 80-79. אגרנט כרך שני, עמ’ 717-716. ראיונות עם נחום זקן, 3.6.13, 27.2.14.

(47)     ראיונות עם נחום זקן, 3.6.13, 27.2.14.

(48)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(49)     אגרנט כרך שלישי, עמ’ 816-815.

(50)     אגרנט כרך שלישי, עמ’ 817.

(51)     אגרנט כרך שני, עמ’ 720.

(52)     אגרנט כרך שני, עמ’ 687 ; 717 ; 721-719.

(53)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(54)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(55)     הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.

(56)     שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים, קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, (2013), עמ’ 530-529.

(57) אגרנט כרך שני, עמ’ 718.
(58) דברי האלוף שרון בתחקיר פיקוד דרום, 19.3.74, עמ’ 8.
(59) הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.
(60) עדות עמיר יפה בפני חוקר ועדת אגרנט, עמ’ 27. גם מח”ט 421, שהגיע לגזרה בסביבות השעה 1630, מעיד כי פגש את מח”ט 500 “בג’יפ ליד טסה”. ראיון עם אלוף (מיל.) חיים ארז, 30.8.15.
(61) הקלטת רשת קשר “כריש” אוגדה 162 ליום 8.10.73, ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון.
(62) אגרנט כרך שני, עמ’ 714.
(63) בעדות מח”ט 14 בתחקיר פיקוד דרום, 19.3.74, עמ’ 35, הוא נקב במספרים – 19 טנקים לגדוד 196 ו-12 בגדוד 184 בבוקר ה-8.10. בספרו שיצא לאור בשנת 2013, כתב רשף כי בבוקר ה-8.10 היו לחטיבה 41 טנקים, כולל טנק המח”ט. רשף, שם, עמ’ 197.