מדור: 
תגובות: 
במסגרת הדיון המתנהל במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, תופס הויכוח על תיפקוד אגף המודיעין והעומד בראשו – אלוף (מיל.) אלי זעירא, מקום נכבד. במיוחד התמקדה תשומת הלב על הויכוח על הקונצפציה של אגף המודיעין, ועל סירובו של העומד בראשו לשנות את הקונצפציה נוכח הידיעות שהגיעו בקצב גובר והולך כי המלחמה בפתח. לשיא הגיעו הדברים ביום עיון שהתקיים במכון למחקרי ביטחון לאומי בתחילת אוקטובר, שם הותקף אלי זעירא (מילולית) ע”י ותיקי אמ”ן, והופגנה שוב העוינות רבת השנים בין זעירא וראש המוסד דאז, צבי זמיר.
אלא שמחדל ה”קונצפציה” הוא רק פן אחד של כשלונו של אגף המודיעין בראשותו של אלי זעירא. הפן האחר – שבו כמעט ולא עוסקים, הוא הכשלון לספק מודיעין ליחידות הלוחמות, והכשלון בהפעלת גורמי האיסוף לא רק ברמה האסטרטגית אלא גם ברמה הטקטית.
בתחום של הכנת הצבא למלחמה, מידע שהופק ע”י הגופים המקצועיים של אמ”ן לגבי אמצעי לחימה שבידי האויב, ולגבי תורות לחימה של האויב, לא הגיע לידיעת ולמודעות יחידות השדה. במיוחד אמורים הדברים בטיל הנ”ט “סאגר”, שמידע עליו היה מצוי בידי אמ”ן מתחילת שנות ה-70′, ובמידע על הדוקטרינה של הרווית יחידות החי”ר המצריות בנשק נ”טי – “סאגר” ואחר, כדי להתגבר על יתרון השריון הישראלי. למרות שהמידע היה בידי הגופים המקצועיים של אמ”ן, הן הופעת הטיל בשדה הקרב, והן ריווי יחידות החי”ר המצריות בנשק נ”טי, היו ההפתעה הגדולה של יחידות השריון של צה”ל בתחילת המלחמה, והמחיר ששילמנו על כך היה בהתאם.
במהלך המלחמה, מידע שהופק ע”י אמ”ן ממקורות כמו צילומי אויר של חיל האויר, האזנות, תיחקור שבויים ועוד, גם הוא לא הגיע אל היחידות הלוחמות, ונשאר מתויק או מסווג במטה ובמפקדות. אפילו ענין טכני פשוט כמו חלוקת מפות ליחידות הלוחמות נכשל, ומפקדים רבים בדרגי השדה יצאו לקרבות כשאין בידיהם מפות של השטח.
בצה”ל של 1973 היו גדודי סיור משוריינים, אבל התרגולת הפשוטה של הפעלת רכב סיור עם משקפת, והעלאתו לתצפית לאיסוף מודיעין שדה, שהיתה לחם חוקם של גורמי איסוף השטח מאז הקמת צה”ל, נעלמה כמעט כליל במלחמת יום הכיפורים. אמנם אימון יחידות הסיור היה באחריותם של החילות המסתערים, אבל תורת ההפעלה של איסוף השדה המודיעיני והאחריות המקצועית להפעלתה היתה בתחום המקצועי של קציני המודיעין היחידתיים בדרגים השונים, וגם בנושא זה כשל אגף המודיעין (חיל המודיעין, האחראי כיום על תחום זה, הוקם רק לאחר המלחמה וכלקח מכשלון איסוף השדה במלחמה).
התוצאה מכל אלה היתה, שחטיבות ואוגדות יצאו לקרבות בלי בדל מידע מודיעיני על האויב העומד בפניהם, ועל הערכותו. בספרו “לא נחדל”, מספר האלוף במיל. אמנון רשף כיצד יצאה חטיבתו – חטיבת השריון 14, לקרב המכריע של ליל הצליחה, ב-15.10.73, מבלי שיהיה בידיה מודיעין על האויב העיקרי שעמד בפניה – מתחם של חטיבה 16 המצרית, שגבה מהחטיבה מחיר כבד – חלק הארי מ-122 חללי החטיבה שנפלו בלילה זה. תצלומי אויר שהיו בידי מודיעין פיקוד דרום לא הגיעו לידי המח”ט התוקף, ולא הוצגו ע”י קמ”ן החטיבה בקבוצת הפקודות החטיבתית. ידוע יותר סיפורו של גדוד הצנחנים 890, בפיקודו של יצחק מרדכי, אשר נשלח בלילה שלאחר מכן לתקוף מתחם של אותה חטיבה מצרית, מבלי שהיו בידיו ידיעות מודיעיניות כלשהן בקשר למתחם, למרות הקרב שהתחולל שם בלילה הקודם.
בגזרה סמוכה, גזרת “חמוטל-מכשיר”, היה בידי צה”ל ואגף המודיעין החל מבוקר ה-9.10.73 צילום אויר של המערך המצרי, שממנו ניתן היה ללמוד בפרוטרוט כיצד ערוכה החטיבה המצרית שהחזיקה במתחם. אולם גם צילום האויר הזה, ואלה שנעשו בעקבותיו, לא הגיעו לידי היחידות הלוחמות, ובהמשך המלחמה נשלחו 5 גדודים של צה”ל כסומים בארובה, לתקוף את אותו מערך מבלי להבין ומבלי לדעת מה גודל הכח המצרי המחזיק במתחם, וכיצד הוא ערוך. כל ההתקפות נכשלו. בגזרות אחרות של חזית הדרום נשלחו יחידות אחרות ל”התקפות פרשים” על יעדי חי”ר מבלי לקבל מידע מודיעיני אלמנטרי.
אלה, רק בקצרה, מחדליו של אגף המודיעין בתחום התיפעולי כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים. עולה מכך כי אגף המודיעין בראשותו של זעירא נכשל בכל תחומי פעילותו העיקרית – הכשרת גורמי מודיעין השדה, העברת מידע חיוני על האויב ליחידות השדה לפני המלחמה ובזמן אמת. אלה מתווספים למחדל הקונצפציה, ולסירוב האובססיבי לשנות הערכה מודיעינית לאומית גם כאשר כל הסימנים מעידים כי פני האויב למלחמה.
עודד מגידו
עודד, מחדל מודיעין השדה הוא אכן מחדל גדול ומהותי. מודיעין השדה היה "בן חורג" באמ"ן (קרא על כל בספרו של אלי דקל "מודיעין תלוש מהקרקע), ודבר זה נפתר רק בשנים האחרונות עם הפרדת מערך מודיעין השדה מאמ"ן והפיכתו לחיל נפרד (חיל האיסוף הקרבי) אלא שמי שזורק את האשמה רק על גורמי המודיעין עושה לעצמו עבודה קלה. איפה היו המפקדים? ליחידות לוחמות יש גורמי מודיעין שתפקידם (ביען השאר) הוא לאסוף מודיעין מכל מקום אפשרי. בין השאר, אחד ממקורות המידע המוזנחים ביותר הוא… האג"מ. האג"מ של החטיבה יודע מצוין היכן החטיבה נלחמת ברגע זה ממש. איפה שהחטיבה נלחמת, שם נמצא אויב. אם הוא היה שם אתמול ולא עקרת אותו משם היום, די סביר להניח שתמצא את אותו אויב באותו מקום גם מחר. הדוגמה שנתת, של לחימתה של חטיבה 14 בליל הפריצה היא דוגמה מצוינת. חטיבה 14 יצאה למבצע "אבירי לב" בהנחה שאין אויב מדרום ל"מיסורי". החטיבה הופתעה לגמרי מכך שבדרכה עמדה חטיבת חי"ר שלמה, חטיבה 16 המצרית, מבלי שגורמי המודיעין בחטיבה 14 (או באוגדה 143 או בפיקוד דרום, לצורך העניין) ידעו על כך דבר וחצי דבר. חטיבה 16 המצרית ישבה במערכים של "2 לפנים" עם גד' 16 באזור "טרטור 42" וגד' 18 באזור "טרטור-לכסיקון", וגד' 17 קצת יותר אחורה. איש לא ידע דבר על מערכים אלו! אחרי המלחמה, ובמשך שנים ארוכות נפוצה בצה"ל אגדה אורבנית כאילו מערכים אלו נתפסו רק ב- 15.10, אלא שדבר זה הוא שטות מוחלטת. המערכים הנ"ל נתפסו כבר ב- 8.10 (כפי שניצן ידידנו טרח ומצא בתצלומי האוויר עליהם עבר כהכנה לספרו של אמנון רשף "לא נחדל!"). אמנון רשף בספרו שופך אש וגופרית על גורמי המודיעין על כך שלא ידעו היכן נמצאים מערכי החי"ר המצרים ששלטו על צירי "טרטור" ו"עכביש". הוא אגב הראשון מבין ספרי אותה מלחמה ששם דגש על מחדל זה. אלא שניתן היה לדעת שיש שם אויב גם מהטעם הפשוט שהייתה שם לחימה כבר ב- 9.10. גדוד 106 (צנטוריונים) בפיקודו של משה גל לחם ב"טרטור 42" ב- 9.10 והוכה קשות ע"י טילאי סאגר מאותו מערך. נפגעו לו 5 טנקים והיו לו הרוגים ופצועים, ביניהם המג"ד עצמו. הדבר המביך מכל הוא שהחטיבה שאליה סופח (זמנית) גד' 106 ובמסגרתה לחם באותו יום היא לא אחרת מאשר…חטיבה 14. אילו אמנון רשף היה נזכר (ומעלה על מפה) היכן נלחמה חטיבתו, הוא היה רואה שב"טרטור 42" הוא כבר נלחם ואיבד טנקים. אם כך היה הדבר, הוא היה יכול לתת צ'פחה רצינית על הקסדה של הקמ"ן שלו ווקס, ולשלוח אותו לעשות שוב את שיעורי הבית. הבעייה הייתה שעניין מודיעין השדה היה לא רק בן חורג באמ"ן, אלא גם בן חורג בראשם של המפקדים שסברו שאפשר גם בלי זה (ובמאמר מוסגר, גם בלי ארטילריה, אבל זה שווה מאמר נפרד). כמובן שאחרי המלחמה כולם נהיו חכמים גדולים לאחר מעשה. עמיקם
קמ"ן חטיבה 14 – סרן יאיר ורדי
רס"ן וקס – קצין הקשר החטיבתי – איש צוות חמישי בטנק המח"ט
צודק, כמובן.
הקמ"ן ורדי, לא ווקס
טעות שלי
עמיקם
הנושא הזה רחב מכדי להתייחס אליו בשליפה ולכן רק מספר הערות –
(1) תצלומי-אוויר הגיעו לחטיבה 14 ואף הוצגו בקבוצת-פקודות "אבירי-לב". הדעה הרווחת היא שמדובר בתצלומים ישנים ("מלפני המלחמה" כך אומרים). אני חולק על-כך. לדעתי לחטיבה היו תצלומים של האיזור מ-14 לאוקטובר ובחטיבה ידעו שהיתה גיחת צילום בבוקר ה-15 ואף וקיוו לקבל גם תצלומים אלו.
(2) העניין הוא לא אם היו תצלומים או לא (כאמור, לדעתי היו) אלא מה הפיקו או ניסו להפיק מהתצלומים הללו.
מסתבר שבחטיבה, כמו באוגדה, כמו בפיקוד – ההתייחסות היתה אך-ורק לשיריון מצרי. חטיבות החי"ר היו "משהו" מופשט ולא קונקרטי אשר היה ממוקם באופן-כללי: פה ופה ופה. הפתרון של קמ"ן 14 למערכי החי"ר היה מאוד פשוט: "במידה ורואים ריכוז חי"ר, יש לעצור לשתי דקות, להוריד מטח ארטילריה ובחסות הארטילריה להתקדם ולדרוס". הבעיה היא כמובן שבלילה, אתה לא רואה ריכוז חי"ר עד כשאתה בתוכו ממש…
אגב, בחט' 14 (ובאוג' 143) ידעו או הערכו שחטיבת חי"ר אחת פרוסה ב"אמיר" וחטיבה שניה פרוסה ב"מיסורי". כלומר המרחב שבו החטיבה מתוכננת לפעול בליל הפריצה. אבל למרות הידיעה/הערכה הזו לא הוקדשה מחשבה מעמיקה לשאלה איך מטפלים בחי"ר הזה או מה ההשלכות הצפויות מכך שטנקי החטיבה נמצאים בתוך המערך הזה ממש או מעבר לו (כלומר, המערך נמצא בעורף הכוח הקידמי). להבנתי, ההנחה היתה ש"גל ההלם" שיווצר עקב הבקעת הטנקים, יפורר את חטיבות החי"ר ואלו יפוצו לכל עבר. כמובן שכל אלו שנפוצו יכולים להוות מטרד ("כמו בששת הימים") אבל העניין נפתר בכך ש"מישהו" שיבוא אחר-כך, יטהר את השטח.
(3) למעלה ממחצית הסד"כ של חטיבה 14 יועד לפעול במרחב שמדרום ל"מיסורי" (מחצית ממצבת הטנקים וכל מסגרות החי"ר) ולפיכך, לא ברור איך הגעת למסקנה שבחטיבה/אוגדה העריכו שהמרחב הזה ריק מאוייב.
(4) דו"ח אגרנט, היה הראשון להצביע באופן ברור על מחדל מודיעין-השדה במהלך המלחמה.
עמיקם,
לעניות דעתי, המחדלים שתיארת הם אומנם מחדלים, אך זה אינו "מודיעין שדה" או "איסוף קרבי". זהו מודיעין כפשוטו: איסוף המידע הקיים כל המקורות, לרבות קרבות קודמים שהסתיימו ללא תבוסה מוחלטת שהובס האויב, ולכן חייבים להניח כי הוא או חלקו עדיין שם.
מודיעין השדה, או האיסוף הקרבי, אינו מחפש היסטוריה של קרבות ואינו עוסק במקורות מידע אחרים, כמו האזנה, יומינט וכדומה, אלא עוסק בעיקר בתצפיות ישירות על האויב ומחפש אותו כעת, בהווה. מדובר לרוב ביחידות ממונעות, ג'יפים ונגמ"שים, הנעות בשטח ומחפשות את האויב, תוך כדי שימוש באמצעי תצפית ואיכון שהלכו והשתכללו מאוד במהלך השנים. אכן, ליחידה כזו יש גם קמ"ן, שתפקידו הוא להביא למפקד את המידע מכל המקורות האחרים, ואם ידוע כי במקום מסוים היה אתמול קרב – תפקידו הוא להעמיד על כך את המפקד ולהביא לייזום תצפיות לאותו אזור, אם הוא מעניין עדיין את האוגדה. לדוגמה, לאחר הקרב של הגדוד של נתן שונרי באזור טרטור 42, כשבא גיל דוד וסיפר על הדברים ששונרי סיפר לו, היה על מפקדת האוגדה לא להסתפק במידע הקלוש כי באזור מסתובבים "ציידי טנקים", אלא לשלוח את יחידת האיסוף הקרבי לצפות על האזור ולהבהיר מה בדיוק נמצא שם. אפשר להניח, במידה רבה של ודאות, כי התוצאות של תצפית כזו היו משנות לחלוטין את המשימה ואת התוצאות.
היה לי הכבוד והעונג לשרת ביחידה כזו, והרושם הוא שמפקדי האוגדה לדורותיהם אהבו מאוד את הסחורה שהיחידה ספקה להם, וידועים לי המעמד והכבוד שרחשו למפקד היחידה בחמ"ל ובחפ"ק של מפקד האוגדה. תובנה זו מלמדת, אולי יותר מכל, מה היה חסר למפקדי האוגדות במי"כ, בתחום המודיעין.
אגב, אינני בטוח שהאיסוף הקרבי הופרד מאמ"ן, כדבריך. אולי רק מחמ"ן.
משה מ'
משה,
הדוגמא שהבאת על "גיל דוד – שונרי" לא כל-כך רלוונטית. גיל דוד קיבל מידע כלשהו מחברו לקיבוץ, נתן שונרי. את המידע הזה הוא נצר בליבו עד קבוצת-הפקודות שהתקיימה בשעה 10 בערב לערך, ואז, רק אז – הוא העלה, כך לטענתו, הסתייגויות מסוימות שנבעו מאותו מידע ששונרי מסר לו. במילים האחרות: המידע הזה כבר לא היה בו כדי להניע יזום תצפיות או פעילות מודיעין. הרי המבצע אמור היה לצאת לדרך תוך שעה ושום עיכוב לא עלה בחשבון.
לאוג' 162 כבר היה את כל המידע הדרוש גם בלי נתן שונרי ובלי גיל דוד שליחו. סמח"ט 421 מסר בצהרי אותו יום לק.אג"ם אוג' 162 דיווח על פריסת האוייב בגיזרה. מפקדת אוג' 162 ומפקדה צפו אישית על השטח כבר בבוקר אותו יום. כנ"ל אלוף הפיקוד וסגן מאו"ג 162. גם נתק'ה, מח"ט 217 לא ממש הצליח להתקדם, באותו יום, אל עבר "טרטור" מפני שהוא נתקל במצרים. כך שמידע-כללי לא היה חסר לאוג' 162, כבר בצהרי היום.
מה שהיה חסר הוא מידע-נקודתי. איפה בדיוק האוייב פרוס, איך ובאיזה עוצמה. את זה קשה היה להשיג באמצעי האזנה וככל הנראה גם באמצעי תצפית רגילים. את זה ניתן היה להשיג רק באמצעות ניתוח מדוקדק של תצלומי-אוויר ובדגש על ניתוח מערכי-חי"ר.
אבל שום גורם אג"מי ומודיעיני, לא בפיקוד ולא באוגדות – לא ייחס משמעות לניתוח מערכי חי"ר ולפיכך – גם הימצאות תצ"אות מעודכנות לא היתה בגדר תרופה. שורש הבעיה היא באופן ההתייחסות לחי"ר המצרי. הפעלה או אי-הפעלה של מודיעין השדה היא רק נגזרת של שורש הבעיה.
ניצן,
אתה מעלה בעיה מבנית, לא "סתם" של ממלאי תפקידים במערך המודיעין, אלא של תיאום ואיסוף הידיעות מקרב כלל הכוחות. בדבריך כתבת שאלוף הפיקוד צפה על אותו אזור באותו יום. באופן מובנה, הוא אומנם אגר במוחו מידע על האויב באזור מסוין (או על היעדרו משם, שגם זה חשוב מאוד), אך לא עלה בדעתו להתיישב עם הקמ"ן שלו ולהעביר למוחו של הלה את כל המידע שנאגר שם. יתכן שהוא חשב כי המודיעין כבר יודע הכל וסימן הכל במפות, ואם כך חשב – זה מחדל קשה שלו. כך גם מח"ט 217, גיל דוד, דב תמרי והאחרים. יתכן שגיל דוד לא ידע עדיין על התוכנית לאותו לילה עבור גדוד 890, ואם ידע – הוא עצמו רשלן ואוויל יותר מהמשוער, שכן הוא יודע במשל שעות הום כי בלילה יצא הגדוד למקום שבו גדוד שונרי ספג אבידות כבדות, אך אינו נוקף אצבע להזעיק ולהתריע, ורק בשעה מאוחרת מאוד, מאוחרת מדי, הוא מספר את הסיפור לאנשים שכבר הכינו תוכניות והוא מקלקל להם את המסיבה.
לא בטוח שאני יודע להציע כיצד לפתור בעיה זו. האם לאחר כל סיור-מפקד, בכל דרג, על הקמ"ן שלו להכריוחו למסור דיווח על כל רשמיו?.
משה מ'
חברים שלום
היעדר מודיעין השדה הינו רק סימפטום לבעיה רחבה הרבה.
צה"ל זיהה את נושא הצליחה כמהלך המכריע במלחמה העתידית עם מצרים והחל להערך לכך (רכש אמצעי צליחה, הקמת יחידות, אימונים וכד'). פיקוד הדרום היה אחוז אמוק עם קבלת הידיעה על המלחמה והרמטכ"ל והאלוף עסקו ברעיונות עוועים על צפניה, ללא שהצטבר סד"כ מתאים לצפניה (חטיבת חיר"ם) וללא הכנת אמצעי צליחה. אגב, שי תמרי עסק בהכנות ממשיות לצליחה (דרישה לאמצעי ציוף לנגמ"שים וס"גים).
מבצע "אבירי לב" נועד להיות מהלך ההכרעה של מלחמת יום הכיפורים. זה היה אמור להיות מאמץ מטכ"לי פיקודי עיקרי של צה"ל להצלחתו היו אמורות להיות השלכות אופרטיביות ואסטרטגיות אדירות.
רוצה לומר, מבצע לצליחה תעלת סואץ לא נולד ב 14 באוקטובר בלילה בדבלה.
לאור זאת, האם מישהו יכול לומר כיום כי המבצע נוהל כמאמץ פיקודי מטכ"לי או תוכנן ככזה:
1. נקודת הצליחה נקבעה עוד בימי שרון כאלוף ואני מניח שלאחר זיהוי התפר, רועננו תוכניות אלו. האם הפיקוד עסק בקירוב אמצעי הצליחה לנקודת החציה?
2. האם בוצע תכנון מפורט ומדוקדק של המבצע ברמת היחידות הלוחמות?
3. האם נקבעו נפ"ק על צירי התנועה?
4. האם פיקוד הדרום ניהל נושאי הלוגיסטיקה/תחזוקה/אש?
לצערי, כל התשובות לשאלות שלעיל הן שליליות ומצביעות על התרבות הישראלית במירעה. במצב עניינים כזה, ברור שגם המודיעין לא עבד טוב.
אם רוצים להפיק לקחים אמיתיים בנושא מלחמת יום הכיפורים, יש לנתח את המערכת בכל היבטיה. הפקת הלקחים השגויה מהמלחמה (הגדלת הסד"כ) הביאה אותנו לכישלון ב 1982.
שבת שלום,
גיל