מדור: 
תגובות: פלוגה ז’ “זיגי” או בכינויה המקורי ” זוגי” בנויה היתה מלוחמי קורס מפקדי טנקים בבית הספר לשריון. השם “זוגי” נחשב בעיניי לא מתאים להיגוי בקשר, ועם תחילת הלחימה שיניתי אותו ל”זיגי”, וכך לחמתי כל משך המלחמה.
כשאני מסכם ומספר על לחימת הפלוגה אני תוהה לעצמי מהי פלוגה? מהם המרכיבים השונים מהם מרכבת פלוגה? התשובה לא פשוטה וניתן למנות גורמים רבים שאם נחבר אותם נגיע למושג פלוגה, אבל המרכיב החשוב ביותר הוא האנשים הלוחמים המפקדים והמ”פ.
צריך לזכור שבימים ההם של שנות ה70 השיבוץ ליחידות שלא היו התנדבותיות נעשה לעיתים על פי מכסות, צרכים, ימי גיוס ולא בהכרח על פי רצונו של המתגייס, כך שלחיל השריון הגיעו חיילים שנשלחו לחייל ולא בהכרח התנדבו.
מרכיבים נוספים בבנייתה ועיצובה של פלוגה הם, מקצוענות, נחישות, הכרה בצדקת הדרך, בטחון מחלט במפקדים.
פלוגה ז’ היתה כזו – לוחמים נפלאים, נחושים חדורי הכרה בצדקת הדרך מקצוענים ובוטחים זה בזה, פעמים רבות כשהסיכוי לחילוץ נפגעים היה קלוש מספר הפצוע היום : “ידעתי שתבואו לחלץ אותי”.
הפלוגה הגיעה לסיני משבטה בערב שבת 5.10.73 להתארגנות בביר תמדה במסגרת גדוד לא מוכר, עם מג”ד וסמג”ד חדשים ללא לכידות גדודית. לאחר לילה ראשון של התארגנות ללא שינה אספתי את הפלוגה לשיחת מ”פ ראשונה בה אני מנסה להעביר לחיילים את ה”אני מאמין” שלי לקראת ההמשך. אני זוכר שניסיתי להעביר להם את חומרת המצב כפי שאני ראיתי אותו אך חשתי שאינני מצליח. המסר לא עבר. חלפה במוחי המחשבה, אם אני לא מצליח להעביר מסר, איך אצליח לפקד עליהם ולהובילם אלי קרב ?
הבנתי שמשימתי הראשונה והחשובה ביותר היא להגיע ליכולת מנהיגות כזו שיבטחו בי יאמינו בי וילכו אחרי בכל הקרבות.
המפקדים יוצאים לסיור לתעלה ומוחזרים לאחר כשעתיים ובשעה 1400 לערך אנו מותקפים על ידי מטוסים מצריים, המלחמה החלה. זה לא תרגיל ולא יום קרב. מלחמה.
אני צריך לרכז את כל הכוחות שברשותי כדי להצליח לעמוד במשימה הגדולה שהוטלה עלי, להנהיג לוחמים שגם להם וגם לי זאת טבילת האש הראשונה הרצינית בחיים.
משימתנו הראשונה היא לפתוח את מיצרי המתלה והגידי שמא נחת שם קומנדו מצרי. זיכרונות מבצע קדש עת הייתי ילד קטן חולפים במוחי ואני דרוך אלי קרב. הפלוגה נעה בעקבותיי ואנו מקדימים תרופה למכה ויורים לאותם מקומות ששם אמור להסתתר קומנדו, לא היה אויב ומיצרי המתלה היו ונשארו פתוחים. מ”מ 3 איתן ידיד הלוי פורס זחל ונשאר בשטח, הוא ממשיך את הלחימה עם גדוד דרומי יותר.
מגיעים לרפידים והגדוד נע לכיוון טסה לתדריך וקבלת משימות. פוגשים את המח”ט והפלוגה מקבלת משימה במסגרת הגדוד, לנוע לציר “חזיזית” ולבלום שריון מצרי. בדרך די קרוב לטסה הפלוגה נתקלת במארב קומנדו מצרי ופה מתחיל הסיפור כפי שציינתי קודם, מקצוענות נחישות ואומץ, נתתי פקודת הסתערות פונים שמאלה מסתערים ומשמידים את המארב לחלוטין, טנק 3 איבד את דרכו ולאחר חיפושים בלילה הסתבר שהוא הגיע לאזור התעלה פרס זחל והמצרים פגעו בו. שלושה אנשי צוות נהרגו : יאיר שחק, מוטי שמיר וגיורא מייזלר זיכרונם לברכה, התותחן מאלי זכאי נפל בשבי והוא זה ששפך אור על הפרשה.
עם בוקר הפלוגה מגיעה לאזור “צידני” סמוך לתעלה ומתחילה להשמיד שריון מצרי צולח, המצרים צולחים בכמויות אדירות ואנו טנקים ספורים אמורים לבלום אותם, טנקים מתחילים להיפגע ומחלקה שתיים נפגעת כולה חיים אידיזיקובסקי, אורן קלמר, ויוסי פרי נהרגים. לאט לאט כמות הטנקים פוחתת והפלוגה נשארת עם 6 טנקים ומקבלת מפלוגה ח’ עוד שני טנקים, כי המ”פ נמרוד גאון והסמ”פ ארז גורן נהרגו.
הגדוד קלט את הטנקים שנותרו מגדוד 79 שכל שרשרת הפיקוד שלו נפגעה.
בתום יום הקרבות הפלוגה מתכנסת בתעוז “נוזל” להעביר את הלילה. לילה שלישי ללא שינה, והעייפות נותנת את אותותיה, אני נרדם על הטנק תוך תנועה. החלפתי טנק כבר ביום הראשון כי הוא נפגע וקיבלתי צוות חדש שאתו לחמתי עד סוף המלחמה.
ביום השלישי למלחמה ב8.10 המשכנו לבלום שריון מצרי ונתקלנו בפעם הראשונה בטיל הסאגר שהופיע בגזרה, הטיל פגע בטנק 4 ושני לוחמים נהרגו. הטנק התפוצץ. מהר מאד הפנמנו את משמעות האיום ופיתחנו תרגולת חמיקה מטילים, וכתוצאה מכך לא נפגענו מטילים לכל אורך המלחמה, למעט טיל אחד שפגע בתותח אחד הטנקים ועשה לו חור בקנה.
לקראת צהריים קיבלנו פקודה לנוע לדרום הגזרה כ-80 ק”מ כדי לתגבר את הגזרה הדרומית, הפלוגה בהרכב חדש לגמרי. אני לא מספיק לשוחח עם החיילים ולא מכיר אותם. הנסיעה קשה המנועים מתחממים אבל לאחר נסיעה של כ-40 ק”מ אנו נקראים לחזור לגזרה שלנו.
שיחת הפלוגה בביר תמדה בה הבנתי מהי משמעות הפיקוד והמנהיגות חוזרת אלי כל פעם, ואני נזכר שרק שלושה ימים לפני המלחמה פגשתי חבר ילדות שהיה מ”מ בצנחנים ונפצע בשנת 1971 בלבנון, והוא אמר לי משפט שהיה כל כך לא מציאותי ב-2.10 והפך באחת לאקטואלי ומעשי מאד 4 ימים לאחר מכן ” רמי אתה יודע שאם תפרוץ מלחמה אתה אחראי ל11 טנקים, נגמ”ש ו50 חיילים”?
שמעתי הפנמתי ואמרתי לעצמי ” הוא צודק אבל המלחמה כל כך רחוקה מאתנו”
כל זה חזר אלי ואני מתמודד עם בעיות מנהיגות לא פשוטות, חייל שתוך כדי לחימה רץ לטנק שלי ומבקש ממני לצאת הביתה. טנק שמפקדו חושש לעלות לעמדה. האם אני נותן דוגמא אישית ? איך החיילים רואים אותי ? ועוד.
אני ממציא שיטות מנהיגות חדשות ופותר את הבעיות שנוצרות.
ב9.10 אנו ברכס “חמדייה” וממשיכים לבלום את האויב, מצנע המג”ד מטיל עלי לכבוש את התעוז בחיפוי הגדוד, אני מתחיל להסתער מדרום לצפון וכשאני כ300 מטר או פחות מהגדרות אני מותקף ממארב טילים מהחזית והאגף ואינני מצליח להמשיך. אני מזהה חיילים שלנו שנטשו טנק ומנופפים לעזרה, הפלוגה לא מצליחה לפנות אותם, בהוראת המג”ד אני נסוג לאחור.
לקראת ערב בהתקפה חטיבתית התעוז נכבש והחיילים מחולצים.
את המשך הבלימה מ-10.10 עד 15.10 אנו מעבירים ב”חמדייה”. בבלימה, וביציאה להתארגנות. התקפות מקומיות והרבה מאד ארטילריה. הטנק שלי שנפגע חזר מתוקן עם אותו צוות והמט”ק הוא רענן רולר שהיה מ”מ בפלוגה. פגז מרגמה נוחת על כנף הטנק ורסיס חודר לצווארו של רענן. הצוות שלו ושלי מנסים להצילו אך ללא הצלחה. רענן נהרג.
ב-14.10 המצרים פותחים בהתקפה חזיתית לרוחב כל הגזרה, ופלוגה ז’ מוצאת את עצמה ברכס “חמדייה” השולט על כל האזור, מוכנה לקרב הגדול שישנה את מערך הכוחות. מתחיל קרב ש.ב.ש גדול מאד והפלוגה משמידה טנקים רבים בנוסף למשאיות, נושאי טילים, וכלי רק”מ נוספים. ההרגשה טובה מאד, אין נפגעים בנפש לפלוגה. טנק 3 נפגע והשמן ההידראולי פורץ בצריח, זה נראה כמו דם אבל לשמחתי הטנק מחולץ עם הלוחמים כשהם ללא פגע.
הטנק שלי נפגע פעם נוספת בחלק התחתון והנהג שמח לבשר לי שהוא רואה את האדמה דרך החור שנפער.
את הלילה אנו מבלים מחוץ לאזור הקרבות ולמחרת 15.10 אנו מקבלים את הפקודה לכיבוש וטיהור החווה הסינית.
הפקודה כתובה בלשון יבשה וצבאית אבל מתוכה אנו למדים שאנו לפני קרב קשה מאד מאד אבל מכריע והוא זה שישנה את פני המלחמה כולה.
המשימה “פשוטה” : פלוגה ז’ (במסגרת הגדוד) תנוע על ציר “לכסיקון”, תשמיד אויב בגזרתה, תכבוש ותטהר את השטח עד לציר “אושה”, תשתלט על גשר מצרי ותצלח את התעלה”.
מודיעין לא היה ורק אנו במשקפות שלנו ידענו באופן כללי מה קורה בחווה הסינית לאור שהייתנו ב”חמדייה” 4 ימים קודם, משם צפינו על השטח. אנו המפקדים עסוקים בלימוד המשימה והשטח, והחיילים מכינים את הכלים והציוד. התחושה באוויר היתה מורכבת. מצד אחד ידענו שאנו לפני קרב מכריע, גורלי, וגורל האומה על כתפינו, ומצד שני חשש מהבלתי נודע וממה שמחכה לנו. בשיחות שלאחר המלחמה הסתבר שרובנו הבין שלא נצא בחיים מקרב זה, וכל אחד לקח את התובנה הזו למקום אחר.
בפלוגה 6 טנקים ונגמ”ש:
- טנק שלי טנק מ”פ
- מ”מ 1 יפתח יעקב
- מ”מ 2 יזהר דקל
- מ”מ 3ירון פיק
- 2א שי ליפשיץ
- 1א יעקב גירון
- נגמ”ש ש.כ אלי מחלב הרס”פ.
הזמן חולף והמתח עולה. כשעה לפני היציאה נגש אלי ירון גבעתי צוער קק”ש מהטנק של ירון פיק, מושך אותי הצידה ומבקש לשוחח איתי,.” ירון מה העניין?” “רמי תבטיח לי שאתה מחזיר אותי חי הביתה”. זאת בקשה ? צוואה ? פקודה ? אני לא יודע. אני מחבק אותו ואומר לו משפט שגם אז וגם היום אינני יודע אם ידעתי מה אני אומר : “ירון יהיה בסדר, עברנו לחימה קשה והצלחנו, אנחנו חזקים, טובים ונחושים אל תדאג”. כנראה שהייתה לו סיבה טובה לדאוג. ירון נהרג באותו לילה בקרב.
שוב חוזרת בעיית מנהיגות קשה שבשום קורס בצה”ל לא מלמדים או דנים בה.
אנו יוצאים לקרב, תנועת לילה קשה ללא אורות. טנק נוסע באבק של הטנק שלפניו. מגיעים לשפת האגם המר ושם טנק 2 של יזהר דקל נתקע בעקבות התנגשות ואיננו יכול להמשיך. אני מורה ליזהר להישאר בשטח ולאבטח את עצמו. יזהר כועס עלי, “איך הוא משאיר אותי כך לבד בשטח האוייב ?” בהמשך הלילה הוא מבין שחייו נצלו בזכות התנגשות זו.
הגענו למפגש “לכסיקון-נחלה”. גדוד הסיור המוביל נע למשימתו ואנו הופכים לגדוד מוביל.
פלוגה ח’ מימין, פלוגה ז’ משמאל, ופלגה י’ מאחור, ואני בחור צעיר בן עשרים ושתיים וחצי מוצא את עצמי עם ישראל אייבר ומצנע מובילים את ההתקפה הגדודית, חטיבתית, אוגדתית, פיקודית, צה”לית. במה זכיתי שעל כתפיי וכתפי לוחמי פלוגה ז’ מונחת משקולת כה כבדה. הרהורי קרב שמתחלפים עד מהרה בלחימה עיקשת וקשה לביצוע משימה.
האויב נמצא בכל מקום ובכל טווח ועם מגוון עצום של אמצעי לחימה, חיילי חי”ר מתרוצצים על הארץ במרחק אפסי מאתנו, טנקים בטווחי אפס, משאיות, נגמשים, מצבורי תחמושת , מפקדות ועוד. אנו יורים על הכול ומשמידים כפי שכתוב בפקודה.
הטנק של יעקב גירון שהיה הטנק שלי ולאחר מכן של רענן קולר שנהרג, סוטה ימינה ויעקב נפגע מצרור ונהרג. הטנק מפונה לאחור בפלוגה נשארו 4 טנקים ונגמ”ש. בגדוד המצב קשה מאד.
פלוגה ח’ לא קיימת כפלוגה כי המ”פ והסמ”פ נהרגו, פלוגה י’ מתפקדת באופן חלקי כי המ”פ עלה על מוקש והגיע לגדוד אחר. יתרת הטנקים מפלוגות אלו מצטרפים לפלוגה ז’ ולמפקדת הגדוד.
הגדוד ממשיך לנוע צפונה תוך השמדת כוחות אויב רבים והיתקלויות מטווח קצר מאד. הטנק שלי נתקל בטווח של כ-20 מטר בטנק מצרי. אנו יורים ומשמידים את טנק האויב. מעצמת ההדף והאש אני נופל לתוך הצריח עם רסיס בזרוע וללא ראייה. משה מזרחי הטען מוציא ראש, מדווח למצנע ומכוון את הנהג, לאחר זמן קצר ראייתי חוזרת אלי ואני ממשיך לתפקד.
תוך כדי תנועה צפונה טנק 2א של שי ליפשיץ והנגמ”ש של אלי מחלב נתקעים זה ליד זה במחפורת ללא יכולת תנועה, אני מורה להם להישאר במקום ולשמור על עצמם ומבטיח לחלצם.
הפלוגה עם 3 טנקים נעה צפונה עד ציר “אושה” ואז מתקבלת הוראה מהמח”ט לנוע לאחור ל”שיק”. בתנועה לאחור נפגע הטנק של מצנע ונתן הסמג”ד תופס פיקוד.
נשארנו בגדוד 8 טנקים עם מג”ד חדש ומ”פ אחד.
הגענו לאזור “שיק” ואני מודיע לנתן שאני מתחיל לחלץ את הצוותים התקועים. אני שולח את ירון פיק ויפתח יעקב לחילוץ, ירון מתמקם בחיפוי ויפתח מתחיל להעלות את החיילים. ירון נפגע ויפתח נע לכיוונו לחלצו, ואז גם יפתח נפגע, אני קורא את התמונה ומבין שיש לי 19 איש בשטח אויב, חלקם פצועים, חלקם הרוגים, ואני מקווה שחלקם גם בריאים ושלמים, אני מודיע למג”ד שאני יוצא לחלצם והוא לא מאשר לי, לאחר ויכוח קטן אני מחליט בכל זאת לצאת ומגיע לשטח. אני מעלה את הפצועים ואני מזהה שיורים עלי ולא מאבחן מהיכן, אני מפסיק את החילוץ וחוזר אחורנית עם מי שהצליח להתפנות, ומגיע אתם לתחנת האיסוף הגדודית. אני יוצא עם טנק נוסף ונגמ”ש הקש”א לסיבוב חילוץ נוסף, ובדרך אנו משמידים את הטנק שירה קודם לכן. מגיעים לשטח ומפנים את מי שנשאר, חוזרים בתחושה שחילצנו את כולם, ואז מסתבר שיפתח המ”מ לא חולץ, יוצאים לסבב שלישי ובו התותחן ברטי אוחיון קופץ מהטנק ומחפש על הקרקע בינות לגופות רבות של חיילי אויב את יפתח, לאחר זמן הוא מזהה אותו דרך שימוש בשאלה מוזרה : “האם אתה יהודי ?”, ויפתח, שהיה פצוע קשה מאד וכמעט ללא הכרה עונה לו : “כן אני יהודי אבל קשה מאד להיות יהודי”, ומאבד חלקית את הכרתו. החילוץ הסתיים. הפצועים בתאג”ד. בפלוגה טנק אחד – טנק המ”פ.
ששת טנקי הגדוד ערכים בהגנה היקפית וממשיכים להשמיד טנקים מצריים המנסים להגיע לראש הגשר.
עם בוקר הגדוד מוחלף ויוצא להתארגנות ב”לקקן”.
טנקים חדשים מצטרפים לפלוגה ועם 4 טנקים היא יוצאת לבלום את חטיבה 25 המצרית המגיעה מדרום. בליל 17-16 הפלוגה נמצאת במרכז האגם המר בניסיון בלימה. עם בוקר ה-17 לחודש הפלוגה נעה צפונה לכיוון “שיק” כדי לבלום כוחות שריון מצריים הנעים לכיוון ראש הגשר, טנקים עולים על מוקשים וזאב מינדזיגורסקי נהרג לאחר שעלה על מוקש ונפגע מרסיס ארטילריה.
הפלוגה ממשיכה בהשמדת טנקים המגיעים מצפון. למחרת ב-18 לאוקטובר הגדוד מתארגן להתקפה על מתחמי ציר “שיק” וצפונה כדי לאפשר הרחבת מסדרון הצליחה. פלוגתו של אהוד גרוס מחפה ופלוגה ז’ מסתערת על המתחם. מגנן תותחי נ”ט פותח באש וכל הטנקים נפגעים. ריקו שמחון ונמרוד הררי נהרגים, יש פצועים רבים. הפלוגה ממשיכה להסתער לאחר שהמגנן הושמד.
למחרת ב-19 לחודש הפלוגה צולחת את התעלה ומצוותת לגדוד “שקד”. הפלוגה משתתפת בקרב כיבוש מתחמי “אורחה” תוך שת”פ מוצלח מאד עם כוחות החי”ר. הפלוגה ממשיכה להיות עצמאית תחת פיקוד גדודי חי”ר ורק ב-22 לחודש היא חוזרת לגדוד בציר “מסכה” בואך איסמעיליה.
פלוגה ז’ זיגי היא פלוגת מופת, פלוגה שלחמה בכל הקרבות המכריעים במלחמה, ביצעה את כל משימותיה בהצלחה יתרה, ושילמה מחיר כבד מאד. 27 לוחמים נהרגו ועוד רבים נפצעו.
ואצטט ממאמר שכתבתי:
“הסיפור איננו מושלם מבלי להסביר שכל קורות הפלוגה במלחמה לא היו יכולים לקרות אלא בזכותם של הצוות שלי והפלוגה כולה, צוות מקצועי, אמיץ ונחוש, חדור מוטיבציה עצומה. צוות זה הוא שנתן לי את הכוח, והפלוגה עצמה פלוגת קורס מפקדי טנקים על חניכיה ומפקדיה, שלבשה ופשטה צורה פעמים רבות, קלטה לתוכה צוותים חדשים ממקורות שונים, פלוגה זו שהמשיכה להיות זיגי בקשר, היא זו שלחמה בגבורה וללא מורא ופחד ועמדה מול אתגרים קשים. אני מודה לצוות שלי ולכל הפלוגה על כל לוחמיה שהייתה לי זכות לפקד עליה במלחמה קשה זו”
אל”מ מיל רמי מתן
מ”פ ז’ (“זיגי”) במלחמת יום הכיפורים
תגובך לפוסט